עניינו של ספר זה הוא הצלה. כלומר חילוץ מסכנה, בעיקר של ילדים ונוער יהודים. המועד: השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, מאביב 1944 ועד אביב 1945. המקום הוא הונגריה, מרכז אירופה, ובראש ובראשונה העיר בודפשט. בתקופת הזמן הנקובה רבים ביהדות אירופה, בוודאי ילדים וקשישים, הושמדו זה כבר במחנות המוות השונים, ביניהם אושוויץ־בירקנאו. למחנה אימים זה נשלחו גם יהודי הונגריה אחרי פלישת הגרמנים למדינה במרץ 1944. החברה הלאומית לרכבות של הונגריה הובילה מדי יום, החל ב-15 בחודש מאי, בקרונות משא נעולים שחלונותיהם מסורגים, בין 6,000 ל-10,000 יהודים, מטף ועד זקן, ל"יעד" המוזכר. רבים מהמגורשים הופנו ישירות אל תאי הגזים. עד הימים הראשונים של חודש יולי "נותבו" לאושוויץ־בירקנאו 440,000 איש. רובם הושמדו בתוך פרק זמן קצר, מיעוטם שרדו עוד חודשים ספורים, והמיעוט שבמיעוט שוחרר מאימת המחנות והצעדות על ידי הצבא האדום החל בראשית 1945.
אחרי הפלישה הגרמנית היה הממשל בהונגריה פרו־נאצי במובהק. הוא היה כזה גם לפני הפלישה, אך השמדה של מאות אלפי יהודים לא עמדה על סדר היום שלו; גירוש יהודים מהונגריה - כן. השמדת רובם של יהודי הונגריה התאפשרה אחרי הפלישה הודות להסכמה שבשתיקה של האדמירל מיקלוֹש הורתי (Horthy), עוצר הונגריה, ובהמרצת ממשלתו. הגרמנים השכילו להשאיר את הורתי במשרתו הרמה, ובתמורה הוא ניאות להיות - במשך חודשים מכריעים - לכלי שרת ביד "השליח המיוחד" מגרמניה ועושי דברו המקומיים. אולם ב-7 ביולי 1944, בעיקר בעקבות לחץ בינלאומי, עצר הורתי את המשלוחים לאושוויץ־בירקנאו. בהונגריה נותרו עתה גברים יהודים בפלוגות עבודה ותושביה היהודים של בודפשט. ב-15 באוקטובר נאלץ הורתי להתפטר בלחץ הגרמנים. את מקומו תפס פֶרֶנְץ סלשי (Szálasi), מנהיג "צלב החץ", מפלגת המונים נציונל־סוציאליסטית שונאת יהודים. אחרי ההפיכה של סלשי נעשו חיי היהודים בבודפשט הפקר. זה היה הרקע למאמצי ההצלה - לענייננו בעיקר של ילדים ובני נוער - מאז אוקטובר 1944.
הצלת ילדים ונערים יהודים. היוזמה הציונית להקים בתי ילדים בבודפשט בחסות הצלב האדום הבינלאומי הייתה יוצאת דופן בהתחשב בנסיבות התקופה. בתי הילדים הוקמו בעת שליטה חד־משמעית של הוורמכט - צבא הרייך - במערב הונגריה, ובבודפשט פעלה גם מפקדה עתירת כוח אדם של האס־אס. ייתכן מאוד שאילו נמנעה פעילותו של שליח הצלב האדום הבינלאומי פרידריך בורן (Born) בהונגריה, פני הדברים היו שונים בתכלית. בורן הוזהר על ידי שולחיו כי עליו לנהוג על פי התקנות. השתמעה מכך הימנעות מהתערבות בגורל היהודים אזרחי הונגריה. בורן הגיע מאוחר מכדי למנוע גירוש המוני לאושוויץ. בחודשים הבאים - שהיו הרי־גורל עבור יהודי בודפשט - בורן לא הפר את התקנות, אך צמצם במידה יתרה את תחולתן. עם זאת, הרעיון להקים מעונות לילדים יהודים בבודפשט עלה ממקור ציוני מקומי.
במבט לאחור, הקמת בתי הילדים בבודפשט הייתה חוליה בשרשרת של פעולות הצלה שכוונו לילדים ובני נוער יהודים. פעולות אלה, רובן ככולן, היו פרי יוזמתם של פעילים ומנהיגים ציונים והם הוציאו אותן לפועל. הראשונה ביוזמות הייתה של רֶחָה פריאר בברלין. בשנים 1934-1939 הועלו מגרמניה ומאוסטריה לארץ־ישראל המנדטורית למעלה מ-5,000 בני נוער במסגרת עליית הנוער. חברים בהנהלת הסוכנות היהודית דרשו מממשלת המנדט 10,000 סרטיפיקטים (אישורי עלייה) נוספים כדי להציל ולו מעט מהילדים והנוער בגרמניה ושכנותיה. ממשלת בריטניה הגדולה סירבה. אך הרעיון הכה שורש בקרב אחדים ממנהיגי הקהילות היהודיות בממלכה המאוחדת. הפעם הם דרשו להתיר ל-10,000 ילדים ובני נוער להגיע - ב"קינדר טרנספורט" - ממדינות היבשת אל חוף מבטחים (של דובֶר, באנגליה). החל משנת 1938 הגיעו קבוצות של ילדים וצעירים יהודים לנמל בטוח מגרמניה, מצ'כיה הכבושה ומאוסטריה המסופחת לרייך. פעולה חלוצית אחרת, בהיקף קטן בהרבה, הייתה הברחת ילדים יהודים מהולנד הכבושה בידי הגרמנים לשווייץ ולספרד. יואכים סימון, חבר "החלוץ" בגרמניה, הוא שארגן וליווה את קבוצות הילדים אל מחוץ לאזורי הכיבוש וההשפעה הגרמניים. לאחר המסע השלישי לשווייץ נלכד סימון על ידי הגסטפו ועקבותיו אבדו.
אחרי שחרורה של הונגריה הדריכו בתי הילדים של התנועות הציוניות בבודפשט את החניכים להגשמה חלוצית. זו הייתה תמצית קיומן מאז ראשית שנות ה-30. ואולם באוכלוסיית החניכים היו עתה רבים שבית הילדים היה לביתם היחיד. קהל ילדים זה נחשף לחינוך תנועתי מחייב, במידה מסוימת בעל כורחו. אמנם עדויות רבות מצביעות על כך שכלל החניכים בבתי הילדים, החל באביב 1945, הפנים ברצון ובהתלהבות את כל ה"דיברוֹת" של תנועות הנוער הציוניות. הייתה זו הזדמנות פז להפנות עורף לזוועות העבר. מדריכי תנועות הנוער הצעירים אכן ראו את פועלם החינוכי־אידיאולוגי גם כשיקום אפשרי של חניכיהם. עם זאת, מספר קטן של חברי תנועה צעירים, וגם מדריכים אחדים, נטשו את "דרך התנועה" ושבו להונגריה במהלך תקופת ההמתנה לעלייה בגרמניה.
הצלת ילדים כמחאה ומרי. חילוץ כ-5,000 עד 6,000 ילדים יהודים מהסכנות שארבו להם מצד השלטון האולטרה־פשיסטי ושליחיו המשוטטים ברחובות בודפשט היה גם בבחינת מחאה ומרי כלפי השררה ההונגרית־גרמנית. אייכמן הבין זאת. בסתיו 1944 הוא תבע בזעם מעמיתיו ההונגרים לסכל כל פעולת זיוף של מסמכי זהות אריים ותעודות חסות ומסע של המדינות הניטרליות או של הצלב האדום הבינלאומי. אלה הופקו בבתי המלאכה של תנועות הנוער החלוציות. חברי תנועות אלה, מוגנים על ידי מסמכי חסות ותעסוקה מקוריים או מזויפים, הם שהקימו את רובם של בתי הילדים - ארבעים בוודאי - בחסות הצלב האדום הבינלאומי. פעולה חתרנית זו הוכיחה כאלף עדים שמקימי בתי הילדים דוחים את התקנות ואת החוקים המפלים של הממשל ואת ה"כללים" המונהגים על ידי האספסוף של משמרות "צלב החץ". הציות למנגנון הכפייה של המדינה - עתה טרור ממלכתי - הומר בצעדים מעשיים שהערימו על פעולות הממשל ושותפיו הרבים, עקפו אותן או התייצבו כנגדן. להתנגדות היו פנים רבות. הן התגלו ב"דילול" פלוגות העבודה באמצעות הפצה של תעודות חסות מזויפות ובהעברת חבריהן לעיר הגדולה והאנונימית, בהקמת מחסה לנרדפים, בשחרור חברים מבתי מעצר ונשים מ"צעדות המוות", ובמידה רבה באיסוף ילדים למעונות שהיו פזורים בבודפשט רבתי - בעוד האימהות וקרובי המשפחה מובלים רגלית בטורים אינסופיים לגבול אוסטריה על מנת לשמש פועלי כפייה של הרייך. לילדים - מתינוקות ועד בני עשרה - ניתנו חסות, מזון מדי יום אף אם לא בשפע ויד תומכת של חברי סגל. גם אם לא סוכלו כל מאמצי "מנהיג האומה" סָלָשׁי "לפתור את השאלה היהודית", רבים מהם הושמו לאל.
מאז צאת ספרו של אשר כהן המחתרת החלוצית בהונגריה, שראה אור בשנת 1984 והיה מהפרסומים הראשונים בנושא ההצלה והמרי הציוניים בהונגריה, נוספו חיבורים לא מעטים החולקים את נושאם המרכזי עם עבודת המחקר המקיפה של כהן. כזה היה ספרו של אביהו רונן, הקרב על החיים (1994), וספריהם של פֶּרֶץ רֵבֵס, מול נחשולי הרוע (2002), ושל אפרים־אפרא אגמון, שומר אחי (2008). אני מזכיר פרסומים אלה בלבד שכן בארבעתם מצויה התייחסות מפורטת, אף אם קצרה מטבע הדברים, אל בתי הילדים היהודיים בבודפשט בשנים 1945-1944. הפרק המוקדש לבתי הילדים מבוסס בחיבורים אלה בעיקר על עדויות חברים מתנועות הנוער החלוציות שנטלו חלק בהקמת בתי הילדים, באספקת מצרכים וציוד לבתים ובריכוז ענייניהם בתחום החינוך וההדרכה. במחקרו של כהן יש שימוש גם במסמכים שאינם עדויות. בחיבור הנוכחי נעשה מאמץ להרחיב ולגוון את העדויות. בין השאר הסתייעתי ביומן של אוטו נתן קומוי כמקור מרכזי. למיטב הבנתי, קומוי היה היוזם והמתאם הראשי והנושא בעול של בתי הילדים כולם. נוסף על כך השתדלתי להעמיד עדויות ומקורות מקרב הפעילים הציונים וממועצת היהודים המרכזית מול תעודות שמקורן במרכז הבינלאומי של הצלב האדום וכן מול מסמכים ממשלתיים, בעיקר מימי שלטונו הקצר וגדוש הזוועות של סלשי.
החלוקה לתקופות בחיבור זה אינה אחידה. את התפתחותה הצנועה של הציונות בהונגריה, בראש ובראשונה כתנועה של אנשים צעירים, אנחנו מלווים משלב הראשית, משנותיה הראשונות של המאה ה-20. החל ב-1920 הפוליטיקה הממשלתית בהונגריה, בדומה למדיניותה של האופוזיציה, נטענת באנטישמיות בוטה. בשנות ה-30 אנטישמיות זו כבר מיתרגמת לחקיקה מפלה ומנשלת יהודים. ייתכן שמהלכים אלה הובילו להתרחבות־מה של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, ובעיקר להפיכתן לתנועות נוער חלוציות בשנות ה-30. בראשית שנות ה-40, במקביל להסתאבותה של הפוליטיקה הלאומית ההונגרית והידרדרותה לכדי רצח המוני של יהודים, מנהיגי התנועה הציונית וחבריהן של תנועות הנוער החלוציות נערכים להתגוננות, להצלה של חברים בהונגריה ובארצות השכנות, ולבסוף להצלת הרבים. פעילות יוצאת דופן זו של "החוגים הציוניים" התקבלה באי־הבנה ולמעשה נדחתה מצד המנהיגות של שתי הקהילות העיקריות של יהודי הונגריה: היהדות הניאולוגית (קונסרבטיבית) מצד אחד, שהייתה רחבה יותר מבחינת היקפה ונחרצת בגיבוש זהותה הלאומית ההונגרית, והיהדות האורתודוקסית מן הצד האחר, שנותרה במידה רבה נאמנה לאורחות החיים ולזהות היהודיים המסורתיים. אחרי ההפיכה האולטרה־פשיסטית של סלשי ב-15 באוקטובר 1944, רבות מפעולות ההצלה מתלכדות לנוכח רדיפת היהודים הקיצונית. אז החלו שלושת החודשים של "השיטפון הירוק" - מעשי הזוועה של בריוני "צלב החץ" - בבודפשט, עד בוא השחרור על ידי הצבא האדום (פשט, 18 בינואר 1945). תהליכים אלה הנחו את עיצוב מבנה הפרקים: במבוא מוצגת הציונות בראשיתה ודחייתה על ידי שני מחנותיה של יהדות הונגריה; בהמשך משורטטים קוויהן הבולטים של המהפכות בהונגריה אחרי מלחמת העולם הראשונה והתייצבות המשטר הימני־סמכותי של העוצר הורתי; לאחר מכן מתוארת ההתגבשות של תנועות הנוער הציוניות כמחנה חינוכי־חלוצי; ולבסוף אנו שבים אל משטרו של הורתי ההולך ומשתעבד לאינטרסים של הרייך השלישי. בפרק הראשון והשני מתוארים שלבי ההתארגנות ומעשי ההצלה - לרבות ההיערכות להקמת בתי הילדים - בעיקר במרחב פעולתו של הוועד לעזרה והצלה. בפרק השלישי והרביעי, המוקדשים לבתי הילדים בלבד, נקודות המבט והמעשים של הרודפים והנרדפים מוצגים כזירה של כוחות שאין ביניהם איזון אך גם לא הכרעה סופית. הפרק החמישי, "מסעות בתי הילדים", הוא מעין אפילוג החורג ממסגרת התקופה העיקרית, אך זיקתו לפרקים הקודמים בולטת לעין.
