רסיטל לפסנתר ודם

פתח דבר

כשהייתי בת שמונה דקרתי ילד.

הוא בא מבית בעייתי, כזה שבו אלימות הייתה הפתרון לכל בעיה. מבט עיניו הנוקב היה צוהר לנשמתו המרושעת, וחשף לאוּת הרבה מעבר לשנותיו. בגיל שלוש עשרה הוא עינה והרג חתולים וכלבים. היו גם שמועות שהטריד ילד צעיר, בחדר השירותים של בית הספר.

השתדלתי כמיטב יכולתי להתחמק ממנו, עד שיום אחד, אחרי שעות הלימודים, ראיתי אותו מול המכולת.

באותו זמן הוא היה בהשעיה מבית הספר. הוא נראה מוזנח. שערו החום היה שמנוני וארוך, ופניו היו מרוחות בלכלוך. המבטים שלנו נפגשו לשבריר שנייה לפני שחלפתי על פניו ונכנסתי לחנות.

כשהייתי בדרכי הביתה הרגשתי בוודאות שמישהו עוקב אחריי. כשהבטתי סביב, ראיתי את צל דמותו האפלה מזנק בין מכוניות ושומר על מרחק קבוע ממני. לא פחדתי, רק כעסתי שבגללו אני עלולה לאחר לשיעור הפסנתר שלי.

המשכתי ללכת ונכנסתי לרחוב שקט. הוא השיג אותי והצליח למשוך אותי אל מאחורי משוכה של שיחי ורדים, השליך אותי על האדמה מכוסת העלים ושלף סכין שלהבה נצץ באור שמש ספטמבר. הוא אמר לי שיחתוך אותי אם אצרח. הנהנתי ושאלתי אותו מה הוא רוצה.

"נשקי את זה," אמר ואחז במפשעתו.

הסכמתי, אבל ביקשתי ממנו לשבת על הארץ. "אתה גבוה מדי," אמרתי. זה נשמע לו הגיוני.

הוא התיישב מולי. כרעתי בין רגליו הפרושות והמתנתי שיניח את הסכין על הקרקע כדי לפתוח את רוכסן מכנסיו. ברגע שעשה זאת, חטפתי את הסכין וחתכתי את צווארו בתנועה חלקה אחת.

לעולם לא אשכח את מבט האימה על פניו כשהידק את כפות ידיו בהיסטריה על קילוח הארגמן הכהה שפרץ מהפצע. וגם לא אשכח לעולם את תחושת הריקנות המוזרה שחשתי כשעמדתי שם והתבוננתי בו. שום עצב או שמחה. פשוט אדישות ריקה שהותירה אותי מנותקת מעצמי ומהעולם.

כשראשוני האנשים התקהלו סביב הזירה, מתנשפים וזועקים, הלכתי משם בשלווה היישר אל תחנת המשטרה וסיפרתי להם הכול, כשהסכין העקובה מדם עדיין בידי.

הילד שרד, אבל אותי הוריי השאירו להירקב בבית החולים הפסיכיאטרי "קִים אַרוּנְדֶל" לחולי נפש קשים למשך שארית שנת הלימודים. אמרתי למשטרה שזו הייתה הגנה עצמית והם האמינו לי, אבל האופן השלֵו וחסר הרגש שבו התנהלתי עורר גל בעיירה הקטנה שבה התגוררתי, וב"שירות להגנת הילד" תייגו אותי כילדה בסיכון גבוה הזקוקה להתערבות מיידית.

תקופת הטיפול שלאחר מכן הייתה ברובה חסרת חשיבות. היו התוכניות הסטנדרטיות שנועדו לעזור לנרמל אותי: גרבי האחיזה, האמורים למנוע החלקה של מטופלים לא יציבים, מפגשי השיח האינסופיים, אבל מה שבאמת השאיר עליי את חותמו היה הזמן שביליתי בספריית המרכז הטיפולי, ששימשה הן את אגפי הילדים והן את אגף המבוגרים.

שם, בין ספרי התמונות לגיל הצעיר והרומנים הרומנטיים העמוסים במחשופים, גיליתי ספר על המפלגה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. שִפטו אותי איך שתרצו, אבל הספר הזה, שהיה כבד ועבה כשלושה ספרים יחד, נטע בי תקווה.

המשיכה שחשתי לספר הזה לא הייתה קשורה לזוועות הנוראות שביצעו הנאצים, וגם לא הייתי טיפשה מספיק כדי להעריץ את אחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה. האובססיה שלי להיטלר נבעה מהעובדה המוזרה שאותו מפלץ, שהיה אחראי לשליחת מיליוני אנשים למחנות הריכוז, היה גם צמחוני ובעל חיבה עמוקה לכלבתו, "בלונדי". בתקופה, שבה חיי אדם איבדו כמעט כל משמעות, היטלר העביר כמה מחוקי הגנת בעלי החיים המחמירים ביותר שנוסחו אי פעם. הוא הנהיג עונשים על אכזריות נגד בעלי חיים ואסר על זכויות ציד חופשיות.

