דבר מזה לא נכון

פרולוג

היציאה ברגליים כושלות ממבואת המלון הממוזגת אל חומו הלבן המהביל של הלילה, אינה עוזרת לו להתפכח כהוא זה. הוא נמלא תחושת פאניקה קלסטרופובית. זיעה שנדמית כמו אלכוהול טהור פורחת במהירות על עורו, מתלחלחת על עמוד השדרה שלו ובשקע הגב. איך יכול להיות חם כל כך בשלוש בלילה? ואיפה היא? איפה היא? הוא מסתובב לבדוק אם הבחורה מאחוריו ורואה אותה מטושטשת, מתנודדת, כפול שתיים, מבעד לחלונות הזכוכית של בית המלון. ואז הוא רואה מכונית מאותתת לעצירה, ודפיקות לבו מתחילות להאט. היא כאן. סוף כל סוף. תודה לאל. הלילה הנוראי שלו הגיע לסופו. הוא מצמצם עיניים למקד את הראייה, לחפש את הֶבהק שערה הבלונדיני־לבן במושב הנהג, אבל הוא לא שם. החלון נפתח, והוא נרתע מעט.

"מה?" הוא אומר לאישה כהת־השיער ליד ההגה. "מה את עושה כאן? איפה אשתי?"

"זה בסדר," אומרת האישה. "היא שלחה אותי. היא שתתה יותר מדי. היא ביקשה ממני לקחת אותך הביתה. בוא. תיכנס."

הוא מסתכל אחורה לחפש את הבחורה, רואה אותה יוצאת מהמלון ומתרחקת במהירות בכיוון ההפוך, מצמידה את התיק אל צד גופה.

"יש לי מים. יש לי קפה. בוא. תהיה בבית תוך כלום זמן."

הכלב על ברכיה נהם חרש לעברו כשהחליק אל מושב הנוסע.

"חשבתי שעזבת?" הוא אומר ומגשש מאחוריו אחר חגורת הבטיחות. "חשבתי שנסעת מפה?"

האישה מחייכת אליו, פותחת בקבוק מים מפלסטיק ומעבירה אותו אליו.

"כן," היא אומרת. "עזבתי. אבל היא זקוקה לי. אז. בכל אופן. תשתה. תשתה הכול."

הוא מצמיד את הבקבוק לפיו היבש כל כך ולוגם. ואז הוא עוצם את עיניו ומחכה להיות בבית.

חלק ראשון

חדש בנטפליקס במאי:
היי! אני תאוֹמת יום ההולדת שלך!

קבלו עוף מוזר, היישר מבית היוצר של המפלצת בבית השכן ונוכל הדייטים הסדרתי. פודקאסט בתוך תוכנית דוקומנטרית, מעין פודומנטרי, אם תרצו. ביוני 2019 פתחה אליקס סאמֶר, המוּכּרת בזכות סדרת הפודקאסטים "כל הנשים" העוסקת בנשים מצליחות, בפרויקט ייחודי שנקרא היי! אני תאומת יום ההולדת שלך!, על אישה מקומית שנולדה באותו היום כמוה. ככל שהפרויקט הלך והתקדם, סאמר החלה ללמוד על שכנתה הצנועה הרבה מעבר למה שהיתה מסוגלת להעלות בדעתה, ובתוך שבועות ספורים חייה התרסקו, ושני אנשים מתו. לפניכם חומר גלם מצמרר בעליל, עם כמה הצצות מזעזעות אל פינותיה האפלות ביותר של האנושות: מובטח לכם שתבלעו את כולו בבינג' של יום אחד.

היי! אני תאומת יום ההולדת שלך!
סדרה מקורית של נטפליקס

המסך חשוך. לאט־לאט נחשף חלל הפְּנים של אולפן הקלטות.

בכיתוב על המסך נאמר:

הקלטה מהפודקאסט של אליקס סאמר, 20 ביוני 2019

קול אישה נכנס בפֵייד אִין. “נוח לך שם, ג’וֹזי?”

“כן, אני בסדר.”

“מעולה. אז. בזמן שאת מתארגנת, אולי פשוט תספרי לי מה אכלת לארוחת בוקר היום?”

“אה. אממ...”

“רק כדי לבדוק את איכות הצליל.”

“אה. טוב. אז אכלתי טוסט. שתי פרוסות. אחת עם ריבה. אחת עם חמאת בוטנים. וספל תה. היקר הזה ממארקס. בקופסה הזהובה.”

“עם חלב?”

“כן. עם חלב.”

הפוגה קצרה בדיבור.

המצלמה סוקרת את אולפן ההקלטות הריק, מתמקדת בפרטים: הקווים שעולים ויורדים במוניטור, זוג אוזניות נטוש, ספל קפה ריק.

“איך זה? זה בסדר?”

“כן. זה מעולה. אנחנו מוכנות. אני אספור אחורה משלוש, ואז אני אציג אותך. או־קיי?”

“כן. או־קיי.”

“מעולה. אז... שלוש... שתיים... אחת... שלום, וברוכים הבאים! אני אליקס סאמר, והנה לכם משהו קצת שונה...”

הקול דועך, והתמונה חוזרת לאפלה.

כתוביות הפתיחה מתחילות לרוץ על המסך.

