הדבר האחרון שהוא אמר לי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדבר האחרון שהוא אמר לי
מכר
אלפי
עותקים
הדבר האחרון שהוא אמר לי
מכר
אלפי
עותקים

הדבר האחרון שהוא אמר לי

4.4 כוכבים (78 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2848מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'

תקציר

לכל אחד יש סודות
לפני שאוֹוֶן מייקלס נעלם, הוא משאיר פתק לאשתו הטרייה והאהובה: תגני עליה. למרות הבלבול והפחד שלה, האנה הול יודעת בדיוק למי מתייחס הפתק — בתו בת השש־עשרה של אוון, ביילי.
ביילי, שאיבדה את אִמהּ באופן טרגי בילדותה. ביילי, שממש לא רוצה שום קשר עם אִמהּ החורגת החדשה.
החיפושים הנואשים של האנה אחרי אוון נכשלים. האף־בי־איי עוצר את הבוס של אוון, וסוכנים פדרליים פושטים על ביתה בסוסאליטו ללא הודעה מוקדמת. האנה מבינה שבעלה הוא לא מי שאמר שהוא, ושייתכן שהמפתח לזהותו האמיתית נמצא בכלל בידי ביילי, כמו גם התשובות לנסיבות היעלמותו.
האנה וביילי יוצאות יחד לגלות את האמת. אבל כשהן מתחילות לחבר את פיסות העבר של אוון, מתברר להן במהרה שהן גם בונות עתיד חדש, לא צפוי.

לורה דייב היא מחברת רבי־מכר בינלאומיים שתורגמו ל־38 שפות. היא כותבת בניו יורק טיימס, במגזין O, בניו יורק אובזרבר ובכתבי עת מובילים אחרים. מתגוררת עם משפחתה בסנטה מוניקה.

 "לא ניתן להניח מהיד."
 אנטרטיינמנט ויקלי

"מותחן מרגש ומלא חמלה על הקורבנות שאנו מקריבים למען האנשים שאנו הכי אוהבים."                                  ריל סימפל

"אי־אפשר להאמין שזה ספר המתח הראשון של לורה דייב — הוא פשוט עשוי כל כך טוב."                                   בוק ריפורטר

פרק ראשון

פתח דבר

אוֹוֶן נהג להקניט אותי על כך שאיבדתי הכול, על כך שבדרכי שלי, הבאתי את האובדן לדרגת אמנות. משקפי שמש, מפתחות, כפפות, כובעי בייסבול, בולים, מצלמות, טלפונים סלולריים, בקבוקי קוקה קולה, עטים, שרוכים. גרביים. נורות. תבניות קרח. הוא לא טועה. אכן הייתה לי נטייה להניח דברים שלא במקומם. דעתי הייתה מוסחת. שכחתי.

בדייט השני שלנו, כשיצאנו לאכול, איבדתי את כרטיס החניה. הגענו במכוניות נפרדות. בהמשך אוון התבדח על כך — הוא אהב להתבדח על כך שהתעקשתי לנהוג לבד לדייט השני שלנו. הוא הזכיר את זה אפילו בליל הכלולות שלנו. ואני התבדחתי על כך שערך לי חקירה צולבת באותו ערב, שאל אינספור שאלות על העבר שלי — על הגברים שהשארתי מאחור, על הגברים שעזבו אותי.

הוא קרא להם הבחורים־שכמעט. הוא הרים כוס לכבודם והודה להם על כך שלא ענו על הצרכים שלי, ולכן הוא זכה לשבת מולי.

אתה בקושי מכיר אותי, אמרתי.

הוא חייך. אני דווקא מרגיש שאני מכיר אותך.

גם אני הרגשתי ככה. זה היה מדהים, הדבר הזה שחי בינינו מהרגע הראשון. אני אוהבת לחשוב שבגלל זה דעתי הוסחה. בגלל זה איבדתי את כרטיס החניה.

חנינו בחניון של ה"ריץ־קרלטון" בדאונטאון סן פרנסיסקו. הסדרן צעק שלא אכפת לו אם בסך הכול אכלתי במסעדה.

הקנס על אובדן הכרטיס היה מאה דולר. "יכולת להשאיר כאן את המכונית במשך שבועות," אמר הסדרן. "מנין לי שאת לא עובדת עליי? מאה דולר פלוס מיסים על אובדן כרטיס. תקראי את השלט." מאה דולר פלוס מיסים כדי לחזור הביתה.