כשישבתי שם על ספת הספרייה הקרועה והמאובקת והספר המהוה פרוש על ברכיי, משהו נע בתוכי. זה כשלעצמו גרם לי הלם, כי רק לעיתים רחוקות הרגשתי רגש כלשהו — שנאה, שמחה, שביעות רצון. הבנתי את ההבדל בין טוב לרע ולא שאבתי שום הנאה מצפייה בבעלי חיים או בני אנוש בסבלם. ובכל זאת, ברוב הימים פשוט לא הרגשתי דבר, כאילו עולמי הפנימי היה מדבר חסר רחמים ונטול כל צל של חיים. ההבהוב החם שאותו הרגשתי בתוכי היה הכול עבורי. בסופו של דבר הבנתי מה היה: תקווה.

אם אדם מרושע כהיטלר היה יכול למצוא מעט אהבה במעמקי ליבו הקפוא והרקוב — גם אם הופנתה לבעלי החיים — אולי, יום אחד, אוכל לעשות זאת גם אני.

פרק 1

אני כאן 😊 סימס טים.

מסך הטלפון שלי האיר את כוס המים שניצבה לצידו. השעה הייתה 17:36. טים איחר בשלושים ושש דקות. גברים כמוהו עשו זאת לעיתים קרובות.

ישבתי במסעדה סינית זולה, הקשבתי לקולות המזלגות הנוקשים בצלחות, לצחוק אקראי ולרחש השומן המבעבע במחבתות החמות שבמטבח.

לקחתי את הטלפון שלי.

הגיע הזמן 😊, סימסתי, אני בפנים. בלונדינית עם שיער קצר ועם ורד אדום

שלוש הנקודות המקפצות והמוכרות על המסך העידו שטים עונה.

אני מאחר ואת הבאת לי ורד? זה התפקיד שלי — רוצה שאקנה לך ורד ממש מהר? אני מרגיש כמו דוּש עכשיו. חחח

לגמתי מהמים הקרים שלי. צוחקת. אין ורד. אבל אני היחידה כאן בשמלה אדומה. 😊. קדימה, תזיז את התחת הסקסי שלך לכאן

נשמתי עמוקות, בעיקר משום שהייתי מוטרדת יותר מכל דבר אחר, ופניתי אל עבר החלון המשקיף על מגרש החנייה. השמיים היו משטח של גוני כתום וסגול דוהים הנאבקים בפלישתו של אפור הלילה. פנסי רחוב אחדים האירו את קומץ המכוניות הפזורות במגרש החנייה האפלולי של המרכז המסחרי הקטן שהכיל עסקים קטנים הפתוחים במשך היום, כמו מכון כושר מיושן ומכון קעקועים עלוב.

כשסרקתי את המכוניות, מכשיר הטלפון שלי נותר דומם. שתי דקות שלמות חלפו ללא תגובה.

הוא מתלבט אם לעזוב. רבים התלבטו בינם לבין עצמם, הלוך ושוב, אם לעשות "את זה" רק פעם אחת נוספת — כל אחד מוּנע מסיבותיו.

הצצתי בטלפון שלי. שלוש הנקודות קיפצו שוב.

שיט, סימס טים. אני כל כך מצטער, אבל הקפיצו אותי מהעבודה ☹

אוי לא עניתי בתקווה שאצליח לשכנע אותו לשנות את דעתו. אם הוא ייסוג עכשיו, זה יסבך את העניינים בצורה משמעותית. השבועות הקרובים שלי היו עמוסים בקונצרטים.

בשעה כל כך מאוחרת? סימסתי.

הבוס שלי אומר שלאיזו אישה מבוגרת יש נזילה גדולה מהתקרה, והתורָן שלנו לא מרים את הטלפון. אני כל כך מצטער. אני מרגיש נורא

חבל. אבל אל תרגיש רע. העבודה משלמת את החשבונות. אני מבינה. זה נחמד שאתה עוזר לגברת הזו. אתה נשמע כמו גבר לעניין

השתררה שתיקה נוספת. הוספתי לבהות מבעד לחלון, מאוכזבת. הייתי צריכה פיתיון שימשוך אותו — במהירות — אחרת הוא עלול לא להיתפס. משהו שיצית את היצר הבסיסי הגברי שלו.

רכושנות. קנאה.