לחיבורו של ספר זה תרמו עדים וחוקרים של התקופה, מנהלים ופעילים בארכיונים ובמוסדות הנצחה וכמובן ידידים. את רעיון כתיבת הספר העלו אפרא אגמון ודוד גור. שניהם גם העמידו לרשותי מסמכים בעלי ערך היסטורי רב והקדישו מזמנם לבירור שאלות וסוגיות שהתעוררו תוך כדי העבודה. ד"ר ינוש בוטוש (Botos) סייע במלאכת החקירה על ידי חשיפה וליקוט של מסמכים מארכיונים בבודפשט, בנדיבותה של העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה. גָאבּוֹר הלאס (Halàsz) מז'נבה העביר לידיי תעודות בעלות ערך הנוגעות לפעילות הצלב האדום הבינלאומי בהונגריה. ושוב בסיועה של העמותה המוזכרת לעיל, דוד קפלן הכין לקט מן הספרות הרלוונטית שראתה אור בעברית. ישעיהו (שׁיוֹ) רוזנבלום, ראובן שטיינר, חוה רמתי, יהודה ברקוביץ ופְרֵדִי פֶּשְׁטִי תרמו להבהרת אי־ודאויות שנגעו למספר בתי ילדים. שיחות עם יואל פלדמן, מאיר פרידמן והייני בורנשטיין היו מועילות ובעלות עניין רב. הדס לאור־אשור ובועז טל סייעו בחיפוש מסמכים ופרסומים בעלי ערך בספרייה ובארכיון של משׂוּאה, המכון ללימודי השואה. ד"ר אוריאל גסט ((Gast מנהל ה-Dokumentationsstelle Jüdische Zeitgeschichte ב-Archiv für Zeitgeschichte של ETH (המכון הטכנולוגי הפדרלי בציריך) העמיד לרשותי בנדיבותו, בביקוריי במוסדו, מבחר רב של אוספים. המסמכים שדליתי מהם היו לעזר רב. תעודות מהמרכז של ד"ר גסט מסומנות בהערות השוליים באותיות ETH.afz.DJZ. תודתי נתונה לכולם. תודה מיוחדת שלוחה לדוד גור ולאלי נצר שהואילו לקרוא את כתב היד. לבסוף שלמי תודה לנאוה חולבסקי על טיפולה המסור והמדויק בכתב היד והכנתו לדפוס.
לוח אירועים
1914 (28 ביוני) יורש העצר פרנץ פרדיננד נרצח בסרייבו. פורצת מלחמת העולם הראשונה (המלחמה מסתיימת בשנת 1918).
1919 (מרץ) ייסוד המפלגה הסוציאליסטית בהונגריה והכרזה על הקמת רפובליקה מועצתית (סובייטית).
1919 (נובמבר) מיקלוש הורתי, המפקד העליון של הצבא הלאומי (החדש), נכנס לבודפשט בראש יחידותיו.
1920 (יוני) בארמון טריאנון בוורסיי חתמו המעצמות על חוזה שלום עם הונגריה.
1920 האספה הלאומית בבודפשט מאשרת את חוק הנומרוס קלאוזוס, שנועד לצמצם את מספר התלמידים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה.
1938 (נובמבר) דרום סלובקיה מסופחת להונגריה.
1938 פרסום חוק (נגד) היהודים הראשון.
1939 הונגריה מספחת את תת־קרפטיה.
1939 פרסום חוק (נגד) היהודים השני.
1939 (1 בספטמבר) גרמניה פולשת לפולין, פורצת מלחמת העולם השנייה.
1940 צפון טרנסילבניה מסופחת להונגריה.
1941 פרסום צו ממשלתי לגיוס גברים יהודים לפלוגות של "שירות עבודה" בפיקוד מש"קים וקצינים מצבא הונגריה.
1941 הונגריה מצטרפת לגרמניה במלחמתה נגד ברית המועצות.
1941 רובם של 18,000 יהודים "נטולי אזרחות" שגורשו מהונגריה לקמנץ פודולסק נרצחים על ידי יחידות צבא גרמניות בסיוע יחידת הנדסה של הצבא ההונגרי.
1941 פרסום חוק (נגד) היהודים השלישי (הפליה על בסיס גזע).
1942 (אפריל) 50,000 גברים יהודים מגויסי פלוגות עבודה מסופחים לארמיה השנייה של צבא הונגריה ונשלחים לחזית אוקראינה.
1944 (19 במרץ) הצבא הגרמני פולש להונגריה.
1944 (15 במאי) רכבות הגירוש הראשונות עוזבות את הונגריה. בתוך שבעה שבועות מובלים כ-440,000 יהודים מהונגריה לאושוויץ־בירקנאו.
1944 (סוף יוני) "רכבת ועד ההצלה" (של קסטנר) יוצאת מבודפשט.
1944 (ראשית יולי) הורתי עוצר את גירוש היהודים (מבודפשט).
1944 (סוף יולי) ב"בית הזכוכית" בבודפשט נפתח "המשרד הארץ־ישראלי" לקידום ההגירה של בעלי סרטיפיקט (אישור עלייה) לארץ ישראל.
1944 (15 באוקטובר) הורתי מודיע בנאום ברדיו על כוונתו לבקש הפסקת אש. הגרמנים מאלצים את הורתי לבטל את הודעתו ולמנות את פרנץ סלשי לראש ממשלה. הורתי מתפטר.
1944 (6 בנובמבר) ראשית "צעדת המוות" של נשים וגברים יהודים מבודפשט לעבר הגבול המערבי (אוסטריה).
1944 (סתיו וחורף) הרחבת הפעילות המחתרתית של תנועות הנוער החלוציות למען הצלת יהודים, לרבות הקמתם של בתי ילדים בחסות הצלב האדום הבינלאומי. (בנובמבר) מוקם גטו מרכזי בבודפשט.
1945 (ינואר־פברואר) הצבא האדום משחרר את בודפשט.
1945 (מרץ) הממשלה הזמנית של הונגריה מבטלת את כל החוקים והתקנות נגד היהודים.
1945 (9 במאי) באירופה מסתיימת מלחמת העולם השנייה.
1945 (סתיו) הקבוצות הראשונות של תנועות הנוער החלוציות עוזבות את הונגריה באמצעות ה"בריחה" בדרכן לארץ ישראל.
1948 סוף פעילותן החוקית של תנועות הנוער החלוציות בהונגריה.
מבוא
ציונים מול קהילות בהונגריה. קבלת הפנים הציבורית לציונות המודרנית בבודפשט היהודית הייתה יותר מצוננת. שנת ההופעה של מדינת היהודים של הרצל הייתה גם שנת המילניום (1896) לייסוד הונגריה, ולב היהודים, בעיקר העירוניים, הוצף ברגשות לאומיים הונגריים. לציונות לא נותר מקום בלב החוגגים, והרוב דחו אותה גם מאוחר יותר. השבועון היהודי Egyenlösèg (שוויון), שהיה שופרה של היהדות הניאולוגית, היינו ה"הולכת בדרך חדשה", ושל יהודי עיר הבירה, כתב לרגל התכנסות בינלאומית של חסידי הציונות הדתית בפוז'ון (פרסבורג, ברטיסלבה): "הציונים רוצים מדינה יהודית, הם רודפים אחרי הרעיון של לאומיות יהודית, אך היהודי ההונגרי לא יוכל להיות שותף לכל אלה, כי כל אלה אינם אלא בגידה במולדת. היהודי ההונגרי לא יקים מדינה יהודית ולא לאום יהודי. הונגריה היא מדינתו ולאומיותו - הונגרית".1 התעצמותו הנראית לעין של המעמד הבינוני הפרופסיונלי של היהודים בחלוף המאה בכל ערי הונגריה - כ-50 אחוזים מהרופאים ומעורכי הדין במדינה היו יהודים - השכיחה מן הלב את נוכחותה ואת פעילותה המתמשכת של המפלגה "הקתולית־העממית", בעלת סדר היום האנטישמי המובהק, בזירה הפוליטית.2
המכביאה (Makkabea), תנועת סטודנטים יהודים בבודפשט, החלה לפעול בשנת 1903. זו גם השנה שבה פורסמו תקנות ההסתדרות הציונית בהונגריה, שכללו באורח יוצא דופן שתי הצהרות "בלתי ציוניות": על פי האחת, אין בכוונת ההסתדרות הציונית לראות ביהודים בהונגריה מיעוט לאומי (יהודי); ההצהרה האחרת עמדה על כך שההסתדרות הציונית בהונגריה לא תעסוק ב"מדיניות לאומית" (יהודית). סעיפים אלה נוסחו כך על דעתו של הרצל, שהיה ער לרגש הלאומי ההונגרי הפועם בלב רוב היהודים, כשם שידע בבירור על רגישות היתר של השלטון כלפי כל התארגנות לאומית - אמיתית או מדומה - במדינה רבת המיעוטים הלאומיים.3 עם זאת ואף על פי כן המכביאה פיתחה פעילות הסברה ציונית לכל דבר. תחילה בחוגי תלמידים יהודים במוסדות להשכלה גבוהה, ובשלב מוקדם מאוד - כבר בעשור הראשון של המאה ה-20 - גם בקרב תלמידים בבתי הספר העל־יסודיים, בציבורים של נערות ונערים עובדים ובאמצעות אגודת הספורט VÁC, שהייתה מועדון לסיף ולאתלטיקה.4
פעילותה של אגודת מכביאה בבודפשט בהשתלמות עצמית בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה והספרות היהודיות הייתה ענפה ביותר, בדומה לעיסוקה בלאומיות היהודית. חבריה - כאלף במספר - דחו את תפיסת הניאולוגיה של יהודי הונגריה בדבר היות היהדות דת בלבד, אף שרוב הסטודנטים באגודה ובכלל באו ממשפחות שהשתייכו לבורגנות היהודית הניאולוגית. חברי האגודה חתרו לעצב סדרה חדשה של מושגים שבאמצעותם יהדותם תתגלה ותתממש. סדרת מושגים זו הייתה ליברלית בעיקרה, כאשר היסטוריה ותרבות לאומית (יהודיות) ועתיד קיבוצי מובטח (פתרון "השאלה היהודית") משמשים בה כמילות מפתח. החוליה החלשה בראיית העתיד הייתה בית הספר היהודי או הנוער שבגר במסגרותיו או מחוץ להן. אף שרובם המכריע של בתי הספר היהודיים בהונגריה נחשבו ראויים, הם נבדלו בתוכניתם החינוכית אך מעט מן המוכתב על ידי המשרד המלכותי לדתות ולהוראה, בכלל זה טיפוח הלאומיות ההונגרית. יתרה מזו: בעיר הבירה עצמה, בעלת אוכלוסייה יהודית של כ-200,000 נפש, רוב התלמידים היהודים למדו בבתי ספר ממשלתיים, עירוניים או כנסייתיים. חברי המכביאה החליטו לעשות לתיקון המצב, ובשיתוף עם גורמים קהילתיים הקימו נדבך משלים אך גם מחדש בחינוך באמצעות תנועה של צופים ("קדימה") יהודים.5
מאז המחצית השנייה של המאה ה-19, יזמים ובעלי מקצוע יהודים תרמו למודרניזציה של המסחר הבינלאומי, הבנקאות, המסחר הסיטונאי, התחבורה והתעשייה בממלכת הונגריה הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה. עם זאת, בשנות ה-80 של המאה ה-19 כבר החלה האנטישמיות הכלכלית־חברתית והפוליטית להתנחל בדעת הקהל והמחוקקים, אף שנהדפה על ידי המנהיגות הפוליטית הליברלית. התפוררות אוסטרו־הונגריה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ויחד אתה קריסת האתוס הליברלי־מודרני, וכן התרוששות שכבות הביניים במלחמה ולאחריה, כל אלה לצד גורמים נוספים הביאו לליבוי ולהתפשטות השנאה העממית והמוסדית נגד היהודים. ואף על פי כן לא היה בכל אלה כדי לקרב את הציבור היהודי האורתודוקסי או הניאולוגי אל הרעיונות ההולכים ומתפשטים של הציונות.6
טרור אדום, טרור לבן. בסתיו 1918 נכנעה אוסטרו־הונגריה לבעלות הברית, וצבאה הניח את נשקו. המועצה הלאומית שקמה בהונגריה הכריזה על ניתוק מאוסטריה, ואישים פוליטיים המזוהים עם חוגים אזרחיים, ובעיקר עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, נטלו לידיהם את השלטון. המועצה הלאומית והממשלה שקמה בעקבותיה ביקשו לחולל מפנה אזרחי־דמוקרטי בהונגריה במקום השלטון האריסטוקרטי ששרר בה. ואולם השלטון החדש בהונגריה מצא את עצמו נטול השפעה כלפי חוץ ונעדר סמכות ותושייה כלפי פנים. באביב 1919 התלכדה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית עם סוציאליסטים וקומוניסטים מהפכנים, ואלה כוננו דיקטטורה של הפרולטריון בהונגריה. הרוח החיה של המשטר המהפכני היה בֵּלָה קוּן (Kun), הקומיסר לענייני חוץ. לאחר נפילתו בשבי במלחמה היה לפעיל מהפכני ולמנהיג שבויי המלחמה הקומוניסטים ברוסיה הבולשביקית. בעצתם של לנין ובוכרין שב להונגריה בשנת 1918 כדי לקדם בה את המהפכה.7
המשטר המועצתי הסוציאליסטי בהונגריה קרס באוגוסט 1919, בתום 133 ימים. הוא כשל משום שנותר בודד ומבודד בסירובו ליטול על עצמו את הגזרות שהמעצמות המנצחות ביקשו להכתיב להונגריה. הסכם השלום המתוכנן עמד לנתק משטח המדינה את כל חבלי הארץ שבהם ישבו מיעוטים לאומיים, וגם למעלה מ-3 מיליון תושבים הונגרים. בלה קון, ועמו צמרת המהפכה ותומכיה האידיאולוגיים והאחרים, קיבלו מקלט מדיני זמני בווינה. בתום חודשים ספורים הועברו כולם לברית המועצות, שהעניקה מעתה ואילך מקלט וחסות לקומוניסטים ולאנשי שמאל מהונגריה.8
בסתיו של שנת 1919 החליף הטרור הלבן את הטרור האדום. הוא בוצע על ידי יחידות מיוחדות שקדמו לצבא הלאומי שהקים האדמירל מיקְלוֹש הורתי. הורתי שימש כמפקד צי המלחמה האוסטרו־הונגרי בשלהי מלחמת העולם הראשונה. היחידות המיוחדות נועדו להטיל אימה על האוכלוסייה. הן נקמו בקומוניסטים ובאנשי שמאל משרידי המשטר הקודם. יהודים רבים הוגדרו על ידי צבא הפורעים כ"סייעני האויב" וכאנשי שמאל וקומוניסטים. מספר היהודים שהומתו על ידי אנשי היחידות המיוחדות עלה, ככל הנראה, על 3,000, מתוך כ-5,000 הקורבנות של הטרור הלבן.9
אחרי שתי מהפכות עוקבות, זו האזרחית וזו הקומוניסטית, הורתי ביקש "לייצב" את הפוליטיקה. סמכויותיו של הורתי עצמו, שנבחר כעוצר מלכות הונגריה, הלכו והתרחבו. נציגי ממשלת הורתי חתמו חיש מהר (1920) על הסכם שלום (חוזה טריאנון), חסר תקדים באותה תקופה, כפי שנרמז לעיל.
