נר במחשכים

פתח דבר

קובנה שבליטא היא נקודה קטנה על המפה שרבים אינם יודעים על קיומה, אלא שבזיכרוני שלי היא תופסת מקום של כבוד: בה ביליתי את מרבית ימי ילדותי ובה התרחש חלק גדול מן הסיפור המסופר כאן.

מאז 1920 הייתה קובנה ידועה כ"בירה הזמנית" של ליטא; בשנה זו סיפחה פולין את וילנה בזמן מלחמת רוסיה־פולין, שהייתה קטנה במונחים שלמדנו אחר כך, ורק אחד מן המאבקים הרבים שהתנהלו לאורך השנים על השליטה במדינות הבלטיות. סימני היסטוריית הדמים של ליטא גלויים לעין עד היום. קובנה עצמה מוקפת מבצרים שהקים בראשית המאה העשרים הצאר ניקולאי השני. כשהייתי כבן תשע, בסביבות 1937, נתקלנו חברי ואני בשלד של קצין רוסי והייתה התרגשות גדולה. השלד נמצא במערה ביערות המקיפים את קָלָאוּטוּבַס (Kalautuvas), עיירת קיט קטנה השוכנת קילומטרים אחדים מקובנה, במורד הנהר. סביב שלד זה רקמנו בדמיוננו סיפור חיים שלם גדוש פעולה, גבורה וטרגדיה.

כאשר חזרה וילנה להיות בירת ליטא המשיכו הליטאים לכנות את קובנה "הבירה הזמנית". היא הייתה עיר חמודות של כ-120,000 תושבים. יותר מ-30,000 יהודים חיו בה, ובהם משפחתי. לאורך שנים הייתה קובנה אחד המקומות היחידים באירופה שהיהודים יכלו לנהל בהם חיים כמעט אוטונומיים, והם כוננו בה קהילה חזקה. לישיבות של העיר נמשכו תלמידים מרחבי אירופה. בעלי המקצוע, החוקרים והסוחרים בני הקהילה היהודית מילאו תפקיד חשוב בכלכלת העיר. התנהלו בה חיי תרבות עשירים ומתקדמים. זכורני כי הייתי מאושר מאוד שם.

הייתי בן 11 כאשר פלש היטלר לפולין. השבועות והחודשים שבאו אחר כך עוררו חרדה גדולה. לא עבר זמן רב וכבר הגיעו אלינו ידיעות על זוועות שנעשו ביהודי פולין והחל לנהור זרם של פליטים מעבר לגבול לתוך ליטא. הנאצים התקדמו בצעדתם הנחושה ברחבי אירופה, וכעבור זמן לא רב הוסבו מבצרי הצאר הישנים למטרה מעוררת חלחלה. שש השנים שאחר כך היו נוראות יותר מכפי שיכלו להעלות על הדעת גם הפסימיסטים הקודרים ביותר שבנו.

ב-1939 וב-1940 הייתה קובנה לתחנת דרכים לבני אדם שחיפשו נואשות מפלט מפני הנאצים. הם ביקשו סיוע מכל מדינה שחשבו כי תהיה מוכנה לקבלם. מרבית הבקשות נדחו בידי ממשלה אחר ממשלה, ועם המסרבות נמנו גם ממשלות ארצות־הברית ובריטניה. הנציג הרשמי היחיד שנתן פתח תקווה ליהודי קובנה היה נציגה של מדינה שזמן קצר אחר כך נעשתה בת בריתה החזקה ביותר של גרמניה. אדם זה היה קונסול יפן, צִ'יוּנֶה סוגיהרה (Chiune Sugihara), אשר הציל יותר מ-6,000 יהודים ובתוך כך סיכן את הקריירה שלו, את כבודו ואולי אפילו את חייו.

בזיכרוני מהשנים ההן, סוגיהרה קורן כאור יחיד בים של חושך. מסיבות מסוימות לא נמנו בני משפחתי עם אלפי בני המזל שלהם עזר ישירות, אך בשנים האיומות שעברתי אחר כך, בגטו סלָבּוֹדקֶה ובמחנות דכאו, הוא שימש לי מקור השראה.

