ללא שחרור

מבוא

מה דוחף אנשים לזכור את אימות השואה? חייהם, בזמן כתיבת זיכרונותיהם זורמים באפיקים של שביעות רצון, שפע יחסי, אושר משפחתי, ביטחון בעתידם ובעתיד אהוביהם. למה להם לזכור את הזוועות של השאול, המרות ממוות? האם אין הכלל של סלקטיביות הזיכרון פועל עליהם? נזכור את החיוב הנעים, שזכירתו מעניקה לנו אושר, ונשכח את השלילי המקניט, שזכירתו מעבירה בנו צמרמורת.

כנראה השואה יוצאת מן הכלל. כל הרע והמר שהתרחש אז נגרם על־ידי כוחות זדון מחוצה לנו, ואנו היינו אין אונים: נגררנו ונשטפנו אל הזוועה, ומה שלא נותן לנו לשכוח היא הרגשת החובה להתריע ולמחות. זאת ועוד, מי שהצליח בתנאים הנוראים של השואה לשמור על צלם אנוש, זוכר למעשה ערך חיובי ממדרגה ראשונה, שערכו מובלט ביתר־שאת וביתר־עוז על־ידי עצם העובדה, כי צלם האדם נשמר דווקא בתנאים בהם היו דורשים כוחות עילאיים כדי לקיימו.

ספרה של מרים פורת מצטיין בשתי תכונות אלה. תיאורה היומני, הנסוך בגוון רציני, כמעט אובייקטיבי, מאלץ את הקורא להסיק את המסקנה ההיסטורית האמיתית, היחידה שניתן להסיק מתולדות השואה: העם היהודי במצבו במלחמת העולם השנייה נלכד בשואה בלא כל אפשרות של התנגדות, וכל הדיבורים על התמיהה מדוע הלכו היהודים כצאן לטבח, נעלמים ונמחקים בקוראך את השתלשלות העניינים מאפריל 1944 ועד מאי 1945. גם אילולא ידעת מראש, שאותה תמיהה נובעת מבורות היסטורית ומכפיית ראייה אידיאולוגית על העיון ההיסטורי, היית מגיע לאותן מסקנות לאחר קריאת ספר זה. המכונה האימתנית, המאורגנת בדיוק שטני, הסוגרת על אוכלוסייה של זקנים, נשים וטף, הנשדדים בהדרגה של תיכנון מדויק מכל נכסיהם, בתוך אירופה הכבושה ובתוך אוכלוסייה המשתפת פעולה עם הנאצים, מבצעת את תוכניתה בדרגת מהימנות גבוהה, כל עוד אין הכוחות החיצוניים מפוררים אותה.

ובתוך השתלשלות נוראה זו, הקורא מתנדנד מייאוש לתקווה, וכאשר אתה סבור שכלו כל הקיצין ואין להגביר עוד את הסבל, מתברר כי יש עוד זוועות שטרם חלמת עליהן. ואותן נערות צעירות יהודיות, מצליחות לעמוד מול נחשולי האכזריות הבהמית של התגשמות כל הרע שבאדם, ולשמור על רמתן האנושית. הן מסייעות זו לזו, מעודדות זו את זה. תוך סיכון עצמי מצילות את חברתן החולה ואינן יורדות לשפלות האנושית הגואה סביבן. ואפילו כאשר אימת המלחמה חולפת והחיה הנאצית המנוצחת מתבוססת בדמה, אין הן נגררות להרגשות נקם ואין הן נוגעות ברכוש לא להן, אפילו הן יודעות כי הרכוש הוא שדוד.

ספרה של מרים פורת הוא דוגמא מובהקת של ניצחון התוכן על הצורה. השגב וההוד נשקפים מהתוכן - אין פה מלים גדולות, היפות לאפוס הגדול של השואה - המאורעות עצמם ועמידתו של העם בהם, הם המשווים את העוצמה הנשגבת לספר. אין פה היסטוריה מקצועית ולא ניתוח סוציולוגי או פסיכולוגי, אך התיאור מהווה מסמך נדיר של רצינות, כנות, ראייה מפוכחת וחיפוש אמת.

אכן, ספר זה מיוחד במינו בספרות השואה, ומן הדין שיקראו בו אנשי מקצוע, הנוער היהודי בארץ וכל מי שמחפש את האמת על השואה.