מהלכיו של המשטר החדש התבססו על מה שכונה "מחשבת סֶגֶד" (סגד היא עיר בדרום הונגריה, שבה הוקמה ממשלה זמנית בעת השלטון הסוציאליסטי), בליל של סיסמאות לאומיות־נוצריות שהכו שורש במציאות הפוליטית־התרבותית. העיקרים שעליהם התבססה "מחשבת סגד" היו לאומיות הונגרית ואנטישמיות, שפעמים התרחבה לכדי שנאת זרים בכלל. כאשר "מחשבת סגד" הזינה את מדיניות הפנים והחוץ היא גם תיארה את הונגריה כקורבן של המעצמות שניצחו במלחמה וגם השמיעה תרועות קרב של אִירֶדֶנְטָה: על הכול לשוב לקדמותו, לגבולות המולדת הישנה.10
חוק הנומרוס קְלאוּזּוס ("מספר סגור"), שנחקק ב-1920, נועד לצמצם את השתתפות היהודים בהשכלה הגבוהה. הוא הפך באחת את היהודים, שלא מרצונם, ממיעוט דתי למיעוט לאומי, בניגוד לכתוב בחוקה. מחאות פוליטיות, לרבות התנגדות מנהיגיהן של קהילות יהודיות - היו לשווא. התמיכה הציבורית בחוק הייתה נרחבת. הורתי וממשלתו היו למבשרי "אנטישמיות המדינה" במאה ה-20 באירופה, אף שהעשירים שבעשירי היהודים היו מבאי ארמונו.
מיעוטים שנותרו בהונגריה אחרי הביצוע של חוזה טריאנון היו הגרמנים (5.5%) ומעט סלובקים (1.2%), אך מי שתוארו עתה בראש ובראשונה כזרים היו היהודים (5.1%). בקטגוריה זו נכללו עתה הן מקיימי אורח החיים המסורתי והן "המתקדמים", שראו בעצמם זה כבר - לא בלי בסיס היסטורי וחוקי - "הונגרים איזראליטים". החוזה הבלתי כתוב בין הפוליטיקה ההונגרית הליברלית לבין הציבור היהודי במאה ה-19, שהנוסח המקוצר שלו קבע אמנציפציה (של היהודים) תמורת אינטגרציה בתרבות ובחברה (של הונגריה), איבד את תוקפו. הציבור היהודי, שהיה ער וחרד משום השינויים הפוליטיים התכופים, קיווה לייצוב המשטר ולהשבת הסדר על כנו. אחרי טריאנון רק כמחצית מהאוכלוסייה היהודית (473,355 נפש) נותרה בתוככי הגבולות החדשים, והיא זוהתה ברובה כיהדות ניאולוגית. הקהילות האורתודוקסיות ואחרות נמצאו ברובן באזורים שסופחו לצ'כוסלובקיה (תת־קרפטיה ו"האוברלנד") ולרומניה (טרנסילבניה).
ראש הממשלה אישטוון בתלן (Bethlen) ביקש בשנות ה-20 לנהל פוליטיקה "אירופית" ומרחיבה מבחינה כלכלית. הוא חרג מהקו המדיני של הורתי - כנראה על דעתו - וחתר להגבלת השפעתו של האגף הלאומני־ימני והאנטישמי־פופוליסטי במפלגת השלטון. מדיניות זו הביאה להשעיית צעדים אנטישמיים, לרבות שינוי בחוק הנומרוס קלאוזוס. מהלכים אלה חידשו וחיזקו בקרב ציבורים יהודיים את ההכרה שהורתי וממשלתו מתייצבים - בדומה לממשלות המאה ה-19 - "לצד היהודים".11
עלייתן של תנועות הנוער החלוציות. הופעתן של תנועות הנוער הציוניות בראשית המאה ה-20 היא במידה מסוימת חידה, למרות הזיקה של אחדות מהן לתנועות סטודנטים "הרצליאניות", כמו המכביאה. גם הגוף של "היהודי החדש" - באמצעות אגודות ספורט רבות משתתפים ובעלות הישגים - שגשג עד מאוד. כתב העת המשובח Múlt és Jövö (עבר ועתיד) לתרבות יהודית, שיצא לאור בהונגריה בעריכתו של יוסף פטאי, דיווח בגיליון מספטמבר־אוקטובר 1913 על כינוס ספורט של נוער יהודי שנערך בווינה, בהשתתפות 2,000 סטודנטים ספורטאים ציונים (מארצות שונות) לפני קהל צעירים נלהב של כ-15,000 איש. המדליות שעוצבו ב"בצלאל" בירושלים הוענקו למנצחים בתחרויות על ידי טְרוּדֶה, בתו בת ה-18 של תיאודור בנימין־זאב הרצל.
בחירתה של תנועת הסטודנטים מכביאה בצופיות, על פי הדגם הבריטי שעוצב על ידי הגנרל בדימוס באדן־פאואל (Baden-Powell), לא הייתה בחירה קשה. התנועה נפוצה באותה עת בכל יבשת אירופה. היא התבססה על פעילות בקבוצות קטנות, על הדרכה של דמות קרובה ועל תהליך מדורג של התגברות על קשיים ששדאות ו"חיים בטבע" מזמנים לילדים ומתבגרים.
הצופיות הייתה מעין קוטב נגדי לתנועת "ונדרפוגל" (Wandervogel) בגרמניה ובאוסטריה, שתנועות הנוער הציוניות הושפעו ממנה. ה"ונדרפוגל" הייתה מורדת ואף אנרכית בנטיותיה, והקפידה לעצב את דרכה לבדה. גם משום כך היא הותכה עם עליית הנאצים לשלטון, על פי תביעתם, אל תוך ה"היטלר יוּגֶנד". הצופיות לעומת זאת הייתה והנה תנועה לכיבוד הסדר, אף אם בדרכים חווייתיות הקרובות ללב הנוער. עקרונות ודרכים משתי התנועות האלה נמהלו בזרם התפתחותן של תנועות הנוער הציוניות.
האידיאולוגיה הציונית־חלוצית הייתה, כמובן, מרכזית בגיבוש תנועות הנוער כתנועות "חלוציות". בשנות ה-30 היא הדגישה בעיקר את הזכות ואת ההכרח בעלייה חופשית ובהקמתה של מדינה עברית, את דאגתה של המדינה העתידית לצרכים חברתיים, את מרכזיותן של ההיסטוריה והתרבות העבריות ואת החיוניות בהווה ולעתיד לבוא של תפקיד החלוץ, המגשים באמצעות ההתיישבות הקיבוצית את המטרות הקרובות והרחוקות של הציונות. יעדים אלה ונוספים עליהם נשזרו לפרטי פרטיהם בכל פעילות של תנועת הנוער החלוצית. המסר האידיאולוגי והחוויה הרגשית נכרכו יחד למחויבות אישית וקבוצתית, הוטמעו בשלבים והותאמו לקבוצות הגיל השונות בתנועה.12
בשנות ה-30 עוצב המבנה השכבתי בתנועות הנוער כחלק מהתהליך החינוכי; פותחו לשון ומערכת מושגים משותפות לחברי התנועה; סביבת החינוך של התנועה הובדלה מבתי ספר עבריים ומועדוני ספורט יהודיים; ההשתתפות בחוות ההכשרה לבוגרים הוכללה במסלול ההכשרה לעלייה ולהתיישבות, ומסלול זה עצמו מומש על ידי רבים באמצעות עלייה - גם בלתי לגאלית. בשנות ה-40 חברי תנועות הנוער ובוגריהן התמודדו עם המורכבוֹת שבמשימות: הצלה ומרד בתוככי המלחמה, ומסע של התחדשות ומאבק למען עלייה רבתי - אחרי המלחמה.
תשובת הונגריה לשאלה היהודית. אחרי מותו הלא צפוי של ראש הממשלה גיוּלָה גמבש (Gömbös) בשנת 1936, הפכו ראשי הממשלה הבאים את העלייה לרגל אל ראשי הרייך השלישי, בעיקר אל היטלר עצמו, למנהג של קבע. הזיקה לגרמניה נתנה את אותותיה בהונגריה עצמה: למרות צעדים שנועדו לסכל את התעצמותו של הימין הקיצוני, אושרה הקמתה של מפלגה חדשה (1937) בשם "המפלגה הנציונל־סוציאליסטית ההונגרית" בראשות סלשי.
"חוק (נגד) היהודים" הראשון (1938), הבלתי חוקתי בעליל משום הפרתו את עקרון השוויון האזרחי, הוחל כביכול בספֵרה הכלכלית־החברתית ונועד להבטיח "איזון יעיל" במישורים אלה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים. על פי החוק הוגדר "יהודי" מי שדתו איזראליטית ומי שהתנצר אחרי 1 באוגוסט 1919.13 החוק הגביל את שיעור המועסקים היהודים ל-20 אחוזים במקצועות המוסדרים בלשכות כמו עיתונות, משפטים, הנדסה, רפואה ומסחר ברמותיו השונות.
המדיניות של הורתי וממשלותיו כלפי הימין הרדיקלי והממשל הנציונל־סוציאליסטי הגרמני הפכה לסבך של פעולות כניעה ושוחד, שהוספגו בבהלה מהגרוע מכול: אובדן השלטון. "חוק (נגד) היהודים" הראשון היה בבחינת כניעה: "להוציא את הרוח ממפרשי הימין הקיצוני". השוחד, שנועד לקרב גם את לב השכן החדש שירש את אוסטריה, ניתן שוב ושוב: קהילת הגרמנים בהונגריה, שבמבט מגרמניה נשפטה כ"בית קברות לאומי" משום תהליך מתמשך של טמיעה בתרבות ובלאומיות ההונגרית, הורשתה להתארגן (נובמבר 1938) בברית לאומית־גרמנית חסרת תקדים, ה-Volksbund der Deutschen in Ungarn. גברים מהקהילה בגיל גיוס הורשו להתגייס לוואפן אס־אס עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939). "חוק (נגד) היהודים" השני (1939) צמצם את שיעור המועסקים היהודים במקצועות שנמנו לעיל ל-6 אחוזים, ובהמשך פורסמו תקנות ל"שירות עבודה" (1941) עבור גברים יהודים. ואחרון אך לא סופי, נחקק "חוק (נגד) היהודים" השלישי (אוגוסט 1941), בנוסח של חוקי נירנברג, שאסר על נישואים ומגע מיני בין יהודים ושאינם יהודים.14
"הכרעת וינה" (הראשונה, נובמבר 1938), שהתקבלה בהשתתפות חסרה של המעצמות על ידי גרמניה ואיטליה בלבד, החזירה לגבולות הונגריה רצועה של 12,000 קילומטרים רבועים ולמעלה ממיליון תושבים, רובם דוברי הונגרית, בדרום סלובקיה. במאי 1939 התפרסו יחידות של הצבא ההונגרי בתת־קרפטיה (רוּסֶנְסקוֹ). הסיפוח החדש הרחיב את הגבולות עוד ב-12,000 קילומטרים רבועים וב-600,000 תושבים, מהם 40,000 בלבד דוברי הונגרית. "השיבה אל המולדת" לבשה חיש מהר אופי של כיבוש צבאי מתנשא ואלים. "הכרעת וינה" השנייה (אוגוסט 1940) העבירה את צפון טרנסילבניה משטח רומניה להונגריה (43,000 קילומטרים רבועים, 2.4 מיליון תושבים, כמחציתם הונגרים).15
המדינות הווסליות של גרמניה - לענייננו רומניה, סלובקיה וקרואטיה - השתתפו בהתקפה על רוסיה הסובייטית, שגרמניה פתחה בה באורח בלתי צפוי ב-22 ביוני 1941. מלבד חשבונות העבר עם מדינות אלה, ש"ירשו" חלקים נרחבים מ(אוסטרו) הונגריה אחרי מלחמת העולם הראשונה, התעורר החשש שהן יזכו עתה ב"יתרון אסטרטגי". במילים אחרות: הפוליטיקה ההונגרית הייתה מוטרדת באשר לשלל ולאופן חלוקתו עם השלמת מסע הניצחונות של גרמניה. אם הונגריה לא תשתתף במלחמה נגד ברית המועצות - עלה החשש - היא עצמה עלולה להיהפך לשלל, שייפול בידי שלוש המדינות שהוזכרו לעיל. ב-1 ביולי 1941 חצו 45,000 חיילים מצבא הונגריה את הגבול הצפון־מזרחי כדי להילחם ב"איום הקומוניסטי" לצד הגרמנים.
