החיים בצל הפחד

הקדמה

מאיר ואסתר, סבי וסבתי, נולדו בעיירה קטנה בצפון ליטא, מוסדיס שמה (Mosėdis). בעיירה גבעה קטנה, בראשה כנסייה נאה, לא רחוק ממנה זורם נחל ובו משייטים ברווזים. בכל קיץ מגיעות החסידות אל הכפר ומקננות על העמודים.

צעירים מאוד היו שניהם כשנותרו לבדם בעולם; הוריהם, אחיהם ואחיותיהם וכמעט כל בני המשפחה שלהם נרצחו על אדמות ליטא, לא רחוק מהכפר הפסטורלי שנולדו בו, בימי מלחמת העולם השנייה.

תמיד ידעתי כי סבי וסבתי היו ניצולי שואה. משפחתנו הייתה מצומצמת מאוד, לא נותרו כמעט קרובי משפחה.

סבי מאיר, 'אופפה' בפינו, הנכדים, היה איש נמוך קומה עם כרס עגלגלה, בעל חיוך רחב ועיניים צוחקות. אוטודידקט, איש סקרן שהתעניין בכול, סב שאהב להתלוצץ ולהתבדח. אולם מאחורי חיוכיו והלצותיו תמיד ניבטו הזיכרונות, הגעגועים והעצב הגדול. סבתי אסתר הייתה אישה נבונה, נחושה וחרוצה. היו לה עיני תכלת ועור רך כמשי. את ביתה ניהלה ביד רמה. כל פינה בו הייתה ממורקת ומצוחצחת. אותנו, הנכדים, דאגה לפנק ולחבק. אך גם כשחייכה, תמיד נכח שם, מאחורי העיניים המחייכות, העצב הגדול.

סבי וסבתי דיברו ביידיש זה עם זה ועם ילדיהם ובעברית מתובלת בליטאית איתנו, הנכדים. היה זה בליל מיוחד של שפות. בילדותי אהבתי מאוד לבלות בביתם, להמתין לסבתי שתחזור מן העבודה, להאזין לסבי, שהיה שען, כשעבד בפינת העבודה שלו, לבוש בחולצת כפתורים פתוחה שנתנה דרור לכרס המשתפלת ומזמזם לעצמו פזמון.

סבי נהג לספר לעיתים על הדברים שקרו בימי מלחמת העולם השנייה. סבתי, אם שמעה אותו מספר, נהגה לגעור בו ולדרוש שיפסיק. היא לא הסכימה בשום אופן לדבר על מה שקרה. כשהייתי בת חמש־עשרה הלכה לבית עולמה.

סבי החליט לתעד את קורותיו ואת קורותיה של סבתי בימי מלחמת העולם השנייה כדי שסיפורם לא יאבד. את קורותיו סיפר בחיבור בשפה היידיש אשר נקרא 'געלעבט אין שרעק', 'חיים בפחד'. בספרו תיאר סבי את המאבק היום־יומי שניהלו הוא וסבתי במשך שנים בניסיון לשרוד. רק לשרוד. והם שרדו בדרך פלא. כנראה בזכות שילוב של פיקחות, עוז רוח, רצון עז לחיות וגם לא מעט מזל.

היום, עשרות שנים אחרי־כן, אני שמחה על כך שסבי לא הסתפק בכתיבת סיפורו ובהוצאתו העצמית לאור בשפה היידיש, אלא שהוא בחר להפקיד את סיפורו ואת מלאכת תרגומו לשפה העברית בידיי. הייתי נערה כשהתחלנו במלאכה המשותפת. סבי התגורר בימים ההם בחיפה, ואילו אני התגוררתי עם הוריי בקריית שמונה. בכל פעם כשהגיע אלינו לביקור, ישבנו יחד ועסקנו במשך שעות ארוכות במלאכת התרגום של סיפורו מיידיש לעברית. למעשה היה בכך הרבה יותר מתרגום בלבד. סבי אומנם תרגם בעבורי את הכתוב מיידיש לשפתו המיוחדת – ליטאית מתובלת בעברית וביידיש – אך הוא לא רק תרגם, אלא הסביר ולעיתים גם הוסיף על הכתוב. בעבודת התרגום שביצעתי בחרתי להותיר את אותן התוספות שהוסיף סבי בעת עבודתינו המשתופת, אף שאינן מופיעות בספר המקורי, וכן את תוכן העניינים של הספר המקורי כנספח.

