שבורים 3 - שבורים מהכאב

פרולוג

קמרין פריי

כשסובבתי את המפתח בדלת, חייכתי כשקולה המזמזם של לי מילא את אוזניי. היא כנראה חשבה שהיא לבד. שום דבר אחר לא יגרום לבחורה הזאת לשיר — ותודה לאל, כי הזיופים שלה נשמעו כמו יללה של חיה פצועה. סגרתי את הדלת בשקט ככל האפשר והתגנבתי במורד המסדרון לחדר שלו. לא התכוונתי להטריד את לי. היא לא הייתה אמורה לדעת שאני כאן או שאני עוזבת את קולורדו. לא רציתי להעציב אותה. לא הלילה. היא הייתה נרגשת כל כך כשביקרה בשבוע שעבר כדי לספר לי על התוכנית שלה, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה סוף־סוף, הגיע הזמן. ידעתי כמה הערב הזה היה חשוב עבורה ועבור קייל. הערב היא סוף־סוף תגיד כן, וקייל יהפוך לגבר עם הכי הרבה מזל בעולם.

בהתחלה, לא חשבתי שקייל אי פעם יהיה ראוי לחברה הטובה שלי. התנודות במצבי הרוח שלו והנאיביות שלה השתלבו יחד כמו שמן ומים. אבל אחרי כל מה שהם עברו והתמודדו איתו, התחלתי להבין שמעולם לא ראיתי שני אנשים מתאימים יותר. הלב שלי נשבר לחשוב שאני עוזבת את השותפים הישנים שלי... שאני עוזבת אותו.

אבל הייתי מוכרחה ללכת.

עשיתי יותר מדי טעויות.

אם יכולתי להגשים משאלה אחת, לחזור על יום אחד בחיי, הייתי חוזרת לאותו בוקר בינואר. הייתי חוזרת לאותו בוקר קפוא ונכנסת למקלחת עם החבר שלי, במקום לענות לטלפון שלו. אם רק הייתי נותנת לטלפון לצלצל, לא הייתי יודעת כלום ויכולתי לחיות באי־ידיעה. אבל לא, מובן שעניתי לשיחה, הלב שלי נקרע לגזרים ועולמי התהפך עליי. במעשה של נקמה — כי אני בחורה שנוטרת — ובפחד טהור ממה שיקרה ללי, לקחתי משהו מדרק ואיבדתי את עצמי.

אחרי אותו יום, אחרי מה שעשיתי, לא היה לי אכפת. הייתי קהת חושים. אני עדיין קהת חושים. שכבתי עם מייק. אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הכול שקרים. הכול שטויות. חיבבתי אותו ולזמן מה חשבתי שאולי אני אוהבת אותו. ניסיתי לאהוב אותו, אבל כל מה שרציתי היה את... דרק. ידעתי שהרסתי הכול. הייתי ילדה גדולה. לא רציתי רחמים מאף אחד. בכל פעם שדרק התקשר או שלח הודעה, התמלאתי בשנאה עצמית שגרמה לי להתפרץ עליו. השתמשתי במילים שלה — בהודאה ההרסנית שלה — כדי להרחיק ממני את האשמה. אבל הידיעה תמיד הציפה אותי, כי עמוק בליבי ידעתי שהוא לא בגד בי. לא כמו שאני בגדתי בו. הוא ידע על מייק, אבל אם היה יודע הכול...

הרמתי את המזרן שלו, החלקתי את המכתב שכתבתי לו מתחתיו והתפללתי שבאמת ימצא נחמה. שיבין שמעולם לא היה בשבילי אף אחד מלבדו. לא באמת. ממש לא.

ידעתי שאני פחדנית ואנוכית ומיליון דברים נוראים אחרים, אבל הוא היה זקוק לסגירת מעגל. ואני הייתי זקוקה למחילה. כשהוא יקרא את המכתב הוא ידע. הכול.

לא הצלחתי להתאפק וחיבקתי את הכרית שלו לחזה שלי כדי להריח את ריחו בפעם האחרונה. אלוהים, על אף שלא הגיע לי, בסתר ליבי קיוויתי שהוא יבוא בעקבותיי.