מלבד חברי ממשלת הונגריה וראשיה, שעשו שימוש נרחב בחקיקה למען פתרון "השאלה היהודית", נמצאו גם פקידים ואנשי צבא שהעמיקו ב"שאלה". שניים מפקידיה האנטישמיים של הסוכנות הארצית לפיקוח על תושבי חוץ (KEOKH)16 עיבדו בקיץ 1941 תוכנית ל"העתקת המגורים" של יהודים פולנים ורוסים נעדרי אזרחות הונגרית ל"שטחים המשוחררים" (בשליטת הצבא ההונגרי) שבגליציה. בין הנעצרים היו פליטים יהודים מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה וכמובן מפולין, אך גם רבים אחרים שהתגוררו בהונגריה מזה תקופה ארוכה. העצורים, כ-18,000 נשים, גברים וילדים, הועברו לעברו השני של הגבול. ב-27 ו-28 באוגוסט 1941 הומתו רובם בקמנץ פודולסק באש מכונות ירייה על ידי יחידות אס־אס גרמניות, בסיוע מחלקה של חיל ההנדסה של הצבא ההונגרי.17
בראשית שנת 1942 הוחלט שהארמיה השנייה של צבא הונגריה תישלח לחזית. ל-200,000 חיילי הארמיה נוספו קרוב ל-50,000 אנשי פלוגות עבודה יהודים בלתי חמושים וללא מדים, שהיו אמורים לבצע פעילויות המסייעות ללחימה. בסוף יולי 1942 התמקמה הארמיה השנייה לאורך כמאתיים קילומטרים על גדת הנהר דוֹן. בינואר־פברואר 1943 היא ניגפה בהתקפת נגד של הצבא האדום. בעת התמוטטות הארמיה השנייה רובם המכריע של מגויסי פלוגות העבודה נספו משום התנכלות מפקדיהם או נרצחו על ידם.18
להריגתם של אנשי פלוגות העבודה ולזוועות בקמנץ פודולסק יש להוסיף מעשה של רצח עם: את הפרעות ואת שפיכות הדמים שביצעו המשטרה, הז'נדרמריה והצבא של הונגריה בתושבים הסרבים והיהודים בנובי־סאד וסביבותיה בינואר 1942. ב"חיפוש אחרי פרטיזנים של טיטו" נרצחו למעלה מ-2,500 סרבים וכ-1,000 יהודים.
הונגריה של הורתי - בניגוד למה שנטען לרוב - לא זו בלבד שלא הבטיחה תנאים של הגנה וביטחון ליהודי המדינה עד למועד הפלישה הגרמנית במרץ 1944, אלא בישרה במעשיה את הבאות. כ-60,000 יהודים, למעלה מ-8 אחוזים מסך האוכלוסייה היהודית (725,000) במדינה, בכלל זה השטחים שסופחו אליה בשנים 1941-1939, מצאו את מותם או נרצחו בידי השלטון.19
בפברואר 1944, כאשר הצבא האדום התקרב אל רכס הקרפטים, היינו אל גבול הונגריה, פנה הורתי במכתב אל היטלר בבקשה להסיג את הכוחות הלוחמים ההונגריים מאדמת ברית המועצות לעמדות הגנה לאורך הרי הקרפטים. הגרמנים חששו שהונגריה תפרוש מן המלחמה. הורתי הוזמן ל"התייעצות" עם היטלר ב-18 במרץ. שעות מעטות לפני שניתן האות ליחידת צנחנים גרמנית לנחות באזור בודפשט הושגה הבנה בין הורתי להיטלר בקלסהיים, שעל פיה הורתי ימשיך לשאת בכל תפקידיו וסמכויותיו כראש מדינה גם לאחר הפלישה. כן סוכם שהממשלה החדשה שתמונה תבטיח את המשך ההשתתפות במלחמה ותערוך את "השינויים הנדרשים" בניהול ענייני הפנים של המדינה. עם שחר ה-19 במרץ החל הגסטפו במעצרים בבודפשט. ראש המטה הכללי של צבא הונגריה הורה לקבל את היחידות המזוינות של הפולשים באורח ידידותי.20
אייכמן וצוותו, כ-200-150 איש, הגיעו לבודפשט עם הפולשים היישר ממחנה הריכוז מאוטהאוזן. הם הותירו את ביצוע עיקר ה"מלאכה" לממשלת הונגריה. ראש הממשלה דמֶה סטויאי (Sztojay) כינס ישיבת ממשלה שלא מן המניין, שנמשכה יותר מ-11 שעות ובה עוצבו כל צעדי החקיקה ופרסום התקנות הכרוכים ב"פתרון השאלה היהודית". שני המזכירים הכלליים החדשים של משרד הפנים, באקי (Baky) ואֶנְדרֶה (Endre), ששירתו את הורתי בשנת כיבוש השלטון בהונגריה ולאחריה, תכננו את צעדי הדיכוי, הנישול, הגטואיזציה והגירוש. תוכניותיהם תואמו עם אייכמן וצוותו החל ביום הפלישה עצמו.21
ב-15 במאי יצאו רכבות הגירוש הראשונות לעבר קשה (קוֹשִׁיצֶה) בצפון־מזרח הונגריה, מלוות בכוחות ביטחון הונגריים. מקשה ועד אושוויץ לוו כל רכבות הגירוש - שתיים עד ארבע מדי יום - על ידי משמר גרמני שגויס מצוות האס־אס של אייכמן. בתוך שבעה שבועות הובלו לאושוויץ רובם של יהודי הונגריה, כ-440,000 במספר, למעט יהודי בודפשט. כ-18,000 יהודים מערי השדה שבגבולות חוזה טריאנון גורשו למחנה המעבר שטרסהוף שליד וינה. בראשית יולי 1944, כאשר הורתי עצר את הגירושים, לא נותרו עוד יהודים בעיירות ובערים של הונגריה.
1
מחתרת והצלה - הדרך אל בתי הילדים הראשונים
הפעולה הראשונה להצלת נוער באירופה והכוונתו להכשרה בקיבוצים בארץ - עליית הנוער - סימנה במידה רבה את כיוון פעולותיהן של תנועות הנוער החלוציות לעתיד לבוא. ראשיתה של עליית הנוער בגרמניה באמצע שנות ה-30. כוונות ההשמדה של הגרמנים עדיין לא התבררו, אך האיום על היהודים שהקרין המשטר הנאצי החדש בהשחתת דעת הקהל, בהסתה ובפעולות השלטון היה חד־משמעי. על רקע זה יש לראות את הפעילות של רֶחָה פריאר וחבריה ב"המצאת" חברת הנוער. בתחילה היו רוב הנבחרים לקבוצות העולות חברים בתנועות נוער שמצבם הגופני והרוחני נמצא מתאים למאמץ המצפה להם בארץ. חברת הנוער לא נקראה "הכשרה", אולי משום שגילם של הצעירים - בני חמש־עשרה - היה נמוך מן המקובל בין אלה שיצאו להכשרה במסלול התנועתי. ואולם בארץ, הן אנשי לשכת עליית הנוער המתארגנת והן המדריכים בקיבוצים קראו לשהות החניכים בקיבוץ "תקופת הכשרה". כוונת ההכשרה התבררה גם מסדר היום: ארבע שעות עבודה (חקלאית או אחרת), לרוב בשעות הבוקר, וארבע שעות לימודים, בדרך כלל אחר הצהריים. הנושאים בתוכנית הלימודים היו דומים עד מאוד לאלה שנלמדו בתנועות הנוער בחו"ל. הצלחתן החינוכית של חברות הנוער בעיני מארגניהן הייתה חד־משמעית: רוב בוגריהן הצטרפו, ולו לזמן קצוב, אל קיבוצים חדשים וּותיקים. בשנים 1939-1934 העלתה עליית הנוער לארץ מעט יותר מ-5,000 נער ונערה, בעיקר מגרמניה ומאוסטריה. בשנות המלחמה (1945-1939) נקלטו בעליית הנוער כ-10,000 חניכים, שבאו מארצות רבות.22
יואכים סימון ("שושו") נמלט מגרמניה להולנד בשנת 1938. סימון היה חבר "החלוץ". במקביל לארגון פעולות התנגדות לכיבוש הגרמני הצליח להסדיר הברחת ילדים יהודים לספרד ולשווייץ. לאחר מסעו השלישי להברחת ילדים הוא נפל בידי הגסטפו.23 מפעל הצלה רחב היקף היה ה"קינדר טרנספורט". בשנים 1939-1938 הועברו לממלכה המאוחדת כ-10,000 ילדים ובני נוער יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. היוזמת הייתה הסוכנות היהודית לארץ ישראל, שדרשה 10,000 סרטיפיקטים להצלת ילדים ונוער מארצות אירופה. ממשלת בריטניה סירבה לבקשה. בעקבות הסירוב פנתה אל הממשלה הבריטית קבוצת פעילים ציונים ויהודים מכובדים בבריטניה, שקיבלה על עצמה אחריות לביצוע ה"טרנספורט", וזו אכן נענתה.24
הובלת הנוער היהודי למקום מבטחים, בראש ובראשונה לארץ ישראל, חינוכו התנועתי והכשרתו לחיי הגשמה היו חלק בלתי נפרד ממאמץ ההצלה לנוכח איומיו ההולכים ומחריפים של המשטר הנאצי בגרמניה ובמדינות הכבושות. הרעיון של עליית הנוער, היינו הפניית קבוצות של נערים ונערות חברי תנועת נוער חלוצית - וככל שהזמן נקף כל ילד או נער יהודי - לעלייה לארץ ישראל, התפשט מברלין לבירות נוספות, כמו וינה, בוקרשט, בודפשט, ברטיסלבה ופראג. גם במקומות אלה רעיון ההצלה של ילדים ונוער נהגה או אומץ על ידי חברים בארגונים ציוניים ובעיקר על ידי חברי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן. אף אם תנועות הנוער היו במידת־מה שוליות לחיים היהודיים המאורגנים בקהילות או במסגרות ארציות, ההערכה כלפיהן גברה ככל שהצליחו לספק פתרונות, ולו חלקיים, לשלל המצוקות שהמשטר הנאצי גרם לכלל ולפרט היהודים.
הממשלות שמינה העוצר הורתי לא התנגדו לציונות כשלעצמה, שהייתה עשויה לקדם הגירה של יהודים אל מחוץ להונגריה. העילית האריסטוקרטית והפוליטית תיעבה את העניים בכלל ואת העניים בקרב היהודים החרדים בפרט, וסברה שמקרב האחרונים יבואו ה"ציונים" שיהגרו לפלשתינה. המעמד הנמוך היה שטוף דעות קדומות כמו אדוניו, בעוד הנמנים עם המעמד הבינוני המתרחב טיפחו עמדה מסתייגת עד שוללת לחלוטין כלפי כלל היהודים. בקרב המעמד הבינוני, שאלימותו כלפי היהודים הלכה וגברה, נתפסה ה"ציונות" כאחד הפתרונות ל"שאלה היהודית".25 עם זאת, בשנת 1940 אסר משרד הפנים ההונגרי על פעילותן של תנועות הנוער הציוניות, למעט קיום לשכה מרכזית לתנועה הציונית בבודפשט. הטעם לאיסור היה טמון במדיניות של ממשלות הורתי, שהוזכרה כבר, לשאת חן בעיני מפלגות הימין הקיצוניות והאפוטרופוס שלהן, היינו משרד החוץ של הרייך השלישי.
