כל האור שאיננו רואים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל האור שאיננו רואים
מכר
אלפי
עותקים
כל האור שאיננו רואים
מכר
אלפי
עותקים

כל האור שאיננו רואים

4.5 כוכבים (71 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • תרגום: שאול לוין
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, שואה
  • מספר עמודים: 542 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 2 דק'

אנתוני דואר

אנתוני דוֹאֶר (באנגלית: Anthony Doerr; נולד ב-1973) הוא סופר אמריקאי זוכה פרס פוליצר. דואר נולד בקליבלנד, אוהיו וגדל בעיירה נובלטי שבמדינה. הוא בוגר בודין קולג' שבמיין ואוניברסיטת בולינג גרין סטייט שבמדינת הולדתו. דואר חיבר עד כה שני קובצי סיפורים, ממואר, ושני רומנים. הרומן השני שלו, כל האור שאיננו רואים (All the Light We Cannot See) פורסם בשנת 2014 וזיכה אותו בפרס פוליצר ובמדליית קרנגי לשנת 2015.‏ דואר מתגורר עם אשתו ושני בניו התאומים בבויזי, איידהו.

תקציר

מארי־לוֹר ל‘בלאן, גדלה בפריז עם אביה, המנעולן הראשי של מוזיאון הטבע. מיום שהיא מתעוורת מבלה מארי־לור את כל זמנה עם אביה במוזיאון כשהיא חוקרת באצבעותיה, באוזניה ובאפה את עשרות אלפי המוצגים המדעיים. כדי שתוכל להתמצא בסביבתה אביה בונה עבורה דגם של שכונת מגוריה, ששינון קפדני שלו מאפשר לה להגיע בכוחות עצמה למוזיאון. עם כיבוש פריז על ידי הצבא הגרמני ב-1940 נשלח אביה של מארי־לור להעביר מהמוזיאון לחוף מבטחים אבן־חן נדירה, וכך האב ובתו מוצאים את עצמם בביתו של הדוד אֶטיין בסן מאלו, בה מארי־לור צריכה ללמוד להתמצא.
 
וֵרנֶר פְּפֵניג גדל יחד עם אחותו בבית־יתומים בעיירת כורים בגרמניה. ביום שהוא מוצא מַקלט רדיו שבור ומצליח לתקנו ולקלוט באמצעותו שידורים מצרפת, נקבע עתידו. הוא נשלח לאחד מבתי־הספר היוקרתיים של הרייך השלישי, ובמהרה מנותבים כישוריו למעקב אחר שידורים מחתרתיים בכל אזורי הכיבוש הגרמני. ורנר קטן הגוף, שהשתוקק כל כך להשתייך למערכת ההיטלראית האדירה, מוצא עצמו באוגוסט 1944 קבור במרתף הרוס בסן מאלו שבצרפת, כשמכשיר רדיו פגום הוא הסיכוי היחיד שלו ליצור קשר עם העולם.
 
בשפה עדינה להפליא, בפרישׂה של יריעה רחבה דרך סיפור שאין אישי ממנו, מצליח אנתוני דואר לארוג יחד את סיפורי חייהם של שני מתבגרים לרומן עשיר שגדולתו ועוצמתו טמונות בחמלה הפורצת מכל פרק בו.
 
מאז יציאתו לאור עומד הספר במשך שבועות רבים בראש רשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס. הוא זיכה את מחברו, אנתוני דואר, בפרס פוליצר לשנת 2015 וכן בפרס אנדרו קרנגי למצוינות בסיפורת. זכויות התרגום של הספר נמכרו ל-35 מדינות.
 
“מדהים ביופיו!“ ניו־יורק טיימס
“אם הצלחתו של ספר נמדדת ביכולתו לרגש את קוראיו, ואם יש בו גיבורים בלתי נשכחים, ספרו של אנתוני דואר, זוכה פרס פוליצר, מנצח בשניהם.“ פבלישרז ויקלי

פרק ראשון

הנער 
 
 
חמישה רחובות צפונה משם, טוראי גרמני לבן שיער בן שמונה־עשרה ששמו ורנר פּפֵניג מתעורר לקול המיית סטקטו חרישית. לא הרבה יותר מגרגור. זבובים טופחים על זגוגית רחוקה. 
 