שבת, 8 ביוני 2019

ג'וזי חשה בחוסר הנוחות של בעלה כשהם נכנסים לזוהרו הזהוב של הגסטרו־פאב. היא עברה על פני המקום הזה מאות פעמים. חשבה: לא בשבילנו. כולם צעירים מדי. על הלוח בחוץ מופיעות מנות שלא שמעה עליהן מימיה. מה זה בּוֹטארגה? אבל השנה יום ההולדת שלה חל בשבת, והשנה היא לא אמרה, אה, טייקאוויי ובקבוק יין זה בסדר, כשווֹלטר שאל אותה מה היא רוצה לעשות. השנה היא חשבה על זוהרו הזהוב של ה"לַנסדאוּן", על המיית השיחות, השמפניה בדליי קרח על השולחנות בחוץ בערבי קיץ חמימים, והיא חשבה על מעט הכסף שסבתה הורישה לה בצוואתה בחודש שעבר, והיא הסתכלה על עצמה בראי וניסתה לראות בעצמה אחת שחוגגת את יום הולדתה בגסטרו־פאב בקווינ'ס פארק ואמרה, "בוא נצא לארוחת ערב."

"טוב," אמר וולטר. "חשבת על מקום מסוים?"

והיא אמרה, "'לנסדאון'. אתה יודע. בסַלסבּרי רוֹאד."

הוא רק זקף גבה לעומתה ואמר, "יום הולדת שלך. בחירה שלך."

עכשיו הוא מחזיק למענה את הדלת, והיא נכנסת. הם עומדים רגע נטועים ליד שלט שמודיע — בבקשה לחכות שיושיבו אתכם, וג'וזי מסתכלת על האוכלים והשותים בשעת הערב המוקדמת הזאת, וזרועותיה מצמידות את תיקה לבטנה.

"פֵיר," היא אומרת לבחור הצעיר שמופיע עם לוח כתיבה. "ג'וזי. הזמנתי שולחן לשבע וחצי."

הוא מעביר את חיוכו ממנה אל וולטר ובחזרה ואומר, "לשניים, כן."

הוא מוביל אותם לשולחן נחמד בפינה. וולטר על ספסל, ג'וזי על כיסא קטיפה. הם מקבלים תפריטים מחוברים ללוחות. היא כבר בדקה את התפריט ברשת, כדי שתוכל לגגל הסברים אם לא תדע מהם, אז היא כבר יודעת מה היא רוצה. והם הולכים להזמין שמפניה. לא אכפת לה מה דעתו של וולטר.

תשומת לבה נמשכת אל כניסה רועשת בדלת הפאב. אישה נכנסת עם בלון שכתוב עליו — מלכת יומולדת. שערה בצבע בלונד חורפי, בתספורת שגורמת לו לנוע כמו נוזל. היא לבושה מכנסיים רחבים וחולצה משתי פיסות בד שחור הקשורות זו לזו בשרוכים בצדדים. עורה מבהיק. חיוכה רחב. כעבור זמן קצר נכנסת בעקבותיה קבוצת אנשים בגיל דומה; מישהו מחזיק זר פרחים; אחר נושא מבחר של אריזות מתנה מפוארות.

"אליקס סאמר!" אומרת האישה בקול שנשמע ברחבי הפאב. "שולחן לארבעה־עשר."

"תראי," וולטר אומר ודוחק בה בעדינות בידו, "עוד כלת יומולדת."

ג'וזי מהנהנת בהיסח הדעת. "כן," היא אומרת. "נראה ככה."

הקבוצה הולכת בעקבות המלצר אל שולחן ממש מול שולחנה של ג'וזי. ג'וזי רואה שלושה דליים של קרח כבר עומדים על השולחן, בכל אחד מהם שני בקבוקי שמפניה מקוררת. הם מתיישבים בצעקות רעשניות של מי יושב איפה ולא רוצָה לשבת ליד הבעל למען השם, והאישה שנקראת אליקס סאמר מכוונת את כולם בחיוך רחב, בשעה שגבר ג'ינג'י גבוה שהוא ודאי בעלה לוקח את הבלון מידה וקושר אותו למשענת הכיסא. בתוך זמן קצר הם ישובים, ובקבוקי השמפניה הראשונים נפתחים בקולות נפץ ונמזגים אל תוך ארבעה־עשר גביעים ומורמים באוויר בידי ארבעה־עשר אנשים בעלי זרועות שזופות וצמידי זהב ושרוולי־חולצות לבנים פריכים, והם כולם מקרבים את הגביעים זה לזה, הרחוקים ביותר בקצות השולחן קמים על רגליהם כדי להגיע אל מעבר לשולחן, ואומרים כולם יחד, "לאליקס! מזל טוב!"

ג'וזי קובעת את מבטה באישה. "בת כמה היא נראית לך?" היא שואלת את וולטר.

"אלוהים. אין לי שמץ. קשה לדעת בימינו. תחילת הארבעים אולי?"