כמה מוזר ונפלא היה לזהות שוב אדם בעל תווי פנים אתניים הדומים לאלה של סוגיהרה, חמש שנים אחרי שראיתיו בעיני, וממש ברגע השחרור. עיניו ואפילו משהו מחיוכו של סוגיהרה ניכרו בפניו הטובות של החייל בצבא ארצות־הברית שהחזירני לחיים מסף המוות. החייל היה יפני אמריקני, או ניסֵאי (Nisei), כפי שכונו היפנים האמריקנים. אלה היו הפנים האנושיות הראשונות שזכיתי לראות אחרי שחיילי הס"ס הגרמנים השאירוני בערמת שלג בחושבם שאני מת. שמו של החייל היה קלרנס מַטסוּמוּרָה (Clarence Matsumura), והוא היה שייך ליחידת תותחני השדה ה-522 מתוך צוות הלוחמה הנודע 100/442, גדוד שהיה מורכב כולו מיחידות של חיילים יפנים אמריקנים. הם באו מהוואי וגם ממדינות היבשת של ארצות־הברית, ורבים מהם היו מתנדבים. הם שירתו בקרבות הדמים באיטליה, בצרפת ובגרמניה. יחסית למשך שירותם הם סבלו אבדות רבות יותר וזכו במדליות רבות יותר מכל יחידה אמריקנית אחרת במלחמה.

שמתי לב לאירוניה הרבה שבעוד קלרנס וחבריו לחמו ונהרגו למען ארצות־הברית נכלאו רבים מבני משפחותיהם במחנות מעצר בארצות־הברית. עם כל האמריקנים ממוצא יפני שחיו בחוף המערבי של ארצות־הברית נעקרו מבתיהם ומעסקיהם קרוב למחצית מבני משפחותיהם של חיילי הניסֵאי ונשלחו לצריפים אטומים בנייר זפת באזורים נידחים. ארצות־הברית כינתה את מחנות המעצר האלה "מחנות יישוב מחדש". במילים אחרות, אלה היו מחנות ריכוז.

את קלרנס מַטסוּמוּרָה פגשתי ב-2 במאי 1945. דרכינו נפרדו למשך 36 שנה. בשנים האלה לא שיתפתי אחרים בחוויותי מזמן המלחמה, חוץ מן המעטים ששרדו איתי בגטאות ובמחנות. רק הם יכלו להבין. גיליתי אחר כך כי רבים ממצילינו לא יכלו אף הם לדבר על מה שראו. אולם אז, ב-1981, נכנס קלרנס לאגודה הלאומית היפנית־אמריקנית להיסטוריה בסן פרנסיסקו וסיפר את סיפורו לאֵריק סול, היסטוריון שניהל את מוזיאון הצבא בפרזידיו (Presidio) ואחר כך עבד בפרויקט לתיעוד בעל־פה של השואה. אֵריק ידע על תפקידה של יחידת תותחני השדה ה-522 בהצלת ניצולי צעדת המוות הידועה לשמצה מדכאו, אך קלרנס היה הראשון שהתייצב וסיפר את סיפורו האישי:

לקראת סוף המלחמה, אחרי שפרצנו סוף־סוף את קו זיגפריד והגרמנים החלו לסגת, נכנסנו שלושה מחברי ואני לכפר גרמני בשם וָסֵרַלפינגֶן (Wasseralfingen). הייתה שם גבעה מכוסה עצים מלאכותיים עשויים קרשי עץ. לוחות העץ היו צבועים ירוק, וגם הגבעה עצמה נראתה כתל מעשה אדם. צמח עליה דשא אך לא היו בה שקעים, ערוצים או כל סימן טבעי אחר. הקפנו את הגבעה וגילינו מנהרה הסגורה בגדר תיל גדולה. בפנים היו כל מיני אנשים שנעצו מבט אל מעבר לגדר. הם הסתכלו בנו, בני המזרח הרחוק במדי צבא ארצות־הברית, ואנו הסתכלנו בהם. כעבור דקות אחדות הבנו שאלה לא היו פועלים גרמנים אלא אסירים; פולנים, בולגרים, בני כל הלאומים. בתוך המנהרה הייתה מסילת רכבת. מצידה האחד היו דרגשים ששימשו מיטות ומצידה האחר היו ערמות של חלקי מכונה שונים. הפסים שימשו פס ייצור של מה שנראה כתותחי 88 מילימטר — תותחים נגד מטוסים הידועים באש התופת שלהם.