איפה הוא? ריחו המתוק, הכימי במקצת של שמן רובים; העץ הגולמי של ארגזי כדורים שהורכבו לא מזמן; ניחוח נפטלין של מצעים ישנים – הוא במלון. כמובן, 'ל'הוטל דֶז אַבּיי', 'מלון הדבורים'. 
 
עדיין לילה. עדיין מוקדם. 
 
מכיוון הים מגיעים שריקות וקולות רועמים; אש נורית נגד מטוסים. 
 
רב"ט נ"מ ממהר במסדרון, לעבר גרם המדרגות. "תגיע למרתף," הוא קורא לאחור, וּורנר מדליק את פנס השדה, מגלגל את השמיכה לתוך הקיטבג ומתחיל לצעוד במסדרון. 
 
לא כל כך מזמן, 'מלון הדבורים' היה מקום עליז, עם תריסים כחולים בוהקים בחזיתו וצדפות על קרח בבית־הקפה שלו ועם מלצרים ברטונים בעניבות פרפר שציחצחו כוסות מאחורי הבר. היו בו עשרים ואחד חדרי אירוח עם נוף לים ועם אח גדולה כמו משאית במבואה. פריזאים בחופשת סוף שבוע היו שותים כאן אפריטיפים, ולפניהם שליח מזדמן מהרפובליקה – שרים וסגני שרים וראשי מנזרים ואדמירלים – ובמאות שקדמו להם, פיראטים צרובי רוח: רוצחים, בוזזים, שודדים, יורדי ים. 
 
לפני כן, עוד לפני שהיה בכלל מלון, לפני חמש־מאות שנים תמימות, היה זה ביתו של קברניט אוניית מלחמה שזנח את הפשיטה על ספינות כדי לחקור דבורים בכרי העשב שמחוץ לסן־מאלו, שירבט במחברות ואכל דבש ישר מהחלות. בכותרות המשקופים עדיין מגולפות בעץ האלון דבורי ענק; המזרקה המכוסה קיסוס בחצר מעוצבת ככוורת. האהובים ביותר על ורנר הם חמישה ציורי קיר דהויים על תקרות החדרים המפוארים ביותר שלמעלה, בהם דבורים גדולות כילדים מרחפות על רקע כחול, זכרים גדולים ועצלים ופועלות עם כנפיים שקופות – מעל לאמבט משושה ובו מלכה יחידה באורך שלושה מטר, בעלת עיניים מרובות ובטן זהובת פרווה, מתפתלת לרוחב התקרה. 
 
במשך ארבעת השבועות האחרונים הפך המלון למשהו אחר: מבצר. יחידה אוסטרית של אנשי נ"מ חסמה כל חלון, הפכה כל מיטה על פיה. הם ביצרו את הכניסה, דחסו ארגזי פגזים בגרם המדרגות. הקומה הרביעית של המלון, שחדרי גן עם מרפסות צרפתיות נפתחים בה היישר אל סוללות המגן, היתה לביתו של תותח נ"מ מזדקן, מהיר־לוע, המכוּנה "88", שיכול לירות פגזים במשקל של עשרה קילוגרם למרחק ארבעה־עשר קילומטר. 
 
"הוד מלכותה", כך מכנים האוסטרים את התותח, ולאורך השבוע האחרון הם טיפלו בו כפי שדבורים פועלות עשויות לטפל במלכתן. הם האכילו אותו בשמנים, צבעו מחדש את הקנה, שימנו את גלגליו; הם ערכו שקי חול לרגליו כמו מנחות. 
 
ה"אַכְט אַכְט - השמונים ושמונה" המלכותי, שָליט קטלני שנועד להגן על כולם. 
 
כשה-88 יורה פעמיים ברצף מהיר, ורנר נמצא בחדר המדרגות, באמצע הדרך לקומת הקרקע. זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את התותח מטווח קרוב כל כך, וזה נשמע כאילו החלק העליון של המלון נקרע ממקומו. הוא מועד ומכסה את אוזניו בזרועותיו. הקירות מהדהדים כל הדרך למטה עד היסודות ובחזרה. 
 
