מנעורים בשואה עד שער האומות

פתח דבר

חיבורם של זיכרונות אלה משתרע – עם הפסקות רבות, מהן אף ארוכות למדי – על פני תקופה של יותר מיובל שנים. כוונתי המקורית הייתה להותיר אחריי לבני משפחתי ולדורות שיבואו את סיפור חיי בבחינת "והגדת לבנך".

נולדתי בעיר ברטיסלבה בשלהי שנת 1931 בעיצומו של השפל הכלכלי העולמי שאף היה בין הגורמים שהביאו כעבור כשנה הן לעלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והן לבחירתו של פרנקלין רוזוולט לנשיא ארצות־הברית.

עיר הולדתי הייתה עיר תלת־לשונית ששכנה בגדה הצפונית של הדנובה. בגדה שמנגד הייתה אוסטריה שבירתה וינה המרוחקת בשישים ק"מ. מדרומה של ברטיסלבה שכנה במרחק של ששה ק"מ בלבד מהונגריה.

רוב תושבי ברטיסלבה היו גרמנים וגם התושבים היהודים – כ־15,000, 10% מתושבי העיר – דיברו גרמנית בעגה הווינאית. בחבל הסלובקי של צ'כוסלובקיה שהיה כולו תחת ריבונות הונגרית עד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה אז השפה הרשמית הונגרית. סלובקים כמעט ולא נראו בין תושבי העיר והגיעו אליה רק בימי השוק מן הכפרים שמסביב לעיר.

רצה הגורל שעיר הולדתי הייתה מעין צומת שבו התמקדו רבים מן המשברים העולמיים הגדולים בשנות השלושים של המאה הקודמת. משחר נעוריי, עוד בטרם ידעתי קרוא וכתוב ולא יכולתי להבין את מהותה של הלאומנות הגואה ושל האנטישמיות שנתלוותה אליה, חשתי בעצבנות הגוברת של סביבתי. גם בביתנו פנימה חשתי בעצבנות זו והיא באה לידי ביטוי גם בשיחות עם ידידי הורינו שלהן הקשיב הילד הסקרן. כך שמעתי שבווינה רצחו לאומנים שדגלו בסיפוח אוסטריה לגרמניה של היטלר את ראש ממשלתם. כמו כן נודע לי במעומעם שלחבש (הנקראת עתה אתיופיה) פלשה איטליה הפשיסטית והאיטלקים השתמשו בגזים כדי להרעיל חלק ניכר של האוכלוסיה בעלת העור השחור.

התכוונתי מלכתחילה להסתפק בזיכרונות מצומקים למדי, אך כאשר ניגשתי בשנת 1970 לחבר זיכרונות אלה היה ברור לי שעלי להרחיב את היריעה כדי להעמיד את זיכרונותי במסגרת ההקשר הרחב של ההתרחשויות העולמיות.

כך הלך ותפח בהדרגה היקף הזיכרונות. ראיתי את עצמי כמעין צלם המנציח את אשר ראה בעיניו ומשקיף שבבגרותו הבין היטב ששנות נעוריו היו הרות גורל לא רק לעם היהודי אלא גם לאנושות כולה. בשל מצבו המיוחד של העם היהודי לא היה ביכולתו לשכון לבדד (שלא כמו ממלכת בהוטן שבמרגלות ההימלאיה המסתגרת מפני העולם החיצון). משום כך העניק ההיסטוריון היהודי הדגול שמעון דובנוב למפעל חייו המונומנטלי בן עשרת הכרכים את הכותרת "ההיסטוריה העולמית של העם היהודי", ולתרגום לעברית את הכותרת "דברי ימי עם עולם".

חיבור זיכרונותי מתייחס ברובו לתקופת שירותי כשגריר לאו"ם. בכתיבתו הסתמכתי על הפרוטוקולים של דיוני העצרת הכללית, מועצת הביטחון ואורגנים אחרים של האו"ם. כן נזקקתי ללוחות הזמנים היומיים של תקופת שירותי באו"ם. מקור חשוב נוסף הוא סדרת ריאיונות מוקלטים שבהם ראויינתי בבביתי סמוך לשובי מניו יורק ע"י ראודור מנור ממכון טרומן במסגרת פרוייקט של המכון ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית לתיעוד בעל־פה (Oral History). התמלול של ריאיונות אלה נמצא בגנזך המדינה ושם עיינתי בהם.

אני חב למר ישראל כרמל העומד בראש הוצאת הספרים כרמל חוב של תודה שאין לו שיעור. מן הרגע הראשון של התקשרותי עם הוצאת הספרים הפגין מר כרמל תשומת לב ורצון טוב כלפי. בשל מוגבלותי הבריאותית ואובדן מאור עיניי הטריח את עצמו מר כרמל לבוא לביתי פעמים אחדות כדי להסביר לי את משמעותו של חוזה ההתקשרות עם הוצאת הספרים. במהלך עבודתי בזיכרונות אלה נפלתי קורבן לתאונת דרכים שהצריכה ניתוח להצלת רגלי הפגועה אשר ממנו התקשיתי להשתקם. הודעתי אז למר כרמל שבדעתי לוותר על השלמת עבודתי ועל הבאת זיכרונותי לדפוס. מר כרמל הופיע מיד בביתי והפציר בי שלא לממש את כוונתי זו, בהבטיחו שהוא מצִדו ימתין בסבלנות עד אשר אתאושש במידה מספקת כדי שאוכל לחזור לעבודה זו. הוא חזר וביקר עוד פעמים אחדות בביתי ואף התקשר טלפונית בין ביקור לביקור כדי לעודד אותי.

כאשר חזרתי לבסוף להשלמת כתיבת זיכרונותי נעזרתי במר אברהם בנימין, בוגר אוקספורד בלימודים גרמניים ורוסיים, שגריר בדימוס וגמלאי של משרד החוץ. מר בנימין שירת בין השאר בשגרירות ישראל בבון לפני איחוד שתי הגרמניות ואחריו. כן שירת בשגרירות ישראל במוסקבה לקראת סוף נשיאותו של בוריס ילצין וראשית כהונתו של ולדימיר פוטין, והיה אף חבר במשלחת ישראל לאו"ם בתקופת כהונתי בניו יורק. בשנים הראשונות של המאה הנוכחית שירת מר בנימין כשגריר בשלוש המדינות הבלטיות.

כתוצאה מאיחוד שתי הגרמניות והתפרקות ברית־המועצות נפתחו ארכיונים הן בגרמניה והן ברוסיה ונתגלו גם מסמכים המתיחסים לתקופת כהונתי כשגריר באו"ם. דבר זה איפשר גם עידכון בטקסט המקורי של כתב־היד. מר בנימין עקב אחרי גילויים אלה ולספרות שנתלוותה אליהם.

אני רוצה להודות לכל אותם עובדי הוצאת הספרים כרמל שסייעו בהבאתו לדפוס של הספר.

כתב־היד של חיבור זה נחתם ונמסר בצורתו הסופית להוצאת הספרים כרמל בסוף חודש יולי 2023 ומאז לא נעשו בו שינויים כלשהם. חודש אוגוסט הוא כידוע חודש החופשות. גם בחודש של חגי תשרי נוהגים מגזרים שונים בימים המעטים שאינם חגים, ערבי חגים או "ימי גשר", ליטול לעצמם חופשות נוספות "עד לאחר החגים". אז הגענו ליום שמחת תורה ה־7 באוקטובר שבעקבותיו חלו דחיות נוספות במשק כולו וגם בעבודת הוצאת הספרים כרמל. בהתחשב בחבלי הלידה הקשים והממושכים של ספר זיכרונות זה, מקבלים משנה תוקף דברי האימרה הלטינית הידועה מן המאה השנייה שלפיה

habent sua fata libelli

"לכל ספר גורל משלו".

