דּוֹלָה אור מאפר

פרק ראשון- ללה

מבט אל ההתחלה

היום אני בת שבעים שנים, מביטה עוד ועוד בי, בת שבעה ימים.
חבוקה בזרועות הורי, מציצה בעיניים גדולות אל היום השביעי של חיי.
אמא ואבא מישירים מבט אל הצלם והזמן קופא ומקפיא -
מציאות שטבלה בפרחים, חיים שהבטיחו אהבה וצבעים.
זרועות הורי החובקות, ביטחון נוסכות. נבלו הפרחים, החיים נרצחו,
הצבעים דהו, האהבה הייתה לגעגועים.
רק ביטחון החיבוק אתי גם היום.
חיבוק הידיים של אמי - העדינות, המטופחות, ושל אבי - הגדולות, החזקות.
כהורים, עודם מחבקים אותי בשבעים השנים, מאז צולמנו שלושתנו מאושרים, בין הפרחים...
אמא כתבה בגב התמונה:
"אנחנו והבת שלנו, זו עם העיניים הכחולות הגדולות"
ואלה העיניים, בכחול ההיגיון ובעומק הרגש, אל העולם הקשה הביטו בשבעים השנים.
בתוכן תמיד - האהבה, הפרחים והצבעים, התקווה של שבעת הימים באביב חיי.

רלי רובינזון (גלובינסקי), 11.03.2009

רלי פוגשת את ללה 

 