ורנר שומע את האוסטרים, שתי קומות מעליו, נאבקים וטוענים מחדש, ואת הצרחות המתרחקות של שני הפגזים בעודם מתעופפים מעל הים, כבר במרחק שלושה-ארבעה קילומטר. הוא קולט שאחד החיילים שר. או אולי יותר מאחד. אולי כולם שרים. שמונה אנשי לוּפטוואפֶה, שאיש מהם לא יוציא את שעתו, שרים שיר אהבה ל"אכט אכט", מלכתם. 
 
ורנר רודף אחרי קרן פנס השדה שלו ברחבי המבואה. התותח הגדול יורה בפעם השלישית, זכוכית מתנפצת לא הרחק, ומבול של פיח משקשק במורד הארובות, וקירות המלון מצלצלים כמו פעמון שהלמו בו. ורנר חושש שהקול עלול לעקור את השיניים מחניכיו. 
 
הוא פותח את דלת המרתף ומשתהה רגע, עיניו נעות מצד לצד. "זהו זה?" הוא שואל. "הם באמת באים?" 
 
אבל מי יכול לענות לו? 

אנתוני דואר

אנתוני דוֹאֶר (באנגלית: Anthony Doerr; נולד ב-1973) הוא סופר אמריקאי זוכה פרס פוליצר. דואר נולד בקליבלנד, אוהיו וגדל בעיירה נובלטי שבמדינה. הוא בוגר בודין קולג' שבמיין ואוניברסיטת בולינג גרין סטייט שבמדינת הולדתו. דואר חיבר עד כה שני קובצי סיפורים, ממואר, ושני רומנים. הרומן השני שלו, כל האור שאיננו רואים (All the Light We Cannot See) פורסם בשנת 2014 וזיכה אותו בפרס פוליצר ובמדליית קרנגי לשנת 2015.‏ דואר מתגורר עם אשתו ושני בניו התאומים בבויזי, איידהו.

סקירות וביקורות

"כל האור שאיננו רואים" מרגש, אבל חסר בו משהו חשוב אריאנה מלמד הארץ 21/10/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
71 דירוגים
49 דירוגים
14 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
10/1/2025

ספר נהדר!!

14/7/2024

ספר אדיר, יוצא מן הכלל, כתוב יפה, מרגש, מלמד, אי אפשר להניח מהיד, נהניתי מאוד מהקריאה, מצורת הכתיבה, מהדמויות, מהסיפר. הכי מומלץ

29/3/2024

נהניתי מאד מהספר. כתוב יפה. העלילה קשה, הסופר הצליח להעביר את התחושות והמעשים של הגיבורה בצורה מדויקת וחודרת ללב. ממליצה מאד.

21/2/2024

מאוד נהניתי ממנו , היה מאוד מעניין. כתוב בצורה טובה. דמויות בנויות טוב. העלילה לא מאוד סוחפת אבל מאוד מעניינת ועשירה. נוח שהפרקים קצרים

18/2/2024

מקורי ומרתק

22/1/2024

אחד הספרים הטובים שקראתי. אין בו טיפת זיוף. אי אפשר להחמיץ אף משפט או מילה. אפילו תיאורי הנוף שבדרך כלל מעושים ומאולצים ונוטים לדלג עליהם, משתלבים בצורה מושלמת בסיפור. ממש היה ראוי לפוליצר.

10/1/2024

מצוין מיוחד באופן הצגת הנפשות הפועלות והמירקם ביניהם מרגש מומלץ לקריאה עולה על הסידרה בנטפליקס שגם היא לא רקעה

6/1/2024

נ ה ד ר

2/12/2023

נפלא. סיפור מרתק.

4/11/2023

אין מילים. פשוט מדהים וזהו

23/10/2023

פשוט מקסים, דמויות מהפנטות, מלא קסם, תשוקה לידע, וכמה פיסות של אור שלא זוכים לראות...

19/10/2023

ספר מקסים! מותח, מרגש, סוחף. מומלץ מאוד.