ג'וזי מהנהנת. זהו יום הולדתה הארבעים וחמש. היא מתקשה להאמין. פעם, כשהיתה צעירה, חשבה שארבעים וחמש יגיע לאט כל כך, שזה כמעט לא אפשרי. היא חשבה שארבעים וחמש יהיה עולם אחר. אבל הוא הגיע במהירות, והוא לא מה שחשבה שיהיה. היא העיפה מבט בוולטר, בתהילתו המתפוגגת, ותהתה כמה שונים היו פני הדברים אלמלא פגשה אותו.

היא היתה בת שלוש־עשרה כשנפגשו. הוא היה מבוגר ממנה לא מעט; בעצם, מבוגר ממנה בהרבה. כולם היו המומים בשעתו, חוץ ממנה. התחתנה בגיל תשע־עשרה. תינוקת בגיל עשרים ושתיים. עוד אחת בגיל עשרים וארבע. חיים בהרצה מהירה קדימה, ונראה שממש עכשיו היא אמורה להעפיל אל הפסגה והשיא ואחר כך לרדת לאיטה, מסופקת, מן העבר השני. אבל התחושה היא כאילו מעולם לא היה שיא, רק תהום שנוצרה בעקבות טראומה שמוסיפה לרחוש עוד עוד בבטנה בגוש של אֵימָה.

וולטר כבר פרש לגמלאות, שערו נעלם ועמו חלק ניכר מכושר השמיעה והראייה שלו, ושיא אמצע החיים שלו כבר רחוק כל כך בעבר ושקוע כל כך בגידולן האינטנסיבי־כברזל־מלובן של ילדות קטנות, שכמעט אין שום דרך לזכור איך הוא היה בגילה.

היא מזמינה פֶטה ולחם עגבניות מיובשות, ואחריו טָליאָטָה טונה ("המילה טליאטה נגזרת מהפועל טליארֶה, לחתוך") עם מחית שעועית קנליני, ובקבוק וֶו קליקֹו ("וֶו קליקו יֶלוֹ לייבּל אהוב בזכות טעמיו הקלויים והעשירים"), והיא אוחזת בידו של וולטר ומעבירה את אגודלה על העור הזרוּע כתמי זִקנה ושואלת, "אתה בסדר?"

"כן, בטח. אני בסדר."

"אז מה דעתך על המקום הזה?"

"הוא... כן. הוא בסדר. הוא מוצא חן בעיניי."

ג'וזי קורנת. "יופי," היא אומרת. "אני שמחה."

היא מגביהה את כוס השמפניה שלה ומושיטה אותו לעבר כוסו של וולטר. הוא משיק כוסות ואומר, "מזל טוב."

החיוך קבוע בפניה של ג'וזי בשעה שהיא מביטה באליקס סאמר וקבוצת החברים הגדולה שלה, בבעלה הג'ינג'י שזרועו מונחת ברפיון על משענת הכיסא שלה, במגשי הבשרים והלחמים הגדולים המובאים לשולחנם ולובשים צורה לפניהם כאילו קרצו אותם מהאוויר, צליל קולם, הרעש שהם מקימים, האופן שבו הם ממלאים כל סנטימטר בחלל בקולותיהם ובזרועותיהם ובידיהם ובדבריהם. האנרגיה שהם פולטים תוססת, זוהר צפוני משכֵּר ומתערבל של תחושת זכות מזהירה ומעצבנת. ובלב כל העסק יושבת אליקס סאמר עם חיוך רחב ושיניים גדולות, עם שערה שתופס את האור, שרשרת הזהב הפשוטה שלה שמשהו תלוי עליה ולוחך את עצמות הבריח הזוהרות עם כל תנועה שלה.

"מעניין אם היום גם ממש יום ההולדת שלה?" היא מהרהרת.

"אולי," אומר וולטר. "אבל שבת, אז מי יודע."

ידה של ג'וזי מוצאת את השרשרת שהיא עונדת לצווארה מאז גיל שלושים; מתנת יום ההולדת שקיבלה אז מוולטר. היא חושבת שאולי כדאי להוסיף לה תליון. משהו נוצץ.

וולטר מעביר לה עכשיו מתנה קטנה על השולחן. "זה לא משהו גדול. אני יודע שאמרת שאת לא רוצה כלום, אבל לא האמנתי לך." הוא מחייך אליה חיוך רחב, והיא מחזירה לו חיוך. היא מקלפת את העטיפה מהמתנה הקטנה ושולפת בקבוק של בושם "טד בייקר".

"זה מקסים," היא אומרת. "תודה רבה לך." היא נרכנת ונושקת לו ברוֹך על לחיו.

בשולחן ממול, אליקס סאמר פותחת שקיות מתנות וכרטיסי ברכה ומשגרת תודות לחבריה ובני משפחתה. היא מניחה כרטיס על השולחן, וג'וזי רואה שמודפס עליו המספר 45. היא דוחקת בזרועה בוולטר. "תראה," היא אומרת. "ארבעים וחמש. אנחנו תאומות יום הולדת."

בשעה שהמילים יוצאות מפיה, חולף בגופה יגון מכרסם שחוותה רוב חייה. מיָמיה לא מצאה דבר לתלות בו את התחושה הזאת בעבר; היא מעולם לא ידעה מה פירושה. אבל כעת היא יודעת.

פירושה שהיא טועה; שהכול, ממש הכול בה, הוא טעות, והזמן לתקן את עצמה הולך ואוזל.