תחילה חששו אנשים אלו לצאת מהמנהרה. לא יכולנו לדבר איתם, שכן נראה שאיש מהם לא ידע אנגלית. הבנו במידת מה במה הם עסקו כי זיהינו את חלקי התותחים. בסופו של דבר איתרנו כמה רופאים ועורכי דין שידעו אנגלית והם הסבירו לנו את הדברים. אסירים אלו לא היו מורעבים עד מוות כמו אלה שגילינו לאחר מכן, אך הם שמחו לצאת אל האוויר החופשי אחרי שהות ארוכה כל כך במנהרה. באותה עת עוד לא ידענו דבר על מחנות עבודת הכפייה. לא הבנו כלל מה קורה שם.

היינו ארבעה שנסענו בשיירת נשק, לרוב נסענו באוטובאנים [רשת הכבישים הראשיים שסלל היטלר] ובמהירות גבוהה. הנהג היה סמל מַס פוג'ימוטו (Mas Fujimoto), מלפנים היה אדם מבוגר בשם טנקה (Tanaka) והוא היה הצופה, ואחריו דייוויד סוגימוטו (David Sugimoto), שהיה מפעיל מכשיר הקשר, ואני. שימשתי שם איש תחזוקה. פעלנו בתור תצפית קדמית. הגרמנים נסוגו מהר עד כדי כך שאנשי חיל הרגלים שלנו התקשו להדביקם.

לאחר מכן הגענו לעיירה שנראתה שלווה ורגועה. שמה היה דכאו. לא שמעתי דבר עליה קודם כן. ממש במרכז העיירה היה מבנה שנראה כבית חרושת גדול מוקף גדר גבוהה ובמרכזו שתי ארובות בנויות לבֵנים. עוד לפני שהגענו לשם הרחנו ריח מוזר. קשה ממש לתאר זאת, אך היה זה ריח שלעולם אין שוכחים — ריחו של בשר אדם נרקב. בכל מקום שם היו ערמות של גופות אדם. רבות מהן במדי פסים, רבות אחרות עירומות. המבנה ממוקם ממש במרכז העיירה והוא מלא גופות אדם. הייתי מזועזע. ניסיתי להבין מה הדבר הזה לעזאזל.

יצאנו משם ונכנסנו לתוך העיירה עם כמה יודעי גרמנית מן הסוללה והתחלנו לתשאל את התושבים. איפה הסוֹלדַטֶן [החיילים]? השומרים? לאן הם הלכו? האם ידעתם שישנם כל מיני אנשים מתים שם בפנים? ממש בלב העיירה. והתושבים ענו שאינם יודעים על כך שום דבר. ואז אחד מהם אמר לנו כי ימים אחדים קודם לכן הוציאו החיילים אסירים רבים והצעידו אותם אל מחוץ לעיירה, וכי יום או יומיים אחר כך באו אחרוני החיילים ולקחו את כל בעלי החיים והאופניים של התושבים ופשוט הסתלקו.

יצאנו בעקבותיהם לדרך שהצביעו עליה התושבים. בדרך, ליד כמה כפרים, התחלנו לגלות אנשים בצידי הדרך. כמעט כולם היו לבושים מדי פסים שחורים ולבנים. אינני יודע איך בכלל יכול היה מי מהם לעמוד על רגליו. הם היו עור ועצמות. הם לא יכלו לדבר. רובם שכבו על הקרקע, ורבים היו מחוסרי הכרה. היינו אמורים לרדוף אחרי אנשי הס"ס, אך אנשים אלה גוועו ברעב. הם שכבו על הקרקע הקרה. אמרנו שניקח אותם למקום חם וניתן להם אוכל. הכנסנו אותם לבתי אירוח ולאסמים. הכנסנו אותם פנימה והשגנו להם שמיכות, מים ומזון, אך חברינו ליחידה הביאו עוד ועוד בני אדם. הם מצאו עוד ועוד אנשים בצידי הדרכים. חיש מהר אזלו המקומות בשבילם. נכנסנו אל תוך הכפרים, הוצאנו את הגרמנים מבתיהם והכנסנו לשם את האסירים. השכבנו אותם במיטות שלהם, על הספות שלהם, בכל מקום שיהיה להם נוח. הגרמנים לא נזקקו לבתים הארורים האלה. האנשים האלה [האסירים] הם שהיו זקוקים להם.