קיוויתי שהוא יוכל למצוא בליבו את הכוח לסלוח לי.

"זה לא יגרום לקייל לאהוב אותך, רייצ'ל. אם תהרגי אותי הוא רק ישנא אותך יותר."

קצב פעימות הלב שלי עלה. השערות בעורפי סמרו.

רייצ'ל.

השלכתי את הכרית של דרק ופרצתי החוצה מהחדר שלו לעבר המסדרון כשהקול המפוחד של לי זעק באוזניי. אם תהרגי אותי, הוא רק ישנא אותך יותר.

על גופתי המתה.

התעלמתי יותר מדי פעמים מאירועים. במשך שנים ישבתי ושתקתי בזמן שג'ימי בנט הכה אותה עד זוב דם. שוב ושוב. הסימנים... הכוויות... הדמעות של לי בת החמש שהצטנפה בבית העץ שלנו עלו בעיני רוחי. פניה היו חבולות כל כך שבקושי הצלחתי לראות את העיניים שלה מבעד לדם ולנפיחות. אש בערה בתוכי.

נקמה.

הייתי חייבת לעזור לה. הייתי חייבת לעצור את המשוגעת שמכוונת אקדח אל החברה הכי טובה שלי. ברגליים רועדות, דחפתי את רייצ'ל כל כך חזק שהאקדח נפל מידה וירה לפני שהחליק על רצפת המטבח. תפסתי את שערה בחוזקה. "מטורפת," התזתי לפני שהטחתי את ראשה. "איך את מעיזה? איך את מעיזה לכוון את הדבר הזה אליה?" לא הצלחתי להבין מה קייל ומייק מצאו אי פעם במטורפת הזאת.

"כבר איחרת," רייצ'ל צחקה ואפילו לא ניסתה להיאבק בי. "לנסיכה המסכנה יש פצע."

עיניי עקבו אחרי האצבע שלה והקרביים שלי התהפכו. פערתי פה באימה צרופה כשעיניה האפורות והמבועתות של לי נעצמו. היד שהצמידה אל הבטן שלה נשמטה לצידה. כל גופה קרס קדימה כשהיא צנחה על הברכיים.

"לי!" השאגה שפרצה מגרוני הזכירה חיית פרא. הבטן שלה... אלוהים, היה חור בבטן שלה. זעם, זעם בוער ולוהט הציף את ורידיי כשפניתי אל רייצ'ל. "כלבה מטורפת."

נעצתי את הציפורניים בקרקפת שלה וגררתי אותה קדימה. בכל טיפת כוח בגופי, הצמדתי בחוזקה את ראשה אל משקוף הדלת. לא הצלחתי לחשוב בהיגיון. רציתי לגרום כאב עצום לבחורה הזאת כדי שלא תפקח שוב את עיניה המרושעות. היא נפלה על הרצפה בעיניים עצומות ולא הגיבה. ייחלתי למותה. קיוויתי ששמתי קץ לחייה. קולות חרחור משכו את תשומת הלב שלי בחזרה אל לי. הייתי חייבת להתמקד כשניגשתי אליה. "לי, תחזיקי מעמד. אני הולכת להזעיק עזרה."

"קם..." היא ניסתה לדבר, אבל גושים כהים של דם נשפכו מפיה.

היא גוססת...

אלוהים, ידעתי שהיא גוססת. אף אחד לא מדמם מהפה. הדם שלה היה כהה כל כך. היא עמדה למות. הכלבה המטורפת הזאת סוף־סוף עשתה את זה. דם... זה הדבר היחיד שראיתי... הדם של לי זלג מפיה, מהבטן שלה. הרחתי אותו. הוא חנק אותי.

תפסתי את הטלפון שלי וחייגתי למוקד החירום. "אני צריכה אמבולנס ומשטרה." הבטתי בגוף המרוסק של רייצ'ל. "רחוב שלוש־עשרה. גבעת האוניברסיטה. מהר," עצרתי כדי למנוע מקולי להתגבר לצעקה. לא רציתי שלי תשמע את הפחד שלי ועכשיו הוא זחל במעלה גרוני. "ירו בחברה שלי."