היא רואה את אליקס קמה והולכת לעבר השירותים, קופצת גם היא על רגליה ואומרת, "אני הולכת לשירותים."

וולטר מרים את מבטו המופתע מנקניק הפַּרמה והמֵלון, אבל אינו אומר דבר.

כעבור רגע ניבטות הבבואות של ג'וזי ואליקס זו ליד זו מן הראי מעל הכיורים.

"היי!" אומרת ג'וזי, וקולה בוקע גבוה מכפי שדמיינה. "אני תאומת יום ההולדת שלך!"

"אה!" אומרת אליקס, והבעתה מתחממת ונפתחת בן רגע. "גם לך יש היום יום הולדת?"

"כן. ארבעים וחמש היום!"

"אה, וואו!" אומרת אליקס. "גם אני. מזל טוב!"

"וגם לך!"

"באיזו שעה נולדת?"

"אלוהים," אומרת ג'וזי. "אין לי מושג."

"גם לי לא."

"נולדת כאן בסביבה?"

"כן. בסיינט מרי'ס. ואַת?"

לבה של ג'וזי קופץ. "גם אני בסיינט מרי'ס!"

"וואו!" אומרת אליקס שוב. "זה מבהיל."

אצבעותיה של אליקס נשלחות אל התליון שעל צווארה, וג'וזי רואה שזאת דבורה זהובה. היא עומדת להגיד משהו נוסף על צירוף המקרים של ימי ההולדת שלהן, כשדלת השירותים נפתחת, ואחת החברות של אליקס נכנסת.

"הנה את!" אומרת החברה. היא לבושה ג'ינס דהוי בסגנון שנות השבעים וחולצה שגולשת מהכתף, ובאוזניה עגילי חישוק ענקיים.

"זואי! הגברת הזאת כאן היא תאומת יום ההולדת שלי. זאת אחותי הגדולה, זואי."

ג'וזי מחייכת אל זואי ואומרת, "נולדנו באותו היום, באותו בית חולים."

"וואו! מדהים," אומרת זואי.

אחר כך זואי ואליקס מסיטות את השיחה מצירוף המקרים הענקי, וג'וזי קולטת מיד שהוא עבר, אותו רגע מוזר של חיבור, שעבור אליקס הוא היה חולף וחסר משקל, אבל עבורה הוא נושא משום־מה חשיבות ומשמעות, והיא רוצה לתפוס אותו ולהפיח בו בחזרה רוח חיים, אבל איננה יכולה. עליה לחזור לבעלה וללחם העגבניות המיובשות שלה ולהניח לאליקס לחזור לחבריה ולמסיבה שלה. היא פולטת "אז ביי" שקט, וכשהיא מסתובבת לצאת, אליקס קורנת אליה ואומרת, "מזל טוב, תאומת יום הולדת!"

"גם לך!" אומרת ג'וזי.

אבל אליקס לא שומעת אותה.

01:00

ראשה של אליקס מסתובב מהאלכוהול. יותר מדי. ניית'ן מוזג לעצמו ויסקי, והריח מסובב עוד יותר את ראשה של אליקס. הבית שקט. לפעמים כשבאה בייביסיטר אנרגטית במיוחד, הילדים עדיין ערים כשהם חוזרים הביתה, חסרי מנוחה וערניים בצורה מעצבנת להפליא. לפעמים הטלוויזיה דולקת בקולי קולות. אבל לא הערב. הבייביסיטר השקטה בת החמישים ומשהו הלכה לפני חצי שעה, והבית מסודר, המדיח מזמזם, החתולה חוצה את הספה ברוב משמעות לעבר אליקס ומגרגרת עוד לפני שידה אפילו נוגעת בפרווה.

"האישה הזאת," היא קוראת אל ניית'ן ושולפת את אחד מטפרי החתולה ממכנסיה. "זאת שלא הפסיקה ללטוש עיניים. היא נכנסה לשירותים. מתברר שגם היא בת ארבעים וחמש היום. בגלל זה היא לטשה עיניים."

"הא," אומר ניית'ן. "תאומת יום הולדת."

"וגם היא נולדה בסיינט מרי'ס. מצחיק, אתה יודע שתמיד חשבתי שהיינו אמורות להיות שתיים. תמיד תהיתי אם אמא שלי השאירה את השנייה בבית החולים. אולי זאת היא?"

ניית'ן מתיישב לידה בכבדות ומערבל את הוויסקי שלו סביב קוביית קרח יחידה, אחת הקוביות הגליליות הענקיות שהוא מכין ממים מינרליים. "היא?" הוא אומר בביטול. "מאוד לא סביר."

"למה לא?"

"מפני שאת יפהפייה והיא..."

"מה?" אליקס מרגישה צדקנות הולכת ונבנית בחזהּ. היא אוהבת מאוד את זה שניית'ן חושב שהיא יפה, אבל היתה רוצה שיראה גם את היופי בנשים שאינן מושכות באופן קונבנציונלי כל כך. הוא נשמע רדוד ומיזוגיני כשהוא יורד על המראֶה של נשים. וגורם לה להרגיש כאילו היא לא באמת אוהבת אותו. "לדעתי היא היתה יפה מאוד. אתה יודע, העיניים החומות האלה שהן כמעט שחורות. וכל השיער הגלי. בכל אופן, זה מוזר, מה? הרעיון ששני אנשים נולדו באותו המקום ובאותו הזמן."