בוקר חורפי וקר של ינואר 1943 העיר את ורשה, האיר אותה באור אפור ועצוב.
רלי החלה להתעורר. היא שמעה קולות לידה, מעבר לשמיכה העבה המכסה את כל כולה, גם את ראשה. מוזר, חשבה, זה לא קול של אמא ולא של אבא וגם לא של סבא… מי זה יכול להיות כל כך קרוב אליה?
היא ניסתה להציץ מתוך קפל השמיכה, מבלי להיראות כאילו, אבל לא ראתה דבר. היא ניסתה להתמתח, מתחת לשמיכה, והרגישה שבעצם אינה יכולה לפשוט את ידיה לצדדים, כי המיטה שבה ישנה היא צרה מאוד ובידה השמאלית היא נתקלת במשהו קשה. איפה אני? זו הרי לא המיטה המוכרת לי. של מי הקולות הנשמעים ממש מעל לראשי? ואז שמעה בוקר טוב, צלול וברור.
רלי התיישבה בבת אחת והשיבה בוקר טוב, הרי אמא ואבא הרגילו אותה להשיב בנימוס למבוגרים. משהתיישבה, הבחינה שהיא אמנם לובשת את הפיג'מה שלה, אבל היא לא ישנה במיטתה, אלא על שלושה כיסאות שהוצמדו לארון בגדים עשוי מעץ כהה. משענת של כיסא אחד מגנה על ראשה, משענת של כיסא שני, מגנה על הרגליים ועוד כיסא, השלישי, הועמד באמצע, משענתו פונה אל החדר וכך היא מגנה על גופה של רלי. לידה עמדו גבר ואישה וחייכו אליה. רלי התבוננה בגבר שהיה יותר גבוה מהאישה, השפם שלו וחיוכו היו מוכרים לה. היא נזכרה שראתה אותו כמה פעמים כשבא לבקר בדירה הקטנטונת, שם גרה בזמן האחרון עם אמא, עם אבא ועם סבא. האיש הזה, כשבא אליהם אז הסתודד עם אבא ואמא בפינת החדר, בעוד רלי משחקת עם סבא. את האישה לא ראתה אף פעם. היא שמה לב שהאישה נמוכה, רזה ומרכיבה משקפיים. שניהם חייכו אליה, חיוך חם ומזמין. רלי הזדקפה - איפה אמא ואבא שלי? ואיפה סבא? שאלה. קולה רעד והיא הרגישה לא בנוח למרות האנשים האלה המחייכים אליה. אמא ואבא שלך נתנו לנו אותך שנשמור עלייך עד שהם יבואו לבקר אותך, אמרה האישה בקול נעים ומרגיע. ההסבר הזה בכלל לא מצא חן בעיני רלי והיא השיבה - אני לא רוצה שאתם תשמרו עלי, אני רוצה את אמא שלי ואת אבא שלי ואת סבא - הם ישמרו עלי... ענתה, קולה החל רועד והיא כובשת את דמעותיה. היא זכרה היטב את דבריהם של אמא ואבא שחזרו ואמרו לה שגם כשכועסים וגם כשעצובים אסור לבכות בקול רם ובוודאי אסור להרים את הקול כשמדברים. מותר להיות עצוב, כועס או אפילו פוחד, אבל בשקט, לא להראות, שאף אחד, אבל אף אחד, לא ידע. האיש הושיט ידיים והוציא אותה מבין הכיסאות אשר עליהם ישנה. האישה ניגשה גם היא וליטפה את ראשה של רלי. עכשיו שאנחנו נשמור עלייך, אנחנו נהיה אמא ואבא שלך עד שאמא ואבא שלך יבואו לקחת אותך. מה פתאום? חשבה רלי, אנשים מבוגרים משחקים באמא ואבא? אמא שלי כל כך יפה ואבא שלי גבוה וחזק. אני לא רוצה לשחק אתכם באמא ואבא, השיבה בתקיפות והשתדלה מאוד שקולה יהיה יציב ולא יסגיר את הפחד שכבש את כולה בינתיים. האיש הזיז את הכיסאות מהארון שאליו הוצמדו והעמידם ליד השולחן העגול שעמד ליד דלת הכניסה. האישה לקחה את ידה של רלי ואמרה, בואי, אני אראה לך מה יש כאן בארון. את ודאי מכירה את הדברים האלה. בעודה מדברת פתחה האישה את הדלת השמאלית, מבין שלוש דלתות הארון. רלי ראתה מיד את כל מעילי הפרווה של אמא - האפור הקצר, זה, שכשאמא לבשה אותו, ראו לה את החצאית, ואת החום שהגיע לה עד הברך והשחור הארוך ארוך, כמעט עד הרצפה, זה המבריק שפרוותו הייתה רכה במיוחד. רלי קרבה אל הפרוות, נגעה בהן בשתי ידיה, ליטפה את הרוך שהפיץ את ריחה של אמא. היא כבשה את פניה בתוך הפרווה השחורה, נושמת את אמה עוד ועוד. היא הרימה את ראשה, על המדף מעל הפרוות ראתה הרבה כלים שהכירה מביתה - כדים גבוהים, אגרטלים, צלחות עמוקות ומגשים. היא נזכרה שבדירתם הקטנטונת, בזמן האחרון, כל אלה היו ארוזים באיזה ארגז, לא כמו פעם בדירה הגדולה והיפה שבה גרו, כשכל הכלים האלה - קריסטלים - קראה להם אמא, קישטו את הדירה כשהם מונחים על מדפים ושידות שונות. אבל, זה היה כל כך מזמן שרלי כמעט שכחה, מתי זה היה בעצם? את מחשבותיה קטע קולה של האישה - לי קוראים ינינה ולבעלי יוזף. את רואה? אמא ואבא שלך נתנו לנו גם את כל החפצים היפים האלה כדי שנשמור עליהם למענם וגם שנשמור עלייך עד שהם יבואו, אמרה לה וליטפה את ראשה. רלי החלה לבכות בשקט בשקט, הדמעות התגלגלו מעצמן מעיניה ומשם לאורך הלחיים והיא בלעה אותן כשהגיעו לשפתיה. האישה המשיכה ללטף את ראשה, ובממחטה ניגבה את דמעותיה של הילדה. האיש ערך בינתיים את השולחן. רלי הריחה ריח ביצה מטוגנת וראתה על השולחן גם לחם טרי ואפילו כוס תה. מזל שלא כוס חלב, כי היא הרי שונאת חלב ומה תעשה אם יציעו לה לשתות חלב? האישה הוליכה אותה אל השולחן העגול ורלי החלה לאכול. היא הייתה רעבה מאוד. מזמן מזמן לא אכלה ביצה מטוגנת. בעודה אוכלת, בסכין ובמזלג, כמו שאמא ואבא הקפידו ללמד אותה, התיישבה האישה לידה ואמרה, עכשיו את תהיי קצת הילדה שלנו. ואיפה הילדה שלכם? שאלה רלי. לנו אין ילדה. רלי החלה להבין, זו כנראה הסיבה שהמבוגרים האלה רוצים לשחק אתה באבא ואמא, כי אין להם ילדה משלהם. טוב, ענתה, אבל רק לקצת, כי אני של אמא ושל אבא שלי וגם של סבא. ינינה חייכה אליה וגם יוזף. אבל, המשיכה ינינה, כאילו מתעלמת מההערה של רלי, עכשיו, כמו שאמרתי, את תהיי קצת הילדה שלנו, את תקראי לנו אמא ואבא ואנחנו נקרא לך ללה. אבל השם שלי רלי, עמדה הקטנה על דעתה. ודאי, את צודקת, חייכה ינינה, אבל אנחנו משחקים וכשנפגוש אנשים אחרים, הרי לא נרצה שהם ידעו את הסוד שלנו, נרצה שיחשבו שהכול באמת, אז מהיום את תהיי ללה.
רלי שתקה. מגלגלת את רעיון השם החדש בינה לבינה. זה דווקא שם יפה אמרה בקול. למה אתם רוצים לקרוא לי ללה? ינינה שוב חייכה ויוזף הוא שהשיב - הן את יודעת שללה זאת בובה ואת מאוד חמודה, עם השֹער הבלונדיני שלך ועם עינייך הכחולות, אז את פשוט מזכירה לנו בובה, וזה גם מתאים למשחק שנשחק כולנו. מהיום אנחנו נהיה אמא ואבא שלך ואת תהיי הילדה שלנו - הבובה שלנו - ללה.
כעת בואי, ללה, התרחצי והתלבשי, אמרה ינינה מאמצת מיד את השם החדש - ללה ומשתמשת בו כאילו בטבעיות. היא הבינה, כנראה, שמידע רב כל כך בשביל זאטוטה בת שלוש שנים ועשרה חודשים, זו באמת מנה גדושה מדי לפעם אחת. בינתיים הילדה משתפת פעולה יותר מהצפוי, חשבה בלבה, נקווה שנצליח. בואי, ללה, אקריא לך מספר האגדות שלך, שגם אותו נתנה לנו אמא שלך, אתך ועם כל החפצים. ללה ניגשה וחייכה אל הספר שהכירה ואהבה וקצת גם אל ינינה.
כך פגשה רלי את ללה וחייה השתנו לתמיד.