צעד אחד לפנים

הקדמה למהדורה החדשה

ב-1999 ראו אור זיכרונותיו של אבי, דוד עזריאלי ז"ל, בהוצאת יד ושם. עתה, מקץ יותר מעשרים שנה ולכבוד מאה שנה להולדתו, נראה כי הגיעה העת לכתוב הקדמה חדשה לזיכרונותיו מהישרדותו בשואה בבריחה מפני צבאות הנאצים בשנים 1942-1939, כשהוא מקדים אותם תמיד בצעד אחד, כפי שהעליתי אותם על הכתב.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז התחלתי לכתוב בניסיון להבין כיצד שרד אבי במלחמה. וחשוב מזה, כחמישים שנות חיים עברו עלי בחשש יום־יומי שמא אני, משפחתי ובני עמי נצטרך לנסות ולשרוד גם אנו במוראותיה של מלחמה לא צפויה.

סיפורו של אבי הנמלט מפולין, ארץ הולדתו, ברחבי רוסיה שסועת הקרבות, ובעקבותיו דולקים גרמנים רצחניים, וחלומו שלא נשכח לרגע להגיע למולדת היהודית עיצבו את עיקרי האמונה שלי והיו לכוח המניע החשוב ביותר בחיי, עד היום.

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור הזה, לפני שנים רבות, עמד לנגד עיני דבר אחד: רציתי לדעת כיצד שרד אבי. ואולם בדיעבד נדמה לי שרציתי גם לדעת אם אף אני הייתי מצליחה לשרוד. רציתי לברר אם הייתי יודעת מה לעשות לו הייתי שם. רציתי לשמוע כל פרט כדי להבין כיצד החליט אבי את החלטותיו, והוא רק בן שבע־עשרה. רציתי ללמוד אילו כישורים היו לו לעזר, שמא אצטרך גם אני להחליט החלטות דומות כדי להציל את חיי ביום מן הימים.

בכנות, אני מוכנה להתוודות לפני קוראַי שאני עדיין חיה בתחושה מבשרת רעות יום־יום. יש המכנים זאת ירושת הטראומה, אחרים מדברים על אֵפּיגֵנֵטיקה. כך או כך, היום שוב אינני מתכחשת לנוכחותה בתוך המבנה הנפשי שלי. למדתי לקבל את תחושת הסכנה בתור חלק ממני. כשנולדה בתי הבכורה, מצאתי את עצמי מהרהרת איך הייתי מאכילה ומחתלת אותה אילו דחפו אותי לקרון בקר והובילו אותי עם יהודים אחרים לאושוויץ־בירקנאו, כמו את סבתי שרה־חיה ואת דודתי צירל'ה, שמצאו שם את מותן. שאלתי את עצמי מה הייתי עושה לו קרה הדבר היום? לאן הייתי בורחת? היכן הייתי יכולה להסתתר?

אבי לא נשלח למחנה ריכוז ועל כן, במשך שנים, סירב להזדהות בתור ניצול. הוא גרס שהמונח "ניצולים" שמור לאלה שעברו את מחנות ההשמדה, ואילו הוא הצליח להקדים תמיד בצעד אחד את צבאות הנאצים וכך נמלט. ואולם, בחלוף השנים, כשהעולם התחיל להכיר במחיר הנפשי הכבד שגבו שנות האימים ההן מאנשים כה רבים, הבין אבי שגם אם הוא "רק" פליט, אין ספק שבמידה רבה הוא גם ניצול שואה.

הזרע שהצמיח את הספר הזה נזרע בנסיעה לפולין ולברית־המועצות עם אבי ועם אחותי נעמי, בשנת 1990. לאחר מכן שהיתי בישראל חודשים אחדים, תמללתי את סלילי ההקלטות מהנסיעה והתוויתי טיוטה ראשונה לספר. בהמשך השנה ההיא חזרתי לקנדה, ושם ביליתי את חודשי הקיץ בכתיבת ספר הזיכרונות שהיה עתיד להפוך לצעד אחד לפנים.

