מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים

הקדמה

המלחמה נגמרה, ואני מצאתי את עצמי בעולם ריק. שממת מוות מסביב. ממשפחתי לא נותר איש ואפילו אין קבר להזיל עליו דמעה.

התחלתי לפשפש ברשימות ובפתקים מימי פעילותי במחתרת היהודית, שהחבאתי בזמן מרד ורשה ב־1944. בשעה שהטמנתי אותם לא קיוויתי שיעלה בידי למצוא אותם, ואף לא שיערתי שיהיה טעם לכך. אך בזמן שהוצאתי אותם מן האדמה, נייר אחר נייר, דפים שהצהיבו בכתב שהיטשטש, נגלו לפתע לעיניי כאוצר בלום. מתוך כמה מהם פענחתי את הפרטים האישיים של "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" בצירוף הערותיי. במקום אחר מצאתי את תצלומיהם. כמה צריך הייתי בזמנו להתאמץ כדי לקבל ידיעות ותצלומים מידי ילדים חשדנים אלה, שאומנם צדקו בהחלט בחשדנותם.

לאט־לאט החלו לחזור לוורשה השוממת כמה ממוכרי הסיגריות שניצלו מההרג. ואז עלה רעיון במוחי לתאר, כמידת יכולתי, את קורות ה"חבורה" — תולדותיה של קבוצת ילדים יהודים בזמן הכיבוש הנאצי, שנראו לי מיוחדות במינן.

נפגשתי כמה פעמים עם בני החבורה ושוחחתי איתם. השוויתי את סיפוריהם זה לזה ואת כולם לרשימותיי. כמה דברים בדקתי במקורות מהימנים. על כל אלה הוספתי את הערותיי וזיכרונותיי מתקופת הימים שעמדתי בקשר עם החבורה, וכך נולד הספר הזה.

הנני רואה חובה נעימה לעצמי להודות לרחל אוירבך, להלנה מרנהולץ ולאלה מאהלר, וכן למערכת "יד ושם", על עזרתן והערותיהן החשובות בגיבוש הספר הזה.

המחבר

ירושלים, סיוון תשכ"ב (1962)

מפת אזורי הפעולה של מוכרי הסיגריות בוורשה 

מקרא:

1. בית אוכל אֶר־גֶה־אוֹ

2. המסעדה "ארבע עונות השנה"

3. חנות מכולת "יוּליוּס מַיינֶל"

4. כנסיית אלכסנדר הקדוש

5. תא נהגי החשמליות

6. "מוסד לאילמים חירשים ועיוורים"

7. הצלמניה

8. קולנוע "אפולו"

9. "בית החייל" הגרמני

10. מחנה מעבר של חיילים הונגרים

11. בניין ימק"א

12. מפקדת הז'נדרמריה הגרמנית

13. תיאטרון נוֹבוֹסצ'י

14. חנות מכולת "יוּליוּס מַיינֶל"

15. דירת "סבתא"

16. בית אוכל אֶר־גֶה־אוֹ

פרק ראשון

הפגישה

סתיו 1943. כבר עברו ימים רבים מאז נדַמו היריות בגטו המורד. נותרו רק השרידים המפוחמים של הבתים, והחומה המקיפה את בית הקברות הזה, שנרצחו בו כחצי מיליון יהודים.

בשלב זה ורשה הייתה "יוּדנריין" ("נקייה" מיהודים). החיים ברחובות העיר חזרו לשגרה. הסיפורים המופלאים על קבוצות של לוחמים יהודים שהתמודדו עם הגרמנים הנאצים כבר לא היו שיחת היום, והעיניים כבר לא בחנו את העוברים ושבים כדי לזהות פליטים מן הגטו. שוב נוסעים לשכונת ז'וֹליבּוֹז' דרך רחוב בּוֹניפרָטֶרסקה; בזמן הקרבות בגטו נסעו לשם מסביב, דרך רחוב זַקרוֹצ'ימסקה. בקיצור — הפולנים עברו לסדר היום על אסונם וגבורתם של יהודי ורשה.

רק הכרוזים הגרמניים, שאיימו בעונש מוות על כל פולני המסתיר יהודים, העידו על קיומם של הנשארים.

ואומנם היו יהודים מעטים שהצליחו להימלט מן ההרג בדרכים־לא־דרכים. הם הגיעו למה שכונה "הצד הארי" (הצד הפולני של העיר) וחיו שם בסתר חלקי או מוחלט: התחבאו בכל מיני מרתפים וחורבות, או בבתי פולנים, אם תמורת תשלום או אצל ידידים.