"את בטוחה שאיבדת אותו?" שאל אוון. אבל הוא חייך, כאילו זה הפרט העסיסי ביותר שלמד עליי במהלך הערב.

הייתי בטוחה. ובכל זאת בדקתי כל סנטימטר בוולוו השכורה שלי ובמכונית הספורט המפוארת של אוון (אפילו שלא נסעתי בה מעולם), וגם על הרצפה האפורה הבלתי אפשרית של החניון. שום כרטיס. בשום מקום.

שבוע אחרי שאוון נעלם, חלמתי שהוא עומד בחניון הזה. לבוש באותה החליפה — עם אותו חיוך מוקסם. בחלום הוא הסיר את טבעת הנישואים שלו.

תראי, האנה, הוא אמר. עכשיו איבדת גם אותי.

חלק 1
אין לי סבלנות למדענים שלוקחים קרש, מחפשים את החלק הדק ביותר וקודחים המון חורים היכן שקל לקדוח.

— אלברט איינשטיין

כשפותחים את הדלת לאנשים זרים...

תמיד רואים את זה בטלוויזיה. דפיקה על הדלת. מהצד השני מחכה נושא הבשורה שתשנה הכול. בטלוויזיה זה בדרך כלל שוטר או כבאי, אולי קצין במדים. אבל כשאני פותחת את הדלת — כשאני מגלה שהכול עומד להשתנות — השליח אינו שוטר או חוקר פדרלי במכנסיים מעומלנים. זו נערה בת שתים־עשרה בתלבושת כדורגל. עם מגיני שוקיים והכול.

"גברת מייקלס?" היא אומרת.

אני מהססת — כמו בדרך כלל, כשמישהו שואל אם אני מי שאני. התשובה היא כן ולא. לא החלפתי את שם המשפחה שלי. עד שפגשתי את אוון הייתי האנה הול במשך שלושים ושמונה שנים, ולאחר מכן לא מצאתי סיבה להפוך למישהי אחרת. אבל אוון ואני נשואים קצת יותר משנה. ובתקופה הזאת למדתי לא לתקן אנשים. כי מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם אני אשתו של אוון.

זה בבירור מה שהנערה הזאת רוצה לדעת, ולכן אני בטוחה שהיא בת שתים־עשרה, אחרי חיים שלמים שבהם סיווגתי אנשים לשתי קטגוריות רחבות: ילדים ומבוגרים. השינוי הוא תוצאה של השנה וחצי האחרונות, תוצאה של הבת של בעלי, ביילי בת השש־עשרה — גיל מאוד לא מזמין. זו תוצאה של הטעות שעשיתי כשפגשתי לראשונה את ביילי המסויגת, ואמרתי לה שהיא נראית צעירה לגילה. זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות.

או בעצם הדבר השני הכי נורא. הכי נורא היה הניסיון שלי לתקן את המעוות בהלצה, כשאמרתי שהלוואי שמישהו היה מוריד לי כמה שנים. ביילי בקושי עיכלה אותי מאז, חרף העובדה שלמדתי שאסור להתלוצץ עם נערה בת שש־עשרה. או בעצם, לדבר איתה בכלל.

אבל נחזור לידידתי בת השתים־עשרה, שעמדה בכניסה והעבירה משקל מנעל כדורגל מטונפת אחת לשנייה.

"מר מייקלס ביקש ממני לתת לך את זה," היא אומרת.

היא מושיטה את היד ומציגה בפניי דף שורות צהוב מקופל. האנה, כתוב בחזיתו, בכתב ידו של אוון.

אני לוקחת את הפתק המקופל ומסתכלת בעיניה. "סליחה," אני אומרת. "פיספסתי משהו? את חברה של ביילי?"

"מי זאת ביילי?"

לא ציפיתי לתשובה חיובית. תהום פעורה בין גיל שתים־עשרה לשש־עשרה. אבל אני לא מבינה מה קורה. למה אוון לא התקשר אליי פשוט? למה הוא עירב את הילדה הזאת? הניחוש הראשון שלי הוא שמשהו קרה לביילי, ושאוון לא יכול להתפנות אליה. אבל ביילי בבית. היא מתעלמת ממני כרגיל, והמוזיקה (הבחירה היומית: ביוטיפול, המחזמר על קרול קינג) מרעימה במורד המדרגות כמו תזכורת מתמדת לכך, שאני לא מוזמנת להיכנס לחדרה.