26/9/2023

מרתק , לא יכולתי להניח אותו , סיפור אנושי , תיאורים נפלאים !!!! אנתוני דואר אמן שמסוגל ליצור תמונות בדימיון . חובה !!! חבל שאין יותר כוכבים. "כל האור שאיננו יכולים לראות" מאת אנטוני דואר הוא יצירת מופת ספרותית, שמצליחה ללכוד את החוויה האנושית בתוך אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה – מלחמת העולם השנייה. באמצעות כתיבה מרגשת ותיאור נוגע ללב, דואר שוזר סיפור על מלחמה, אהבה, תקווה, והאור שיכול לזרוח אפילו בתוך החושך הגדול ביותר. מארי-לור לבלאן, נערה צרפתייה עיוורת, המתגוררת בעיר סן-מאלו. כאשר הגרמנים פולשים לצרפת, היא ובני משפחתה נאלצים לברוח מפריז, תוך שהם נושאים עמם סוד מסוכן. וורנר פניג, נער גרמני יתום, בעל כישרון יוצא דופן לתיקון מכשירי רדיו. הכישרון הזה מוביל אותו לשורות הנוער הנאצי, ומשם למסע שידחוף אותו להתמודד עם שאלות מוסריות גדולות מהחיים. שני הסיפורים נעים במקביל, ובאופן בלתי נמנע מצטלבים באירועים מרגשים, מטלטלים, ומלאי משמעות. ספר זה אינו רק סיפור מלחמה; הוא סיפור על מה שמרכיב אותנו כבני אדם – התקווה, הפחד, האהבה, והשאיפה להבין את העולם סביבנו. הוא מלא באור, גם כאשר נדמה שאין כזה. מומלץ בחום לכל מי שאוהב ספרות נוגעת ומשמעותית!

11/9/2023

יומיים תמימים לא הנחתי את הספר מידי עד שסיימתי לקרוא.

2/9/2023

לא פחות ממושלם

1/9/2023

Ery good,Vç e

20/8/2023

מלחמת העולם השנייה מזוית אחרת

6/8/2023

ספר שקשה לקרוא אותו כי יש בו הרבה מאוד המלחמה והסבל של האנשים , אבל הוא מותח רוצים להגיע לסוף הספר שהוא עצוב אבל טוב

28/5/2023

ספר מדהים יריעה היסטורית מרתקת שכל דמויותיה נקשרות זו לזו בסיפור של אור ותקווה אחרי חושך וקושי

20/5/2023

ספר טוב, כמו פעם. על טובים ועל רעים, על מצפון ןמוסר, על אהבה ומלחמה ובעיקר על רוח האדם.

29/4/2023

ספר יפהפה, קסום וסוחף. מתרחש על רקע מלחמת העולם השניה, אך במרכזו נפש האדם במצבים שונים, לוקח זמן להתחבר , אך בהמשך אי אפשר להתנתק. ספר ארוך אך שווה כל רגע. . מומלץ בחום.

24/3/2023

ספר מרתק נוגע בלב הקורא

23/2/2023

ארוך, לפעמים מפורט מאוד אבלללל שווה כל רגע. ספר עמוק. מיוחד. אכזרי ומלא אנושיות גם יחד

1/2/2023

מופלא

5/11/2022

ספר מעולה, רגיש וכתוב היטב. העלילה מרתקת ודרכה אפשר להבין איך זה לחיות בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי.

31/7/2022

נפלא. כל מילה נוספת מיותרת. ספר חכם, רגיש, מלא בתיאורים נפלאים ובאנושיות.

23/5/2022

ספר נפלא. עדין מאוד. אכזרי. זמנים קשים של מלחמה איומה. של פחד, גבורה, בגידה, אהבה... והדמויות... והמתח... צריך לזכור לנשום כשקוראים אותו. תהנו

16/12/2021

מוצלח

2/9/2021

נהניתי מאד והמלצתי כבר הלאה. מספר על תקופה מנקודות מבט שונות ודומות ומסקרנות. מפגיש סיפורים ודמויות באופן מרגש ולא מתאמץ. מלא פרטים יפהפיים ומדוקדקים על העולם- טבע, מוסיקה, ספרות, היסטוריה ומדע, ומצליח להקשר לכל אחת מהדמויות ביופי שלה, גם היופי הפחות צפוי או נראה לעין. מקסים.