"לא באמת. בטח נולדו עוד עשרה תינוקות בסיינט מרי'ס באותו היום."

"אבל לפגוש אחד מהם. ביום ההולדת שלך."

החתולה המגרגרת ישובה יפה על ברכיה עכשיו. היא מעבירה את קצות אצבעותיה בגדילי הפרווה סביב צווארה ועוצמת עיניים. החדר מסתובב שוב. היא פוקחת את עיניה, מחליקה את החתולה מעל ברכיה, רצה לשירותים במסדרון ומקיאה בחוזקה.

יום ראשון, 9 ביוני

ג'וזי מתעוררת פתאום משלולית חלום רדודה, חלום קרוב כל כך לפני השטח של תודעתה, שהיא כמעט יכולה לשלוט בו. היא נמצאת ב"לנסדאון". אליקס סאמר שם, והיא קוראת לה להצטרף אליהם לשולחן. על השולחן קערות פירות מפוארות. החברים שלה עוזבים. הפאב ריק. אליקס וג'וזי יושבות זו מול זו, ואליקס אומרת, "אני צריכה אותך." ואז ג'וזי מתעוררת.

בגלל האוטובוסים.

האוטובוסים תמיד מעירים אותה.

הם גרים בצמוד לתחנת אוטובוס ברחוב סואן ומלוכלך בנקודת המפגש בין קילבֶּרן לפדינגטון. לדברי אתר היסטוריה מקומי באינטרנט, הווילות הוויקטוריאניות הגדולות ברחוב הזה נבנו עבור סוחרים עשירים בשנת 1876. הכביש הוביל פעם למרחצאות בקילברן פּריוֹרי, ובוודאי הָמה מגלגלי כרכרות ונקישות פרסות של סוסים. מאז נחלקה כל וילה מפוארת לאורך הרחוב לדירות שהוסבו במגושם לצורתן הנוכחית, וקירות הטיח החיצוניים מוכתמים בצבעו של עיתון ישן בשל התנועה הבלתי פוסקת שעוברת בסמוך כל כך. והאוטובוסים. שלושה כאלה חולפים ברחוב, ואחד מהם עובר או עוצר בחוץ מדי כמה דקות. לחישת ההידראוליקה כשהם נעצרים בתחנה חזקה כל כך, שלפעמים הכלב מצטנף באחת הפינות מרוב פחד.

ג'וזי בודקת מה השעה. 08:12 בבוקר. היא פותחת את וילון הג'ינס הכבד ומציצה החוצה לרחוב. היא במרחק צעדים ספורים מפני האנשים שיושבים באוטובוס, כולם לא מודעים לאישה שמרגלת אחריהם מחלון חדר השינה שלה. הכלב מצטרף אליה, והיא חופנת את ראשו בידה. "בוקר טוב, פְרֶד."

יש לה הנגאובר קל. חצי בקבוק שמפניה אתמול בערב, ואחריו הם סיימו בסמבוקה. הרבה יותר משג'וזי רגילה לשתות. היא הולכת לסלון, שם וולטר יושב לשולחן האוכל ליד החלון ומסתכל על הרחוב.

"בוקר טוב," הוא אומר וזורק לעברה חיוך קטן לפני שהוא מחזיר את מבטו למסך המחשב שלו.

"בוקר טוב," היא עונה בדרכה לאזור המטבח. "האכלת את הכלב?"

"כן, האכלתי. וגם הוצאתי אותו."

"תודה," היא אומרת בחמימות. פרד הוא הכלב שלה. וולטר אף פעם לא רצה כלב, ופחות מכול כלב כיס קטן כמו פרד, שהוא מגזע פּוֹמצ'י. היא לוקחת עליו אחריות מלאה, ואסירת תודה לוולטר כל אימת שהוא עוזר לה איתו.

היא מכינה לעצמה טוסט וספל תה ומתכרבלת על הספה הקטנה בפינת החדר. כשהיא מדליקה את הטלפון שלה, היא רואה שגיגלה אמש את אליקס סאמר. זה מסביר למה חלמה עליה לפני שהתעוררה.

נראה שאליקס סאמר היא בעלת פודקאסט ועיתונאית ידועה למדי. יש לה שמונת אלפים עוקבים באינסטגרם וכנ"ל בטוויטר. בביו שלה כתוב: "אמא, עיתונאית, פמיניסטית, חטטנית מקצועית ודוחפת אף לעניינים לא לה, פנאטית יוגה כושלת, תושבת/אוהבת קווינ'ס פארק". ואז יש קישור לערוץ הפודקאסט שלה שנקרא "כל הנשים", ובו היא מראיינת נשים מצליחות על היותן נשים מצליחות. ג'וזי מזהה חלק מהשמות: שחקנית, קריינית חדשות, ספורטאית.

היא מתחילה להקשיב לאחד הפרקים: אישה ששמה מארי לה ז'ון שמנהלת אימפריית יופי גלובלית. קולה של אליקס בהצגת האורחת נשמע כמו קטיפה, וג'וזי יכולה להבין מדוע בחרה במסלול הקריירה המסוים הזה.