"סליחה. אני קצת מבולבלת... איפה ראית אותו?"

"הוא רץ אליי במסדרון," היא אומרת.

לרגע אני חושבת שהיא מתכוונת למסדרון הבית שלנו, החלל שנמצא ממש מאחורינו. אבל זה לא הגיוני. אנחנו גרים בבית צף במפרץ — בֵּית סירה כמו שנהוג לכנות זאת היום, למעֵט כאן, בסוסָליטוֹ, שיש בה קהילה שלמה של בתים כאלה. ארבע מאות במספר. כאן הם נקראים בתים צפים — עתירי זכוכית ונוף. המדרכה שלנו היא מזח, המסדרון הוא סלון.

"אז פגשת את מר מייקלס בבית הספר?"

"זה מה שאמרתי." היא נועצת בי מבט של, מה לא ברור? "אני וחברה שלי קלייר היינו בדרך לאימון. הוא ביקש שנקפיץ לך את זה. אמרתי שאני יכולה רק אחרי האימון, והוא אמר בסדר. הוא נתן לנו את הכתובת שלכם."

היא מרימה פיסת נייר שנייה, כמו הוכחה.

"הוא גם נתן לנו עשרים דולר," היא מוסיפה.

את הכסף היא לא מראה לי. אולי חוששת שאקח אותו ממנה.

"הטלפון שלו התקלקל או משהו והוא לא הצליח להשיג אותך. לא יודעת. הוא מיהר נורא."

"אז... הוא אמר שהטלפון שלו התקלקל?"

"אחרת מאיפה לי לדעת?" היא אומרת.

ואז הטלפון שלה מצלצל — לפחות נדמה לי שזה טלפון, עד שהיא שולפת אותו מתוך המכנסיים, והוא נראה יותר כמו ביפר מתוחכם. הביפרים חזרו?

מחזמר על קרול קינג. ביפרים מתוחכמים. עוד סיבה לכך שלביילי אין סבלנות אליי: יש עולם שלם של מושגי נעורים שאני לא מבינה בהם.

הנערה מקישה בזריזות על המכשיר שלה, כבר שוכחת מאוון ומהמשימה שזיכתה אותה בעשרים דולר. אני לא רוצה לתת לה ללכת, לא מבינה בדיוק מה קורה. אולי זאת מין בדיחה. אולי הוא חושב שזה מצחיק. אותי זה לא מצחיק. כרגע, לפחות.

"ביי," היא אומרת.

היא מתחילה להתרחק על פני המזח. אני צופה בה הולכת וקטנה בשמש השוקעת מעל ריצ'רדסון בֵּיי, קו הרקיע של הערב המוקדם בסן פרנסיסקו מאיר את דרכה.

ואז אני יוצאת מתוך עצמי. בתוך תוכי אני עדיין מצפה שאוון (אוון הליצן החמוד שלי) יזנק מצד המזח, ושארית נבחרת הכדורגל תצחקק מאחוריו ותחשוף את המתיחה שלא הבנתי. אבל הוא לא שם. אין אף אחד.

אני סוגרת את הדלת. משפילה מבט אל הפתק הצהוב המקופל בכף ידי. עדיין לא פתחתי אותו.

בשקט שהשתרר פתאום מתחוור לי שאני לא רוצה לפתוח אותו. אני לא רוצה לדעת מה כתוב בפתק. משהו בי עדיין רוצה להיאחז ברגע האחרון — הרגע שבו עוד חושבים שמדובר בבדיחה, בטעות, בשום דבר; הרגע לפני שיודעים בוודאות שמשהו התחיל, ואי־אפשר לעצור אותו.

אני מיישרת את הפתק.

הפתק של אוון קצר.

שורה אחת, חידה.

תשמרי עליה.

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
78 דירוגים
47 דירוגים
22 דירוגים
7 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
24/5/2025

מעולה. פשוט מעולה.

23/5/2025

עלילה סוחפת, שרוצים להגיע לסיומה , כולל אותנטיות אמריקאית , אהבתי

7/12/2024

ספר מצוין עם סיום מרגש. מומלץ מאוד

9/6/2024

יפה עמוק נוגע במקומות עמוקים ורגישים בנפש האדם.