11/7/2021

ספר שהוא אור . פשוט אור

3/7/2021

טוב מאד

22/1/2021

ספר מרתק, עוצמתי ומטלטל, נשאר איתך הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו, מעורר מחשבות על השואה, מציג גם את הצד של הצרפתים כקורבנות המלחמה, אבל גם את החיילים הגרמניים שעושים באמת מעשיי זוועה מצמררים כמי שאיבדו כל מוסר, רגש וצלם אנוש, אבל גם הם, קורבנות של פחד, עייפות, רעב, קור, בדידות תמידיים.

5/11/2020

טוב מאוד

29/9/2020

ספר מיוחד ומרתק. ממליץ בחום!

29/4/2020

ספר נפלא! מרתק!

15/11/2019

ספר נפלא ונדיר. כתוב באופן יפהפה ושונה. נותן תמןנה אחרת אנושית ונוגעת של החיים בתוך המלחמה. פשוט נפלא

19/11/2017

ספר מרגש ומרתק, מהיפים שנכתבו על התקופה.

16/11/2024

סיפור אנושי על רקע מלחמת העולם בשניה, כתוב ברגישות ובעדינות. מרתק. הפרקים האחרונים ( אחרי 1945) מיותרים לחלוטין ופוגמים באיכות הספר. לא תמיד צריך לסגור מעגלים.

20/2/2024

הסיפורים השונים שזורים יפה אחד בשני, עלילה מרתקת

9/12/2023

הסיפור של שני הגיבורים מעניין, אבל ההתקדמות של הסיפורים איטית. העלילה מתקדמת לאט, יש הרבה קפיצות בספר לא מאוד ברורות.

20/5/2023

ספר טו ב ומעניין מסיפורי מלחמת העולם השניה .

18/9/2020

לא רע אבל.מאד כבד ודי מדכא.

7/7/2020

אהבתי ונהנתי מהקריאה!

20/4/2020

אחד הספרים הכי מרתקים שקראתי לאחרונה…

13/4/2020

כתוב יפה ומעורר קריאה שוטפת. מעט היסטוריה והרבה אנושיות של אנשים פשוטים אהבתי

2/7/2019

לקח לי זמן להתרגל לאופן כתיבת הספר, אבל ברגע שנסחפתי לתוך הסיפור והדמויות הספר נהיה מצויין. הייתי שמחה לדעת מה עלה בגורלם של 2 משתנים בספר שעדיף לא לציין כדי לא לקלקל למי שעדיין לא קרא. ספר מומלץ שלא הנחתי מידי עד שסיימתי.

24/6/2024

ספר איטי מאוד רק בסוף הוא טיפה יותר מהיר. הסיפור די מדכא ומומלץ, אולי, לאוהבי ז'אנר ספרי השואה

14/11/2023

בינוני מינוס, לא מספיק מעניין

4/6/2024

ספר מקסים לא יכולתי להתנתק

סקירות וביקורות

"כל האור שאיננו רואים" מרגש, אבל חסר בו משהו חשוב אריאנה מלמד הארץ 21/10/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
כל האור שאיננו רואים אנתוני דואר
הנער 
 
 
חמישה רחובות צפונה משם, טוראי גרמני לבן שיער בן שמונה־עשרה ששמו ורנר פּפֵניג מתעורר לקול המיית סטקטו חרישית. לא הרבה יותר מגרגור. זבובים טופחים על זגוגית רחוקה. 
 
איפה הוא? ריחו המתוק, הכימי במקצת של שמן רובים; העץ הגולמי של ארגזי כדורים שהורכבו לא מזמן; ניחוח נפטלין של מצעים ישנים – הוא במלון. כמובן, 'ל'הוטל דֶז אַבּיי', 'מלון הדבורים'. 
 
עדיין לילה. עדיין מוקדם. 
 
מכיוון הים מגיעים שריקות וקולות רועמים; אש נורית נגד מטוסים. 
 
רב"ט נ"מ ממהר במסדרון, לעבר גרם המדרגות. "תגיע למרתף," הוא קורא לאחור, וּורנר מדליק את פנס השדה, מגלגל את השמיכה לתוך הקיטבג ומתחיל לצעוד במסדרון. 
 