ואולם האיסור שהוטל על קיומן של תנועות הנוער לא עצר את פעילותן. התנועות המרכזיות - השומר הצעיר, דרור (הבונים), הנוער הציוני ובני עקיבא - המשיכו לפעול במסווה או במחתרת. ייתכן שהאיסור שהוטל עליהן אף העמיק את לכידותן הפנימית, המריץ אותן לגייס חברים צעירים לשורותיהן, ודרבן את שיתוף הפעולה בין התנועות, על אף היריבות הבלתי מבוטלת ששררה ביניהן. בשעה שעל האיסור המשטרתי היה אפשר להתגבר, בין השאר משום ה"הכרה" למחצה בקיומן של תנועות הנוער אפילו כאשר פעילותן נאסרה, הדרך להכרה ולהיתר מצד רוב הקהילות היהודיות - הן הניאולוגיות והן האורתודוקסיות - הייתה חסומה במידה רבה. אמנם בארגוני הסיוע שקמו בזה אחר זה לנוכח החוקים נגד היהודים שותפו אישים מהתנועה הציונית, אבל תרבות הקהילות ומנהיגותן הייתה במקרה הטוב אדישה למחשבה הציונית ולרוב עוינת את נושאיה. לפרקים התבססו עמדות אלה - אמנם לא כגורם ראשון במעלה - על מיעוט החברים במסגרות של הציונות המאורגנת בהונגריה, שבסוף שנות ה-30 מנה פחות מ-5,000 נפשות. 1,200 מאלה היו חברות שנמנו עם ארגון ויצ"ו הארצי, והשאר מילאו את שורותיהן של תנועות הנוער החלוציות, לרבות בוגריהן (חלוצים).26
נימוקי דחיית הציונות בקרב החרדים, ובכלל זה בקהילות החסידיות הענפות, התבססו על פרשנות הלכתית בדבר שיבת ציון. עמדת הדחייה של החברים בקהילות הניאולוגיות, לרבות המנהיגות הציבורית, האינטלקטואלית והדתית של הקהילות הללו - למעט כמה יוצאים מן הכלל - הייתה מורכבת יותר וכרוכה בדילמה. גם בקרב קהילות ניאולוגיות עלתה עתה השאלה אם היהודים מהווים בהונגריה קבוצת מיעוט דתית, כסברתם הרשמית של הניאולוגים, או תרבותית־לאומית, כשאיפתם של הציונים וכסברת העילית הפוליטית ההונגרית. הטיעון ההיסטורי של הניאולוגים היה בהיר, אולי משום ששונן שוב ושוב זה למעלה מ-75 שנים בבתי הספר היהודיים, בפרסומים רבים ובחוגים ציבוריים. דובריה של הניאולוגיה טענו שמאז שאבות אבותיהם התקבלו בארץ זו ברצון, נרקמו יחסים של הבנה, קִרבה והדדיות בין העם ההונגרי לבין היהודים. עובדה היא - נטען עוד - שיהודי הונגריה (אחרי חוזה טריאנון אכן רובם המכריע) דוברים את לשון העם כשפת אֵם מזה דורות, ובשפה זו הם מנהלים את חייהם בשותפות עם שכניהם הנוצרים בני הלאום ההונגרי. אין להטיל אפוא ספק בהיות היהודים - גם בזמנים קשים אלה - חלק מן האומה, התרבות וההיסטוריה ההונגריות לטוב ולרע, וממילא אין מקום למחשבות סרק על אוטונומיה תרבותית, לא כל שכן לאומית, שהציונים מטיפים לה. פלשתינה, סברו יהודים בהונגריה כבר בעשור הראשון של המאה ה-20, היא לכל היותר מוקד לפילנתרופיה יהודית, שבו ניתן לשכן יהודים נרדפים.27
אכן הציונים סברו שלנוכח ההדרה, האפליה והנישול שהוחלו על הציבור היהודי בעקבות "חוק (נגד) היהודים" הראשון תהיה אוזן קשבת בקרב היהודים לרעיונות של כינון מעמד וזהות יהודיים שונים מאלה שרווחו עד אז בקרב רוב הקהילות היהודיות במדינה. המסרים שכוונו עתה אל כלל הציבור היהודי, ולא רק אל חברים בתנועות השונות, הושפעו ממעמד היהודים כמיעוט לאומי ברומניה ובצ'כוסלובקיה. כאשר, בעקבות הכרעות וינה, סופחו דרום־סלובקיה, תת־קרפטיה וטרנסילבניה הצפונית להונגריה, רעיונות אלה ודומים להם הופצו באמצעות פעילות ציונית נמרצת יותר מבעבר, הודות להתרחבות מרשימה שחלה בתנועות הנוער החלוציות ובהנהגתן. הציונים תבעו הכרה והבלטה של הממד הלאומי בדת ישראל והכללת הכרה זו בתוכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים (שמספרם, בדומה למספר התלמידים בהם, הלך והצטמצם מאז 1920); בראש ובראשונה, אך בזהירות מתבקשת, הם הציעו לתבוע אוטונומיה תרבותית למיעוט היהודי במדינה.28
המיעוט הציוני היה מלוכד למדי, ומאז שנות ה-30 סבר כי גורלם המצוי והרצוי של היהודים דורש שינוי באורח חייהם: תנועות הנוער החלוציות בידלו את חניכיהן בהצלחה יוצאת דופן מן הזהות שהדריכה את הוריהם, ובמרכזה של התפיסה ההיסטורית והתרבותית המבוקשת הועמדו העם היהודי ותרבותה העברית של ארץ ישראל החלוצית. אך גם באשר ליהודים בהונגריה העדיפו הציונים, כפי שראינו - מטעמים אידיאולוגיים אך גם מעשיים - עמדה של היבדלות, ובכלל זאת הבטחת האינטרסים של המיעוט היהודי. לפיכך השקיפו הציונים על סביבתם ההונגרית "מבחוץ", בניגוד לניאולוגים. היערכות פסיכולוגית ותרבותית זו, שהאנטישמיות ההולכת ומחמירה רק העמיקה אותה, קידמה את פעילותם המחתרתית החל מראשית שנות ה-40.29
הקבוצות הראשונות של פליטים יהודים מפולין, ביניהם בוגרים רבים של תנועות הנוער החלוציות, הגיעו להונגריה בחודש פברואר 1942. הם הגיעו לרוב דרך סלובקיה, בסיוע ועד ההצלה המקומי שהרוח החיה בו הייתה גיזי פליישמן, יושבת ראש נשות ויצ"ו בסלובקיה. ישראל (רודולף־רז'ה) קסטנר מציין בדו"ח ועד ההצלה (ראו בהמשך) כי בעת הגעתם "תאי הגזים החלו בפעולתם". בעקבות הפליטים מפולין באו צעירים מסלובקיה, בוגרי תנועות הנוער החלוציות, החל באביב 1942. הגירושים מסלובקיה לאושוויץ החלו במועד זה בקירוב. במקביל לבואם של הציונים הצעירים מסלובקיה הגיעו גם פליטים יהודים רבים מארץ זו להונגריה, ובעיקר לבודפשט. ליהודי סלובקיה, שרבים מהם היו תושבי הונגריה לפני חוזה טריאנון, היו קשרי משפחה מסועפים בהונגריה. הלשון ההונגרית הייתה נפוצה ביניהם, גם בקרב הצעירים.
לזרימת הפליטים היהודים להונגריה היו שלוש תוצאות מידיות. האחת הייתה מודעות בקרב התנועות הציוניות למה שקורה ליהודי פולין וסלובקיה, לרבות הבנת הבלתי נתפס, שיהודים מושמדים על ידי הגרמנים בצורה המונית. ידיעה זו התפשטה גם בקרב המנהיגות של הקהילות המרכזיות ובראשן שתי הקהילות הגדולות של בודפשט. התוצאה השנייה, אף היא מידית, הייתה התארגנות רחבת היקף להגשת סיוע לפליטים, בראש ובראשונה מציאת מקומות מסתור זמניים, מזון, לבוש ומגורים. בעקבות הניסיון בוועד ההצלה בסלובקיה, בתוך זמן קצר הוחל בהנפקת מסמכים אישיים מסוגים שונים - ממתוקנים ועד מזויפים - לחברי התנועות הציוניות שבקרב הפליטים, באמצעות פעילי תנועות הנוער החלוציות בבודפשט. התוצאה השלישית הייתה כינונו של שיתוף פעולה בין ועד ההצלה, שפעל זה כבר, לבין משלחת ההצלה ששיגרה ההנהלה הציונית לאיסטנבול. הוועד הוקם על בסיס מפלגתי, כפי שהיה נהוג במוסדות של התנועה הציונית, ככל הנראה בינואר 1943. היוזמים והמשתתפים בפגישה הראשונה של הוועד היו צבי סילאג'י (השומר הצעיר), ינה פרנקל (מזרחי), שמואל שפרינגמן וישראל קסטנר (האיחוד־מפא"י), ובראש הוועד הוצב אוטו נתן קומוי (ציונים כלליים), נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה. המכתב הראשון שהגיע מאיסטנבול בתיווכו של שמואל שפרינגמן, שארגן את מסעם של הבלדרים הראשונים כבר בסתיו 1942, קרא לוועד ההצלה בשם היישוב: "עזרו לפליטים, עזרו ליהודי פולין!".30
חברי תנועות הנוער החלוציות ומנהיגיהן מקרב הפליטים נרתמו חיש מהר לפעילות על ידי עמיתיהם לתנועה בהונגריה. מהלך זה היה קשה ומסוכן, משום שהתנועות היו בלתי מורשות על פי התקנות הנוהגות. עם זאת, המהלך הבטיח שיפור והרחבה של הפעילות התנועתית, בעוד החברים מפולין ומסלובקיה תורמים את ניסיונם בפעילות מחתרתית לתנועות הנוער. בתוך כך התארגנה ועדת משנה של ועד ההצלה, שהחלה עוסקת באופן פעיל בהברחת יהודים מפולין לבודפשט דרך הרי הקרפטים בצפון־מזרח המדינה. בפעילות זו ניצלו מאות יהודים מגטאות וממחנות, גם מעומק שטחה של פולין הכבושה. ה"טיול" להונגריה וממנה, היינו הברחה של חברי תנועה ואחרים, היה ממועד זה ואילך לאחת הפעולות המרכזיות של תנועות הנוער החלוציות בהונגריה.31
סכומי הכסף שעמדו לרשות פעולות ההצלה נמצאו מוגבלים לנוכח עומס ההוצאות, מה גם שהג'וינט האמריקאי הפסיק לממן פעילויות סיוע בסוף שנת 1941, בהוראת הממשל האמריקאי.32 לשכת התמיכה של הקהילות היהודיות MIPI מומנה על ידי ה-OMZSA, קרן שגייסה מזומנים והתחייבויות כספיות בכלים ציבוריים ובעזרת בעלי נכסים והון יהודים.33 ה-MIPI הגישה סיוע לא מבוטל לפליטים יהודים שהגיעו מאוסטריה אחרי האנשלוס, לתושבים יהודים שנושלו מפרנסתם בעקבות החוקים נגד היהודים ובמידה יתרה לנזקקים שנמצאו בשטחים המסופחים בתת־קרפטיה. עם הרחבת פלוגות העבודה בשנת 1941 החלה ה-MIPI להגיש סיוע לכלל המגויסים ששולחו לחזית המזרחית. ה-MIPI גם הסדירה ומימנה לזמן־מה מחנות ארעיים לפליטים מפולין בבודפשט ומחוצה לה, וחיוני לא פחות - סייעה לפליטים בהשגת תעודות שהיו נחוצות לקבלת אזרחות הונגרית. אך כאשר היו פעילויות ההצלה בשטח האפור שבין החוקי והבלתי חוקי, ובוודאי כאשר הן גלשו לרובד המחתרתי, חדלה ה-MIPI לשתף פעולה עם ועד ההצלה ולהעביר לו תקציבים.34
הקשר של ועד ההצלה, שבינתיים צורפו אליו חברים נוספים ובהם ינה יואל ברנד וזיגפריד (שטפן) רוט (הנוער הציוני), עם "קושטא" הלך והתהדק. "קושטא" (איסטנבול) הייתה כינוי מקוצר למשלחת ההצלה מטעם ההסתדרות הציונית שפעלה באיסטנבול. כמוסד של היישוב המאורגן בארץ היא היוותה סמכות מכוונת לוועד ההצלה בבודפשט. עיקר תשומת לבה של קושטא היה נתון עתה לסיוע לפליטים שהגיעו להונגריה, אבל יחד עם משלחת העלייה באיסטנבול, ובשיתוף פעולה עם נציג "החלוץ" בז'נבה שבשווייץ, היא גם חתרה ללא לאות לפילוס דרכם של הפליטים לארץ ישראל.