"מה את שומעת?" היא שומעת את וולטר שואל.

"סתם איזה פודקאסט. זאת האישה ההיא, אליקס, שפגשנו בפאב אתמול. תאומת יום ההולדת שלי. זה מה שהיא עושה," היא עונה.

היא ממשיכה להאזין זמן־מה. האישה שקוראים לה מארי מדברת על נישואיה בגיל צעיר לגבר ששלט בה. "כל מה שעשיתי — הוא שלט בו, בכל מה שאכלתי, בכל מה שלבשתי. הוא הסית את הילדים שלי נגדי. הוא הסית את החברים שלי נגדי. החיים שלי היו כל כך קטנים, כאילו הוא לקח וסחט מהם את הטיפה האחרונה שלי. ואז, ב־2005, הוא מת בפתאומיות גמורה. וזה היה כמו ללחוץ על כפתור אתחול מחדש לחיים שלי. גיליתי שלכל אורך השנים האפלות האלה עם בעלי, כשחשבתי שאני לבד לגמרי בעולם, כל מיני אנשים חיכו ברקע שאחזור, הם היו שם כל הזמן. הם הרימו אותי ולקחו אותי איתם."

ושוב קולה של אליקס. "ואם בעלך — ואני מקווה שזה לא יישמע אכזרי או לא רגיש מצדי להגיד את זה — אם הוא לא היה מת בגיל צעיר כל כך, איך היה נראה המסלול שלך, לדעתך? את חושבת שהיית אולי מוצאת את דרכך למקום שאת נמצאת בו היום? נראה לך שההצלחה שלך, שכל מה שהשגת, אולי הגורל מילא בה איזה תפקיד? או שלדעתך העובדה הטרגית שבעלך נפטר היא הדבר היחיד שאיפשר לך ללכת במסלול הזה?"

"זאת שאלה מצוינת, והאמת היא שאני חושבת עליה כל הזמן. הייתי בת שלושים ושש כשבעלי נפטר. וכשאיבחנו אצלו את המחלה, לא הייתי אפילו קרובה להיות חזקה מספיק לעזוב, בתת־מודע שלי פשוט חיכיתי שהילדים יגדלו קצת. אבל כבר העברתי כל כך הרבה שנים בחלומות על כל הדברים שאעשה כשאעזוב, שכל תוכנית האב שלי לחיים בלעדיו כבר היתה משורטטת לגמרי, גם אם לא ידעתי איך אצליח להתרחק ממנו אי־פעם. אז כן, אולי יכולתי ללכת בנתיב הזה גם בלי שהוא ימות מסרטן. רק שזה פשוט קרה מוקדם יותר, נראה לי. וזה נתן לי הרבה יותר זמן לבנות את החברה, להכיר אותה, לטפח אותה, לגדול איתה. זה היה שונה אילו חיכיתי. ועד כמה שזה נשמע נורא, מוות הוא סוף מוחלט. אין שטחים אפורים. אין ערפול. הוא כמו בד חלק, במובן מסוים. ולי לפחות זה עזר מאוד, כשהייתי צריכה לנווט בין כל האפשרויות האינסופיות שנפתחו בפניי במהלך אותן שנים ראשונות. לא הייתי במקום הזה שאני נמצאת בו כרגע אילו הוא נשאר בחיים."

ג'וזי עוצרת את ההקלטה. נשימתה נעתקה משהו; היא ממש מתקשה לנשום. מוות הוא סוף מוחלט. היא מעיפה מבט אל וולטר מקצה החדר, לראות אם הבחין בכך, אבל הוא שקוע בענייניו. היא מחדשת את ההקלטה ומקשיבה לשארית הפודקאסט. האישה ששמה מארי היא היום בעלים של שלושה נכסים ברחבי העולם, מעסיקה את כל ארבעת ילדיה בעסק המשפחתי, והיא המייסדת של ארגון הצדקה הגדול ביותר בבריטניה שעוסק במניעת אלימות במשפחה. בסוף הפודקאסט ג'וזי יושבת רגע ומניחה לכל מה ששמעה על החיים יוצאי הדופן של האישה הזאת לחלחל אליה. אחר כך היא חוזרת לתוצאות הגוגל וגוללת זמן־מה בפיד האינסטגרם של אליקס. היא רואה, כפי שידעה שתראה, מטבח גדול עם אי, ילדים ג'ינג'ים על חופים סחופי־רוח, נופים מגורדי שחקים לונדוניים, קוקטיילים וחתולים וחופשות יוקרתיות. ילדיה של אליקס נראים צעירים, בני לא יותר מעשר, וג'וזי תוהה מה אליקס עשתה כל השנים לפני כן; מה את עושה בגיל שלושים אם את לא מגדלת ילדים? איך את מעבירה את זמנך?

היא נעצרת מול תמונה של אליקס ובעלה. הוא גבוה, אפילו לעומת אליקס שגבוהה מהרגיל, וסבך השיער הג'ינג'י העבות שלו נראה — בהשפעתו של איזה פילטר — אדום עוד יותר מאשר במציאות. בכיתוב נאמר: "חמש־עשרה שנה מָלאו היום מאז נכנסת לחיי. לא תמיד היה קל, אבל תמיד היינו אתה ואני", ולאחריו שורת אימוג'ים של לבבות.