כתיבת הספר לא הייתה תהליך פשוט. בכל פעם כתבתי פרק על בסיס הסיפורים ששמעתי בילדותי ואלה שהקלטתי בנסיעתנו המשותפת. אחר כך הייתי מראה לאבי את הטיוטה. בסוף כל טיוטת פרק הוספתי רשימת שאלות שעליהן רציתי שאבי ישיב כדי שהסיפור יהיה שלם ומרתק יותר. הרגשתי שחסרים לי פרטים כמו שמות, מקומות, קשרים ומידע נוסף, שלדעתי יכלו להפיח בסיפור עניין ומשמעות שיעניקו לקוראיו ערך מוסף.

לפעמים נחה על אבי הרוח, זיכרונו היה מתעורר והוא השלים את החסר בסיפורים נוספים שדלה ממעמקים, מנבכי נפשו. והיו פעמים אחרות, פעמים רבות, שבהן פשוט היה מתרגז עלי שאני שואלת שאלות רבות כל כך. למען האמת, הוא חשב ששאלותי הבלתי פוסקות על פרטי־פרטים טיפשיות ולעיתים מיותרות.

שתי דוגמאות אופייניות לשיחותינו המתוחות בקיץ ההוא זכורות לי במיוחד. ממש בתחילת מסעו, כשעזב את פּוּלטוּסק שבפולין, התעורר אבי משנתו כשהלוּפטוואפֶה (חיל האוויר הגרמני) התחיל להפציץ את העיר. הוא עשה את הלילה בבית ספר נטוש, עם פליטים אחרים. בעיצומה של ההפצצה, באנדרלמוסיה שהשתררה במקום ובחפזונו להתלבש, לקח אבי מגף של אדם אחר ובאותו הבוקר ברח כשלרגליו מגף אחד חום ואחר שחור. רציתי לשלב את הסיפור הזה בספר הזיכרונות כדי להמחיש את סערת רוחו של אבי בתור נער צעיר הנמלט על נפשו. אבל אבי חשב שזהו סיפור מביך ושולי. הוא רצה שאשמיט אותו, ואני התעקשתי.

דוגמה שנייה קשורה לסיפור על חבילות המזון ששלח אבי לאחיו שבסיביר בשנות המלחמה הראשונות. כששאלתי אותו מה שׂם בחבילות, סירב מכל וכל להרשות לי לפרט מה שלח לאחיו, ואני כיבדתי את בקשתו ולא גיליתי את תוכנן המלא. היום אוכל להרחיב ששלח באי־רצון גם מאכלים לא־כשרים שהיו אכילים, מזינים ורבי ערך, המשתמרים במזג אוויר קר, והם מן הסתם עזרו להציל את חייו של דודי.

האתגר שניצב לפני בכתיבת הספר היה לשמר את הרגש ואת הטעם המיוחד של כל אחד מאותם סיפורים, כפי שסיפר לי אותם אבי. בתוך כך אני מבינה היום שגיליתי גם את הנרטיב שלי, בתור בת לניצול שואה. לשנינו היה צורך שסיפורו יהיה סיפור של ניצחון, של אופטימיות ושל חברות. שנינו רצינו שסיפורו יהיה סיפור של הצלחה וגבורה. ואולם היום, כשאני חושבת על כתיבת הסיפור הזה במבט לאחור, אני תוהה עד כמה הוספתי לדברים נופך דרמטי, ועד כמה עיביתי אותם בפרטים שאבי לא יכול או לא רצה לגלות. אני זוכרת משא ומתן ער ליד שולחן האוכל ושעות רבות של דיונים וּויכוחים. בסופו של דבר כתבתי ושִכתבתי שוב ושוב עד ששנינו היינו שבעי רצון — אף שאני תמיד רציתי רגש רב יותר, והוא פשוט לא הבין מה חסר לי בסיפורי זיכרונותיו על האירועים.