לא כל כך מזמן, 'מלון הדבורים' היה מקום עליז, עם תריסים כחולים בוהקים בחזיתו וצדפות על קרח בבית־הקפה שלו ועם מלצרים ברטונים בעניבות פרפר שציחצחו כוסות מאחורי הבר. היו בו עשרים ואחד חדרי אירוח עם נוף לים ועם אח גדולה כמו משאית במבואה. פריזאים בחופשת סוף שבוע היו שותים כאן אפריטיפים, ולפניהם שליח מזדמן מהרפובליקה – שרים וסגני שרים וראשי מנזרים ואדמירלים – ובמאות שקדמו להם, פיראטים צרובי רוח: רוצחים, בוזזים, שודדים, יורדי ים. 
 
לפני כן, עוד לפני שהיה בכלל מלון, לפני חמש־מאות שנים תמימות, היה זה ביתו של קברניט אוניית מלחמה שזנח את הפשיטה על ספינות כדי לחקור דבורים בכרי העשב שמחוץ לסן־מאלו, שירבט במחברות ואכל דבש ישר מהחלות. בכותרות המשקופים עדיין מגולפות בעץ האלון דבורי ענק; המזרקה המכוסה קיסוס בחצר מעוצבת ככוורת. האהובים ביותר על ורנר הם חמישה ציורי קיר דהויים על תקרות החדרים המפוארים ביותר שלמעלה, בהם דבורים גדולות כילדים מרחפות על רקע כחול, זכרים גדולים ועצלים ופועלות עם כנפיים שקופות – מעל לאמבט משושה ובו מלכה יחידה באורך שלושה מטר, בעלת עיניים מרובות ובטן זהובת פרווה, מתפתלת לרוחב התקרה. 
 
במשך ארבעת השבועות האחרונים הפך המלון למשהו אחר: מבצר. יחידה אוסטרית של אנשי נ"מ חסמה כל חלון, הפכה כל מיטה על פיה. הם ביצרו את הכניסה, דחסו ארגזי פגזים בגרם המדרגות. הקומה הרביעית של המלון, שחדרי גן עם מרפסות צרפתיות נפתחים בה היישר אל סוללות המגן, היתה לביתו של תותח נ"מ מזדקן, מהיר־לוע, המכוּנה "88", שיכול לירות פגזים במשקל של עשרה קילוגרם למרחק ארבעה־עשר קילומטר. 
 
"הוד מלכותה", כך מכנים האוסטרים את התותח, ולאורך השבוע האחרון הם טיפלו בו כפי שדבורים פועלות עשויות לטפל במלכתן. הם האכילו אותו בשמנים, צבעו מחדש את הקנה, שימנו את גלגליו; הם ערכו שקי חול לרגליו כמו מנחות. 
 
ה"אַכְט אַכְט - השמונים ושמונה" המלכותי, שָליט קטלני שנועד להגן על כולם. 
 
כשה-88 יורה פעמיים ברצף מהיר, ורנר נמצא בחדר המדרגות, באמצע הדרך לקומת הקרקע. זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את התותח מטווח קרוב כל כך, וזה נשמע כאילו החלק העליון של המלון נקרע ממקומו. הוא מועד ומכסה את אוזניו בזרועותיו. הקירות מהדהדים כל הדרך למטה עד היסודות ובחזרה. 
 
ורנר שומע את האוסטרים, שתי קומות מעליו, נאבקים וטוענים מחדש, ואת הצרחות המתרחקות של שני הפגזים בעודם מתעופפים מעל הים, כבר במרחק שלושה-ארבעה קילומטר. הוא קולט שאחד החיילים שר. או אולי יותר מאחד. אולי כולם שרים. שמונה אנשי לוּפטוואפֶה, שאיש מהם לא יוציא את שעתו, שרים שיר אהבה ל"אכט אכט", מלכתם. 
 
ורנר רודף אחרי קרן פנס השדה שלו ברחבי המבואה. התותח הגדול יורה בפעם השלישית, זכוכית מתנפצת לא הרחק, ומבול של פיח משקשק במורד הארובות, וקירות המלון מצלצלים כמו פעמון שהלמו בו. ורנר חושש שהקול עלול לעקור את השיניים מחניכיו. 
 
הוא פותח את דלת המרתף ומשתהה רגע, עיניו נעות מצד לצד. "זהו זה?" הוא שואל. "הם באמת באים?" 
 
אבל מי יכול לענות לו?