כך, במשך שנים ארוכות, עסקנו יחדיו במלאכה זו. תחילה בכתב יד, אחר־כך בשכתובו וכעבור שנים גם בהקלדתו. סיימנו את המלאכה כשהייתי כבר אם לילדים.

קשר מיוחד במינו היה ביני ובין סבי היקר. אהבתי אותו בכל ליבי. הוא הצחיק אותי, שימח אותי, שימש בעבורי דוגמה ומופת לאדם שסבל בחייו אסונות איומים, שהתמודד עם קשיים בלתי אנושיים, ששרד כנגד כל הסיכויים, ולמרות הכול ידע לשמוח, לשתות כוסית של שנאפס, לצחוק עד שעיניו דמעו וליהנות מכל רגע בחיים. זו היא בעיניי מורשתו החשובה מכול. כשאני מתמודדת עם מכשולים בחיי, אני משתדלת תמיד לחשוב עליו ועל הדרך מעוררת ההערצה שבה התמודד הוא עם כל המאורעות האיומים שזימן לו גורלו. סבי נפטר כשהיה בן תשעים וארבע. למרות גילו, מותו הפתיע אותי. הוא היה בעיניי בלתי מנוצח.

אחר־כך היו החיים: בית, ילדים, עבודה, מטלות ומשימות בזו אחר זו. השנים חלפו והתרגום נותר במגירה. במשך שנים הכבידה עליי הידיעה שלא השלמתי עדיין את המשימה שהופקדה בידי ולא דאגתי לכך שספרו של סבי יראה אור בשפה העברית. עתה, סוף־סוף, אני עומדת לקראת השלמת המלאכה, ואני שמחה על כך בכל ליבי. אני מקווה שהקוראים יצליחו, כמוני, לראות בעיני רוחם את המאורעות המתוארים בספרו של סבי מאיר; לחוש את גודל האימה ואת הפחד הנורא שעימו היה על סבי וסבתי להתמודד מדי יום ביומו במשך תקופה כה ארוכה על אדמת אירופה 'הנאורה'.

אני מייחלת שהקוראים את סיפורם של מאיר ואסתר, אופפה ואוממה שלי, לא ישכחו לעולם את שאירע לעם היהודי באירופה בימי מלחמת העולם השנייה, ואולי יזכו גם בהשראת דמותם הייחודית – זוג יהודים שהצליח למרות הכול ועל אף כל האסונות שהתמודדו עימם לעלות לישראל, להקים בה בית, להעמיד צאצאים ולשמוח בחיים.

פתח דבר

זיכרונות, זיכרונות. את אשר עבר העם היהודי במלחמת־העולם השנייה אי־אפשר לשכוח, אסור לשכוח.

אני נזכר בפחד ובסבל שאנו חווינו בשנים ההן. לדאבון הלב, מיליוני יהודים לא זכו לשרוד.

אני נזכר ברוצחים, בכל אחד ואחד מהם. לא רק גרמנים, לא רק נאצים, גם ליטאים, פולנים, רוסים, אפילו צוענים. כל מי שהייתה לו הזדמנות לפגוע ביהודים – עשה זאת בהנאה.