כל יום של חיים היה בעיניהם כזכייה בגורל, ובלבד להחזיק מעמד. הזמן לא שיחק לטובתם. הימים וגם השעות נמשכו ללא קץ. לפעמים נדמָה שהימים הרעים לא יעברו לעולם. אך בלב הבהב זיק של תקווה, וככל שקרב המוות, כן גבר המאבק על החיים.

זה היה הסתיו הראשון שבו חייתי כל־כולי בזהות בדויה. תעודת הזהות ותעודת העבודה שלי היו שתיהן מזויפות, קורות חיי — בדויים. סיפור מתוכנן ומחושב על העבר האישי, שלמדתי בעל פה, היה תנאי הכרחי להצלחה. גם אם היו מעירים אותי פתאום משינה הייתי יכול לדקלם מייד היכן אני עובד כביכול ומי הוא אבי המומצא (אדם בלא משפחה היה חשוד). לעיתים גם לא הזיק לרמוז על קשר כביכול עם המחתרת הפולנית, שהייתה לה השפעה לא מעטה על האוכלוסייה הפולנית.

למעשה, היה לי מגע עם מחתרת, אלא שזו הייתה המחתרת היהודית, והיה אסור להזכיר זאת אפילו ברמז. והסודיות הכפולה הזו — של יהדותי ושל השתייכותי למחתרת היהודית — ציוותה עליי משנה זהירות. היה צריך לחשב כל צעד, לתכנן בקפידה כל מילה ולעמוד במהירות הבזק על טיבו של כל קשר מקרי עם אדם חדש. מבע פנים, תנועה כלשהי או פרט בלבוש שימשו לעיתים אות אזהרה. היו לי כל מיני תחבולות כדי להתחמק מפגישה לא רצויה ברחוב, ואפילו מיצירת קשר עין בלבד. למשל, לקנח את האף, לקשור את שרוך הנעל, או להביט בחלון ראווה שהעוברים ושבים משתקפים בו, וכך להיות רואה ואינו נראה.

האימון היה קשה. וגם האיש הזריז ביותר, אוי לו אם איבד את הביטחון העצמי ואת השליטה על תנועותיו, אפילו להרף עין.

הלכתי ברחוב נוֹבִי שְׁוויאַט לעבר שדרות יֵרוֹזוֹלימְסְקִייֶה. שם, בבית מספר 23, כניסה ב, קומה שנייה, היה בית אוכל של אֶר־גֶה־אוֹ,1 וכמעט יום־יום אכלתי שם בצהריים. היה מאוחר למדי, ונחפזתי כדי להגיע לפני סגירת המקום. הרחוב המה מאדם. הלכתי מהר אך תנועותיי היו שלוות. עיניי הביטו קדימה, רחוק.

לפתע ראיתי שני נערים בתוך ההמון. האחד נראה כבן שש־עשרה, האחר — כבן שלוש־עשרה. פניו של הגדול היו זכורים לי מהגטו כמו מבעד לערפל. בן־רגע נצנצה בי ההשערה: אלה בוודאי ילדים יהודים עזובים. אך מייד דיבר אליי ההיגיון: לא ייתכן, טעות בידך, הרי כבר עברו כמה חודשים מאז חוסל הגטו. כמעט יום־יום צדים יהודים שמסתתרים בצד הארי. אין זה דבר קל להחזיק מעמד בסביבה כזו. יהודים רבים התמוטטו בהתמודדות היום־יומית הזו עם המוות. ואם מבוגרים התקשו לשרוד, לא כל שכן ילדים.

רגע אחד נפגשו מבטינו, ודי היה בכך. כל ספקותיי התפוגגו. נראה שיש ממש באמירה שיהודים "מריחים" זה את זה ממרחק. הם עברו על פניי והרגשתי שמבטיהם נעוצים בי.

החלטתי להתוודע אליהם. אבל להתוודע לזר ולעורר את אמונו לא היה מעשה קל. במקרים כאלה היה צריך לנהוג בזהירות יתרה, בלי לגלות מייד את כל הקלפים. ובעצם, החששות על־פי־רוב היו הדדיים. פגישות פתאומיות בין יהודים, ואפילו בין מכרים, אם לא היו ביניהם קשרי ידידות אמיצים, היו מסתיימות בדרך כלל כך: "סליחה אדוני, אני לא מכיר אותך, זו טעות". אחר כך היו שניהם נחפזים ופונים איש לדרכו בלי להשאיר עקבות. הנרדפים פחדו אף מפני הצל של עצמם.