הדבר הראשון שהבאנו להם היה מים, אלא שרבים מהם לא יכלו לבלוע. הם היו מורעבים, אך רק החזקים שבהם היו מסוגלים לאכול או לשתות, ורבים מהם היו חסרי שיניים בגלל צפדינה. החלשים ביותר לא יכלו אפילו לבלוע מים. הגשנו להם מים, אך זה לא הועיל כי הם פשוט לא יכלו לבלוע.

התקשרנו עם צוות המטבח שלנו ושאלנו אם יוכלו להכין את הרסק שהגישו לנו הבוקר. לקחנו אבקת ביצים והקצפנו אותה במים והוספנו עוד מים כדי שיהיה להם מרקם של מרק, אך רק החזקים שבהם יכלו לאכול את זה. כל ניסיונותינו עם האחרים לא הועילו.

אני זוכר שהחזקתי אנשים אלה בישיבה וניסיתי להאכיל אותם מרק. נפוצה בינינו הידיעה שאסור להאכיל אותם מזון קשה כי זה רק יזיק להם. תנו להם מרק צח, כך אמרו, שישתו אם הם יכולים, תנו להם רסק אם הם יכולים לאכול אותו. עשינו זאת יומם וליל במשך ימים אחדים. לא ידענו מה עוד אפשר לעשות. כל שיכולנו לעשות היה לנקות אותם, לתת להם שמיכות, לנסות להאכיל אותם מרק, כף אחר כף. מוזר הדבר אך היו שם רק גברים. אני סבור שלא ראיתי שום אישה, אלא שרק אם הפשטנו ורחצנו אותם יכולנו לדעת. הם רזו עד כדי כך שלא היה אפשר לזהות אם הם גברים או נשים.

האם דיברתי על כך עם בני משפחתי, עם אנשי ניסֵאי אחרים? לא, לא דיברתי על כך. איך יכול מי שלא ראה זאת להבין? לא קל כל כך לדבר על זה. זה השפיע על כולנו. נדרש לנו זמן רב כדי להתגבר על הדבר הארור. לא הבנו מדוע בני אדם היו צריכים לעשות דברים כאלה לבני אדם אחרים. באמת לא היה הסבר לכך שכל האנשים הרבים, הרבים מאוד האלה, לפניך ואתה מנסה לעזור להם, אך הם מתים ממש בידיך.

עשר שנים אחרי ריאיון זה, באפריל 1992, טלפן אלי אֵריק סול לישראל.

אפריל הוא החודש היפה ביותר בישראל, הוא מקדים את הקיץ הקשה המשתלט על הארץ. הפרדסים פורחים וריח פריחת התפוזים אופף את האזורים הכפריים. בחודש זה חל חג הפסח, ובו אנו חוגגים את יציאת מצרים לפני כ-3,000 שנה. בחודש זה חל גם יום הזיכרון לשואה.

באותו ערב ישבתי במרפסת ביתי בהרצליה והקשבתי לאוושת הגלים הרוחשים על החוף החולי שלמרגלות הבית. זה תמיד מרגיע אותי. יש ואני שומע מעין ריטון ברחש הגלים, כאילו הים רוצה להזכיר לי שלא שמרתי לו אמונים. שנים רבות הייתי ימאי בצי הסוחר וחציתי את ימי העולם, אך יום אחד נטשתי אותו לטובת אישה — אשתי פולה.

כל אותו יום הייתי חסר מנוחה. בתקופת המלחמה פיתחתי מעין חוש שישי שהזהיר אותי מפני הבאות — מעין יצר קיום שעזר לי רבות במחנות ושוב במלחמת העצמאות. זו הייתה הרגשת אי־נוחות המבשרת על דבר מה העומד להתרחש, וכאשר צלצל הטלפון, לא רציתי לענות. הטלפון חזר וצלצל עד שלבסוף הרמתי את השפופרת.

"האם אוכל לדבר עם סולי גנור?" שאל קול אמריקני נעים. היססתי לפני שהזדהיתי. "אני כאן עם קבוצת ותיקי מלחמה יפנים אמריקנים שנמנו עם משחררי דכאו ב-1945", אמר האיש. "נאמר לי שהיית מניצולי צעדת המוות מדכאו".