אני זוכר תקרית אחת שאירעה כשהגענו למחנה ריכוז בעיר אָאוּגְסְבּוּרְג (Augsburg) בגרמניה. עבדנו שם בבית־חרושת לייצור מטוסי מסרשמיט (Messerschmitt)¹. היה במחנה צועני צעיר, וגם הוא היה אסיר כמונו, היהודים – הוא לבש את אותם הבגדים, אכל את אותו האוכל וישן על דרגש דומה לזה שאנו ישנו עליו. הגרמנים הטילו על הצועני ההוא משימה. הוטל עליו לרתום אותנו, היהודים, לעגלה. אנחנו, ה'סוסים', נדרשנו להעמיס את העגלה בכביסה מלוכלכת ואז הצועני, כשהוא אוחז אלה בידו, דרבן אותנו במכות לרוץ בדרכים צדדיות ומשובשות, דרך שדות ובין אבנים, כשישה או שבעה קילומטרים עד למכבסה. הוא לא הרשה לנו לנוח, אפילו לא לדקה אחת, אלא הכריח אותנו לרוץ כך מיד בחזרה כשאנחנו סוחבים את העגלה העמוסה בכביסה נקייה. באותו היום אזלו כוחותינו, חשבנו שסופנו הגיע. אתם מבינים, בכל יום קיבלנו מנת לחם של 200 או 300 גרם; באותו יום קיבל הצועני מנה כפולה.

אני זוכר שאחרי המלחמה ניסיתי לספר משהו ממה שהכביד על ליבי וממה שהצטבר בתוכי בעקבות המאורעות שחוויתי לאנשים שהיו ברי־מזל ולא היו תחת כיבוש גרמני, או לכאלה שנולדו אחרי המלחמה, אולם השומעים לא האמינו לי לעיתים כי אמנם כך היה ולפעמים סירבו אפילו להקשיב.

זה מה שהאיץ בי. הייתי חייב לפרוק את אשר על ליבי על הכתב, 'לדבר אל הנייר'. לא התכוונתי לכתוב ספר. אינני סופר ואינני בנו של סופר. מעולם לא למדתי את המלאכה. בלי להתחבט יותר מדי התיישבתי והתחלתי בכתיבה. המילים זרמו מתוכי. כך נכתב סיפורי העצוב. רבים קראו את סיפורי ועודדו אותי לפרסם את החיבור כדי שלא יישכח.

עצוב לי במיוחד על כך שרעייתי אסתר, הגיבורה הראשית של ספרי, לא זכתה לקרוא אותו. צעירה הלכה אסתר לעולמה.

יהי זכרה ברוך.

1. מסרשמיט (בגרמנית: Messerschmitt) הייתה חברה גרמנית לייצור מטוסים, שנודעה בעיקר בשל מטוסי הקרב שלה מתקופת מלחמת־העולם השנייה, ה־Me 262 וה־Bf 109. [ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, ערך: 'מסרשמיט']

החיים בצל הפחד - א'

בספרי 'החיים בצל הפחד' אני מבקש לתאר את העצב הגדול, את הפחד האיום שהיה מנת חלקנו ואת המצבים הקשים שבהם נאלצנו להתמודד בימי מלחמת־העולם השנייה, בעת היותנו בגטו קובנה² אשר בליטא.

רבות כבר נכתב על השמדת העם היהודי. על כך ממשיכים וכותבים גם היום ועל כך ימשיכו ויכתבו גם בעתיד. אך גלוי וברור כי אין ביכולתו של סופר לכלול בסיפורו את הפרטים על אודות כל מה שקרה לכל משפחה ולכל אדם. אנשים רבים מתו ולקחו איתם אל קברם סיפורי חיים שלמים שאיש בין החיים אינו מכיר, סיפורי חיים שאבדו, שלא יתגלו עוד לעולם ושיישארו לנצח סוד.

הבנתי שגם גורלו של סיפורי עלול להיות דומה, גם סיפור חיי שלי עלול להישכח. לכן התחלתי במלאכת הכתיבה של ספר זה, סיפור חיי, גם אם באיחור גדול.

לפני שאתחיל בסיפור קורותיי אני חושב שראוי יהיה לספר מעט איך התנהלו חיינו עם הליטאים לפני המלחמה, ועל ה'גבורה' שגילו הליטאים תוך כדי המלחמה. אני רוצה למעשה לספר על אותם אנטישמים, על אותם מרצחים, אשר נתגלו בקרב בני העם הליטאי. אמנם ידוע לכול כי אנטישמים יש בין בני כל העמים. אבל, נדמה לי כי בין בני העם הליטאי היו אנטישמים רבים במיוחד. האנטישמיות בליטא לא הייתה דבר חדש. אנחנו נולדנו וגדלנו איתה. לא הכרנו שום דבר אחר. ליטא לא הייתה שונה כלל ממקומות רבים אחרים בעולם כולו.