לג'וזי יש חשבונות ברשתות החברתיות, אבל היא לא מעלה שם דברים. למרוח באינטרנט תמונה שלה ושל וולטר כדי שאנשים יוכלו לבהות ולהגיב — די במחשבה על כך לעורר בה בחילה. ואולם היא שמחה שאחרים עושים זאת. היא האורבת המושלמת. אף פעם לא מעלה פוסטים, אף פעם לא מגיבה, אף פעם לא עושה לייקים. היא רק צופה.

יום ראשון עולה חם ודביק. ניית'ן לא לידה במיטתם, ואליקס מנסה לסדר את רסיסי הלילה לכדי דבר־מה שמזכיר תמונה גדולה יותר. הפאב, השמפניה, הטקילה, ההליכה הביתה סביב הפארק, הדיבור עם הברווזים בגן הליטוף מבעד לגדר, גע גע, ניית'ן מוזג ויסקי, החתולה מתכרבלת על ברכיה, ניחוח מפיץ־הריח בשירותים למטה נמהל בריח הקיא שלה, ההצצה לחדרי הילדים, ריסים נוגעים בלחיים, תאורת לילה, פיג'מות, פניו של ניית'ן בראי ליד פניה, פיו על צווארה, ידיו על מותניה, רוצֶה סקס, לא, השתגעת לגמרי, ואז המיטה. אבל הכר בצד המיטה של ניית'ן נראה כאילו לא נגעו בו. האם רבו? איפה הוא ישן?

היא יורדת בזהירות מהמיטה ומציצה לשירותים הצמודים. הוא לא שם. היא יורדת במדרגות למסדרון ושומעת את קול ילדיה. הטלוויזיה דולקת במטבח, ואלייזה שוכבת על הספה מולה עם החתולה על חזהּ. ליאון על הלפטופ. שרידים שפוכים של ארוחת בוקר פזורים לאורך דלפק המטבח הארוך בצבע שמנת.

"איפה אבא?"

אלייזה מרימה את עיניה. היא מושכת בכתפיה.

"ליאון. איפה אבא?"

הוא מסיר את האוזניות ומצמצם עיניים לעומתה. "מה?"

"איפה אבא?"

"לא יודע."

אליקס יוצאת החוצה לגינה. אבני המרצפת בחצר האחורית כבר חמימות מתחת לרגליים. ניית'ן לא במחסן; גם לא בסטודיו. היא מוציאה את הטלפון מכיס הפיג'מה ומתקשרת אליו. הוא מצלצל ללא מענה.

"ראית אותו קודם?" היא שואלת את אלייזה, כשהיא נכנסת בחזרה למטבח.

"לא. אמא?"

"כן."

"אפשר ללכת לחנות הספרים היום?"

"כן. בטח. בטח שנלך."

אליקס מכינה קפה ושותה מים ואוכלת טוסט. היא יודעת מה קרה, והיא יודעת לְמה לצפות. זה לא קרה כבר חודשים, אבל היא זוכרת איך זה נראה, הסיוט הנוראי. ההנאה מליל יום ההולדת שלה כבר מוטלת קרועה לגזרים בזיכרונה.

כשהיא מתיישבת עם הקפה השני, היא נזכרת במשהו מאמש.

האישה בשירותים שיום הולדתה זהה לשלה. איך היא אמרה שקוראים לה? ואולי היא לא אמרה.

היא תוהה מה האישה הזאת עושה הבוקר. היא תוהה אם בעלה נעלם בשקט בלילה והשאיר אותה להתעורר לבדה. לא, היא חושבת שלא, מובן שלא. בעלים אחרים לא עושים את זה. רק שלה.

הוא שב ומופיע בארבע אחר הצהריים. הוא לבוש באותם הבגדים שלבש אמש. הוא עובר על פניה במטבח בדרכו למקרר, מוציא ממנו קולה דיאט ושותה בצימאון.

אליקס נותנת בו מבט ומחכה שידבר.

"היית גמורה," הוא אומר. "אני עוד הייתי... מלא מרץ. פשוט הייתי צריך..."

"לשתות עוד קצת?"

"כן! לא בדיוק. כאילו, יכולתי לשתות פה. אבל את יודעת, פשוט רציתי להיות בחוץ."

אליקס עוצמת את עיניה ושואפת אוויר בקול. "היינו בחוץ כל הערב. כל הערב, משש עד חצות. נפגשנו עם כל החברים שלנו. שתינו במשך שש שעות תמימות. בילינו. חזרנו הביתה. שתית ויסקי. ואז יצאת לשתות עוד?"

"כן. נראה לי. כאילו... הייתי שיכור מאוד. לא חשבתי כמו שצריך. אני פשוט הולך עם הדחפים שלי."

"לאן הלכת?"

"לסוהו. ג'ובאני ורוֹבּ היו שם. רק שתיתי איתם עוד כמה כוסות."

"עד ארבע אחר הצהריים?"

"לקחתי חדר במלון."

אליקס נהמה בשקט. "שילמת כדי לישון במלון במקום לחזור הביתה?"

"לא באמת הייתי מסוגל. זאת פשוט נראתה לי האפשרות הכי טובה באותו הרגע."