הכספים שהגיעו מקושטא לבודפשט נועדו לצורכי הצלה, וחלקם הועברו לרשות תנועות הנוער החלוציות לטובת המשימות שהוזכרו לעיל. כספים רבים הוקדשו לסידור הפליטים־החלוצים במגורים ובעבודה בבודפשט, בעודם ממתינים לעלייה. הסרטיפיקטים ניתנו במשורה, והמסע עצמו, לרוב דרך רומניה, היה כרוך במכשולים, שרק סכומי כסף ניכרים יכלו להסירם. העלייה של נוער וחלוצים הוסדרה לרוב לפי מכסות תנועתיות, שעמדו בהתאמה לשיעור חברי תנועה מסוימת מסך חברי תנועות הנוער החלוציות בהונגריה. בתוך כך, חברי תנועה ילידי הונגריה ויתרו על סרטיפיקט צפוי לטובת חברים מקרב הפליטים, באשר האחרונים היו חשופים לסיכונים. עם זאת, מספר הממתינים לעלייה היה רב, ובעיני רבים - עולים בכוח ומנהיגיהן של חלק מהתנועות, בראשם ישראל קסטנר וחבריו באיחוד־מפא"י - חלוקת אישורי העלייה על ידי המשרד הארץ־ישראלי בבודפשט הייתה "אינטרסנטית".35
החֶסֶר בחברים ובמנהיגים בתנועות הנוער, בעקבות גיוסם של רבים מהם לפלוגות העבודה, אוזן במקצת על ידי הגירה פנימית משמעותית ביותר מהאזורים שסופחו זה כבר להונגריה. תנועת הצעירים מאזורים אלה לעבר בודפשט הלכה וגברה, הן כדי למצוא תעסוקה והן כדי ללמוד או להשתלם במקצוע. במשולב במהלך זה ובמקביל לו נקראו חברי תנועה להצטרף לפעילות הקִנים בעיר הבירה. כך זכתה תנועת בני עקיבא בבודפשט לתוספת כוח ניכרת באמצעות הצטרפות חברים בעלי ותק תנועתי מסלובקיה הדרומית ומתת־קרפטיה, בדומה לתנועת דרור, בעוד תנועות הנוער הציוני והבונים בבודפשט מתחדשות באמצעות קליטת חברי תנועה ותיקים מטרנסילבניה וחברים חדשים מערי השדה. תהליך דומה חל בשומר הצעיר. בקריאתן של תנועות הנוער למילוי השורות בהיערכות מעין־מחתרתית היה יסוד של ראיית הנולד. תחושת הסכנה והחשש מהעתיד לבוא נתרמו במידה יתרה על ידי החלוצים, ובראשם יוצאי פולין. מודעותם לעבר הקרוב - השמדת הרבים ובני משפחתם, השתתפותם במחתרת ובמרד בגטאות והבריחה רוויית הסכנות להונגריה - היא שהדריכה את מבטם לעתיד. בוגרי תנועות הנוער החלוציות מפולין קראו לחבריהם בהונגריה להיערך למרד אם וכאשר יפלשו הגרמנים להונגריה. חברים מסלובקיה העדיפו תכנון וביצוע פעולות הצלה, כמו "הטיול" מפולין ומסלובקיה להונגריה והכנת מקומות מסתור - בונקרים - באזור עיר הבירה.36
קסטנר מצטט בדו"ח ועד ההצלה מסמך המונה את מספר הפליטים בהונגריה בסוף 1943. המסמך שוגר לקושטא ולשווייץ. בנסיבות התקופה, ציפייה לדיוק מוחלט בנתונים אינה מציאותית כמובן. על כן יש לראות במספרים האלה אינדיקציה כללית בלבד. על פי האומדן של קסטנר, במועד שצוין שהו בהונגריה כ-15,000 פליטים יהודים, לפי הפירוט הבא: סלובקיה - 8,000-6,000; פולין - 2,500-1,900; יוגוסלביה - 500-300; גרמניה ואוסטריה - 4,000-3,000; צ'כיה ומורביה - 1,000-500. אם נפחית ממספרם הכולל של הפליטים את יוצאי גרמניה ואוסטריה, שרובם המכריע הגיע להונגריה אחרי האנשלוס (1938) ושולב בחיי היומיום במידה זו או אחרת בעזרתם של גורמי סיוע קהילתיים ומשפחתיים, עדיין היו מצויים בהונגריה כ-10,000 פליטים יהודים.37 יוצאי פולין מביניהם נתמכו, לרוב כ"נוצרים", גם על ידי ועד הפליטים הפולנים שהיה קשור בממשלה הפולנית הגולה בלונדון. לחלקם התאפשר גם לעבוד לפרנסתם. אחרים היו כלואים במחנות משום "ניירות לא מספקים". מעמדם המועדף של הפולנים הוא שאפשר גם את קיומו של בית ילדים "פולני" בעיר ואץ ((Vác, ששהו בו יותר ממאה ילדים יהודים, רובם יתומים. הקמת בית הילדים בוואץ הסתייעה רבות בהנריק סלוויק (Slawik), דיפלומט פולני ונציג הממשלה הגולה של פולין בהונגריה. סלוויק נעזר ביוז'ף אנטל (Antal), נציג משרד הפנים ההונגרי לענייני פליטים. שניהם הקימו את הוועדה האזרחית לסיוע לפליטים פולנים. באופן רשמי היה שמו של בית הילדים "בית ספר של ילדי קצינים פולנים". כדי לחזק את האופי "הקתולי" של בית הילדים ביקרו חניכיו מדי פעם בכנסייה המקומית, ואישים קתולים ערכו במקום ביקורים. הבולט בהם היה השליח האפיפיורי אנג'לו רוטה (Rotta).38
קשרי ידידות היסטוריים בין הונגריה ופולין הם שהדריכו את היחס יוצא הדופן אל הפולנים, בדומה לצעדים החיוביים שליוו את "קליטת" החיילים הפולנים בהונגריה עם קריסת צבאם מול הפלישה הגרמנית בשנת 1939. מעמדם המשפטי של יוצאי סלובקיה היה טוב פחות, אולם לרבים מהם נמצאה תמיכה משפחתית, כזכור. משתי קבוצות אלה באו גם החלוצים, שעל רובם נגזרו חיים בתנאי מחתרת. מספרם הכולל, מפולניה וסלובקיה גם יחד, לא עלה ככל הנראה על 600-500 איש.
כבר עמדנו על כך שה-MIPI, כסוכנות יהודית לסיוע לנזקקים, נתמכה על ידי ה-OMZSA, וזו מומנה במידה יתרה גם על ידי הג'וינט. בארגונים אלה השתתפו נציגים של כל הזרמים בקרב יהודי הונגריה, בכלל אלה הציונים. ב-24 בפברואר 1944 נשלח מסמך אל סאלי מייר (Mayer), נציג הג'וינט בשווייץ (בהתכתבות מחתרתית הוא יכונה "דוֹד" - Onkel). נציג ה-MIPI מפרט במסמך את מספר הילדים ללא ליווי או בליווי חלקי המצויים בטיפולו של הארגון: 33 ילדים מפולין; 752 מסלובקיה; 14 מיוגוסלביה; 30 מגרמניה; ו-55 "אחרים" - בסך הכול 884 ילדים בגילים שונים. מאלה שוכנו 786 בבודפשט, חלקם בבתי היתומים לבנים ולבנות, מוסדות באחריותה ובניהולה של הקהילה היהודית (הניאולוגית), בעוד אחרים שוכנו במוסדות שונים ואצל משפחות בערי השדה. מלבד מוסדות אלה הופעלו שלושה בתי ילדים נוספים, אחד מהם ככל הנראה על ידי הנהלת הקהילה האורתודוקסית, שאף הם היו מיועדים לילדים פליטים מחו"ל.39 התארגנות זו למען ילדים פליטים יש בה כדי לבשר את העתיד בבודפשט היהודית עצמה. ואולם נתונים אלה מובאים כאן כדוגמה ואישוש לסברה המקובלת שהועלתה כבר קודם לכן, שבואם של הפליטים, לרבות חברי תנועות הנוער הציוניות והנלווים אליהם, הוא שדרבן ועיצב את ההתארגנות למען הצלה, ובפרט לעת המשבר החמור שהתהווה עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים.
בשעות הבוקר של 19 במרץ נודע לזיגפריד (שטפן) רות, מראשי תנועת הנוער הציוני בהונגריה, על פלישת הכוחות הגרמניים להונגריה. "בעקבות זאת", הוא סיפר, "התכנסנו, אחדים ממנהיגי התנועה הציונית שהיו פעילים כבר בוועד העזרה וההצלה ובמוסדות אחרים". בכינוס, שהתקיים בבית קפה ידוע בבודפשט, השתתפו מעט יותר מעשרה אנשים; "כולם היו שם", ממשיך רות, "קסטנר וברנד וקומוי וכל השאר, ויש בכך כדי להוכיח כי ידענו הרבה". המשימות שתוכננו מיד ובמקום כללו ארבעה תחומים: הפקת מסמכים אריים; גיוס כספים, מזון ואמצעים אחרים; הפעלת בריחה ("טיול") אל מעבר לגבולות הונגריה (בעיקר לרומניה); ולבסוף הכנת בונקרים. ההסכמה על פעולות אלה הייתה "כלל־תנועתית", אך הפעילות עצמה נוהלה ובוצעה, בתחומים אלה בראש ובראשונה אך גם באחרים, על ידי כל תנועה בנפרד, אמנם מתוך שיתוף פעולה.40
שלטונות הכיבוש, לרבות קבוצת הקומנדו המיוחדת של אייכמן, בשיתוף פעולה נלהב מצד הפקידות הבכירה של משרד הפנים, המשטרה והז'נדרמריה ומצד ממשלת הונגריה בראשות סטויאי, לא בזבזו ולו רגע בחתירתם ל"פתרון השאלה היהודית". בתוך כך נפגש קסטנר עם שאמוּ שטרן, היושב ראש הנבחר של מועצת היהודים. קסטנר וחבריו להנהגת התנועות הציוניות וכן ראשי הקהילות האורתודוקסיות (פיליפ פון פרוידיגר, נציג החרדים במועצת היהודים, ניהל קשר שוטף עם הרב וייסמנדל בברטיסלבה) ידעו בוודאות מפי הפליטים וממקורות נוספים, בעיקר מסלובקיה, מה צופן הכיבוש הגרמני. קסטנר ביקש משטרן, שדלתות ארמונו של הורתי היו בעבר פתוחות לפניו, להאזין בנפרד לפליטים, אחד מווינה, האחר מסלובקיה, השלישי מקרואטיה והאחרון מפולין, כדי להיווכח שמתכונת אחת מאפיינת את הכיבוש בכל הארצות: תחילה על היהודים "להירשם", לרוב באמצעות מועצת היהודים, אחר כך עליהם לשאת טלאי צהוב, באותו זמן מחרימים את מכשירי הטלפון והרדיו שלהם, ולבסוף באים הריכוז בגטאות והגירוש. לדברי רות, שטרן סירב להצעתו של קסטנר, בנימוק שהארצות שמהן באו הפליטים אינן דומות להונגריה. "מערכת היחסים שלנו עם ההונגרים שונה לחלוטין. דברים אלה לא יוכלו לקרות כאן", אמר שטרן.41
בחודשים אפריל ומאי 1944 יצאו בין 150 ל-200 שליחים של תנועות הנוער החלוציות לערי השדה להזהיר ראשי קהילות יהודיות מפני הבאות, להזעיק את חבריהם לעיר הבירה ולציידם בניירות זהות מזויפים. למשימה זו יצאו בעיקר בנות. תנועתן של הבנות ברכבות ברחבי המדינה עוררה פחות חשד. העמדות שראשי הקהילות נתנו להן ביטוי היו דומות לאלה של שאמוּ שטרן, אך לרוב בוטאו בזעם, ולפרקים מתוך השלמה עם הגורל הצפוי לכלל עם ישראל.42 תושביה היהודים של הונגריה, למעט העיר בודפשט, שולחו עד ראשית יולי 1944 לאושוויץ־בירקנאו, ופחות מ-5 אחוזים שולחו למחנות עבודה באוסטריה.43 העוצר הורתי עצר את הגירוש כאשר הגיע תורם של יהודי עיר הבירה. עובדה זו יותר ממרמזת על האפשרות שעל אף הכיבוש הגרמני יכול היה הורתי כבר קודם לכן לעצור את המשלוחים לאושוויץ־בירקנאו או למנוע אותם, כפי שעשו ראשי מדינות אחרות, אף הן גרורות או כבושות על ידי הרייך השלישי, כמו רומניה, בולגריה ואף סלובקיה.
בתוך כך רוכזו יהודי בודפשט בבתים מסומנים במגן דויד צהוב, שנמצאו בכל חלקי העיר. נשמעה הטענה שבדרך זו של "העתקת מגורים" בתפזורת בעיר הבירה, ולא בגטו כפי שנעשה בערי השדה, היהודים לא יינצלו מהפצצות בעלות הברית שהלכו ותכפו, ומן הצד האחר, אולי יהוו מגן אנושי לתושבי הבירה, שיחד עם מנהיגיהם סברו שמגורי היהודים פטורים מראש מפצצות בעלות הברית.44
הפלגים בהנהגה היהודית זרמו באפיקים שונים, אף שבמאמץ לסכל את גירוש יהודי בודפשט הם שיתפו פעולה. חילופי מידע בין המנהיגות המסורתית של הקהילה הניאולוגית והאורתודוקסית במועצת היהודים לבין ראשי התנועות הציוניות התקיימו בוודאי למן הכיבוש הגרמני. מבין כל מנהיגי הקהילה היהודית היה לקוֹמוֹי, ככל הנראה, מרחב הפעולה הרחב ביותר. הוא היה מקובל על הפלגים כולם ושימש כראש ועד ההצלה. קוֹמוֹי פעל ברוב רובדי הפוליטיקה ההונגרית והכנסיות הנוצריות. במרחב זה עצמו פעל גם שאמו שטרן, אך ברמה גבוהה ואקסקלוסיבית יותר. ואולם דרכי הפעולה של שני אישים אלה היו שונות. קומוי, שלא כשטרן, חתר לקשרים עם חוגי השלטון והאופוזיציה האנטי־מלחמתית גם יחד. יתר על כן, בתוך זמן קצר הוא היה לממונה רשמי של מדור בצלב האדום הבינלאומי בראשותו של פרידריך בורן השוויצרי, כלומר הוא נטל על עצמו אחריות מעשית ויומיומית בעבודת ההצלה. פעילותו בתחום זה, שעליה נעמוד במפורט בהמשך, תרמה תרומה מכרעת להצלת ילדים, בני נוער ומבוגרים בחודשים העקובים מדם של סתיו וחורף 1944. את ההתייצבות מול אייכמן וחבורתו, ובכלל זאת המשא ומתן אתם למען הישרדות הרבים, שהחל קודם לכן בברטיסלבה ונמשך בבודפשט, העביר קומוי בשלב מוקדם לידי רז'ה קסטנר, שקיבל סיוע חיוני מידי הנזי ברנד ושפרינגמן. הפעילות "בשטח", "בקו הקטן", נוהלה על ידי החלוצים והחברים הצעירים בתנועות הנוער הציוניות. את החודשים יולי ואוגוסט 1944 הקדישו מנהיגי "הקו הגדול" וראשי מועצת היהודים לסיכול כוונות הגירוש של יהודי בודפשט, בעוד קסטנר מקדם משא ומתן בין הגסטפו וסאלי מייר. פעילי תנועות הנוער החלוציות ארגנו בתקופה זו "טיולים" במחתרת לאלפים מחבריהם מהארצות השכנות ולאחרים, בעיקר לרומניה, ונערכו להעמקת חיי המחתרת.