6/5/2024

ספר מעניין שגורם לתהות על מערכות יחסים. אהבתי את ההתקדמות תוך השלמת הפרטים של העבר.

2/12/2023

ספר סוחף, מרתק ומלא בדילמות מוסריות

1/12/2023

טוב מאוד קריא ומותח ומפתיע

19/11/2023

מעולה רגיש ועם זאת מותח. מומלץ

1/10/2023

מצויין. מותח ומעניין. סיפור לא שגרתי עם הרבה דקויות ותובנות. נהנתי מאוד.

17/8/2023

מצויין

12/7/2023

מהמממם

30/6/2023

ספר מצויין.

28/6/2023

סהכ ספר קצבי ומהיר שכייף לקרוא

6/5/2023

ספר ממש טוב. מרתק ן ןפותח במידה הנכונה ומאד מאד אנושי.

20/4/2023

מקסים , מרגש , מרתק , קליל וזורם ממליצה בחום

16/4/2023

מעולה! כיף שגם יצאה עכשיו סדרה באפל..

26/2/2023

מעניין, מותח, כתוב היטב, נהנתי מאוד. מומלץ

4/2/2023

מדובר בספר מרגש ומותח שאי אפשר להניח לרגע! העלילה סוחפת, קצבית ומלאת מסתורין, יש כאן לא מעט סודות וגילויים מרעישים, שכבות, שכבות התגלו והוסרו. יש כאן אישה חזקה, עצמאית, נאמנה ונחושה בדיוק כמו שאני אוהבת. למען הגילוי הנאות, זיהיתי כבר בשלב מוקדם את הפתרון לתעלומה אבל זה לרגע לא פגם לי בהנאה. אני נהניתי במיוחד מזמינה גם אתכם יפעת ארניה

27/1/2023

מותח, זורם ומרתק

18/1/2023

מ ו ת ח מאדדד

26/11/2022

אהבתי מאד קראתי בנשימה אחת

16/11/2022

מותח, מעניין, אהבתי.

13/11/2022

מושלם. אהבתי. הצטערתי שנגמר

22/8/2022

עלילה סוחפת, חושפת בכל פעם רובד חדש. מרתק ונקרא בנשימה אחת.

20/8/2022

מרתק ומתפתל עם סיום לא צפוי.

15/8/2022

נקרא בפעם אחת - ספר מוצלח

15/8/2022

אהבתי , לא ממש ספר מתח,- משהו בין דרמה למתח , סוג של רומן ( עם הקטעים של העבר) ... מעניין. קראתי די רצוף. הסוף - סוג של עצוב / סוג של סוף טוב (משהו כזה כמו שעטנז בין שתי האופציות) סופרת טובה מאוד, מניחה שאקרא עוד ספרים שלה.

13/8/2022

הספר גנב לי את השנצ, התכוונתי לקרוא קצת ולהרדם והוא החזיק אותי ערה עד שסיימתי אותו. לא ספר מבריק אבל בהחלט זורם

11/8/2022

מותח, נוגע ללב, מעולה.

11/8/2022

כתוב היטב, סוחף

2/8/2022

מקסים

18/7/2022

מצויין

14/7/2022

מצוין

13/7/2022

מותח ומקורי, מסקרן ומעורר מחשבה. ספר מצוין!

11/7/2022

מותח ומקורי

31/12/2024

מרתק, כתיבה קולחת

12/5/2023

ספר מותח,כתוב בצורה קולחת ולגמרי אפשרי שמבוסס על סיפור אמיתי...

12/5/2023

חמוד

10/5/2023

ספר סוחף מהשנייה הראשונה שיכול להתאים למי שמחפש לצאת ממחסום קריאה...מותח ומעניין

22/4/2023

נחמד, קריא, מותח במידה, אהבתי את תיאור הקשר המתפתח ונבנה בין שתי הדמויות הראשיות.

4/2/2023

נהניתי לקרוא. ספר מרתק ומיוחד

19/11/2022

ספר חמוד מאוד. אהבתי :)

27/10/2022

מהפך דפים

6/10/2022

מעניין ולא כל כך מותי

29/9/2022

ספר מתח טוב. נעים וקולח בלי ארועים אכזריים שמאפיינים לפעמים ספרים כאלה.