בסיכומו של דבר, שלושה נושאי יסוד שזורים כחוט השני בסיפור הישרדותו של אבי.

הראשון הוא האופטימיות המרשימה של אבי ופתיחותו להרפתקאות. כשעזב את ביתו ערב המלחמה והוא נער צעיר, דומה שהיה מוכן לתפוס את העולם, לפגוש אנשים וליצור לעצמו הזדמנויות. זוהי יכולת שאפיינה את אבי כל ימי חייו. אולי יש שיכנו זאת "מזל", אבל הכישרון להעריך נכונה את הנסיבות תלוי לא רק בזיהוי ההזדמנות אלא גם ביכולת לתפוס את הרגע שבו החיים מזמנים אותה. במקרים רבים בתחילת הדרך, הצלחתו של אבי כנער צעיר לקשור קשרים אישיים או להבין נסיבות מסוימות הצילה את חייו כעבור זמן. הכלים האלה שימשו אותו כל חייו, ואין ספק שיכולתו לזהות הזדמנויות ולפעול בהתאם תרמה גם להצלחתו בעסקים בהמשך הדרך.

השני הוא תמיכתו של אבי בישראל בתור מולדתו של העם היהודי. זה היה כוכב הצפון שהדריך אותו בכל מסעותיו. בו מצא משמעות כשהיה לו צורך בתכלית שיוכל להיאחז בה, בייחוד בימי הקושי והבדידות כאשר היה אחד החיילים היהודים המעטים בצבא אנדרס הפולני. הוא דבק במסירותו לישראל ברגעי מצוקה. מחויבות זו לחלום הציוני קשרה אותו לאִמו ולערכי היהדות שלה. אני בטוחה שהזיקה הזאת לתולדותינו ולמורשתנו היהודית הייתה לו עוגן בזמנים קשים.

ואילו הנושא האחרון והמורכב הוא רגשותיו של אבי כלפי שכניו הפולנים בשנות המלחמה. רגש הפחד של אבי ניכר בעליל כשהוא מספר על אותה תקופה. כך, כשעבר את הגבול וחזר לעיר הולדתו מאקוֹב לבקר את אמו, חיכה מחוץ לגבולות העיירה עד רדת הערב שמא יזהו אותו שכניו הפולנים וילשינו עליו לגרמנים.

זהו נושא שקשה במיוחד לדון בו כיום, לנוכח התיקון ל"חוק המכון לחקר הזיכרון הלאומי" שקיבלה ממשלת פולין ב-2018 ובגינו כל הצהרה פומבית המייחסת לעם הפולני אחריות או שותפות לאחריות לפשעי הרייך השלישי בתקופת השואה היא בגדר פשע. מבחינתי, עשרים שנה לאחר פרסומו הראשון של ספר זה, זהו נושא מרתק במיוחד בגלל ההתפתחות שחלה ביחסו של אבי לפולנים בערוב ימיו.

שנים על שנים סירב אבי לומר ולו מילה בשפת אמו, בפולנית. שנים נשבע לנו שלעולם לא "יחזור" לפולין. ואולם, בהיותו בן תשעים, פנו אליו למרבה ההפתעה תלמידים מעיר הולדתו מאקוב. הם הביעו התעניינות כנה ורצון ללמוד על ההיסטוריה שלהם ועל תולדות היהודים שאי פעם חיו בעירם. אבי החליט לתרום כסף לכמה יוזמות מקומיות, בהן מלגות לימודים, פרסים על שם מורהו האהוב איזק וֵסוֹלֶק, שיפוץ בית המדרש הישן והסבתו למרכז חינוכי קטן והקמת קרן לשליחת מורים ומחנכים פולנים ללמוד ביד ושם. בחלומותי הפרועים ביותר לא הייתי מעלה בדעתי שאבי יחוש צורך לתרום לעיר הולדתו בפולין; ואף־על־פי־כן, כך עשה.