יהודה בלום

האוניברסיטה העברית בירושלים

טבת תשפ"ד / דצמבר 2023

שער ראשון

ברטיסלבה

1931-‏1940

ביום 19 בספטמבר 1978 נתכנסה מועצת הביטחון של האו"ם בניו יורק כדי לדון בהארכה החצי־שנתית הראשונה של המנדט של יוניפי"ל (UNIFIL – כוח הביניים של האו"ם בלבנון) שהוקם במארס של אותה שנה בעקבות "מבצע ליטאני" של ישראל. בדיון זה הייתי אמור להופיע בנאום הבכורה שלי כשגריר ישראל לאו"ם, לאחר שהגשתי כשבועיים קודם לכן את כתב האמנתי למזכיר הכללי של האו"ם, ד"ר קורט ולדהיים האוסטרי.

את ישיבת המועצה ניהל נשיאה התורן לאותו חודש, שגריר צ'כוסלובקיה איליה הולינסקי. ימים אחדים לפני־כן נפגשתי עם הולינסקי, כמקובל במקרים כאלה, כדי לדון עִמו על אודות "התרחיש" הכללי של הישיבה וכדי להציג בפניו בקווים כלליים ביותר את עמדת ישראל בנושא. בין שתי מדינותינו לא היו קיימים אותה שעה יחסים דיפלומטיים, לאחר שנותקו על־ידי צ'כוסלובקיה, יחד עם שאר מדינות הגוש הקומוניסטי (פרט לרומניה), במהלך מלחמת ששת הימים, ביוני 1967.

כאשר פניתי לצאת מחדרו של הולינסקי בסיומה של אותה פגישה, עיכבני הלה סמוך לדלת וכשחיוך רחב שפוך על פניו אמר לי: "אני רואה מתולדות חייך" – מזכירות האו"ם מפיצה את תולדות חייו של כל שגריר חדש בקרב עמיתיו – "כי אתה יליד ברטיסלבה. אני שמח כי יש לנו פה עתה שני שגרירים שהם ילידי ארצי". החלפנו אז עוד מספר משפטים שבהם העליתי קצרות זיכרונות ילדות מעיר הולדתי.

בישיבה הזמין אותי הולינסקי לתפוס את מקומי למשך הדיון בקצה שולחן הפרסה של המועצה. התיישבתי במקום שיועד לי, כשמאחוריי סגני, השגריר הוותיק שמאי כהנא (מראשוני משרד החוץ) והיועץ המדיני ד"ר יוסף (נוויל) למדן, בעודי מביט בעובדי המזכירות המתקינים את השלט הנושא את שמה של ישראל לפני מושבי.

לפתע נדדו מחשבותיי בלי משים כארבעה עשורים אחורה וראיתי את עצמי בעיני רוחי יושב בקרב חבריי לספסל הלימודים בכיתה א' של בית־הספר העממי היהודי בברטיסלבה. ידעתי כמובן כי רובם הגדול נספה בזמן השואה – חלקם בתאי הגזים של אושוויץ ובמשרפותיה. עתה ניהלתי עִמם מעין שיח אילם: "הנה אחד מבני הכיתה מייצג עכשיו מדינה יהודית ריבונית בפני הארגון הבינלאומי הראשון במעלה של ימינו". תחושה מוזרה אחזה בי כאילו הוטל עליי להיות לפה גם להם.

כל המחשבות הללו חלפו במוחי במהירות הבזק וכעבור שניות אחדות חזרתי למציאות בשומעי את דבריו של הולינסקי שהזמין "את הנציג הנכבד של ישראל" לשאת את דברו. פתחתי איפוא בהצגת העמדה של ישראל בנושא שעל סדר־יומה של המועצה כשאני חש היטב כי עמיתיי שמסביב לשולחן עוקבים בעיניים ובאוזניים בוחנות אחרי דברי החבר החדש שהצטרף אל "מועדון השגרירים".

עיר הולדתי (Bratislava היא Posonium של הרומים, Pozsony בהונגרית, Pressburg בגרמנית, ופרשבורג בפי היהודים) השוכנת לחוף הדנובה, כ־55 קילומטרים ממזרח לווינה, נוסדה, על־פי האגדה, במאה העשירית על־ידי דוכס מוראביה, וורסטיסלב (שלו מייחסת האגדה גם את ייסודה של ברסלאו, היא וְרוצלאב הפולנית של ימינו). את מיקומה של העיר קבעו יתרונות גיאוגרפיים בולטים: היא שוכנת למרגלות הקרפאטים הקטנים, במבוא לשפלה ההונגרית. וכדברי האנציקלופדיה העברית: "קילומטרים אחדים ממערב לברטיסלבה מתאחדות זרועות הדנובה המפולגת... וקילומטרים אחדים ממזרח לה מתפלג הנהר שנית, ורק בתחום שבין שתי התפלגויות אלו אפשר היה לגשור גשרים על פני הזרם הכביר. מצבה הגיאוגרפי של ברטיסלבה מזכה אותה, מבחינת התחבורה המסחרית והצבאית, כמעט באותם היתרונות שיש לווינה...: היא עיר־גשר ועיר־נמל כאחת". לכך ניתן להוסיף שבימינו משמשת העיר גם כצומת חשוב של מסילות ברזל, לברנו ולפראג בצפון, לווינה במערב, לבודפשט בדרום־מזרח ולמזרחה של סלובקיה עצמה, שברטיסלבה היא בירתה.

כאשר התפוררה ממלכת הונגריה במאה ה־16 בעקבות המפלה שהנחיל לה סלימאן המפואר (כעשור לאחר שכבש את ירושלים) ורובה של הונגריה בא תחת שלטון הטורקים, עבר הפרלמנט ההונגרי לפרסבורג שהפכה גם לעיר ההכתרה של מלכי הונגריה. רק ב־1848 (בעיצומה של ההתקוממות ההונגרית נגד שלטון ההבסבורגים האוסטריים, במהלך "אביב העמים" של אותה שנה) חזר הפרלמנט ההונגרי לבודה הבירה (שאוחדה לאחר־מכן עם פשט שמעבר לנהר והפכה לבודפשט). עתה הפכה פרסבורג לשכנתה הענייה של וינה ונותרה במעמד זה עד מלחמת העולם הראשונה. מספר תושביה עמד על כמאה וחמישים אלף, כששני שלישים מתוכם היו גרמנים שיושבו שם על־ידי האוסטרים ומיעוטם הונגרים, יהודים (כ־10% מהאוכלוסייה) וסלובקים מעטים.

בניגוד לשקיעת מעמדה של פרסבורג הכללית במאה ה־19, שגשגה פרשבורג היהודית והפכה למרכז התורה החשוב ביותר ברחבי הונגריה (שכללה עד 1918 גם את טרנסילבניה, סלובקיה וקרואטיה). את מעמדה המרכזי בעולם היהודי־הונגרי קנתה לה בזכות הישיבה הגדולה שנוסדה בה בראשית המאה ה־19 על־ידי רבה הצעיר של פרשבורג משה שרייבר ("החת"ם סופר"), יליד פרנקפורט. גם עתה – קרוב למאתיים שנה אחרי מותו – נדיר הוא דיון הלכתי מעמיק כלשהו (כולל פסקי־הדין של בתי־הדין הרבניים בישראל של ימינו) שדעתו של החת"ם סופר תיפָקד ממנו. בדומה לגאון מווילנה – שאליו נוהגים תכופות להשוותו מבחינת השפעתו ההִלכתית והרוחנית – המריץ גם החת"ם סופר את תלמידיו לעלות לארץ־ישראל, תוך הדגשת חשיבותה של מצוות יישוב הארץ.