"בסדר, גברתי. נשלח מישהו מייד," אמר הקול בצד השני של הקו. לא ידעתי אם דיברתי עם גבר או אישה. בכלל לא הצלחתי לחשוב. "רואים את הפצע דרך הבגדים? תוכלי לומר לי איפה ירו בחברה שלך?"

הסתכלתי למטה על הבטן של לי והתכווצתי. "כן. בבטן לדעתי."

בבקשה, אל תמותי.

"הפרמדיקים בדרך, גברתי. אני צריך שתלחצי על הפצע," אמר המוקדן. "יש לך מגבת שתוכלי ללחוץ בעזרתה על הבטן שלה?" אלוהים. ניתקתי לפני שהספקתי לצעוק על האידיוט. מה נסגר? הרגע נקלעתי לזירת ירי ועכשיו אני אמורה לשלוף מגבת כאילו שטפתי כלים?

אידיוט.

פשטתי את הז'קט והצמדתי אותו אל הבטן שלה. נוזל חם זלג על ידיי. דם. מוחי הוצף בתמונות של תינוקת כחולת עיניים שמחפשת את אימא שלה. אימא שגוססת בזרועותיי. אלוהים, איך אתמודד מול קייל? האם אני צריכה להתקשר אליו? לא. הייתי צריכה להישאר רגועה ולעצור את הדימום. "לי, אני חייבת להפעיל לחץ על הפצע. אני צריכה להאט את הדימום."

היא הביטה בי בעיניה הענקיות שהיו מוצפות פחד. ניסיתי לחייך כדי להרגיע אותה, אבל הלסת שלי הייתה מתוחה כל כך שבקושי הצלחתי להזיז את השפתיים. "את חייבת לצאת מכאן," היא השתעלה. "היא יכולה... להתעורר."

בושה מילאה אותי והתערבבה עם הצונמי הענק של הפחד שהיה לי בבטן. הבושה שיסעה את הלב שלי. "תפסיקי לדבר שטויות," לחשתי כשגררתי את גופה לזרועותיי וחיבקתי אותה. ערסלתי אותה בזרועותיי כמו שעשיתי כל השנים. היא הייתה צריכה לחיות. זה היה כל כך לא הוגן. כל מה שהיא סבלה. כל מה שעברה. לא יכולתי לשאת את זה. לא יכולתי לחיות עם זה. נאבקתי ביבבות שעדיין איימו להשתלט עליי.

הייתי אמורה לנסוע הלילה לאירלנד. לעזוב ולאכזב אותה שוב. אם רק הייתה יודעת בכמה מובנים אכזבתי אותה. האשמה שהרגשתי על שחייה התגלגלו בצורה כזאת הפכה לי את הבטן. האם אני צריכה לספר לה את מה שאני יודעת? לא יכולתי. לא יכולתי לעשות את זה. הייתי צריכה רק להחזיק אותה ולדאוג שהיא תישאר בחיים. אלוהים, הייתי צריכה לרפא אותה. היא הייתה מוכרחה לשרוד. אעשה הכול אם רק תישאר בחיים. אישאר. אישאר בשבילה.

"קם, אני מפחדת." היא שיוועה לאוויר. גופה היטלטל בזרועותיי.

גם אני.

"אני גוססת?" הפחד בעיניה היה בלתי נסבל. באותו רגע, הייתי עושה הכול כדי להתחלף איתה. "כדאי לך שלא," הזהרתי אותה. דיברתי ברצינות. היא תפסיד יותר מדי. תשאיר מאחור יותר מדי אנשים. "יש לך תינוקת יפהפייה שתלויה בך. את שומעת אותי? תתמקדי בהופ. תשימי את התמונה שלה בראש שלך ואל תשכחי אותה. אל תאבדי מיקוד."

"קומי." ראשי זינק למעלה לשמע הארס בקולה של רייצ'ל. הכלבה הזאת פשוט סירבה למות. "זוזי הצידה, קמרין. היא חייבת למות."