אות לתמורה גדולה עוד יותר ברוחו ובנפשו כלפי העם הפולני ניתן ב-2013 — אז הזמין אבי את שגריר פולין לארוחת ערב בביתו שבהרצליה פיתוח. לא חשבתי שיבוא יום וכף רגלו של שגריר פולני תדרוך בבית אבי; ואף־על־פי־כן, כך היה.

האם המעשים הללו היו צעדי פיוס? אין לדעת...

תולדותיהם של הפולנים בתקופת המלחמה אינן מקשה אחת, ובשאלה מה בדיוק קרה בשנות המלחמה רב הבלבול ורבות ההתנצחויות וההתנגשויות הסוערות. אני בטוחה רק שבמקרים רבים בני אדם במצבים קשים נהגו בגבורה, ובמקרים רבים בני אדם במצבים קשים נהגו בצורה מחפירה. מי יודע מה היה כל אחד מאיתנו עושה במצבם?

בהיותו בן תשעים ושתיים, בימיו האחרונים, האם ייתכן שאבי, דוד עזריאלי, הניח לפחד, לכעס ולחשדנות, והתעלה מעליהם? האם הניח לעבר להישאר בעבר? נראה כי המעשים שעשה בדמדומי חייו מעידים שהתקווה והאופטימיות גברו על השנאה ועל הפחד. ובמסר זה של תקווה ואופטימיות אני חותמת את ההקדמה החדשה לסיפורו.

כתבתי את מילות ההקדמה האלה למהדורה השנייה של צעד אחד לפנים לזכר אבי ולכבוד מאה שנה להולדתו. אני תקווה שקוראי הספר יפיקו כמה מהלקחים שלמדתי מאבי בתשעים ושתיים שנותיו: שתקווה ואופטימיות, היכולת להסתגל ולהשתנות, המחויבות להגשמת חזונותינו וחלומותינו — כל אלה חיוניים להישרדות, ושלכל אורך הדרך, אנו זקוקים גם למולדת יהודית שתשמור על ביטחוננו.

אני אסירת תודה ליד ושם על התמיכה בי בפרסום המהדורה השנייה של צעד אחד לפנים. תודה רבה.

דנה עזריאלי
תל אביב
מאי 2022

הקדמה למהדורה הראשונה

כל מי שחווה על בשרו את מלחמת העולם השנייה ונשאר בחיים יש לו סיפור לספר. אבל סיפורו של אבי על בריחתו מפולין הכבושה בידי הנאצים בשנת 1939 היה אפוף ערפל של מסתורין במשך כל ימי ילדותי. הוא עצמו לא דיבר כמעט על שנות ילדותו ונעוריו בפולין ולא הִרבה לספר איך שרד עד שעלה לארץ־ישראל בשנת 1942. מפעם לפעם היה מספר סיפור קצר — איך רץ פעם אחת על גגה של רכבת נוסעת כדי להציל את חייו, או איך עשה את עסקתו הקפיטליסטית הראשונה כשמכר חמאה בתחנת רכבת בסיביר וכיוצא באלה סיפורים. אבל היה דומה שכל סיפור כזה עומד בפני עצמו. מעולם לא ידעתי מה קרה תחילה ומה קרה אחר כך ואיך היה מאורע כלשהו קשור למאורעות אחרים. ומדי פעם בפעם, כשכבר היה נדמה לי שעמדתי סוף־סוף על סדר הדברים, היה אבי מספר סיפור חדש; פתאום נזכר בבני הזוג שסייעו לו לקבל עבודה באוזבקיסטן, או בריחה של איזו טחנת קמח בחבל ביצות נידח בירכתי רוסיה. והיינו נרגשים כל כך — אני ואחי ואחיותַי — לשמע הסיפור החדש, עד שביודעין היינו מדחיקים את הצורך לשייך אותו אל הסיפורים האחרים כדי לעמוד על סדר הזמנים הנכון. היינו אסירי תודה, ודי היה לנו בעצם הדבר שאבינו מוכן לדבר.