לא היה כמעט רב קהילה בהונגריה אשר לא עבר במהלך לימודיו דרך ישיבת פרשבורג, הן בימי החת"ם סופר עצמו, והן בימי בנו אברהם שמואל בנימין ("כתב סופר"), נכדו שמחה בונים ("שבט סופר") ונינו עקיבא ("דעת סופר"). שלושת הראשונים מבני השושלת המפוארת הזו שימשו כל אחד 33 שנים ברבנות בפרשבורג, עד מותם. בשנה ה־32 לרבנותו קם הנין הרב עקיבא סופר בשנת 1939 ועלה לירושלים. רבים סברו אז כי לא רק המצב המדיני המתערער הניעו לעשות כן, אלא גם משך כהונתם הזהה של קודמיו. הרב עקיבא סופר הלך לעולמו בירושלים בשנת 1959.

החת"ם סופר היה לוחם ללא פשרות נגד הרפורמה שהרימה בימיו את ראשה הן בגרמניה והן בהונגריה. בין השאר אסר על קריאת כתבי משה מנדלסון. ניתן לראות בו בעצם את אבי האורתודוקסיה ההונגרית, אם כי זו זכתה למעמד רשמי רק בזמן הפילוג שבין האורתודוקסים ו"הניאולוגים" (ניאולוגיה – גִרסה מרוככת של הרפורמה הגרמנית) בימי ה"כתב סופר".

עם זאת, יש לפרשבורג גם "ייחוס" ציוני חשוב שכן בה נערכה בשנת 1904 הוועידה העולמית הראשונה של תנועת "מזרחי" (שנוסדה שנתיים קודם־לכן בווילנה), היא התנועה שממנה צמחו לימים בארץ־ישראל הן תנועת "הפועל המזרחי" והן תנועות המפד"ל ויורשותיה. בראש אותה ועידה עמד מייסד התנועה הרב יצחק יעקב ריינס ובין משתתפיה היה גם הרב יהודה לייב פישמן הצעיר, לימים הרב מימון, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל הזכור לרבים לא רק כסופר תורני פורה אלא גם כמי שבירך את ברכת "שהחיינו" במעמד הכרזת עצמאותה של המדינה. ראוי כמובן לציין שפרשבורג היהודית "הרשמית" שמרה על ריחוק מוועידה ציונית זו.

רוחו של החת"ם סופר שרתה על יהדות פרשבורג והליכותיה גם כמאה שנים לאחר פטירתו, כאשר נולדתי בליל הושענא רבה תרצ"ב (1931). אותה שעה היו רבים מיהודי המקום מכונסים בבתי־הכנסת של העיר באמירת תהילים ואני מצדי כמובן ראיתי בכך, מאז עמדתי על דעתי, סימן מבשר טובות.

רבה של העיר, הרב עקיבא סופר, זכה, גם בזכות השושלת שעִמה נמנה, ליחס של יראת כבוד שחרג בהרבה מן הנהוג בקרב "מתנגדים" כלפי רבניהם. נוכחתי בכך בירושלים בשנות החמישים כל אימת שהשתתפתי באירוע כלשהו של יוצאי פרשבורג: משנכנס הרב לאולם האירועים, הושלך בו הס מייד וכל הנוכחים קמו על רגליהם ונשארו עומדים עד אשר התיישב הרב עצמו. לא אחת אני מהרהר במעמדים ממלכתיים אצלנו שישראל הייתה יוצאת נשכרת אילו נהגו בה בתחום זה כמנהג פרשבורג.

באתי לעולם כשנתיים לאחר נישואי הוריי יוסף דב וזלדה לבית דוקס. כאשר נולדו הם בראשית המאה העשרים (אבי בהנושובצה, בקירבת פרשוב, במזרח סלובקיה של ימינו, ואמי בכפר נגרילשט במחוז סילגי בטרנסילבניה) היו מקומות הולדתם בתוככי "הונגריה הגדולה". לאחר מלחמת העולם הראשונה אולצה הונגריה לוותר, במסגרת הסכם השלום של טריאנון ("הסכם החרפה" בפי האירדנטיסטים ההונגרים בין שתי מלחמות העולם), על מחוזותיה הצפוניים שהפכו לחלק מצ'כוסלובקיה החדשה, בעוד שטרנסילבניה סופחה לרומניה. שניהם למדו עדיין בבתי־ספר הונגריים ובפי אמי הייתה ההונגרית אף שפת אם. בבית אבי דיברו גרמנית־יהודית, "יידיש־דויטש", שיש להבדילה מן היידיש שבפי יהודי מזרח אירופה.

אבי היה נצר לשושלות רבנים ארוכות וידועות מצד שני הוריו. סבו הרב עמרם בלום (תלמידו של ה"כתב סופר" בישיבת פרשבורג) כיהן, בין השאר, כרבן של חוסט ושל ברטיואויפאלו (Berettyóújfalu) (במזרח הונגריה). הוא אף נבחר לרבה הראשי האורתודוקסי של בודפשט, אך דחה את המינוי משום שלא נבחר פה אחד. במשפחה רווחה הסברה כי הסיבה האמיתית לסירובו לקבל את המינוי היה חששו שכרב ראשי של הגדולה בקהילות הונגריה לא יוכל עוד להתמסר במידה הראויה ללימוד ולכתיבה. בעולם הישיבות הוא מכונה עתה "הבית שערים" על־שם שני כרכי כתביו שנדפסו אחרי מותו (על חלקי אורח חיים ויורה דעה של השולחן ערוך; כתבי־היד על חושן משפט ואבן העזר אבדו בזמן השואה).

אבי נודע כלוחם ללא חת נגד הרפורמה וכאדם חריף־לשון. כאשר נוסד בבודפשט הסמינר לרבנים ניאולוגים, כינה אותו, במשחק מילים, בשם "סמים לנער" – ביטוי נאמן להשקפת עולמו ולחדות לשונו גם יחד. חידודי לשון רבים שלו גם נדפסו בעיתונות היהודית־הונגרית של התקופה. כאשר כיהן כרבה של חוסט החסידית ברוטניה התת־קרפטית, החל לחבוש שטריימל, כמנהג המקום, אך המשיך לנהוג כך גם כאשר עבר משם לברטיואויפאלו. כשנשאל לפשר התנהגותו זו בשעה שכיהן כרבה של קהילת מתנגדים, השיב: "מי שחובש שטריימל הוא כסיל, אך מי שמסירו הוא פושע ישראל". זכרתי היטב את העיקרון המקופל באימרתו זו כאשר סיכמתי עם אשתי, לאחר חתונתנו, שלא תחבוש פאה נוכרית ולא תתחיל לכסות את ראשה בקביעות. סבו של הרב עמרם בלום, הרב המקובל עמרם רוזנבאום, שהחליט לעלות לארץ־ישראל, נתן גט לאשתו שסירבה להצטרף אליו. בהגיעו לצפת, נשא אישה בשנית, ובשל אורח חייו הסגפני זכה לכינוי "עמרם חסידא". הוא מת כבן ארבעים ונקבר בבית העלמין הישן של צפת ליד קבר האלשייך. לימים נישאה בתו מנישואיו הראשונים לרב יצחק יעקב בלום וההורים קראו לבנם עמרם.