הוא נראה מזעזע. היא ניסתה לדמיין אותו כושל בסוהו באמצע הלילה, מרוקן לגרונו כוסית אחר כוסית. היא ניסתה לדמיין איך ודאי נראה כשנכנס מתנודד למלון בארבע לפנות בוקר, שערו הג'ינג'י המבריק פרוע, נושף הבל מצחין מלילה ארוך של אלכוהול ומאכלים מתובלים אל תוך פניו של פקיד הקבלה, לפני שקרס על מיטת בית מלון ונחר בחוזקה בחדר ריק.

"זרקו אותך החוצה בשתים־עשרה?"

הוא משפשף את הזיפים השחורים־לבנים שבסנטרו ומעווה קלות את פניו. "כן," הוא אומר. "כנראה נדרשו להם כמה ניסיונות להעיר אותי. בסופו של דבר, אממ, הם פשוט נכנסו לחדר. את יודעת, רק כדי לבדוק שאני לא מת."

הוא מגחך בעודו מדבר, ואליקס קולטת שלפני עשרים שנה זה היה משהו שהם היו מתלוצצים עליו. זה היה יכול להיות מצחיק אז, איכשהו, גבר מבוגר ששותה במשך קרוב לשתים־עשרה שעות ואחר כך נעדר בסוהו, שמאלץ עובדי מלון להיכנס לחדרו בחשש שאולי הוא מת, ומצאו אותו, בלי ספק, שרוע פרקדן עירום למחצה במיטה, לא מודע למתרחש סביבו, בהנגאובר, דוחה.

היא היתה צוחקת אז.

אבל לא עוד.

לא עכשיו, שהיא בת ארבעים וחמש.

לא עכשיו.

עכשיו הוא פשוט מגעיל אותה.

במהלך השבוע הבא ג'וזי מקשיבה לכמעט שלושים פרקים של הפודקאסט של אליקס. היא מקשיבה לסיפורים של נשים שחוזרות לעצמן ממאה גוונים של גועל נפש: ממחלה, מגברים רעים, מעוני, ממלחמה, מבעיות בריאות נפשית ומטרגדיה. הן מאבדות ילדים, חלקי גוף, אוטונומיה; הן מוכות, הן מושפלות, הן נרמסות. ואחר כך הן קמות על רגליהן ומוצאות יעדים שלא ידעו שיש להן. סדרת הפודקאסט זכתה בפרסים, וג'וזי יכולה להבין מדוע. לא רק שסיפורי הנשים מעוררי השראה, אלא שהגישה של אליקס אמפתית כל כך, נבונה כל כך, אנושית כל כך, שהריאיון עם כל אישה שהיא בוחרת נשמע מרגש.

ג'וזי מנסה לחשוף באינטרנט פרטים נוספים על אליקס, אבל אין כל כך במה להיאחז. היא כמעט לא מתראיינת, וכשכן — היא מסגירה מעט מאוד. ג'וזי מניחה שהיא אישה שבנתה את עצמה במו ידיה, ששולטת בחייה. היא מניחה שהסיפור שלה דומה לסיפורי הנשים שהיא מראיינת, והיא שוקעת בפנטזיות על כך שדרכיהן יצטלבו שוב, ואיך יחליפו סיפורים, ואליקס אולי תהיה המנטורית שלה איכשהו, תראה לה איך להיות האישה שהיא חושבת שתמיד נועדה להיות.

ואז, אחר צהריים אחד, יש תמונה חדשה בפיד האינסטגרם של אליקס. זאת מסיבת יום הולדת של אחד מילדיהם. יש בלונים עם המספר 11, והבת הג'ינג'ית לבושה כמו פֵיית פאנק, והאבא עומד מאחוריה ומביט בגאווה בזמן שהיא מכווצת שפתיים לנשוף בנרות על עוגה ורודה ענקית, ואנשים נוספים עומדים מאחור, באמצע מחיאת כפיים, בפנים מחייכות. ואז ג'וזי מגדילה קטע של התמונה, כשהיא מזהה משהו מוכר. תמונת בית ספר על מזנון מאחור, שני הילדים בחולצות פולו עם סמל, תכולות עם לוגו כחול כהה. והיא קולטת שהילדים של אליקס סאמר הולכים לאותו בית הספר שרוקסי ואֶרין הלכו אליו כשהיו קטנות, ופתאום היא מרגישה בו שוב, בחוט המקשר המוזר ההוא, התחושה ההיא שמשהו הולך ומקרב אותה ואת אליקס, משהו ביקום. היא מדמה לעצמה את אליקס סאמר באותה חצר המשחקים ששנים רבות כל כך מחייה עברו עליה בעמידה בה, נכנסת לאותו המשרד המחומם יתר על המידה כדי לשלם עבור טיולי בית הספר והארוחות, יושבת דחוסה על אותם הספסלים בעורפו של אותו אולם קטן כדי לצפות בהתכנסויות ובהצגות, תולה לייבוש את אותן תלבושות כחולות ותכולות.

נולדו באותו היום.

באותו בית החולים.

חגגו יום הולדת ארבעים וחמש באותו הפאב, במקביל.

ועכשיו זה.

יש לכך משמעות, היא בטוחה בזה.