ולפעמים, כשדחקנו בו למסור עוד פרטים, היה אבי מגלה לנו עוד רסיסי מידע, אבל אלה רק עוררו את תאבוננו. הוא היה מספר על אמו שרה־חיה, אישה אמיצה ואוהבת, שהאמינה בהקמת מדינה יהודית והייתה מכינה ריבות פטל וליקר פירות; ועל אביו רפאל, אדם מרוחק במקצת ואיש עסקים מצליח למדי שפרנס יפה את משפחתו. מעולם לא שבענו לשמוע על סבא וסבתא, אבל לא העזנו לדרוש עוד פרטים מחשש שמא תתקדר רוחו של אבי והוא ייזכר ביקיריו שאבדו במלחמה.

לבסוף, בשנת 1990, החליט אבי לשוב לפולין ולספר את סיפורי עברו. אחותי נעמי כבר חייתה אז באירופה ואני סיימתי את לימודי בקולג' זמן קצר לפני כן, וכך יכולנו להצטרף אל אבי במסעו. אמי סטפני, אחותי שרון ואחי רפי לא יכלו להצטרף, ואנו הבטחנו להם לצלם הכל בווידאו ולשוב אליהם ובאמתחתנו סיפורים רבים. כל ימי המסע בפולין וברוסיה שקעתי בפרטי סיפור בריחתו של אבי מראשיתו ועד סופו. הרגשתי כאילו ה"סיפור שלא סופר" הוא החוליה החסרה להבנת תולדות משפחתנו. נעמי ואני לא חדלנו לשאול לפרטיו של כל מאורע, ולהפתעתי היה אבי נכון הפעם לספר לנו יותר מתמיד. הקלטנו את שיחותינו כשאנו רכונים על מפות, נוסעים במכונית וברכבת ואוכלים ארוחת ערב. וסוף־סוף החל הסיפור מתגבש ולובש צורה, למן היום שבו עזב אבי את ביתו בפולין בספטמבר 1939 ועד שהגיע לארץ־ישראל בספטמבר 1942.

שבע שנים לאחר שקיבלתי עלי את המפעל הזה ביקשני אבי להוסיף לסיפור גם את פרשת בואו לארץ־ישראל ואת מה שעבר בשנים שעד מלחמת העצמאות. שוב ראיינתי אותו שעות על שעות, והוא גולל לפני גם את סיפורן של השנים ההן — שנים של עבודה, לימודים ומאבק למען הבית הלאומי היהודי. מן הנושאים המתגלים בשני חלקי הסיפור עולה שיש בדוד עזריאלי יותר ממה שנגלה לעין בדמותו כפי שהיא מוצגת לציבור. מאחר שהוא ידוע בקשיחותו ובחריפותו בתחום העסקים, מפתיע להיווכח באידיאליזם של ימי נעוריו, שבהם הרבה לעסוק בנושאים של צדק חברתי. ואולם מי שמכיר את תרומותיו לארגוני צדקה יהודיים ואת מחויבותה של אמו לציונות יופתע פחות. התלהבות הנעורים הזאת של אבי מן הרעיונות שעמדו ביסוד המשטרים הסוציאליסטיים עולה בקנה אחד עם אופיו החקרני והסקרן ועם נכונותו לבחון ולשקול רעיונות חדשים, וכן עם החלטתו הנחושה להישאר בחיים. הוא נמשך אל ברית־המועצות בתקופה שבה עדיין הניח לו האקלים הפוליטי בפולין הכבושה בידי הסובייטים לשמור על חירותו, והחיפוש של ימי הנעורים אחר הצדק החברתי הלם היטב את שאיפתו לשמור על חייו.