אשתו של הרב עמרם בלום הייתה מבית כהנא־הלר, מצאצאי הרב יום־טוב ליפמן הלר מפראג שחי במאה השבע־עשרה, בזמנו של המהר"ל, והידוע בעולם התורה בשם "תוספות יום־טוב" על שם פירושו למשנה. ואולם, שורשי משפחת אבי בפראג אף יותר מסועפים שכן היא מתייחסת גם על המהר"ל ועל בן דורו הרב מרדכי יפה הקרוי בעולם התורה על שם חיבורו הידוע ביותר "בעל הלבושים". המהר"ל והרב יפה אף שימשו ברוטציה בכס הרבנות של פראג ופוזנן. רק לאחר נישואינו גילינו כי היו לנו אבות משותפים בפראג של המאה

ה־17 שכן גם אשתי מתייחסת על המהר"ל ועל "בעל הלבושים״.

הרב עמרם בלום היה כנראה אדם בעל אישיות כריזמטית למדי. כאשר ביקרתי במירון לפני כשישים שנה בהילולה של רבי שמעון בר־יוחאי, יחד עם ידידי יוסף למדן, סרנו למסעדה בצפת. בעלי המסעדה – אדם באמצע שנותיו – דיבר במבטא הונגרי כבד ולשאלתי ענה כי מוצאו מהעיר ברטיואויפאלו. כאשר אמרתי לו כי גם מוצא משפחתי מאותה עיירה, הגיע תורו לשאול לשמי. כשאמרתי לו את שם משפחתי, קפא תחילה על עמדו. משהתעשת, עזב אותנו ללא אומר ודברים ושמעתיו צועק ביידיש לעבר אשתו בקול רם במטבח: "נכד של הרב עמרם נמצא אצלנו במסעדה". (עלי להבהיר כי "נכד" משמש ביידיש כצאצא של אישיות נודעת ולא רק במשמעות הביולוגית בלבד.) מכיוון שאבי זקני נפטר כשישים שנה לפני ביקורי באותה מסעדה בצפת, אין לי אלא להניח כי בעליה לא הכירו כלל וכי רק שמעו הילך עליו קסם אפילו בחלוף שנים כה רבות.

כאשר עליתי בשנת 1966 עם רעייתי הטרייה מוריה לקברי הרב עמרם ואשתו בברטיואויפאלו במהלך ירח דבש משולב עם "מסע שורשים", מצאנו שבשעת חיסול בית־הכנסת המקומי על־ידי המשטר הקומוניסטי והפיכתו למחסן גרוטאות, החליטו בני הקהילה המעטים ששרדו את השואה לפרק את ארון הקודש ולהשתמש בו לצורך הקמת "אוהל" על קברות הרב ואשתו. להפתעתי הרבה גם גיליתי כי קבר אבי זקני מכוסה לחלוטין ב"קוויטלך", והרי אנו מתנגדים בני מתנגדים.

הרב עמרם בלום לא זכה להגיע לארץ־ישראל, אם כי תִּכנן לעלות לירושלים ואף רכש לעצמו דירה בבתי אונגארין שבשכונת מאה שערים שנבנו באותו זמן. אני חייב להודות שהזנחנו במשך כל שנות ישיבתנו בירושלים את בדיקת רישומי הטבו ולא ביררנו אם יש לנו עדיין זכויות קניין כלשהן באותה דירה (שאף מקומה אינו ידוע לי). אדישותנו בנושא זה מקורה מן הסתם גם בהנחה כי ממילא מדובר בדירה מוגנת ויקשה עלינו לממש את הזכויות לגביה.

סבי הרב יהודה צבי בלום (שעל שמו אני קרוי) שימש ברבנות בהנושובצה והמחוז. בגיל צעיר – בטרם מלאו לו 45 שנה – חלה בשנת 1917 בדלקת ריאות ונפטר מסיבוכיה. בשל מלחמת העולם ובשל קִירבת מזרח סלובקיה לחזית הרוסית פוזרו ילדי המשפחה עוד בראשית המלחמה בין הקרובים ואבי נשלח לבית דודו הרב בן־ציון בלום, לדרום הונגריה. כאשר נפטר סבי היה זה כשמונה שבועות לפני הבר־מצווה של אבי. בתנאי הזמן ההוא לא רק שלא יכול להשתתף בהלוויית אביו אלא אף הבר־מצווה העצובה שלו התקיימה הרחק מאמו ומאחיו. עשרות שנים לאחר מכן סיפרו לי קרוביי בניו יורק – בניו של הרב בן־ציון – כי אבי לא היה מסוגל לשאת כראוי את דרשת הבר־מצווה שלו בשל הדמעות שחנקו את גרונו לאורך כל הדרשה.

במבט לאחור נראה לי כי טראומה זו של יתמות ובמיוחד הנסיבות שנתלוו אליה (אבי ראה את אביו בפעם האחרונה שלוש שנים לפני פטירתו) הטביעה את חותמה על כל מהלך חייו. הוא טרח רבות בהעברת עצמות אביו לארץ־ישראל (בשל חשש מבוסס כי בית העלמין בהנושובצה יחוסל על־ידי השלטונות הקומוניסטיים) וזאת בשנים שבין ישראל לצ'כוסלובקיה לא היו כלל יחסים דיפלומטיים; בהיות שוודיה "המעצמה המגינה" של האינטרסים של ישראל, טיפלה שגרירותה בפראג בהעברת עצמות סבי. ואכן זכה אבי שעצמות אביו ייטמנו בהר הזיתים. עתה קבור אבי לצד סבי.

סבי הותיר אחריו כתבי־יד אשר רק חלקם נמצא – בדרך נס – אחרי השואה במחסני הקהילה היהודית בבודפשט. אבי טרח רבות בהוצאתם לאור של כתבי יד אלה אשר אכן הופיעו בשנת 1973 תחת השם "שארית יהודה". לא היה גבול לתחושת הסיפוק שלו כאשר צוטטו דברי אביו לאחר־מכן בספרים, במאמרים ואף בתוכניות רדיו.

סבתי, אם אבי, רבקה לבית ארנפלד, הייתה אף היא נצר למשפחת רבנים מסועפת. אביה הרב ישעיהו ארנפלד, מחבר "שבט סופר" על התורה, היה נכדו של החת"ם סופר. למען "הגילוי הנאות" אני חייב איפוא לציין כי אני דור שישי לחת"ם סופר, אחד מאלפי צאצאיו הפזורים עתה ברחבי תבל. בניגוד לסבי שמת בדמי ימיו, זכתה סבתי לאריכות ימים מופלגת ונפטרה, אחרי אלמנות של קרוב ליובל שנים, בירושלים לפני מלחמת ששת הימים. משום כך היא נטמנה בהר המנוחות, בעוד שסבי קבור עתה, כאמור, בהר הזיתים.

אמי זלדה דוקס הייתה בת הזקונים להוריה (העשירית שבין ילדי המשפחה) שהיו בעלי אחוזה בכפר הולדתה נגרילשט בטרנסילבניה. סבה מנחם, אבי אביה, היה יליד פרשבורג, בן להרב יוסף דוקס, מקובל בפרשבורג – תופעה נדירה כשלעצמה באותה עיר. הרב יוסף זכה – לדברי בני דורו שאף תועדו בכתובים – להערכה רבה מצד החת"ם סופר אשר כינה אותו בשם "בית יוסף להבה". מסופר עליו כי ימים ספורים לפני פטירתו נתגלה לו הלה בחלום הלילה (החת"ם סופר נפטר שנים אחדות לפניו) וציווה עליו במלים "היטהר, היטהר, רבי יוסף". בשנת 2004 פרסמנו, אחי עמרם ואנוכי, את ספרו "בית יוסף להבה" הכולל ביאורים, דרשות וחידושים על התורה והמבוסס על כתבי־היד החלקיים שמצא בן־דודנו משה אריה דוקס ז"ל לאחר המלחמה כאשר חזר לבית הוריו שנרצחו באושוויץ.