פרופ' יוסף שפר

אוניברסיטת חיפה

קיבוץ כפר־החורש

*

כותרתו של ספר זה היא "ללא שחרור"; והקורא אולי יתמה: האמנם ללא שחרור? האם המחברת עדיין כלואה, משוללת חירות? האם כך כותבת אזרחית של מדינה חופשית, בעלת זכויות מלאות, חופשיה בכל תנועותיה? הנה־כי־כן, אנסה להסביר את כוונתי בעזרת אפיזודה קצרה אחת מבין התמונות הרבות מאותה תקופה רחוקה, שנחרתו בזיכרוני.

מיד אחרי גמר המלחמה הגדולה נסענו ברכבת בכיוון עיר מולדתנו. בקרון ישב יחד איתנו אזרח צ'כי (לא יהודי), שחזר מאחד המחנות הרבים של הנאצים. כשרכבת הגיעה לקרבת כפר מולדתו, היא עצרה באופן מקרי, למרבה מזלו. האיש קפץ מהקרון וצעד בצעדים מדודים ובקומה זקופה אל גבולות הכפר. מהרכבת ראינו שהוא נעמד לא הרחק מהבתים הראשונים, מניח את הצרור שבידו, משלב את זרועותיו על חזהו ומתבונן סביבו, כנראה כדי ליהנות מהמבט על כפרו ועל הסביבה המוכרת לו ואהובה עליו. כעבור דקות ספורות הבחינו בו בני־הכפר. ראינו מרחוק איך רצים לקראתו, קודם הילדים ובעקבותיהם המבוגרים, כנראה ידידיו ויקיריו. כשהרכבת החלה שוב לנוע, הוא כבר היה מוקף במעגל רחב של אנשים, שבאו לברך אותו על שובו הביתה. האיש הזה זכה לשחרור כפי שאנו, האסירים היהודים, חלמנו עליו - לשווא.

שיבתנו הביתה היתה שונה לחלוטין מחזרתו של אדם זה. למשפחות היהודיות הענפות, הקשורות ביניהן קשרי אהבה ואחווה, לא נותר זכר. הבתים, שכל־כך הרבה זיכרונות קשרו אותנו אליהם, היו מרביתם הרוסים, ואלה שעדיין עמדו על תילם, היו שדודים וריקים מהחפצים שהם הכילו לפני עוזבנו. לשווא, חיפשנו בבתים אלה את החום ואת הביטחון, שהם העניקו לנו במשך שנות נעורינו. חזרנו לסביבה עוינת, והיו אך מועטים ביננו שמצאו מישהו שיקבל את פניהם בשמחה ובאהבה, כפי שנהוג לקבל איש החוזר ממלחמה, משבי, או ממסע ארוך, מפרך ורב־תלאות. מכונת־המוות הנאצית כבר הפסיקה לפעול, לא היתה כבר סכנה לחיינו, אך קשה לכנות זאת "שחרור" במובן המקובל של המלה.

לי, אישית, יש סיבה נוספת לדבר על היעדר של שחרור. הזיכרונות מלווים אותי ומעיקים עלי עוד ועוד, אחרי עשרות שנות חיים שלווים יחסית. בלילות של סערה, כשהרוח מרעידה את תריסי חלונותינו והגשם יורד בחוזקה, אני עדיין מתעוררת בבהלה, כולי נרעשת מחמת רגש החרדה שהרגשתי, כשהגשם איים לשטוף את האוהל שלנו ולגרש אותנו אפילו ממקלט אחרון ועלוב זה. הזוועות שהקיפו אותי במשך תקופת האימה הזאת עדיין רודפות אותי בחלומותיי, חלומות־בלהה שפוקדים אותי לעיתים קרובות. אפילו אחרי ש"סידרתי" במוחי את הקורות אותי מן הימים ההם והעליתי אותם על הכתב, לא השתחררתי ממועקת הזיכרונות. לכן, נראה לי כי השם "ללא שחרור" מוצדק ומבטא את יחסי לתקופה הזאת.

מרים פורת

חיפה, תשמ"ב, 1982

פרק 1:
האסון מתקרב

בקיץ 1938 מלאו לי שבע־עשרה שנה. הייתי בת יחידה להורי, שהיו אז צעירים יחסית, ומצבנו הבריאותי, הכלכלי והחברתי היה טוב למדי. בקיץ 1945, כעבור 7 שנים, הייתי בת עשרים וארבע. נותרתי ללא הורים, כמעט ללא קרובים, משקלי היה כ-35 קילוגרם, ובמקום בו עמדה דירתנו נפער בור עמוק. להלן אנסה לספר את קורותיי מאז אותו קיץ גורלי עד תום המלחמה.