האינסטינקט שלי לא הטעה אותי. אדם זה בעל הקול הנעים עמד לעורר מחדש זיכרונות ששמרתי נעולים היטב בתוכי הרחק משאר היבטי החיים שלי במשך קרוב לחמישים שנה.

"האם זכור לך שם המקום ששוחררת בו?" שאל. שמו היה אֵריק סול, והוא דיבר בשקט וברגישות. רגעים ארוכים שתקתי, אך ליבי הלם בחזי. הוא חיכה.

"שוחררתי בכפר קטן בבווריה ושמו וָקירכֶן (Waakirchen)", עניתי לבסוף.

"האם זכור לך אם ראית חיילים יפנים אמריקנים בעת שחרורך?"

האם זכרתי? האם זכרתי? איך יכולתי לשכוח את הפנים הראשונות שראיתי, ממש ברגע שיצאתי מן הגיהינום? אך משהו בתוכי המשיך להתקומם נגד החדירה הזאת מן העבר.

מי שלא היה שם, גם אם הוא אדם רגיש ובעל דמיון עשיר, אפילו שמץ של מושג לא יכול להיות לו על מה שעברנו. מי שנהרגו ראשונים היו בני המזל. מי ששרדו שנה אחרי שנה בגטו ואחר כך במחנות הכפייה שסביב דכאו נשחקו עד דק, עד שכמעט לא נשאר מהם שום דבר. ואז, לבסוף, כאשר הגיעו רעשי ההתמוטטות של הרייך של היטלר לאוזני הנאצים, באה צעדת המוות — האכזריות הסופית חסרת הפשר, הגרוטסקית והלא־אנושית.

אני שרדתי בצעדה ההיא, אך משהו בתוכי מת. אף שגופי שרד בשלמותו, הוטל מום ברוחי. בדמיוני דימיתי את עצמי לגזע של עץ שנותר משרפה ביער. נשארתי שחור ומפוחם עד ללא הכר, וכל ענפי אבדו. הצלחתי בסופו של דבר להצמיח ענפים חדשים כדי לחיות, אך הענפים הישנים לא צמחו עוד, ולפיכך נעשיתי אדם שונה, ובמידת מה אדם חסר.

"כן, אני זוכר את היפנים האמריקנים", אמרתי לבסוף למר סול. "אני זוכר אותם היטב. למען האמת, הם היו החיילים האמריקנים הראשונים שראיתי. הם היו המשחררים שלי".

התרגשותו של אֵריק ניכרה היטב בקולו. "אחרי כל השנים הללו למצוא אותך כאן. זהו נס! נס!"

"אכן, זהו נס", חשבתי, עדיין נזהר בדברי. ניסיתי להיאחז באמצעים להתנער, למצוא תירוצים כדי לא לפתח את השיחה. אֵריק חש ברתיעתי. "בבקשה", אמר. "הם באו ממרחקים, אחרי שנים כה רבות. הם עשו את כל הדרך מקליפורניה ומהוואי. האם תסכים לבוא לפגוש אותם?" אֵריק סול ולָני סילבר, מנהלי פרויקט התיעוד בעל־פה של השואה, ארגנו מסע זה ל-25 מן המשחררים ומשפחותיהם. הכּנסת בישראל חלקה להם כבוד.

לבסוף נכנעתי. איך יכולתי להימנע מכך?

למחרת בערב עליתי במכוניתי לירושלים. אפילו הבאתי איתי דפים אחדים שכתבתי לפני כמה שנים על אודות שחרורי, אך עדיין התלבטתי אם נבון להיפגש עם האנשים האלה.

אחרי שעליתי לישראל מאירופה ב-1948 אימצתי לעצמי זהות אחרת. רק לעיתים נדירות נחשפתי והודיתי שאני ניצול שואה. לא הייתה דרך אחידה לניצולי השואה להתמודד עם העבר. כל אחד מאיתנו מצא דרך משלו להתמודד עם הפצעים הנוראים שפגעו בנפשותינו בשנות המלחמה. לא האמנתי כי פצעים אלה יירפאו אי פעם, גם לו חיינו אלף שנים. מה שכתבתי ביומני בימי המלחמה ומה שכתבתי אחר כך היו הסיוטים הפרטיים שלי שלא שיתפתי בהם איש פרט לחבר אחד או שניים ששרדו בימים ההם איתי. בחיי היום־יום, בשעות האור, לא הייתי ניצול. הייתי מישהו אחר.