בני משפחת דוקס (שאייתו את שמם לעתים גם "דוקעס") התגוררו כפי הנראה זה דורות בפרשבורג. בפסק דין שניתן בשנת 1731 צוין בגרמנית כי אחד הצדדים במשפט "התאכסן בפונדקו של אחד יוסף דוקעס שהוא אמנם יהודי, אך קיבל רשות [לניהול הפונדק] מן הרוזן". אני משער שאותו פונדקאי היה סבו של הרב יוסף דוקס, סבו של סבי וכי הרוזן שבו מדובר הוא אחד מבני משפחת Palffy שהיו אדוני העיר. אדולף דוקס יליד פרשבורג (1822), שלמד פילוסופיה ומשפטים בווינה, היה עיתונאי, סופר ומבקר ספרותי והמתרגם הראשון לגרמנית של המשורר הלאומי ההונגרי פטפי (Petőfi). בן־דודו ליאופולד דוקעס, אף הוא יליד פרשבורג (1810), היה חוקר נודע של הספרות העברית של ימי הביניים ופִרסם רבות בכתבי־עת מדעיים בשפה הגרמנית.

אבי סבי מנחם דוקס הגיע לטרנסילבניה כמורה פרטי בביתו של בעל אחוזה יהודי ונשא לאישה את בתו של בעל האחוזה, היא זלדה, סבתה של אמי. המורה הראשון של אמי היה אביה יוסף (שאף הוא למד בצעירותו בישיבת פרשבורג). בגיל צעיר נשלחה אמי להמשך לימודיה לעיר ביסטריצה. בעולם הדתי האורתודוקסי של הונגריה לא נתאפשר לבָנות לרכוש השכלה גבוהה ואמי הצרה על כך מאוד, אז וגם לאחר מכן. היא חשה כלואה בכפרה מבחינה חברתית ואינטלקטואלית ופיצתה את עצמה על־ידי הזמנת ספרים וכתבי־עת מבודפשט ומווינה. בין השאר הייתה מנויה על כתב־העת הציוני היוקרתי בשפה ההונגרית "Mult es Joevoe" ("עבר ועתיד"), שבעריכת יוסף פטאי בו פורסם בהמשכים (בתרגומו של העורך) גם ספרו של עגנון "והיה העקוב למישור". שנים רבות לאחר־מכן סיפרה לנו בירושלים, בחיוך מבויש כלשהו, כי ביטאה בשעתו את שמו של עגנון כאילו היה שם צרפתי, כשם שמבטאים באותה שפה את העיצורים "g" ו־"n" הבאים זה אחר זה. היא הייתה גם בעלת חוש מוזיקלי מפותח וקול ערב, אך בסביבה בה גדלה לא יכלו כלל להעלות על הדעת שנערה דתית תנגן בפסנתר, ולא כל שכן שתלמד פיתוח קול. היא אף כתבה דברי שירה למגירה וכבת־כפר ניחנה באהבת הטבע ובעלי החיים.

זיכרונותיי מסבתי אם־אמי, רבקה (לבית רוטשילד), קלושים ביותר. בהיותי בן ארבע ביקרנו בכפר בו התגוררו הורי אמי, כשלושים קילומטרים ממזרח לקלוז' (Cluj). סבתי – שהייתה כבר באמצע שנות השבעים לחייה – הייתה משותקת חלקית בעקבות שבץ מוחי ונפטרה בזמן ביקורנו שם ביום ראשון של ראש השנה. גם אני נלוויתי לאבלים בהלווייתה ביום השני של החג. בשנת 1976 ביקרתי ברומניה וסרתי במיוחד לאותו כפר כדי לפקוד את קברה. יהודים לא נותרו עוד בכפר, אך משפחה רומנית מקומית שטיפלה בעבר בבית העלמין היהודי, המשיכה לעשות כן גם לאחר שיהודי המקום גורשו לאושוויץ (הם אף דאגו לספק לי מים לנטילת ידיים בעוזבי את בית העלמין, בהתאם למנהג).

למרות שמצאתי את קבר סבתי במצב טוב, המלצתי בפני הוריי על העברת עצמותיה לירושלים, שכן מי יודע מה יילד יום. בערבו של היום בו עמדו עצמותיה להגיע לשדה התעופה בלוד (בטרם הפך שמו לנתב"ג) השתתפתי בארוחת ערב אוניברסיטאית לכבוד אורח מעבר לים ובשל כך חל עיכוב קל במועד יציאתנו מירושלים. אחי ובן־דודתי יהושע וולברג ז"ל שהסיע אותנו לשדה התעופה אף נזפו בי בשל אותו עיכוב. בכביש הגישה לשדה התעופה אסרה המשטרה את הכניסה אליו, שכן דקות אחדות לפני־כן ערכו אנשי "הצבא האדום היפני" (וביניהם קוזו אוקמוטו שנלכד ונדון למאסר עולם בישראל) טבח באולם הנוסעים ובקרב הממתינים להם. מי יודע מה היה עולה בגורלנו אילו היינו מגיעים בזמן למקום.

לא יכולנו על־כן לשחרר באותו לילה את הקופסה שהכילה את עצמות סבתי. באנדרלמוסיה ששררה במקום גם למחרת, פילס אחי עמרם לבדו את דרכו במחסנים שבהם מצא גם את עצמות סבתנו שהובאו עוד באותו יום למנוחות בהר הזיתים בירושלים. כשנפטרה אמי בשנת 1994, היא נטמנה ליד אִמהּ. על מצבת סבתי חרותים שם בעלה ושמות שמונת ילדיה ובני זוגם שלא זכו לבוא לקבר ישראל (בנה יצחק נפטר אחרי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שנפצע קשה בחזית האיטלקית ואיבד את אחת מזרועותיו).

במשפחת אמי נשתמרה מסורת לפיה שם משפחתם הוא דוקס משום שהם ממגורשי ספרד ומצאצאי דון יצחק אברבנאל (משמעות השם דוקס ברומית הוא דוכס או מנהיג). אני מפקפק בנכונותה של מסורת זו שלא מצאתי לה שום תימוכין. לי נראה כי גם במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים של שמות יהודיים, מקורו של שם המשפחה הוא במקום מוצאו של אדם. במקרה דנן נראה לי כי שם משפחת אמי מעיד על מוצאם מן העיר Dux שבבוהמיה.

הוריי נפגשו בקלוז' בטרנסילבניה (היא Klausenburg בגרמנית, Kolozsvar בהונגרית) שם כיהן ברבנות דודי הרב עקיבא גלזנר, בנו של הרב משה שמואל גלזנר, ממייסדי המזרחי בהונגריה שאף הסתכסך עם קהילתו על רקע פעילותו הציונית. תדהמת קהילתו הגיעה לשיאה כאשר אמר בנאום אזכרה להרצל ביום השנה לפטירתו (כ' בתמוז) כי הוא מייחל לשבת בגן עדן למרגלותיו של הרצל. לא עזרו לו לא ייחוסו (הוא היה נינו של החת"ם סופר) ולא גדולתו בתורה. הוא למעשה הוכרח לעזוב את קהילתו. דבר זה איפשר לו לממש את חלום חייו: הוא עלה לירושלים, אך נפטר בה זמן קצר לאחר־מכן.