לאחר שבסוף יוני 1944 יצאה לדרכה רכבת הוועד לעזרה והצלה ("קסטנר"), שמארגניה ראו בה לא רק הצלה לנוסעיה אלא גם חידוש העלייה לארץ ישראל, גורמים בינלאומיים אחדים העלו אפשרות של שליחת ילדים יהודים ולא יהודים ומלוויהם מבודפשט ומאזורים אחרים בהונגריה לחו"ל. הצעה ראשונה ומפורשת הגישה ממשלת ספרד באמצעות הצלב האדום הספרדי. ההצעה שהועברה לממשלת הונגריה ולצלב האדום הבינלאומי כללה התחייבות להסיע 500 ילדים ומלווים, שייבחרו על ידי גורמים מקומיים של הצלב האדום, לספרד - ומשם, ככל שיידרש, לטנג'יר.45 הצעה דומה הועברה לעוצר הורתי על ידי ממשלת שווייץ, לאחר שנשיא הצלב האדום הבינלאומי, מקס הובר (Huber), דרש בתזכיר מיוחד להפסיק לאלתר כל רדיפה של יהודים בהונגריה ונענה בחיוב על ידי הורתי.46
את שתי ההצעות האלה - שלא יצאו אל הפועל משום סירוב הגרמנים להעניק לילדים ולמלוויהם אישור יציאה מהונגריה - וכן את הגברת הפעילות של הצלב האדום הבינלאומי בהונגריה ניתן לקשור לפרסום הפרוטוקולים של אושוויץ בשווייץ.47 העיתונות השוויצרית פרסמה במשך ימים ארוכים את פרטי ההשמדה ההמונית של יהודים באושוויץ וכן את גורל יהודי הונגריה, שהוכרע במהירות של "מכת ברק". הידיעות מהעיתונות השוויצרית הועתקו לעיתונות האירופית בארצות החופשיות ומעבר לים. הטיפול במילוט ילדים יהודים לחו"ל אמור היה להתבצע על ידי הנציגות המקומית של הצלב האדום הבינלאומי. משנודע על המבצע מסאלי מייר ונתן שוולב, נציג "החלוץ" בז'נבה, הוא אומץ על ידי ועד ההצלה ואמור היה להוות חוליה נוספת במאמצי ההצלה והכוונת הניצולים לארץ ישראל.48
הקשר של קסטנר עם פרידריך בורן, הנציג החדש של הצלב האדום הבינלאומי בבודפשט, נוצר בסמוך להגעתו לעיר הבירה ב-10 במאי 1944. עם הצלב האדום הבינלאומי נוצר מגע כבר קודם לכן, בעיקר כדי לסייע לפליטים מפולין ומסלובקיה, וביתר תכיפות אחרי הפלישה הגרמנית ב-19 במרץ. ואולם מגעים אלה לא יכלו להניב פירות משום שהנציג המוסמך, ז'אן דה בוויאר (de Bavier) עזב את הונגריה ב-17 במאי. דה בוויאר הגיע לבודפשט באוקטובר 1943. בפברואר 1944, כחודש ימים לפני הפלישה הגרמנית להונגריה, הוא שיגר למועצת הצלב האדום הבינלאומי איגרת הצופה אל העתיד. הוא הצביע על הסכנה הנשקפת ל-800,000 יהודים אם וכאשר הגרמנים יכבשו את הונגריה; "בהתחשב במעשי האלימות [כלפי היהודים] שבוצעו בגרמניה ובשטחים שנכבשו על ידה", כתב דה בוויאר, "עליי לדעת בדחיפות איזו הגנה ניתן להגיש לאנשים אלה, כדי להימנע מן הטרגדיה הצפויה להם [...]".49 על פי הכללים המקובלים אז על מועצת הצלב האדום הבינלאומי, דה בוויאר יכול היה להגיש סיוע אך ורק ליהודים שהחזיקו באזרחות של מדינה זרה. רדיפה ומעצרים של יהודים אזרחי הונגריה נשפטו כ"ענייני פנים" של מלכות הונגריה. דה בוויאר "נתפס" על ידי שולחיו ב"חריגה" נוספת: הוא הציע למועצת הצלב האדום הבינלאומי במברק מיום 27 במרץ 1944 שנשיא הארגון, מקס הובר, יפעל אצל היטלר להקלת מצב היהודים בהונגריה. המועצה לא ראתה בעין יפה את ה"יוזמות הפרטיות" של נציגה בהונגריה. הוא הוזמן לשוב לז'נבה כדי "לדון [עמו] בבעיות של שליחותו". בכך הסתיים בעבודתו של דה בוויאר הפרק רב התובנה של שהותו בהונגריה.50
בורן, הנציג הזמני החדש שגויס בחופזה על ידי מרכז הצלב האדום הבינלאומי בז'נבה, הוחתם על חוזה ב-14 באפריל 1944. תוקפו של החוזה עמד לפוג בתום חודשיים. הממונה עליו הבהיר לו כי עליו לנהוג בניטרליות קפדנית בהצהרותיו ובפעולותיו. בורן הכיר היטב את הזירה הכלכלית־פוליטית של בודפשט. מזה זמן רב הוא פעל בהונגריה כאיש עסקים שוויצרי ואף שימש כמנהל המרכז למסחר של שווייץ בבודפשט. מתוקף כך היו לו קשרים מסועפים, רשמיים ובלתי רשמיים, במדינה. בורן ניחן בחוש פוליטי מפותח, בכישרון ניהול של מערכות גדולות ובהיעדר פיק ברכיים מול הגרמנים ושותפיהם ההונגרים. הוא נהג במשא ומתן עם האחרונים על פי הפרוטוקול המחייב של הצלב האדום הבינלאומי, אך פירש את סמכויותיו על פי נטיות לבו.51
קסטנר הציע לבורן, שכבר בחודש מאי הספיק לשגר אל שולחיו ידיעות מפורטות על גירוש יהודי הונגריה, למנות את קומוי למנהל "המחלקה לעניינים היהודיים", שנודעה אחרי זמן־מה כ"סקציה (מדור) A" במִנהל המרכזי של משלחת הצלב האדום הבינלאומי בהונגריה. מדור זה נועד לטפל בכל מחסוריו וענייניו מעוררי הדאגה של הציבור היהודי בבודפשט. קודם להקמת המדור הציע בורן - בהסתמכו על מכתב מהמרכז בז'נבה - להעמיד את כל "הבתים היהודיים" בבירה, וכן את המחנות שבהם עצורים יהודים מחוץ לבודפשט, תחת חסות הצלב האדום הבינלאומי ולסמן חסות זו באמצעות שלטים נראים לעין, שעליהם כיתוב מתאים בגרמנית, בצרפתית ובהונגרית. השלטים אכן הוכנו חיש מהר, אך ועד ההצלה ומועצת היהודים, בדומה לנציגי הממשלה, נמנעו מלממש את הצעתו של בורן. הם טענו שסמלי הצלב האדום עשויים לבלוט יתר על המידה וכך לגרות את אנשי הימין הקיצוני לפעולה תוקפנית.52
הקמת מדור A הייתה נדרשת ביותר הן לוועד ההצלה והן למועצת היהודים. שני גופים אלה, ובפרט ועד ההצלה, נזקקו לבסיס או לעוגן רשמי כלשהו לפעילות הנושאת אופי וסמכות של גוף מוכר מבחינה דיפלומטית. ועד ההצלה חסר בסיס מעין זה בניהול משא ומתן עם הגסטפו, אם כי הלה סבר שהוועד פועל בשם הג'וינט, שלו ייחס עוצמה כלכלית והשפעה של גוף בינלאומי מוכר. ואולם בקרב הגורמים הפוליטיים ואף הצבאיים בהונגריה, שלקשרים יומיומיים אתם נודעה השפעה בהצלת פרטים וקבוצות על בסיס מידי, נתפסו הג'וינט או הסוכנות היהודית כאינסטרומנטליים פחות. מועצת היהודים נזקקה אף היא לצלב האדום הבינלאומי במישור הזה.53
גניזת השלטים של הצלב האדום הייתה ככל הנראה נחפזת, אף שאין לדעת אם בשעת משבר חמור - כמו הכרעה על גירוש בפועל של יהודי בודפשט - היו השלטים מונעים את הגזֵרה. אכן, אייכמן היה שוב נחרץ לקדם את פינוי היהודים מבודפשט ולשלוח את רובם לאושוויץ־בירקנאו. חלק מהמגורשים וממגויסי פלוגות העבודה, שאף הם היו ברשימת התביעות של האס־אס, אמורים היו לשמש כוח עבודה במפעלים ברייך, לרבות בשטחי הפרוטקטורט, שייצרו ציוד צבאי ותחמושת. אייכמן סבר שבעקבות הצלחתו לפַנות לאושוויץ בעורמה שני מחנות ששכנו לא הרחק מבודפשט ובהם הוחזקו עצורים יהודים - למרות הוראת הורתי להפסיק את הגירושים כולם - יוכל גם למשימה הבלתי מבוטלת, יחד עם הז'נדרמריה ההונגרית וכוחות ביטחון אחרים - לגרש את יהודי בודפשט עד תום. דבקותו של אייכמן במשימה שהוטלה עליו - ה"פתרון הסופי של השאלה היהודית" - הייתה ככל הנראה נחרצת ועקבית יותר מכפי שיוחס בקיץ 1944 למדיניות שנקט הימלר עצמו. העסקאות שיזם וניהל יועצו הכלכלי של הימלר, קורט בכר, ואשר כבר נודעו ברבים כ"סחורה (משאיות וציוד אחר) תחת דם (של יהודים)", סימנו בעיני רבים סדק הולך ומתרחב במדיניות חסרת הפשרות של העבר.
שרים בממשלתו של סטויאי - אף שהלה התאשפז לפתע בבית חולים ונעלם מן הזירה הציבורית - ראו לנכון להיענות ללחץ ולתביעות של אייכמן לגרש את יהודי בודפשט, אף אם לא בשלמות. בתמורה הם ביקשו להרחיב את מרחב ההכרעה של הממשלה, גם בשאלה מי יגורש ומי לא (מומרים), ולסלק סופית - לאחר מעשה הגירוש - את הקומנדו של אייכמן וגופים גרמניים נוספים משטחי הונגריה. מועד הגירוש נקבע ל-27 באוגוסט. אלא שהורתי, מבלי להתייעץ עם שרי הממשלה, הגיע לכלל הכרעה אחרת: ב-22 באוגוסט הורה לשר האוצר - אחד הנושאים ונותנים עם הגרמנים - להודיע לאחרונים על ביטול כל מהלך של גירוש יהודים מעיר הבירה. אייכמן "השתולל מזעם" ושיגר מיד את סגנו דיטר ויסליצני (Wisliceny), בחברת הציר הגרמני, למטהו של היטלר לקבלת הנחיות. ואולם במועד זה עצמו החלו אירועים חורצי גורל רודפים זה את זה: ב-20 באוגוסט 1944 הנחיל הצבא האדום מפלה מוחצת לכוחות הגרמניים ליד יאסי (רומניה), וב-23 באוגוסט ציווה מיכאל מלך רומניה על הכוחות המזוינים כולם להתייצב לצד הצבא האדום וכנגד צבא הרייך.