לי ניסתה לדחוף אותי הצידה, אבל הידקתי את האחיזה בה. זה לא קורה. לא במשמרת שלי. הייתי צריכה להישאר רגועה. הייתי צריכה לדבר עם הכלבה הזאת מספיק זמן כדי שהשוטרים יבואו ויעצרו אותה. איפה הם? "אל תעשי את זה, רייצ'ל." שנאתי את עצמי שאני מדברת אליה, אבל הייתי מוכרחה לעכב אותה.

"קם תברחי... בבקשה, זוזי," התחננה לי. "תברחי, תברחי, או שהיא... תהרוג את שתינו."

הנדתי בראשי בבוז. איך לעזאזל היא מבקשת ממני לעשות את זה בפנים רציניות? הסתכלתי על פניה וחזרתי בזמן לימים שבהם האישה הזאת הייתה ילדה פגיעה שהתחננה שאברח איתה. החיים שסבלה בצילו של אביה, בצילם של הבריונים בבית הספר שהציקו לה כי הייתה ענייה ובגלל הבגדים שלבשה, פירקו אותי. נשבר לי הלב. והוא נשבר עוד יותר כשידעתי. רציתי לספר לה על אימא שלה. רציתי שהיא תדע מה גיליתי כשנסעתי להורים שלי בינואר, אבל היא תשנא אותי שלא סיפרתי לה אז. היא תכעס עליי ועל ההורים שלי. "ואיזה מין בן אדם אהיה אם אעשה את זה? אם אזוז הצידה ואשאיר אותך למות?" דרשתי. היא רעדה מפחד. גם אני. אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי לעזוב אותה.

האם אי פעם הרגשתם אהבה עצומה לאדם אחר — אהבה צרופה, חשופה, מטלטלת — וחיבור שהיה גורם לכם להקריב את הלב, הנשמה והגוף כדי לעצור את הכאב שלו? האם אי פעם הייתם חייבים לאדם אחר את כל עולמכם? האם אי פעם ידעתם סוד על מישהו קרוב אליכם שעורר בכם בחילה בגלל תחושת אשמה וחוסר צדק? לי זה קרה וכך הרגשתי כלפיה. הקשר שלנו היה עמוק יותר מקשר דם. היא הייתה החצי השני שלי. אחותי. החברה הכי טובה שלי. לא התכוונתי לשבת בחיבוק ידיים ולשתוק הפעם.

לא אראה אותה מתה.

הנחתי את לי בצד, כרעתי לאט וניסיתי לשכנע את המפלצת. "רייצ'ל," שידלתי. "אם תלכי עכשיו, אם תברחי, יהיה לך זמן. תחשבי על המשפחה שלך. את בת עשרים ושתיים ותהרסי את החיים שלך... ובשביל מה, גבר?" קיללתי כל סנטימטר בזין של קייל באותו רגע. "אל תהיי טיפשה. השוטרים יהיו כאן בכל רגע. את לעולם לא תצליחי להתחמק מזה."

ידה של רייצ'ל נשלחה במהירות כזאת שלא היה לי זמן להתגונן לפני שתפסה את הקוקו שלי. "את חושבת שאכפת לי עכשיו?" היא צעקה ועיניה התמקדו בלי. ניסיתי להשתחרר, אבל הבחורה לכדה אותי. "אין לי מה להפסיד. היא גנבה ממני הכול." היא תפסה בעורף שלי ודחפה אותי קדימה. התנגשתי במקרר בעוצמה כזאת שהייתי כמעט בטוחה שהאף שלי מוטבע על הדלת. כלבה מטומטמת. יש לי צילומים בדבלין בשבוע הבא...

"לא היינו צריכות להגיע למצב הזה," רייצ'ל שאגה. ניערתי את ראשי כדי ששדה הראייה שלי יתבהר. "אם רק היית עוזבת כשאמרתי לך... להתראות, דיליה."

"לא," צעקתי. גל של ייאוש שטף את גופי וגרם לי להישכב על גופה הרפוי של לי שהצטנף על הרצפה.

רעש... כאב... שקט.

חום עטף את המוח שלי... ובער דרך גופי.

הכול נעצר.

הלב.

המוח.

הגוף.

אור וחום הציפו את נשמתי. עצמתי את עיניי הכחולות וחשבתי על עיניו הירוקות.