מיד אחרי המלחמה, עוד בהיותי באירופה, עבדתי עם צוות של צבא ארצות־הברית באיתור חברי ס"ס ונאצים אחרים שהסתתרו בין אזרחים במחנות העקורים ברחבי גרמניה. שימשתי מתורגמן, שכן דיברתי ליטאית, גרמנית, רוסית ויידיש וכן אנגלית בסיסית שלמדתי בארבע שנותי בגטו קובנה.

סולי גֶנקינד (לימים גנור) במדי אונרר"א

זכיתי לחזות בהעמדתם לדין צבאי ובהרשעתם של כמה משומרי הס"ס המרושעים ביותר במחנות דכאו. הם נתלו בכלא לנדסברג (Landsberg) בחדר שבו כתב היטלר את ספרו הידוע לשמצה "מיין קאמפף".

זכיתי לחזות גם בהתגשמות חלומם בן האלפיים של היהודים ברחבי העולם — בתקומת מדינת ישראל. למעשה הייתי בדרכי לקנדה כאשר החלטתי במקום זאת לעלות לישראל ולתת יד למלחמה נגד הכוחות הערביים הגדולים שאיימו לחסל את מדינת ישראל ממש ברגעי הקמתה. ב-1948 כבר שלטתי באנגלית והגעתי ארצה עם קבוצה של מתנדבים קנדים. הפקידים רשמו אותי אפוא כעולה מקנדה. למעשה, לא היה להם אכפת מאין באנו.

נגד כל הסיכויים, ובניגוד לתחזיות המומחים הצבאיים במערב, ישראל שרדה במתקפת הערבים. עם הלוחמים והחללים נמנו ניצולים רבים ממחנות הריכוז, רובם שרידים יחידים ממשפחות שנספו בשלמותן באירופה.

זכור לי קרב דמים בגליל, שבו גררתי חייל פצוע והבאתי אותו למקום מבטחים. על זרועו היה קעקוע של מספרו באושוויץ. חבשתי את פצעיו וניסיתי לעודד אותו, אך הוא רק חייך. "זכיתי להיות עד לשני דברים שרציתי לראות — נפילתו של היטלר והרייך השלישי שלו והקמתה של מדינת ישראל. עכשיו אני יכול למות בשקט".

באותו ערב, אחרי שתם הקרב, שוחחתי עם הרופא הצעיר שטיפל באותו חייל, ונודע לי שהוא נפטר.

"קשה לי להבין ממה הוא מת. פצעיו לא היו אנושים כל כך", אמר הרופא.

"לא יכולת לעשות שום דבר להצלתו, דוקטור. הוא מת לפני זמן רב עם בני משפחתו באושוויץ", עניתי. הוא הביט בי כלא מבין, כאילו רצה לומר "כולכם לא שפויים". אולם אני הבנתי היטב את החייל שמת.

אחרי שירותי הצבאי הצטרפתי לצי הסוחר ובמשך 12 שנים ארוכות הפלגתי ברחבי העולם. הייתה בכך מעין התבודדות, דרך לשכוח את עצמי, סוג של בריחה. אני סבור שרציתי לראות אם העולם כה חסר רגש ועוין כפי שהוא נראה בכל שנות מלחמה. מדוע קרו הדברים האלה ליהודים?

לא מצאתי שם תשובות. ראיתי עוני מרוד, זוהמה ומחלות בנמלים ובמשכנות העוני של אסיה ואפריקה. ראיתי גם בני אדם החיים בתנאים איומים במדינות הנאורות והדמוקרטיות ביותר באירופה ובארצות־הברית — בני אדם החיים בבורוּת, חושדים בזולתם, ממורמרים, גזענים ומחפשים שעירים לעזאזל להטיח בהם את כעסם ומרירותם. ראיתי אכזריות וחוסר אנושיות בין בני אדם בכל מקום. ועם זאת, בכל הדלות הזאת ראיתי אהבה וצחוק, טוב לב, נדיבות, רוחב לב ומעל לכל תקווה — אותה התקווה שאפשרה לי להחזיק מעמד בתוך האפלה הממושכת של השואה.

המשך הפרק בספר המלא