ילדי רחוב, שחוץ מהבגד שלעורם היו חסרי כול, אומנם לא עניינו את ה"שמַלצוֹבניקים" (כינוי לפולנים שסחטו כספים מיהודים באיומי הלשנה והסגרה לגרמנים), וילדים אולי היו חשופים לסכנה פחות מהמבוגרים, ואף־על־פי־כן הקפידו גם הם על הזהירות, וכל מי שהתקרב אליהם היה צריך לנהוג לפי כללי החיים הנהוגים בצד הארי. הייתי חייב להיזהר משנה זהירות שלא לסכן את עצמי וגם לא "לשרוף" אותם.

פניתי אל הכניסה. הסבתי לרגע את ראשי ומבטינו נפגשו שוב. מחיצת הזרות האחרונה נפלה. נראָה שהנערים משתוקקים מאוד לנפש קרובה, כי מייד החלו לפסוע אחריי.

לחדר האוכל של אֶר־גֵֶה־אוֹ נכנסנו כמעט יחדיו. באי המקום היו קבצנים, פליטים מהשטחים שסופחו לרייך הגרמני, פקידים מפוטרים ובני שכבת האינטליגנציה שהתרוששו. נושא השיחות היה על־פי־רוב חדשות המלחמה. בסביבה זו של עניים הרגשתי בטוח יותר. יהודים שהסתתרו בצד הארי אכלו בבתי האוכל של אֶר־גֶה־אוֹ, שהיו פזורים בכל העיר.

הסבתי לשולחן. הנערים התיישבו ליד השולחן הסמוך. הגדול שבהם היה בעל פרצוף עגול ונעים, עיניים כחולות מביעות תבונה ובלורית בלונדית־כהה שופעת ומקורזלת, בקיצור — בעל מראה ארי, כולו אומר מרץ וביטחון עצמי. בגדיו היו מכובדים למדי: חולצה לבנה ונקייה וחליפה מניחה את הדעת. האחר דמה יותר ליהודי. פניו היו כחושות ומוארכות, אפו ארוך למדי ועיניו הכחולות־כהות היו רכות ועליזות. קווצות שׂערו ירדו על מצחו. הוא היה לבוש ז'קט ארוך ממידתו ומכנסיים קרועים. כפות רגליו היחפות הכחילו מקור.

הנערים סקרו את האולם. חשתי על גבי את מבטיהם החקרניים, וליבי אמר לי כי הם רוצים לשוחח איתי. מיהרתי לגמור את ארוחת הצהריים ועזבתי את האולם. בתנועת ראש רמזתי לנערים שיבואו אחריי. בחצר שאל אותי הגדול:

"סליחה, אדוני, לא עבדת במקרה בפּלָצוּבקה באוֹסטבָּן?"²

"ואתה, עבדת שם?" השבתי בשאלה.

הוא ענה לי "כן", אף־על־פי שבכך הודה שהוא יהודי.

"ומה אתה עושה כאן? איפה אתה גר?" הוסיף לשאול אותי. נראה ששתיקתי לשאלתו הקודמת נטעה בו ביטחון בקשר למוצאי. הרגשתי מבוכה. לא יכולתי לגלות את עיסוקי ואת מקום מגוריי. זה היה תנאי יסוד בפעילות המחתרת.

"אני גר בעיר, בין החורבות, מסתדר איכשהו," השבתי והעמדתי פנים מודאגות. רציתי שתנאי קיומי יישמעו דומים לתנאי חייהם. זה היה מסלק את כל המחיצות, בלי לפתוח פתח לאפשרות של סחיטה או הלשנה מצידם.

"אם תרצה, אתה יכול לישון איתנו, אצל פולנייה אחת," אמר הנער.

לשמע ההצעה נאלמתי דום. נדהמתי. לא הבנתי במה קניתי את אמונו. גילוי סודה של "מָלינָה" (כינוי למקום מחבוא) ללא מחשבה תחילה היה באותם הימים נדיר ביותר.

"יש עוד הרבה איתנו," הוסיף הנער השני. "אנחנו עוסקים במסחר בכיכר שלושת הצלבים.³ אנחנו חבורה אחת, קשוחים."

"לפעמים הנערים הפולנים 'מתחילים' איתנו, דורשים תעודות. אז אנחנו הולכים מכות," הוסיף הגדול.

לא האמנתי למשמע אוזניי. הסיפור היה בעיניי פרי דמיונם של הנערים. שום אדם לא היה מאמין בזה בלי לפקפק. כמה אמת יש בדבריהם? — שאלתי את עצמי. שוחחנו עוד שעה קלה. מצאתי איזה תירוץ להתחמק מהצעות העזרה שלהם, קבענו פגישה למחרת באותו המקום, ונפרדנו.