אמנם היהודים השתלבו בחברה הליטאית. יחד שיחקו, יחד למדו, יחד עבדו ולפעמים אפילו אהבו וגם נישאו זה לזה. אולם בכל דרך שהיא, במקומות בילוי, במסיבות, במצבים שבהם לכולם היה מצב רוח מצוין, לפתע הייתה נשמעת הערה אנטישמית. לרוב ללא כל כוונה רעה של ממש, רק מלים נבזיות שנפלטו לפעמים מהפיות משום שהדוברים שמעו אותן מהוריהם, נולדו איתן. והיהודים? הם לא הגיבו. הם העמידו פנים כאילו לא שמעו אותן כלל. עם זאת, לא כל הליטאים נהגו כך.

כדי להכיר עם באמת וללמוד את דרכיו יש לחיות עמו תחת אותו הגג. אני חייתי עם בני העם הליטאי תחת אותו הגג במשך כמה שנים, בזמן שהייתי חייל וגם בזמנים אחרים. הזדמן לי ללמוד לא מעט על אופיים האמיתי של בני העם הזה. אני חושב שלא עבר יום שבו לא נאמר דבר מה בקשר ליהודים, אם לטוב ואם לרע. בזמן העבודה, בשדות, בטיולים רגליים, בארוחות, בזמן שירת שירים ובעת התלוצצות. אולם, כפי שאמרתי, היינו רגילים לכך. חשבנו שכך הדברים אמורים להיות.

כמה שנים אחרי־כן, בשנת 1939, שוב הצטרפתי לשורות הצבא הליטאי. היה זה שבועות ספורים לפני פלישת הצבא הגרמני לפולין. בפעם ההיא היה המצב שונה בתכלית, והיהודים חששו לחייהם. החיילים היהודים הקפידו להימצא יחדיו תמיד, בקבוצה אחת מלוכדת. נעשה בלתי אפשרי בעבור חייל יהודי ללון לבדו. מי שהסתכן ובכל זאת עשה זאת זכה במטר בלתי פוסק של חפצים שהושלכו לעברו – תפוחי אדמה, סלק וגם אבנים.

תעלול משפיל שנעשה בחייל יהודי לנגד עיניי נחרט בזיכרוני. הדבר קרה דקות ספורות לפני שחזרו החיילים משדה האימונים. אחד החיילים, שלא היה בשדה, יצא לפתח המחנה ושם עשה את צרכיו על הרצפה הנקייה. בעת מעשה עמדו סביבו ארבעה או חמישה חיילים אחרים, אחד מהם רב־סמל (סרג'נט). החיילים החלו שבים משטח האימונים. הקבוצה שעמדה בפתח המחנה הזהירה את הבאים: 'אל תדרכו כאן!' כך עברו חמישה־עשר או עשרים חיילים. כשהגיע החייל היהודי הראשון ונכנס למחנה החלה הקבוצה צועקת: 'הנה הוא! זה הוא! הוא עשה את זה!' החייל היהודי פנה מיד לעזרת הרב־סמל שעמד במקום, אך זה השתיק אותו וצעק 'שתוק! אף מילה! נקה מיד הכול!'

***

אחרי שהסתיימה המלחמה המשכנו לחפש ולחקור במשך שנים. רצינו לדעת היכן הושמדו בני משפחתנו, קרובינו, אך לא נותרו עקבות.

בחיפושינו פגשנו ליטאים טובי לב רבים, והם סיפרו לנו על מעשי הזוועה ועל ההתעללויות הרבות שביצעו הליטאים ביהודים בימי מלחמת־העולם השנייה ביוזמתם ולא על פי פקודות הגרמנים.

אני רוצה לתאר כמה מעשים מחרידים שנעשו באזור הערים קרטינגה (Kretinga) ושקוד (Skuodas) בליטא. זהו אזור קטן, ובכל חמישה או שישה קילומטרים בו יש בורות ובהם קבורים היהודים שנרצחו.