ב-25 בחודש בשעה שלוש לפנות בוקר שלח הימלר מברק לגנרל האס־אס אוטו וינקלמן בבודפשט לאמור: "[...] להפסיק לאלתר כל גירוש נוסף של יהודים מהונגריה לשטח הרייך". הורתי, שהיה מעודד מן האירועים, מינה ממשלה חדשה ב-29 באוגוסט בראשות הגנרל גֵזָה לקטוש (Lakatos). אף שגם בממשלה זו ישבו שרים שנאמנותם הייתה נתונה לרייך השלישי, נדרש ראש הממשלה לפעול - לא דווקא בפומבי - להשגת שלוש מטרות עיקריות: השבת ריבונות הונגריה לקדמותה; הכנתה של פרישת הונגריה מן המלחמה ומן הברית עם גרמניה; הפסקה מידית של רדיפת היהודים.54
הטיפול של בורן וצוותו בנושאים יהודיים החל בשיגור שלא מומש של ילדים לחו"ל. תנופה ותושייה של ממש הסתמנו בפעילותו מסוף חודש אוגוסט ואילך, כאשר פליטים במספרים הולכים וגדלים הגיעו מאזורי הספר הדרומיים, המזרחיים והצפון־מזרחיים של הונגריה לבודפשט, עד אשר הציפו אותה. פליטים אלה ברחו מפני ההתקפות והכיבוש הצפוי של הצבא האדום. בקרב הפליטים נמצאו ילדים שלא היו מלווים על ידי הוריהם או שלוו באופן חלקי או בלתי עקיב. הצלב האדום ההונגרי וארגונים להגנת הילד הגישו לילדים אלה סיוע לא מבוטל, במידה רבה באמצעות מוסדות כנסייתיים, אך ילדים ממוצא יהודי, או כפי שנקראו לעתים "יהודים נוצרים" - כלומר כאלה שהוריהם או הורי הוריהם התנצרו - לא זכו לטיפול מצד ארגונים ממשלתיים או מעין ממשלתיים כמו הצלב האדום ההונגרי.55
במתן מחסה והשגחה למספר רב של ילדים שהוריהם גורשו, או שנמנע מהם לדאוג לילדיהם בנסיבות הטרור שהופעל נגדם, עסקה אגודת "יוֹ פסטוֹר" (Jó Pásztor), "הרועה הטוב", שהייתה משותפת לשתי הכנסיות הפרוטסטנטיות. אגודת "יו פסטור" הוקמה באוקטובר 1942, כדי להושיט סיוע למי שגילה התעניינות ורצון לאמץ את הנצרות הפרוטסטנטית. האגודה נוהלה על ידי יוז'ף אֶליאש. במחצית השנייה של שנת 1944 נוספה לאגודה המשימה להקים בתי ילדים, שיועדו בתחילה לילדים "יהודים־נוצרים". הרוח החיה והמארגן ללא לאות של בתי הילדים של האגודה היה כוהן הדת האוונגלי גאבּוֹר סטהלו (Sztehlo). הפעילות של סטהלו - שבשנת 1972 הוכר כחסיד אומות העולם - הייתה יוצאת דופן בהיקפה ובדרכה. בשלושים בתי ילדים בבודפשט טופלו וניצלו כ-1,600 ילדים בני גילאים שונים וכ-400 מבוגרים. רוב המבוגרים היו הורים או קרובי משפחה של הילדים החוסים. חלק מהילדים היו בנים למשפחות של "יהודים נוצרים", אך מספרם של ילדים יהודים במעונות אלה היה ניכר ביותר. סטהלו ועוזריו, שאחדים מהם היו יהודים על פי החוק, לא בחנו בעת קבלת הילדים לבתיהם את שיוכם הדתי. בתוך זמן מועט הוכרו בתי הילדים כולם, שלאחזקתם לא נמצא מקור כספי, על ידי הצלב האדום הבינלאומי והיוו את "מדור B" בארגון. בראש מדור זה עמד סטהלו עצמו. הפעילות של מדור B נמשכה עד מרץ 1945. המימון שהתקבל הוקדש לבתי הילדים בלבד. הוא גויס על ידי הצלב האדום השוויצרי. כל בתי הילדים של מדור B פעלו בחסות הצלב האדום הבינלאומי, אך לאחדים מהם הוענקה גם החסות של הצלב האדום השוודי. בית הילדים הראשון של אגודת "יו פסטור" נפתח ב-5 באוקטובר. קרוב משפחה של סטהלו, אוטו הגנמכר (Haggenmacher), העמיד לרשות האגודה את הווילה שלו בגבעת גֶלֵרט הצופה לדנובה.56
בתי הילדים של "יו פסטור" הוקמו בדירות (בפֶּשט) ובבתים ובווילות לא גדולים (בְּבּוּדָה). הדירות והבתים נמסרו בדרך כלל ללא תמורה כספית לסטהלו ועמיתיו, אשר הבטיחו לשמור על הנכס לקראת המצור והכיבוש של הצבא האדום, שבעיני תושבי בודפשט כבר היו ודאיים. לרוב העמיד סטהלו תנאי לקבלת דירה או בית לרשות הארגון, שעיקרו היה אספקת ריהוט חלקי למעון ודאגה לכמות מוסכמת של מצרכי יסוד. תנאים אלה התקיימו בדרך כלל. בהמשך היה הבעלים משויך אל סגל העובדים של בית הילדים, וכך זכו הוא והנכס לחסות הצלב האדום הבינלאומי. התנועה של קבוצות הילדים והמטפלים הקבועים מדירה לבית וחוזר חלילה לא הייתה מבוטלת. ההפצצות של בעלות הברית ואחר כך האש הארטילרית של הצבא האדום הפכו מעונות אחדים לבלתי שמישים או למסוכנים מדי; תנועת הילדים פנימה והחוצה מבתי הילדים - שהייתה ערה מאוד והושפעה ממצב ההורים או המלווים - גם היא חייבה לעתים לרכזם במקומות מגורים חדשים, שגם נראו בטוחים יותר באותה עת. מכאן ברור שמספר החוסים שהוזכר לעיל אינו סך כל הילדים ביום או בחודש נתון, אלא סך התנועה המצטברת של החוסים. לאמור: בכל יום נתון במשך כשנה נמצאו בבתי הילדים של כוהן הדת סטהלו בין 250 ל-350 ילדים ובני נוער, בעוד סך הילדים שמצאו מחסה במעונות במשך 12 חודשים הגיע ל-1,600. ה"שבט הקבוע" - קבוצת הילדים ששהתה בבתי הילדים לאורך רוב התקופה - "לא מנה יותר מתריסרים אחדים".57
לאחר הקמת הממשלה החדשה בראשות הגנרל לקטוֹש הוחלו הקלות מסוימות על הציבור היהודי בבודפשט, שעדיין, באורח מעשי, היה כלוא בבתים היהודיים המסומנים במגן דויד צהוב. ההיתר לצאת לרחוב הוארך בשעתיים ונקבע לשעות 17:00-13:00. בהמשך פטר הורתי כ-1,500 יהודים תושבי הבירה מנשיאת הטלאי הצהוב בזכות תרומתם למדינה. במקביל לכך הכירה הממשלה ב-4,500 תעודות חסות שהוציאו הצירות והצלב האדום של שוודיה בבודפשט לתושבים יהודים. גם אלה שוחררו מנשיאת הטלאי הצהוב, מה שאפשר להם תנועה כמעט בלתי מוגבלת ברחבי עיר הבירה. יתר על כן, תלמידי בתי ספר יהודים הורשו ליטול חלק בלימודים שאורגנו בכמה מוסדות חינוך.58 ואולם הצעד המשמעותי ביותר לקראת הקלה סמלית וממשית במצב היהודים היה הכרה ב-7,800 כתבי החסות של הקונסוליה השוויצרית, על יסוד הטענה שכמספר הזה מקֶרב היהודים נושא אשרות כניסה, היינו סרטיפיקטים, לפלשתינה. רעיון זה, שגובש על ידי מיקלוש קראוס, נתמך במסירות ובאומץ על ידי איש שירות החוץ השוויצרי קרל לוץ (Lutz) ומומש בהצלחה (ראו בהמשך) על ידי חברי תנועות הנוער החלוציות ואחרים.59 ממשלת הונגריה הסכימה שבעלי הסרטיפיקטים יעזבו את הונגריה, אך הפנתה את המטפלים בנושא אל השגרירות הגרמנית לקבלת היתר (מעבר) סופי. הד"ר גְרֶל (Grell), יועץ (לענייני יהודים) בשגרירות הגרמנית בבודפשט, הבטיח לזכות את הפנייה להגירה בשיקול מעמיק, אף שלא היו לו כלל כוונות מעין אלה. גרל היה שקרן מועד בענייני יהודים: כאשר הציג לו נציג הצלב האדום הבינלאומי, פרידריך בורן, בחודש יוני 1944 שאלות בדבר גורלם של היהודים מחוץ לבודפשט המגורשים ליעד לא ידוע, ענה גרל - בעת שהגירוש לאושוויץ־בירקנאו כבר עמד להסתיים - שאין שחר ל"שמועות" ובסך הכול מדובר בהשאלת יהודים לגרמניה לצורך עבודה במפעלים החיוניים לרייך.60
בחודש אוגוסט העמיד בורן לרשות המהנדס קומוי, יושב ראש הפדרציה הציונית בהונגריה, משרדים ברחוב מֵרְלֶג 4 בבודפשט. המשרדים בחסות הצלב האדום הבינלאומי נועדו להקמה, לארגון ולניהול של מדור A, שמתפקידיו היה לטפל ב"בעיות הלא פתורות" של הציבור היהודי, "תוך יצירת מפגש בין הקבוצות השונות של יהודים בבודפשט, בעלות ההשקפות השונות, לתכנון פעולות סיוע מעשיות". מצוקות הילדים ב"בתי היהודים" וכן מצבם הנואש של חולים במחלות פיזיות ונפשיות והרעב שהחל מתפשט חייבו התערבות של הצלב האדום הבינלאומי על פי שיקוליו של בורן.61 ניהול המדור הועבר לידי מנגנון יהודי בראשות קומוי. לפועלים במנגנון של המדור הובטחה מיד חסות רשמית של הצלב האדום הבינלאומי באמצעות רשימות שמיות שהוגשו לזרועות שונות בממשל ההונגרי והענקת תעודות אישיות. במקביל להקמת מדור A הוקם באורח רשמי גם מדור B, בראשות גאבּוֹר סטֶהלוֹ, ועוד קודם לכן הוקם והופעל מדור P לטיפול בבעיות המורכבות של פליטים פולנים ששהו בהונגריה, למגינת לבם של שלטונות הכיבוש הגרמניים. מדור דומה, קטן בהיקפו וזמני בפעולתו שסומן באות Y, טיפל במצוקותיהם של גברים מיוגוסלביה, שהגרמנים דרשו את ריכוזם המידי ואת העברתם ככוח־עבודה־חינם לגרמניה. לפי בורן, מדור A, שהיה הגדול, המסועף ובעל המשימות הרבות ביותר, הנפיק לימים למעלה מ-3,000 תעודות חסות לפעילים יהודים. בין אלה נכללו חברי מועצת היהודים ועוזריהם, חברי סגל רפואי בבתי חולים ובמתקנים רפואיים יהודיים, פעילים בהובלה ובאספקה למוסדות מדור A ורבים משורות ההנהגה ומתנועות הנוער החלוציות, שנשאו בתפקידים בתחום החינוכי, הטיפולי, והמנהלתי במוסדות הצלב האדום הבינלאומי, ולמעשה הקימו רבים מהם והבטיחו את פעילותם המתמשכת.62
אוטו נתן קומוי נמנה עם הדור השלישי של מנהיגים ציוניים בהונגריה. גם מנהיגי הדור הראשון כמו הרצל, נורדאו ואחרים נולדו והתחנכו בבודפשט. אלה היו "ילידי" המונרכיה ונחשפו משחר נעוריהם לתופעות של מאבק לאומי, להצעת פתרונות של רב־לאומיות והגדרה עצמית ולתרבות פוליטית נושאת קונפליקטים. הדור השני של מנהיגים ציוניים בהונגריה צמח משורות המכביאה, אגודת הסטודנטים ההרצליאנית באוניברסיטאות בודפשט, שפעיליה הקימו, משנות ה-20 ואילך, את תנועות הנוער הציוניות והחלוציות. את קומוי, שנולד בבודפשט ב-1892, ואת חבריו יש לראות, על כן, כדור שלישי של מנהיגי התנועה הציונית בהונגריה. בגיל 15 החל קומוי לתרגם את אלטנוילנד של הרצל מגרמנית להונגרית, אך התרגום ראה אור בהוצאת הספרים שלזינגר רק בשנת 1916. באותה שנה עצמה נפצע אוטו כהן, הרי הוא קומוי, ששירת כסגן במלחמה. בשנת 1935 הועלה לדרגת סרן (מיל') בזכות הצטיינותו כקצין קרבי במלחמת העולם הראשונה. לימים אותות ההצטיינות שהוענקו לו הביאו לשחרורו משירות בפלוגת עבודה.63
קומוי סיים לימודי הנדסה. הוא התמחה בתכנון יציקות של בטון מזוין ושמו הלך לפניו כמומחה בתחומו. על אף הצלחתו ועומס עבודתו במקצועו, הוא השתתף באופן פעיל בעבודת התנועה הציונית, כאשר הוא מודרך על ידי רעיונותיו של הרצל ומפתחם. מדי פעם פרסם מאמרים ב-Zsidó Szemle, כתב העת של התנועה הציונית בהונגריה, ובנוסף שקד על חיבורים שראו אור כחוברות לעצמן. עוד ב-1919 פרסם מסה מקיפה על "עתיד העם היהודי". העתיד אכן נראה לו מובטח אך ורק במסגרת לאומית־מדינית עצמאית. הוא נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית הארצית מטעם הציונים הכלליים, וב-1940 נקרא למלא את תפקיד נשיא התנועה. בשנת 1942 פרסם חיבור חדש בשם "השקפת עולם ציונית". החוברת רבת העמודים זכתה לתפוצה רחבה ביותר גם מחוץ לחוגי התנועה, לרבות בקרב הפוליטיקאים בהונגריה. כנשיא ההסתדרות הציונית הוא נטל על עצמו משימות כבדות משקל, בעיקר משנת 1943 (יושב ראש הוועד לעזרה והצלה), וביתר שאת בשנה הגורלית 1944.
באוקטובר 1944 עתיד היה להתברר אם ההימור של העוצר הורתי - להשתחרר מן הברית עם הרייך השלישי בלא נזק ולהכריז על הפסקת אש מוסכמת מראש עם ההנהגה הפוליטית והצבאית של ברית המועצות - יצליח או ייכשל. הורתי גמר אומר להפסיק את הלוחמה בצבא האדום, למרות תיעובו הגמור את הקומוניסטים, שאת משטרם חסר הסיכוי בהונגריה מוטט סופית ב-1919. משלחת צבאית שנשלחה למוסקבה בישרה שבמשא ומתן הושגו תוצאות חיוביות. אך באותה עת עצמה אוטו וינקלמן, גנרל האס־אס הממונה על כוחות המשטרה הגרמניים בהונגריה, הכין בחשאי את מבצע "אגרוף הברזל" (Operation Pancerfaust) לסיכול תוכניותיו של הורתי.64
הודעתו של הורתי ברדיו על הפסקת אש הוקדמה ל-15 באוקטובר. על ההודעה חזרו שוב ושוב. נאמניו בציבור והמוני יהודים פרצו לרחובות בודפשט בהפגנת שמחה, כשהם תולשים את הטלאי הצהוב מבגדיהם. אולם לפנות ערב שודרה ברדיו הממלכתי הודעה אחרת, שגם עליה חזרו שוב ושוב, ועל פיה הלחימה "למען מיגור הקומוניסטים" נמשכת. יחידות הצבא הלוחמות, הז'נדרמריה והמשטרה צייתו להודעה השנייה. הכוחות שאמורים היו להגיע כדי "לגַבּוֹת" את הודעת הורתי, וכמוהם אנשי פלוגות העבודה היהודים בבירה שהתכוננו לקבל נשק למען אותה מטרה וכן המוני פועלים שהתנגדו למלחמה - לא הוכנו למועד שהוקדם. למחרת אילצו הגרמנים את הורתי להתפטר ולמנות את פֶרֶנְץ סָלָשי לראש ממשלה. סלשי, ועמו מנהיגיה המרכזיים של מפלגת צלב החץ האולטרה־פשיסטית, הוצאו ממחבואיהם, שבהם הוסתרו זה זמן על ידי נותני חסותם הגרמנים. הורתי ומשפחתו הובלו לגרמניה. האספסוף החמוש של כנופיות צלב החץ השתלט על רחובות בודפשט בזעקות "נקמה!", בעוד סלשי מקים ממשלה שזכתה מיד להכרה על ידי גרמניה. בכך נפתחה מחדש המערכה הזדונית והרת הגורל נגד היהודים בהונגריה.