14/9/2022

כתיבה תופסת וזורמת. לא ממש ספר מתח / טריילר. יותר רומן. סוף לא צפוי אבל אותי קצת איכזב

10/9/2022

מרתק

28/8/2022

לא רע בכלל. תרגום גרוע...

23/8/2022

ספר קליל? זורם ומעניין.

4/8/2022

ספר יפה, זה מותחן שתופס אותך ואי אפשר להניח את הספר. פחות אהבתי את הסוף..

25/7/2022

חמוד. קריא קליל. טיפונת מותחן. לא ממש. נהניתי למרות הכל

1/5/2024

איכשהו ציפיתי לסיום קצת יותר אופטימי…

19/3/2023

העלילה בנויה באופן מאוד מסודר ואהבתי את זה, והיה לספר הזה הרבה פוטנציאל להיות באמת ספר מתח מעולה, אבל הסוף שלו פשוט הרס הכל. היו לי ציפיות גבוהות ממנו וממש התאכזבתי

27/8/2022

עלילה צפויה והסיפור דל. הספר מאד קריא, קראתי אותו ברצף למרות שלא מדובר בספר מתח מהסוג שמחזיק את הקורא על קצות האצבעות. הסוף לפחות לא שבלוני.

24/7/2022

אני מאוכזב מהספר הזה כי הוא התחיל ממש טוב עם פוטנציאל אדיר אבל לא המריא באמת לשום מקום. אבל נתחיל מהדברים הטובים- הספר אינו ארוך והקריאה זורמת. העלילה מסופרת בזמן הווה ובגוף ראשון, שזה כשלעצמו נקודת זכות גדולה מבחינתי, מפיה של האנה הול כשבחלק מהפרקים ישנה חזרה לעבר המשותף עם אוון. ציפיתי שהחזרה לעבר תוסיף לעלילה וכל פעם יתגלה נדבך נוסף, אך לצערי החזרה התבררה לרוב כסתמית ומיותרת. כפי שאפשר להבין מהתקציר אכן יש התמקדות גדולה ביחסים בין האנה וביילי ובהתקרבות ביניהן לאורכו ואולי זה החלק הטוב ביותר בספר. לסיכום, זהו יותר ספר דרמה מאשר מתח (אם חייבים אולי מתח קל בלבד) ולאוהבי מתח אמיתי ברמה גבוהה ואדרנלין גועש- אפשר בהחלט לוותר

19/9/2023

ספר מייגע ברמות. לקח לי חודשים לסיים אותו. לא נשאר ערך מוסף

הדבר האחרון שהוא אמר לי לורה דייב

פתח דבר

אוֹוֶן נהג להקניט אותי על כך שאיבדתי הכול, על כך שבדרכי שלי, הבאתי את האובדן לדרגת אמנות. משקפי שמש, מפתחות, כפפות, כובעי בייסבול, בולים, מצלמות, טלפונים סלולריים, בקבוקי קוקה קולה, עטים, שרוכים. גרביים. נורות. תבניות קרח. הוא לא טועה. אכן הייתה לי נטייה להניח דברים שלא במקומם. דעתי הייתה מוסחת. שכחתי.

בדייט השני שלנו, כשיצאנו לאכול, איבדתי את כרטיס החניה. הגענו במכוניות נפרדות. בהמשך אוון התבדח על כך — הוא אהב להתבדח על כך שהתעקשתי לנהוג לבד לדייט השני שלנו. הוא הזכיר את זה אפילו בליל הכלולות שלנו. ואני התבדחתי על כך שערך לי חקירה צולבת באותו ערב, שאל אינספור שאלות על העבר שלי — על הגברים שהשארתי מאחור, על הגברים שעזבו אותי.

הוא קרא להם הבחורים־שכמעט. הוא הרים כוס לכבודם והודה להם על כך שלא ענו על הצרכים שלי, ולכן הוא זכה לשבת מולי.

אתה בקושי מכיר אותי, אמרתי.

הוא חייך. אני דווקא מרגיש שאני מכיר אותך.

גם אני הרגשתי ככה. זה היה מדהים, הדבר הזה שחי בינינו מהרגע הראשון. אני אוהבת לחשוב שבגלל זה דעתי הוסחה. בגלל זה איבדתי את כרטיס החניה.