ב-1938 התגוררנו בברטיסלבה (פרסבורג), עיר הבירה של חבל סלובקיה. העיר שכנה ממש על גבול אוסטריה, שנכבשה על־ידי הגרמנים במרץ 1938. באותו קיץ אמנם היה השלטון עדיין בידי ממשלת צ'כוסלובקיה, אך ברחובות ברטיסלבה היו יום־יום מספר הפגנות סוערות. מדי פעם הפגינו התושבים הגרמנים המקומיים, כמעט כולם נאצים. הם בלטו בלבושם, בעיקר בגרביים הלבנות, בנוסף ללבוש הגרמני־אוסטרי. הם שרו שירי־לכת נאציים וצעדו בקצב, תוך כדי צריחת סיסמאות כגון: "עם אחד, מדינה אחת, פיהרר אחד". במקום אחר התאספו הסלובקים הלאומניים, והם דרשו בקולניות רבה אוטונומיה לסלובקיה במנהיגות מפלגתם שבראשה עמדו כמרים קתוליים, לאומניים קיצוניים ואנטישמיים. הסיסמה האהובה עליהם היתה: "סלובקיה לסלובקים, פלשתינה ליהודים". לא נעדרו אף ההונגרים הלאומניים. הם ענדו על שרווליהם סרטים בצבעי הלאום ההונגרי ונשאו כרזות, שעליהם כתובות הדרישות הטריטוריאליות שלהם. חוץ מכל אלה נראו הסוציאל־דמוקרטים, שהיו השקטים מכולם והתבלטו רק בדגלוני הרפובליקה הצ'כוסלובקית אותם ענדו על דש בגדיהם. רוב רובם היו צ'כים, ששירותו בסלובקיה כקציני צבא ועובדי ממשלה. על הדגלונים שלהם הודפסו שתי המלים: "לא ניכנע". בערבים נשמע מכל עבר קולו ההיסטרי של היטלר, כשהוא נואם ברדיו ומשמיץ, מאיים, דורש ומסית, ומלבה שנאה תהומית, בעיקר כלפי היהודים. תמונות אלו, אולי יותר מאשר החדשות בכלי התקשורת, בישרו בבירור את סופה המתקרב של הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בה חיינו עד אז חיים טובים ושליווים.

הצבא הצ'כוסלובקי עשה מאמץ נואש והכריז בספטמבר אותה שנה על גיוס כללי. בליל הגיוס התעוררנו לרעש לא רגיל. הבטנו מהחלון וראינו מכוניות פרטיות, מוניות, משאיות, עגלות וכרכרות, כולן עמוסות לעייפה באנשים נמלטים ובחפציהם. התושבים רצו לברוח מהעיר הגדולה, שהייתה על גבול האויב, וניסו להגיע לעורף. למחרת היום, ראיתי את תחנת הרכבת המרכזית של ברטיסלבה. היא היתה הומה אדם. גברים שחיפשו את יחידותיהם, וגם כאלה שברחו כדי שיחידותיהם לא ימצאו אותם, היו שרועים על ספסלים, על מדרגות, על שולחנות. תושבים צ'כיים, שחששו להישאר בסלובקיה, חיכו לרכבת בכיוון צ'כיה. כולם קיוו לתפוס רכבת בכיוון הרצוי להם, אולם לא תמיד הצליחו, בגלל הצפיפות ואי־הסדרים בתנועת הרכבות. אז, ראיתי בפעם הראשונה אנשים עולים על רכבות דרך חלונות הקרונות.

עד מהרה התברר, שהגיוס היה לשווא. צ'כוסלובקיה לא נלחמה, בני־בריתה נטשו אותה. התפוררות המדינה הרב־לאומית היתה בלתי־נמנעת. באוזני עוד תמיד מצלצלות מילותיו של נשיא הרפובליקה דאז, אדוארד בנש. הוא נאם ברדיו נאום פרידה מעמו טרם יציאתו לגלות, וסיים במשפט שהיה לכעין נבואה: "שמרו על עצביכם ועל כוחותיכם, כי תהיו זקוקים להם. אני חוזר, תהיו זקוקים להם".