למחרת הגעתי למקום המיועד. הפעם התלווה אליי אחד מבני החסות⁴ שלי, שסיפרתי לו על קשריי עם נערים יהודים עזובים. עדיין לא התגבשה בי דעה ברורה על כוונת הנערים. בזמן הפגישה חברי היה אמור להתהלך ליד הרמקול, "הנבחן" (כך כונה הרמקול של הרדיו הגרמני, שהוצב ברחוב) שבשדרות יֵרוֹזוֹלימסקִִייֶה פינת רחוב נובי שוויאט, ולשים עין על הכניסה לבית מספר 23. התנאים חייבו דרכי זהירות כאלה. סיכמנו מראש שבמקרה של סכנה הוא ישרוק שריקה מסוימת לאות אזהרה.

הנער הגדול הופיע בכניסה, עבר את החצר ונכנס לחדר המדרגות של האגף הצדדי.

"מי הבן אדם שנטפל אליך ברחוב?" שאל במקום ברכת שלום. הבנתי שהנערים עקבו אחריי.

"אולי זה איזה שמַלצוֹבניק?" הוסיף לאחר שהייה קלה.

"לא, הוא רק שאל על איזה רחוב," עניתי באי־רצון, וכדי לשנות את הנושא אמרתי:

"איפה החבר שלך?"

"מייד יבוא, הוא במדרכה השנייה, בתצפית," הסביר בשלווה. "אתה מבין, לפעמים מושכים את הסחטנים בלי לשים לב. הם אוהבים לעקוב אחרי בני אדם."

דבריו שנאמרו מתוך גילוי לב פיזרו את כל חשדותיי ופקפוקיי. מייד בא הנער השני.

"מה נשמע?" "איפה אתה ישן?" "איך אתה מתפרנס?" האם ניצל מישהו מבני המשפחה שלך בגטו?" הנערים המטירו עליי ברד של שאלות. על שאלות אחדות נמנעתי מלענות, מטעמים עקרוניים, אבל על השאר עניתי ללא היסוס.

"לצערי איש מבני משפחתי לא ניצל."

"גם אנחנו נשארנו לבד," ענו בצוותא. הם הרגישו שאני נפש קרובה. אין דבר שמעורר קִרבה בין בני אדם יותר מגורל משותף.

"שוֹר!⁵ מישהו מתקרב," לחש השני.

לרגע הקשבנו כולנו לקול צעדים שעלה מלמטה. מישהו נכנס לדירה בקומת הקרקע, ושוב השתררה דממה.

"מה זה שור?" פניתי אל הגדול.

"ככה קוראים לי בכיכר. אצלנו יש לכולם כינויים. לו קוראים 'קרנף',"⁶ הורה באצבעו על חברו. "אתה לא רואה איזה אף ארוך יש לו?"

שנינו צחקנו, ואילו הוא הקדיר את פניו כנעלב.

"הוא לוקח מייד כל דבר ברצינות," אמר שור.

"כמה אתם בכיכר?" פניתי אל "קרנף" כדי להוציא אותו משתיקתו.

"עשרה ויותר. עושים עסקים בסיגריות, שומרים זה על זה ולא נכנעים," חזר והצטרף לשיחה.

"העסק פורח, בוא איתנו ותראה," הוסיף שור.

ההצעה קסמה לי. אני מודה שעדיין הטלתי ספק בקיומה של קבוצה מאורגנת של נערים יהודים, ועוד בלב "הרובע הגרמני" של ורשה. החלטתי לגשת איתם מייד לכיכר שלושת הצלבים. רציתי לראות ולהיווכח כמה אמת יש בסיפוריהם המופלאים.

יצאנו לרחוב. שור צעד בראש, אחריו הלך קרנף ואני בסוף, ובינינו נשמר מרחק של כמה צעדים, כדי שלא למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים. חצינו את שדרות יֵרוֹזוֹלימסקִִייֶה. ליד ה"נַבחן" הצטופפו המונים. שידרו חדשות מהחזית. נעצרנו לרגע. הכול ציפו לידיעות על נסיגת הגרמנים. בנשימה עצורה הקשיבו המאזינים לכל מילה. "פינוי מתוכנן" — ניער צעיר אחד את חברו. די היה בקריצת עין ובחיוך קל כתשובה. "אחרי קרב קצר ניתקנו את המגע עם האויב" — המאזינים החליפו מבטים. בקהל נשמע רחש כבוש של דברי לגלוג. המשכנו ללכת. ברחוב נובי שוויאט מספר 5 עברנו על פני המסעדה "ארבע עונות השנה" — "לגרמנים בלבד". מבעד לדלת הפתוחה בקעה המולת קולותיהם של חיילים גרמנים. כאן, כפי שהסביר לי שור, החבר שלו עוסק במכירות. סוף־סוף הגענו לכיכר שלושת הצלבים.