רעייתו של הרב עקיבא הייתה דודתי מרים הינדל, אחותו הבכירה של אבי, שהייתה "השדכנית" של הוריי. הם נישאו בקלוז' בינואר 1930 ועברו להתגורר בברטיסלבה שם נתמנה אבי למנהל הבנק היהודי להלוואות שמומן וגובה על־ידי הג'וינט.

כוונת הג'וינט הייתה לעודד בדרך זו את כניסתם של יהודים מחוסרי אמצעים למעגל המסחר והתעשייה הזעירה ולהפוך יהודים אלה להיות פרודוקטיבים בארצות מגוריהם. ניתנה האמת להיאמר שעם כל הכוונות החיוביות של הג'וינט, היו ראשי הארגון מונעים גם על־ידי שיקול נוסף: הרצון להחליש את תשוקתם של "יהודי המזרח" ("אוסט־יודן") להגר לארה"ב. מייסדי הג'וינט (הארגון נוסד זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה) היו ברובם צאצאיהם של מהגרים מגרמניה, מתבוללים ואנטי־ציונים, שראו בחרדה גדולה את גלי ההגירה לארה"ב של היהודים ממזרח אירופה ומרכזה. הם חששו כי מעמדם ו"המכובדות" שרכשו לעצמם בחברה האמריקנית ייפגעו וכי האנטישמיות תגבר כתוצאה מכניסתם של אלמנטים אלה לארה"ב. לא נעדרו מקרבם גם רגשי התנשאות כלפי יהודים עניים אלה ואף התחושה כי בבואם לארה"ב יביישו אותם בעיני סביבתם בשל אורח חייהם וחוסר השכלתם.

אבי פעל בשירות הג'וינט כבר שנים אחדות קודם־לכן ברוטניה התת־קרפטית – המחוז המזרחי הרוטני של צ'כוסלובקיה בין שתי מלחמות העולם וחבל של אוקראינה היום, שמרכזו מונקאץ'. מינויו של אבי בגיל צעיר יחסית (הוא היה אז בן 26) למנהל הבנק בברטיסלבה היה ללא ספק בגדר קידום רציני. את יסודות הבנקאות רכש אבי כאשר התמחה שנים קודם־לכן במחיצת דודו שמואל ארנפלד שניהל בנק כזה במיכלובצה (Michalovce) במזרח סלובקיה.

עם הגיעם לברטיסלבה רכשו הוריי דירה בת שלושה חדרים בבית משותף שבו, חלקם הגדול של הדיירים – אם לא רובם – היו יהודים כמותם. על אף זאת שהבית עצמו לא היה בסביבה יהודית מובהקת – הוא היה מרוחק למדי מן הרובע היהודי שרבים עדיין כינוהו "הגטו" – הרי רבים מן הדיירים ברחובנו וברחובות הסמוכים היו יהודים. לימים יתברר לי כי במרחק של כמאה מטרים מאִתנו גדלה באותו זמן נערה יהודייה חרדית בשם חנה הברפלד. אני הכרתיה בירושלים רק עשרות שנים לאחר־מכן בשם חנה זמר, כשכיהנה כעורכת הראשית של העיתון "דבר".

אזור מגורינו היה רובע של המעמד הבינוני. מול הבניין שלנו שכנה מסעדה עם גינה גדולה שבה נפגשו בערבים הצ'כים שבמקום על כוס בירה עם טוסט מרוח בשום – תפריט חביב על הצ'כים. בעל המסעדה, הצ'כי קריצ'ק, היה מיודד עם אבי וברצון השאיל לנו מכיסאות המסעדה לאירועים רבי־משתתפים בביתנו, כגון ליל הסדר. בערבים ניגנו במסעדה באקורדיון שירי עם צ'כיים וסלובקיים (וביניהם כאלה אשר, לפי השמועה, היו חביבים במיוחד על הנשיא מסריק) ולא אחת נרדמתי לצלילי מנגינות אלה.

מעבר לחצר הצדדית שבבניין שלנו (שהיה בה גם ארגז חול גדול שבו בילינו תכופות לפנות ערב, אחרי מנוחת הצהריים) שכן המרכז של ארגון צדקה נוצרי בשם "קריטס" שקיים פעילות חינוכית וחברתית ענפה, בעיקר בשעות הערב, כולל חוג לריקודים סלוניים. לא אחת נהגנו, אחי ואני, להשקיף מבעד לחלון חדרנו, על משתתפי החוג, אחרי "כיבוי האורות" הרשמי אצלנו. כאשר אין שומעים את צלילי המוזיקה נראים ריקודים כאלה לעתים קומיים במקצת, ובייחוד כאשר מדובר ברקדנים מתחילים. אותנו שעשעו במיוחד הגינונים הנלווים (כולל הקידות) שלפני הריקודים ואחריהם.

באותה חצר צדדית ניצבה בחג הסוכות שורה ארוכה של סוכות משפחתיות. את זו שלנו בנה אבי מדי שנה. הדפנות, ובתוכן דלת וחלונות, היו שמורים במחסן במשך השנה. עזרתנו התבטאה בעיקר בסידור "נוי הסוכה", דהיינו, הקישוטים. בשביל אמי היוותה העברת האוכל מן הקומה השלישית שגרנו בה, אל הסוכה, משימה לוגיסטית לא פשוטה והפתרון נמצא ברכישת מערכת סירים הניצבים זה על זה ונישאים על ידית ("סיר המעלות" בלשון הצברים).

אך לא רק חג הסוכות היה בגדר אירוע חגיגי בביתנו. בליל הסדר לבש אבי את ה"קיטל" שלו – גלימה לבנה שכל כָּלָה הייתה נותנת כמתנת נישואין לחתנה. על פי הנוהג, היה החתן לובש את הגלימה הזו בעומדו מתחת לחופה, וזאת, כדי להזכירו אף ברגעי שמחתו את סופו של כל בשר ודם, שכן אדם מישראל נקבר אצלנו כשהוא לבוש בקיטל חסר הכיסים, מעל התכריכים. אל הקיטל נלוותה גם מצנפת לבנה מוגבהת. לפני כל אחד מאִתנו הייתה מונחת בליל הסדר הגדת "ערבי פסחים" – היא ההגדה עם פירושיו של אבי זקני, הרב עמרם בלום.

גם בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים לבשו הגברים הנשואים בבית־הכנסת את הקיטל שלהם, בעוד הרווקים ואף ילדים מגיל רך התעטפו בטליתות, כמנהג פרנקפורט (גם בכך ניכרה השפעתו של החת"ם סופר ה"ייקה"). היה זה מראה נורא הוד להשקיף על עדה שלמה עומדת כך בתפילה והדבר רק המחיש לנו את משמעותם של "הימים הנוראים". כדי להיפטר מעוונותינו, יצאנו אף אנו, עם אלפי יהודים אחרים, ביום ראשון של ראש השנה לשפת הדנובה לתפילת "תשליך" המונית.

בדירתם זו של הוריי ברחוב היידוק 26 התגוררנו עד שנת 1939, עת הפך הקומפלקס שנקרא בשם "מריאנהוף", על עשרות דירותיו, למשרד ההגנה של סלובקיה "העצמאית", ולדייריו נמסרו צווי פינוי בעלי תוקף מיידי. באותה דירה נולדו אחי עמרם ז"ל בשנת 1933 ואחותי לאה ע"ה בשנת 1935.