חנינו בחניון של ה"ריץ־קרלטון" בדאונטאון סן פרנסיסקו. הסדרן צעק שלא אכפת לו אם בסך הכול אכלתי במסעדה.

הקנס על אובדן הכרטיס היה מאה דולר. "יכולת להשאיר כאן את המכונית במשך שבועות," אמר הסדרן. "מנין לי שאת לא עובדת עליי? מאה דולר פלוס מיסים על אובדן כרטיס. תקראי את השלט." מאה דולר פלוס מיסים כדי לחזור הביתה.

"את בטוחה שאיבדת אותו?" שאל אוון. אבל הוא חייך, כאילו זה הפרט העסיסי ביותר שלמד עליי במהלך הערב.

הייתי בטוחה. ובכל זאת בדקתי כל סנטימטר בוולוו השכורה שלי ובמכונית הספורט המפוארת של אוון (אפילו שלא נסעתי בה מעולם), וגם על הרצפה האפורה הבלתי אפשרית של החניון. שום כרטיס. בשום מקום.

שבוע אחרי שאוון נעלם, חלמתי שהוא עומד בחניון הזה. לבוש באותה החליפה — עם אותו חיוך מוקסם. בחלום הוא הסיר את טבעת הנישואים שלו.

תראי, האנה, הוא אמר. עכשיו איבדת גם אותי.

חלק 1
אין לי סבלנות למדענים שלוקחים קרש, מחפשים את החלק הדק ביותר וקודחים המון חורים היכן שקל לקדוח.

— אלברט איינשטיין

כשפותחים את הדלת לאנשים זרים...

תמיד רואים את זה בטלוויזיה. דפיקה על הדלת. מהצד השני מחכה נושא הבשורה שתשנה הכול. בטלוויזיה זה בדרך כלל שוטר או כבאי, אולי קצין במדים. אבל כשאני פותחת את הדלת — כשאני מגלה שהכול עומד להשתנות — השליח אינו שוטר או חוקר פדרלי במכנסיים מעומלנים. זו נערה בת שתים־עשרה בתלבושת כדורגל. עם מגיני שוקיים והכול.

"גברת מייקלס?" היא אומרת.

אני מהססת — כמו בדרך כלל, כשמישהו שואל אם אני מי שאני. התשובה היא כן ולא. לא החלפתי את שם המשפחה שלי. עד שפגשתי את אוון הייתי האנה הול במשך שלושים ושמונה שנים, ולאחר מכן לא מצאתי סיבה להפוך למישהי אחרת. אבל אוון ואני נשואים קצת יותר משנה. ובתקופה הזאת למדתי לא לתקן אנשים. כי מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם אני אשתו של אוון.

זה בבירור מה שהנערה הזאת רוצה לדעת, ולכן אני בטוחה שהיא בת שתים־עשרה, אחרי חיים שלמים שבהם סיווגתי אנשים לשתי קטגוריות רחבות: ילדים ומבוגרים. השינוי הוא תוצאה של השנה וחצי האחרונות, תוצאה של הבת של בעלי, ביילי בת השש־עשרה — גיל מאוד לא מזמין. זו תוצאה של הטעות שעשיתי כשפגשתי לראשונה את ביילי המסויגת, ואמרתי לה שהיא נראית צעירה לגילה. זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות.

או בעצם הדבר השני הכי נורא. הכי נורא היה הניסיון שלי לתקן את המעוות בהלצה, כשאמרתי שהלוואי שמישהו היה מוריד לי כמה שנים. ביילי בקושי עיכלה אותי מאז, חרף העובדה שלמדתי שאסור להתלוצץ עם נערה בת שש־עשרה. או בעצם, לדבר איתה בכלל.

אבל נחזור לידידתי בת השתים־עשרה, שעמדה בכניסה והעבירה משקל מנעל כדורגל מטונפת אחת לשנייה.

"מר מייקלס ביקש ממני לתת לך את זה," היא אומרת.

היא מושיטה את היד ומציגה בפניי דף שורות צהוב מקופל. האנה, כתוב בחזיתו, בכתב ידו של אוון.

אני לוקחת את הפתק המקופל ומסתכלת בעיניה. "סליחה," אני אומרת. "פיספסתי משהו? את חברה של ביילי?"

"מי זאת ביילי?"