באחד הימים לכדו מתעללים כמה יהודים מבוגרים. הם תלשו את זקניהם והכריחו אותם לרוץ כך סביב צלב. אחד מהאומללים ההם, כך סיפרו לי, היה אבי.

קבוצה אחרת של יהודים שמתעללים לכדו נפלה קורבן להתעללות שונה, איומה לא פחות. חבריה נקשרו כולם לעגלה, ומיד לאחר כפיתתם אליה החלה העגלה בנסיעה מטורפת. הכפותים הוכרחו לרוץ אחריה כך למרחק של כשלושה־עשר קילומטרים. והם רצו, כולם, אל מותם. אחי הצעיר היה עימם.³

על יד מסילת הברזל הוכרחה קבוצה אחרת של יהודים לכרות את קברה. בעוד חברי הקבוצה עומדים בקבר שכרו בעצמם, כשמותניהם מכוסים בעפר, הוכרחו לנפץ האחד את גולגולתו של חברו באתי החפירה שאחזו בידיהם.

סיפרו לי גם על אנטונאס גריז'וס (Antonus Grizius), ליטאי שהכרתי בימי ילדותי. הוא היה כבן חמישים והתגורר בקרטינגה. אנטונאס, כך נודע לי, הצטיין במעשי הזוועה אשר עולל בימי המלחמה. הוא קרע תינוקות יהודים בידיו, את ראשיהם הצעירים רוצץ על עמודי חשמל. למרבה האירוניה, סופו בא לו מידי הגרמנים דווקא, הם הבחינו ב'חריצותו' יוצאת הדופן וסברו, כך נראה, כי הוא עלול לסכן גם אותם. כך קרה שבתום יום נוסף שבו ביצע אנטונאס את 'עבודתו הטובה', לקחו אותו הגרמנים לחורשה קטנה ושם ירו בו למוות.

ביער העבות אשר בין פלנגה (Palanga) ובין קרטינגה היה מרחץ דמים של נשים וילדים בעיקר. בין עצי היער ההוא יש הר גבוה וכהה. תושבי המקום מכנים את ההר בשם אלקאס (Alkas Kalnas),⁴ ורואים בו מקום קדוש. קשה מאוד לטפס על ההר התלול. על ההר ההוא נעשו מעשים נוראים במיוחד כלפי נשים. במרץ 1964 בעיר ממל (Memel), קלייפדה (Klaipėda), הועמדו למשפט המרצחים אשר לקחו חלק בטבח. היו עדים ואף המרצחים עצמם התוודו ותיארו כיצד ביצעו את 'עבודתם' המדממת. האנשים שהיו נוכחים במשפט סיפרו כי אי־אפשר להאמין באילו עינויים הם עינו את הנשים החפות מפשע. חמש־מאות ועשרה נשים וילדים נרצחו במקום. מאתיים שמונים ותשע נשים נקברו חיות, ושלושים ואחד ילדים נקברו חיים יחד איתן. הנשים האחרות נורו. ב־1966 הוקמה במקום אנדרטה, אך לא צוין בה שנרצחו במקום ילדים.

בשנת 1972, זמן קצר לפני שמשפחתי ואני עלינו לארץ ישראל, חזרתי למקום. על מדרון ההר הייתה מונחת אבן גדולה, שעונה על עץ גבוה, ועליה נחקקה בליטאית הכתובת: 'במקום זה נקברו 30 ילדים חיים'.

2. העיר קאונס (Kaunas) אשר בליטא (Lithuania) ידועה הייתה בפי היהודים בשם ‘קובנה’, וכך היא מכונה בחיבור זה.

3. יענקל’ה (יעקב), אחיו הצעיר של מאיר, היה הילד השמיני מבין תשעה.

4. למעשה ההר המלאכותי אלקס (Alkas Kalnas) איננו נמצא בין קרטינגה ובין פלנגה, אלא בין קרטינגה ובין שקוד. בעבר שימש מקדש פגאני והוקרבו בו קורבנות.