לידת אחותי בליל הסדר השני היא בין זיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי. לפי אופנת הימים ההם (החוזרת עתה באירופה ובארה"ב) ילדו נשים בדרך־כלל בבתיהן ומשאחזו את אמי צירי הלידה, נלקחנו אני – הייתי אז בן שלוש וחצי – ואחי בן השנתיים אל שכנים בבניין. משחזרנו כעבור שעות מספר הביתה, מצאנו את אחותנו הקטנה ישנה בסל כביסה גדול מרופד בכרים. לאה נפטרה בירושלים בראש חודש אלול תש"ס (אוגוסט 2000) בגיל 65, בהותירה אחריה את בעלה, איזי ויטמן, בת, שני בנים ונכד. עמרם נפטר באייר תשע"ו (יומיים לפני יום עצמאות 2016), בהותירו אחריו את אשתו מרים, ארבע בנות ו־13 נכדים.

משנות ילדותי המוקדמת נותרו לי, כמו לכל ילד בגיל זה, רק זיכרונות עמומים ומקוטעים. הם סובבים בעיקר סביב הטיול היומי שעשינו בחברתה של "הפְרוילַיין" ששכרו הורינו למשך שעות הבוקר כדי לקחתנו אל "פארק פרידריך" שהיה צמוד לארמונו של אציל מקומי. היו אלה נערות גרמניות מבנות המקום שהתחלפו בדרך־כלל מדי שנה. גם בשנות השלושים היוו הגרמנים עדיין כשליש מתושבי המקום וגם יהודי פרשבורג ראו ברובם בשפה הגרמנית (שאותה דיברו בעגה הווינאית) את שפתם הראשונה בעיר תלת־לשונית זו שבה היה קיים גם מיעוט הונגרי ניכר ושפת המדינה בה הייתה סלובקית.

בבית הורינו שפת הדיבור הייתה גרמנית וזו הייתה שפת האם שלי והשפה היחידה שידעתי עד הגיעי לכיתה א' של בית הספר. לשפה ההונגרית היה שמור בביתנו התפקיד של "השפה הסודית" של ההורים. "הפרויליין" דוברות הגרמנית סיפרו לנו את סיפורי הילדים הגרמניים (מבוססים על סיפורי האחים גרים) והן אף לימדו אותנו את שירי הילדים הגרמניים שהיו מבוססים על אותם סיפורים, כגון כיפה אדומה, שלגייה ושבעת הגמדים והנזל וגרטל. על רקע הנוף הפסטורלי של פארק פרידריך, שבו הילכו טווסים, הסתתרו מעט איילות ושטו להנאתם ברווזים באגם הקטן, גם סיפורים ושירים אלה נראו לנו פחות מפחידים. בשלהי הקיץ ובראשית הסתיו עסקנו בחריצות רבה גם באיסופם של הערמונים (מכוסי קליפה עם קוצים דוקרניים) שנשרו מן העצים בפארק.

במקביל שמענו בערבים מפי הורינו, אחרי האמבטיה היומית ובטרם אמרנו את קריאת שמע שעל המיטה, את סיפורי המקרא (בגרמנית) על האבות, יוסף ואחיו, יציאת מצרים וכו'. לא נלאינו משמוע אותם פעם אחר פעם והיינו מעירים אף על הסטייה הקלה ביותר מן הגרסאות הקודמות שסופרו לנו.

בעוד ש"הפרויליין" היו גרמניות, הרי עוזרות הבית שהתגוררו עִמנו (בחדר מיוחד שהוקצה להן בכל דירה מאחורי המטבח) היו בדרך־כלל בנות כפר דוברות הונגרית – דבר שהקל מאוד על אמי. האלטרנטיבה הייתה עוזרת דוברת סלובקית ואִמי מעולם לא למדה שפה זו מעבר למספר מלים בסיסיות. לעתים נלוויתי לעוזרות אלה, בייחוד בימי שישי אחר־הצהריים כאשר לקחו את קדרת החמין למאפייה כדי לשימהּ בתנור עד שבת בצהריים. בהגיענו למאפייה היו מדביקים פתק ממוספר על הקדרה ואת הפתק התאום שמרנו לעצמנו כדי למוסרו למחרת תמורת קבלתה בחזרה. פתקי־חמין אלה ("צ'ולנט־צעטל" בלשון המקום) הפכו משום מה, בסלנג היהודי המקומי, לשם נרדף למסמכים חסרי־ערך.

לא אחת נלוויתי אל אמי והעוזרת בצאתן למסע קניות בשוק הירקות והפירות שנערך בימים מסוימים בכיכר המרכזית של העיר – היא כיכר הרפובליקה. נהניתי מן המראה הססגוני שכלל גם את הכפריים על לבושם המסורתי. כן עקבתי בעניין אחרי אמא והעוזרת כאשר הכינו בסתיו את ה"קומפּוֹטים" והריבות למיניהם, על־ידי בישולם של פירות שונים בקדירות ענקיות ושימורם לצורך איחסון במזווה שליד המטבח, לקראת חודשי החורף הארוכים. הייתה זו עבודה מפרכת שכיום נחסכת מעקרות הבית, אך באותם ימים לא היו קיימים מרכולים שמכרו ריבות, פירות וירקות משומרים.

גם ימי שישי היו ימים של פעילות מוגברת במטבחה של אמי. חלות השבת נאפו כולן בבית ומן העיסה שנותרה הוכנה ארוחת־הצהריים הקבועה של יום שישי – עוגות שמרים שנקראו "בוכטעל" (מעין פחזניות או סופגניות) שעליהן פיזרנו סוכר או מרחנו ריבה. באותו יום גם סעדנו במטבח, שכן את שולחן האוכל כבר היה צריך להכין לקראת ארוחת ליל שבת. כל עוזרת ידעה כי יש לשים על שולחן הארוחה מערכת צלחות וסכו"ם עודפת, כי אבי נהג – כמו רבים מבני המקום – להביא עמו הביתה מבית־הכנסת "אורח", דהיינו, על פי רוב אחד הרוכלים או הקבצנים שנקלעו לעירנו ושעמדו אחרי התפילה ביציאה מבית־הכנסת, בהמתנה להזמנה לארוחת ליל שבת. אמי הורתה להכין להם מראש את מערכת כלי האוכל כדי למנוע מהם מבוכה בהגיעם איתנו הביתה.

לרפרטואר המנהגים של יום שישי אחר הצהריים היה שייך גם הגילוח של אבא. מדובר בעידן שלפני מכונות הגילוח החשמליות. הואיל ויהודי שומר מצוות אינו מתגלח בתער, נזקק גם אבי לאבקת גילוח בשם "רזול", בעלת ריח חריף ולא נעים. שימוש יומיומי באבקה זו היה לא רק מכביד אלא גם פוגע בעור הפנים, כי האבקה "שרפה" את הזקן ועמו את העור. לכן נאלץ אבי – אף שהקפיד מאוד על הופעתו החיצונית – להסתפק בגילוח פעמיים־שלוש בשבוע, וערב שבת בכלל זה כמובן. אנחנו הילדים נהגנו לעמוד לצִדו במעמד זה. צריך לדעת מתי להיוולד: ממני כבר נחסכו תלאות אלה, הודות למכונת הגילוח החשמלית.