לא ציפיתי לתשובה חיובית. תהום פעורה בין גיל שתים־עשרה לשש־עשרה. אבל אני לא מבינה מה קורה. למה אוון לא התקשר אליי פשוט? למה הוא עירב את הילדה הזאת? הניחוש הראשון שלי הוא שמשהו קרה לביילי, ושאוון לא יכול להתפנות אליה. אבל ביילי בבית. היא מתעלמת ממני כרגיל, והמוזיקה (הבחירה היומית: ביוטיפול, המחזמר על קרול קינג) מרעימה במורד המדרגות כמו תזכורת מתמדת לכך, שאני לא מוזמנת להיכנס לחדרה.

"סליחה. אני קצת מבולבלת... איפה ראית אותו?"

"הוא רץ אליי במסדרון," היא אומרת.

לרגע אני חושבת שהיא מתכוונת למסדרון הבית שלנו, החלל שנמצא ממש מאחורינו. אבל זה לא הגיוני. אנחנו גרים בבית צף במפרץ — בֵּית סירה כמו שנהוג לכנות זאת היום, למעֵט כאן, בסוסָליטוֹ, שיש בה קהילה שלמה של בתים כאלה. ארבע מאות במספר. כאן הם נקראים בתים צפים — עתירי זכוכית ונוף. המדרכה שלנו היא מזח, המסדרון הוא סלון.

"אז פגשת את מר מייקלס בבית הספר?"

"זה מה שאמרתי." היא נועצת בי מבט של, מה לא ברור? "אני וחברה שלי קלייר היינו בדרך לאימון. הוא ביקש שנקפיץ לך את זה. אמרתי שאני יכולה רק אחרי האימון, והוא אמר בסדר. הוא נתן לנו את הכתובת שלכם."

היא מרימה פיסת נייר שנייה, כמו הוכחה.

"הוא גם נתן לנו עשרים דולר," היא מוסיפה.

את הכסף היא לא מראה לי. אולי חוששת שאקח אותו ממנה.

"הטלפון שלו התקלקל או משהו והוא לא הצליח להשיג אותך. לא יודעת. הוא מיהר נורא."

"אז... הוא אמר שהטלפון שלו התקלקל?"

"אחרת מאיפה לי לדעת?" היא אומרת.

ואז הטלפון שלה מצלצל — לפחות נדמה לי שזה טלפון, עד שהיא שולפת אותו מתוך המכנסיים, והוא נראה יותר כמו ביפר מתוחכם. הביפרים חזרו?

מחזמר על קרול קינג. ביפרים מתוחכמים. עוד סיבה לכך שלביילי אין סבלנות אליי: יש עולם שלם של מושגי נעורים שאני לא מבינה בהם.

הנערה מקישה בזריזות על המכשיר שלה, כבר שוכחת מאוון ומהמשימה שזיכתה אותה בעשרים דולר. אני לא רוצה לתת לה ללכת, לא מבינה בדיוק מה קורה. אולי זאת מין בדיחה. אולי הוא חושב שזה מצחיק. אותי זה לא מצחיק. כרגע, לפחות.

"ביי," היא אומרת.

היא מתחילה להתרחק על פני המזח. אני צופה בה הולכת וקטנה בשמש השוקעת מעל ריצ'רדסון בֵּיי, קו הרקיע של הערב המוקדם בסן פרנסיסקו מאיר את דרכה.

ואז אני יוצאת מתוך עצמי. בתוך תוכי אני עדיין מצפה שאוון (אוון הליצן החמוד שלי) יזנק מצד המזח, ושארית נבחרת הכדורגל תצחקק מאחוריו ותחשוף את המתיחה שלא הבנתי. אבל הוא לא שם. אין אף אחד.

אני סוגרת את הדלת. משפילה מבט אל הפתק הצהוב המקופל בכף ידי. עדיין לא פתחתי אותו.

בשקט שהשתרר פתאום מתחוור לי שאני לא רוצה לפתוח אותו. אני לא רוצה לדעת מה כתוב בפתק. משהו בי עדיין רוצה להיאחז ברגע האחרון — הרגע שבו עוד חושבים שמדובר בבדיחה, בטעות, בשום דבר; הרגע לפני שיודעים בוודאות שמשהו התחיל, ואי־אפשר לעצור אותו.

אני מיישרת את הפתק.

הפתק של אוון קצר.

שורה אחת, חידה.

תשמרי עליה.

המלצות נוספות