ב-29 בספטמבר נחתם הסכם מינכן הזכור לשמצה. העיר שבה התגוררו משפחות הורי, סופחה לפי הסכם וינה, שבה בעקבות הסכם זה, להונגריה. החלטנו, שאין לנו מה לחפש בסלובקיה. השלטון המתעתד לבוא יהיה ללא ספק, שלטון פשיסטי. השפה הסלובקית לא היתה שפתנו, וגם לא רצינו שגבול יפריד ביננו לבין אחיהם של אמי ואבי. כאשר נודעו פרטי ההסכם, נסעו הורי לעיר מולדתם, ששמה היה נווה זאמקי בסלובקית וארשקויוואר בהונגרית. היה שם בית־חרושת לנעליים של החברה הבין־לאומית הגדולה, שהורי עבדו בשבילה מזה שנים רבות. הם ניהלו עד אז את אחד הסניפים של אותה חברה בברטיסלבה. אבי ביקש עבודה בתור פקיד בבית־החרושת בעיר שאליה עברנו. היות שהיה לו שם טוב כעובד הוגן וחרוץ, המכיר היטב את נוהלי החברה, הבטיחו לו עבודה. גם דירה נמצאה בשבילנו. צ'כי שחזר בעקבות הסכם מינכן למולדתו עזב את דירתו בעיר, ואנחנו שכרנו אותה. אני זוכרת עדיין באיזה מצב־רוח טוב ורגוע חזרו הורי מהנסיעה. הם הרגיעו אותי והבטיחו, שבתנאים אלה נוכל לעבור בשקט את המלחמה המתקרבת ובאה, ושלא יטרידו אותנו יתר על המידה.

את חפצינו העברנו לשטח שנועד להיות הונגרי באוקטובר 1938. אני הייתי אמורה לעזור לאמא בהעברה, ואילו אבי נשאר לעבוד בברטיסלבה. הגבולות החדשים היו כבר מסומנים, ולא בקלות ניתן היה להעביר דרכם משאית מלאה רהיטים. מצאנו, סוף־סוף, אחד שקיבל על עצמו להעביר אותנו דרך הגבול החדש. היה זה דווקא בעל משאית גרמני־נאצי, תושב ברטיסלבה. הוא הצליח לשכנע את החיילים הסלובקים וגם את ההונגרים, שכבר עמדו על מקומות השמירה, בדיבורים שחצניים במבטא גרמני. אמי ואנוכי הסתתרנו בין החפצים, לא רצינו שיראו כי החפצים העוברים את הגבול שייכים ליהודים. אני נשארתי עם הרהיטים בדירתנו החדשה בהונגריה, ואילו אמי עברה שנית את הגבול בחברת הנהג הגרמני, שבינתיים גם השתכר. דאגתי מאוד לאמא, אך בערב התברר לי בשיחה טלפונית שהיא הגיעה בשלום. למזלנו, המכונית לא התהפכה, למרות שהנהג היה שיכור כלוט.

הורי נשארו עוד כמה שבועות בברטיסלבה, עד אשר נמצא מישהו שינהל את החנות במקומם. בזמן העברת החנות ועשיית החשבון התעוררה השאלה, מה לעשות בחסכונותינו אשר הופקדו משך כל השנים בקרן עובדי החברה, בתנאים טובים למדי. הורי השתכנעו להשאיר את חסכונותיהם במשמרת החברה, כדי שזו תעביר אותם יחד עם יתר הסכומים לבית־החרושת בהונגריה. זה נראה להם פשוט יותר, מה גם ששער החליפין שהיו ההונגרים נותנים לתושבים בתמורת כסף מזומן היה נמוך מאוד. קיבלנו קבלה על הסכום, ונאמר לנו שהתנאים בבית־החרושת ההונגרי יהיו זהים לתנאים בחברת־האם. היות והייתה זאת חברת־ענק בין־לאומית, נתנו בה הורי אמון. במשך שנים ארוכות לאחר־מכן הצטערנו על צעד זה.

בינתיים נשארתי בארשקויוואר. היער היתה כמרקחת, כולם תפרו דגלים בצבע אדום־לבן־ירוק כדי לתלות אותם בחלונותיהם ביום הקובע, 4 בנובמבר 1938, יום הסיפוח הרשמי של דרום־סלובקיה להונגריה. התושבים ההונגרים צהלו, למרות שהיה להם טוב במשך עשרים שנות קיומם ברפובליקה הצ'כוסלובקית: מצבם הכלכלי היה טוב בהרבה מזה של אחיהם בהונגריה עצמה, והשלטון הצ'כוסלובקי היה חופשי ודמוקרטי. לא חוקקו חוקים נגדם, היו להם בתי־ספר, עיתונים וחיי תרבות בשפתם. כל זה לא סיפק אותם; וייתכן גם, שבהשפעתן של המפלגות המתבדלות הלאומיות התנהגו כמו עם המשתחרר מעול של כיבוש ושל דיכוי כבד. לקולות השמחה שלהם הצטרפו גם צלילים של אנטישמיות מכוערת. לא פעם התארגן האספסוף, שעליו הצטרפו גם איכרים מהסביבה ותושבים נכבדים של העיר. הם השמיעו סיסמאות הקוראות לסיפוח שטחים נוספים להונגריה, וגם שרו שירי לגלוג על יהודים, פארפרזות אנטישמיות על פזמונים אופנתיים של התקופה.