לעתים רחוקות כ"צ'ופר" מיוחד נלקחנו לבקר במקום עבודתו של אבי. הבנק היהודי להלוואות שכן בתוך מערכת חדרים בבית משרדים במרכז העיר. את התפעלותנו המיוחדת עורר מכשיר הטלפון שהיה מונח על שולחן אבי. היו אלה ימים שבהם טלפון בבית פרטי היה נדיר ביותר ולנו לא היה טלפון בבית. במכשירים של הימים ההם אי־אפשר היה לחייג והיה צריך להזמין כל שיחה באמצעות המרכזנית שחיברה בין המשוחחים. בדרגת התעניינות פחותה במקצת ניצבו מכונות הכתיבה במשרדו של אבא.

יום חג גדול היה לכולנו בהיותי כבן ארבע או חמש כאשר הגיע הביתה מכשיר הרדיו הראשון שלנו. הקופסה המדברת הייתה לפלא גדול בעיניי ויכולתי לשבת לידה שעה ארוכה גם אם לא הבנתי אפילו מילה אחת מן הנאמר. בין זיכרונותיי המוקדמים מאותה קופסה קיים זכר לצעקות היסטריות של גבר שדיבר בגרמנית בהתרגשות גדולה ובטון שנשמע לי מאיים: היו אלה נאומיו המשודרים של אדולף היטלר.

הפוליטיקה חדרה בכורח הנסיבות מוקדם לביתנו. צ'כוסלובקיה הדמוקרטית הייתה בין היעדים הראשונים של גרמניה הנאצית והמיעוט הגרמני הגדול בתוכה (כחמישית מאזרחי המדינה) הפך במהירות לגורם חתרני אשר בסופו של דבר גם הביא לפירוקה של הרפובליקה. לאמיתו של דבר, הייתה מדיניות המיעוטים של צ'כוסלובקיה ליברלית למדי. מפי אמי שמעתי כי באחד מביקוריו של נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, בעירנו, לאחר שסיים את נאומו, נפרד משומעיו בברכת "לילה טוב" תחילה בגרמנית ולאחר־מכן בהונגרית ובצ'כית. במחווה סמלית קטנה זו רצה לחנך את אזרחי המדינה לסובלנות הדדית ולטפח בהם את התחושה כי כולם אזרחיה של אותה מדינה.

גם בתוך עולם הילדות המוגן שלנו חשנו בעצבנותם הגוברת של הוריי ושל הסביבה בכללותה. בתכיפות גוברת והולכת שמעתי בשיחות חולין של מבוגרים על איטלקי בשם מוסוליני אשר מרעיל בגזים כושים מסכנים באפריקה. כך כונו שחורי העור באותם הימים; המעבר מ"כושים" (negroes) ל"שחורים" התחולל רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת במקביל לתנועת המחאה של השחורים בארה"ב ולהשגת עצמאותן של רוב המושבות האירופיות באפריקה השחורה. אנחנו הכרנו כושים רק מתמונות הפרסומת של רשת הקפה הנודעת של "מיינל", ובאותן פרסומות הם נראו מחייכים וסימפתיים. לא הבנתי בדיוק מדוע רוצים להרעיל אותם. התנהגותו של אותו מוסוליני הפליאה אותי במקצת, שכן האיטלקים היחידים שהכרתי בעירנו היו בעלי חנויות לממכר גלידה והם דווקא נראו לי כאנשים חביבים מאוד.

אך יותר משדובר על מוסוליני, דובר על היחס הנורא של היטלר כלפי יהודי גרמניה ושנאתו העזה ליהודים בכלל. מכיוון שנתברר לי כי אותו היטלר שונא גם את מסריק ואת צ'כוסלובקיה כולה, חשתי איסטינקטיבית אפילו כילד, כי היהודים וצ'כוסלובקיה הם בעצם ידידים – דבר שאותו חשו בצורה מתוחכמת יותר ונאיבית פחות, יהודי צ'כוסלובקיה ברובם.

לפי כל קנה מידה, הייתה צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות ("הרפובליקה הראשונה") בבחינת "מלכות חסד" בשביל היהודים. נכון אמנם שעל־פי הסכם המיעוטים שבינה ובין חבר הלאומים, היא הייתה מחויבת למדיניות נדיבה כלפי המיעוטים השונים, והיהודים בכלל זה. אך הסכמים דומים נכרתו גם עם הונגריה, רומניה ופולין ואותן מדינות צִמצמו בשיטתיות את זכויות היהודים.

לא כך צ'כוסלובקיה. הנשיא מסריק (פילוסוף והומניסט, בנם של עגלון מוראבי ומשרתת סלובקית שהודה בגלוי כי ינק את האנטישמיות עם חלב אמו) לא הסתיר את אהדתו לעם היהודי ולתנועה הציונית. הוא היה ראש המדינה הזר הראשון שביקר בארץ־ישראל המנדטורית מתוך רצון להתוודע למפעל הציוני ועל שמו נקראים כפר מסריק ורחובות וכיכרות בערי ישראל. צ'כוסלובקיה מילאה ברצון אחרי התחייבויותיה כלפי המיעוט היהודי שאף היה מיוצג בפרלמנט בפראג על־ידי "המפלגה היהודית". במפקד האוכלוסין של שנת 1931 הגדירו את עצמם רבים מבין היהודים (כולל הוריי) כיהודים מבחינה לאומית. אלה מביניהם שהגדירו את עצמם כגרמנים ושרדו את השואה, גורשו אחרי מלחמת העולם השנייה, יחד עם הגרמנים.

תחושת הלויאליות של אבי כלפי הרפובליקה קיבלה את ביטויה המעשי כשהגעתי לגיל בית ספר. בעירנו היו קיימים שני בתי ספר יהודיים יסודיים – האחד גרמני והאחר סלובקי, כשרוב הילדים היהודים נשלחו לבית הספר הגרמני. הוריי החליטו לשלוח אותי ואת אחי אחריי לבית הספר הסלובקי, לא כל כך מתוך העדפת השפה והתרבות הסלובקיות (הלאומנות הסלובקית הגואה הייתה כבר נגועה באנטישמיות חריפה מלווה בגוון נוצרי־דתי מובהק), אלא כדי להביע גם בדרך זו את נאמנותם למדינה. רק אז נתוודעתי – כמו רוב בני כיתתי – לשפה הסלובקית. הואיל ועזבתי את ברטיסלבה בראשית שנת הלימודים הרביעית, נשתכחה ממני שפה זו כמעט לחלוטין וידיעותיי בה הן לצערי פסיביות ובסיסיות ביותר.

עם כל המתיחות והסערות שגברו מסביבנו, המשכנו ביסודו של דבר לחיות את חיינו השאננים. הואיל וידם של הוריי לא השיגה כדי לנסוע בקיץ למקום מרפא (מרכז אירופה סוגדת להם עד היום וגם צ'כוסלובקיה הייתה משופעת בהם), הם נהגו לשכור דירה באחד הכפרים שבסביבה. אמי ואנחנו הילדים, היינו שוהים שם מספר שבועות ואבי היה מגיע מעבודתו על אופניו בשעות הערב. איני יודע אם החליט לרכוב על אופניים מתוך רצון לעסוק בפעילות גופנית או משום שרצה לחסוך את הוצאות התחבורה. גם בהיותנו בחופשת הקיץ זכרנו כמובן את ימי "בין המצרים" ובשבוע שחל בו תשעה באב לא עלה בשר על שולחננו. נמנענו גם מהאזנה למוזיקה באותם ימים וחשנו כולנו את התקרבות מועד חורבן בית מקדשנו.

המשך הפרק זמין בספר המלא