גם בסיפור הזה כבסיפורי הישרדות אחרים יש יסוד של מזל... אבל לא אחת מתלווה אל המזל גם מידה של אינטואיציה. מי יודע אל נכון אם מזל היה כאן או תובנה כשהחליט אבי לצאת מן העיר שישב בה, זמן קצר קודם שזו ספגה מהלומה קשה מידי הנאצים? אבי זוכר לטובה כמה וכמה יהודים ולא־יהודים שנהגו בו בטוב לב יוצא מן הכלל, ונכונותם לעזור — לסייע לו לנסוע בקרון או להלבישו כפלאח ערבי — היא שהבדילה לא פעם בין החיים ובין המוות. והיכולת הזאת לקשור קשרים ולהסתמך עליהם בשעת משבר, האם היא בגדר ראיית הנולד או מזל בלבד?

ולבסוף, אהבתו של אבי לטבע, למוזיקה ולאדריכלות, אפילו בימים שבהם נמלט על נפשו, היא בעיני עוד יסוד יוצא דופן בסיפור הזה. אין הוא חדל להדגיש את ההשפעה המרגיעה שנוסכת עליו יצירה מוזיקלית יפה או נגינתה של תזמורת סימפונית סוערת. היכולת הזאת להתבונן בטבע שסביב ולהעריך את יופיו ולתת את הדעת על סגנונם האדריכלי של הבניינים עומדת בניגוד בולט לדלות הפרטים בסיפוריו על היחסים הרגשיים שבין בני משפחתו ובינו לבני אדם שנקלעו בדרכו. עם השנים ביקשתי עוד ועוד תיאורים כאלה, אבל מה שלא שמעתי מפיו איני יכולה למסור לקוראַי. אבי הוא הסופר האמיתי, ואני הייתי לו לפה בלבד.

כשכתבתי את כל הדברים האלה בשמו לא ביקשתי אלא להבטיח שהפרק הזה בחייו יישמר, למען משפחתי ולמען כל מי שירצה לדעתו. וכדי לעשות את המלאכה כראוי החלטתי לספר את הסיפור בקולו של אבי. ניסיתי כמה וכמה אפשרויות ולבסוף הגעתי לכלל מסקנה שהדרך הטובה ביותר למסור את הסיפור הזה היא לספרו בגוף ראשון, שכן כך שמעתי אותו אני עם השנים.

לא נותר לי אפוא אלא לפתוח בסיפור מעשה מופלא זה של חיים והישרדות. אין צורך לומר שהסיפור הוא נכס למשפחתנו, אבל הוא גם בגדר מתנה לאבי, בתודה על לקחי הנחישות והחתירה לחיים שלמדנו ממנו ועל אהבתו המוחלטת, אהבה שאינה תלויה בדבר.

* * *

אני מבקשת להביע הערכה מקרב לב לבת דודתי, הלן פּיאנקה בּיניק, על מלאכת העריכה שעשתה ועל הערותיה המועילות, ועל הזמן, המאמץ והסבלנות שנדרשו ממנה בוודאי בעבודתה איתי כל השנים. תודה גם לאחותי נעמי על תמיכתה במפעל הזה ועל הערותיה בענייני עריכה והיסטוריה, שבלעדיהן אולי לא היה הספר הזה רואה אור. עוד אני מבקשת להודות לאמי סטפני, לאחותי שרון, למאייר ביק, ג'יל טרוי, לינדה אדמס, מנחם עינן, עדה ומיכאל שוסהיים ואדם ואיזבלה גילון — שייחדו מזמנם, העירו הערות וסייעו בהבאת המפעל הזה אל סיומו המוצלח. ולבסוף אני מבקשת להודות לאבנר שלו ולכל אנשי ההוצאה לאור של יד ושם אשר תרמו להוצאת הספר. תודה, תודה, תודה.

דנה עזריאלי