ביום העברת השלטון היה עוצר כללי במשך כל הבוקר ועד שעות הצהריים; בשעות אלה עזב הצבא הצ'כי את העיר, וההונגרים טרם נכנסו. בצהריים החלו כל פעמוני הכנסיות הרבות בעיר לצלצל, וכל אוכלוסיית העיר נהרה בבת אחת בזרם אדיר לרחובות המקושטים והתאספה סביב הבמות העטורות בזרי פרחים. היהודים נשארו בבית ולא השתתפו בשמחה, שלא בישרה טובות עבורם.

ואכן, הגזירות הרעות החלו מיד בימים הראשונים של השלטון ההונגרי. כל יהודי נצטווה להוכיח, שבמשך כל עשרים שנות השלטון הצ'כי התגורר בשטחים, שמעתה היו בידיים הונגריות. כל אלה שלא הצליחו להוכיח זאת, הוכרזו כאזרחים זרים, נאספו באישון הלילה והועברו לשטח המפורז בין הונגריה לסלובקיה. הסלובקים לא רצו לקבלם, וכך הם נשארו באזור הפירוז, לנים בבתי־תבן ובבניינים נטושים. ליהודים היושבים בהונגריה ניתנה זכות לסעוד אותם ולהביא להם את מצרכיהם היום־יומיים. דודי הרופא, שביקר אצלם מיד יום ביומו סיפר לנו על העזובה, הקור והצפיפות השוררים במחנה. המגורשים נשארו שם עד עיצומו של החורף. במשך הזמן הצליחו אחדים מהם לשחד פקידים הונגריים או סלובקיים, ואלה נתנו להם "ניירות", שעימם יכלו לחזור לביתם. אחדים הצליחו לעלות על אוניות "בלתי־לגליות" לארץ; והיו גם כאלה שקיבלו ויזה לאמריקה או לאירופה המערבית. אט־אט, חוסלו מחנות אלה, מבלי שקיומם יתפרסם או ייזכר לעתיד.

זאת היתה האווירה שבה ניסו הורי לעבור מסלובקיה להונגריה. בידם היה פספורט צ'כוסלובקי, שבו צוין כי שניהם נולדו במקומות שבשטח הנתון עתה לשלטון הונגרי. חשבו שזה יוכיח את שייכותם להונגריה. הם עלו על רכבת והגיעו עד תחנת הגבול, שם הורידו אותם והובילום לתחנת הז'נדרמיה ההונגרית על קו הגבול. נדרשו הרבה כוח שכנוע של אבי ודמעות של אמי - כמובן, בנוסף למתנות לז'נדרמים התורנים - עד אשר נתנו להם לגשת ברגל לבית קטן בשטח המפורז. בבית זה התגורר זוג אנשים פשוטים ועניים, שהיו מוכנים למסור להורי את מיטותיהם ללילה אחד, כמובן תמורת תשלום. את הדרך לתחנת הרכבת ההונגרית הקרובה הם עשו במונית. כשעלו על הרכבת, קיוו שתלאותיהם הגיעו לקיצם. איך היו יכולים לדעת, שבדיוק בערב הגיעם הביתה יעשה אחד מקציני השלטון הצבאי הארעי מבצע אישי, חד־פעמי, ללא אח ורע בערים אחרות. ואכן, באותו ערב פשטו ז'נדרמים על רחובות העיר, דרשו תעודות מכל עובר ושב, ואת היהודים שביניהם אספו והובילו בטורים ארוכים לאולם־התעמלות שהצ'כים בנו לעצמם ופינוהו בזמן נסיגתם. הורי ירדו מהרכבת היישר לזרועות הז'נדרמים הממתינים. אלה הירשו להם להפקיד את מזוודותיהם בשמירה בתחנת הרכבת, ומשם לקחו אותם יחד עם יתר היהודים לאולם ה"סוקול". שם בילו את הלילה, הפעם לפחות בחברת יהודים, ביניהם גם מכרים וקרובים. לפנות־בוקר, שוחררו כולם, לא לפני בדיקה קפדנית של מסמכיהם. בשעה שש בבוקר צלצלו אצלי בדלת, וכשפתחתי נפלנו זה בזרועות זה. אבא ואמא רעדו מקור, מהתרגשות ומעייפות. כך, הפכנו לתושבי הונגריה המורחבת בשטחים ה "משוחררים".