מייק, ידיד שלי, שותה בירה פה באזור, סימסתי. הוא התחנן שאפגוש אותו הלילה. אני פשוט אצטרף אליו, אל תצטער

לפתע נדלק זוג פנסים קדמיים בקצה המרוחק של מגרש החנייה.

בינגו.

הוא צפה כל הזמן. ידעתי.

הוא שלח שוב הודעה: היי, אולי זה יישמע לך ממש מוזר... אבל תרצי להצטרף אליי לעבודה?

צמצמתי את עיניי הירוקות מול אור הפנסים. כל הכבוד, ילד.

אני פשוט רוצה מאוד להכיר אותךְ, הוא המשיך. יכול להיות יופי של סיפור בחתונה שלנו. חחח

חתונה? קצת מקדים את זמנו. הוא ניסה לנצל את הבדידות של האישה שהתחזיתי לה. נשמה מתוקה וטובת לב. אחת שכמהה לאהבה וליציבות כמו שפרח משתוקק לאור השמש.

לא תסתבך בגלל זה? שאלתי. להביא אותי לעבודה?

לא. לא ייקח לי הרבה זמן לתקן את הנזילה. אפשר לקנות דונאט וקפה ופשוט לדבר במכונית. או ארוחת ערב אחרי. אני מכיר מקום ממש שווה ויכול להזמין שולחן לתשע וחצי

נופפתי למלצרית האסיאתית הצעירה והושטתי יד אל הארנק שלי כדי להוציא עשרים דולר. היא הגיעה במהירות. "את רוצה להזמין?"

"סליחה, אבל אני חייבת ללכת." הנחתי את השטר על השולחן. הבד הרך של השמלה האדומה שהגיעה עד ברכיי החליק על ירכיי כשקמתי. נעלתי נעלי בלרינה אדומות תואמות.

"תודה," אמרה המלצרית ומיששה את השטר.

פעמון הדלת צלצל כשיצאתי אל מגרש החנייה ושאפתי את רוח הסתיו הקרירה — תערובת של אוכל סיני וניחוח פרחוני מזויף של אבקת כביסה ממכבסה סמוכה. חיכיתי רגע ואז שלחתי הודעה: אני בחוץ. רק תבטיח לי שאתה לא רוצח סדרתי. חחח

עוד נקודות מרקדות על המסך.

מבטיח 😊

הרכב עם הפנסים הדולקים החל להתקרב לעברי מהקצה המרוחק של מגרש החנייה. לאט. תחת אורו העמום של פנס רחוב סמוך הוא התגלה כווַאן אפור שעל צידו הכיתוב "אינסטלציית החוף המזרחי — אנחנו עושים את זה נכון!'" הוואן עצר מולי.

עמדתי שם וחיכיתי שטים יֵצא. כשזה לא קרה, הקפתי את חזית הרכב לעבר המושב שלצד הנהג. הדלת נתקעה במקצת כשפתחתי אותה.

התבוננתי מקרוב בטים ושמתי לב להבדל העצום בין תמונות אפליקציית ההיכרות שלו לבין המציאות. התמונות היו מזויפות, כמובן. עצמות הלחיים היפות שלו הוסתרו כעת תחת לא מעט קילוגרמים עודפים. עיניו הכחולות, שהיו יכולות להצית את הפנטזיות הנשיות הפרועות ביותר, איבדו מזוהרן ונראו עייפות ומשעממות. הוא היה מגולח למשעי, בעל אף רחב באופן יוצא דופן, ורק שערו החום וקומתו הגבוהה והמרשימה תאמו את תמונותיו. הוא לבש סרבל לבן. חדש לגמרי. תעשייתי וחד פעמי.

שתיים מתוך עשר, חשבתי ועליתי למושב.

"וואו," אמר טים כשסגרתי את הדלת וחגרתי את חגורת הבטיחות, שהתהדקה סביב החזה שלי והבליטה את השדיים הקטנים. טים בהה בהם. חסר בושה. "את נראית אפילו יותר יפה מאשר בתמונות."

כפיתי על עצמי צחקוק שובב. "תפסיק."

"לא, באמת," הוא חייך ושילב הילוך. "אני אדם בר מזל." מבטו נח עליי. "אני לא חושב שאי פעם הייתי עם אישה יפה כמוך." המבט ירד אל רגליי ואז שוטט בחזרה למעלה, אל חזי. "את יכולה להיות דוגמנית."

מטעמי נוחות לא אתייחס למראה שלו — או נכון יותר להיעדרו — בהשוואה לתמונותיו. רבים מסוגו היו כאלה. מניפולטיביים, לא ישרים, ועם זאת אפופים בתחושה של "מגיע לי" ועם תירוץ מוכן שיצדיק את מעשיהם האנוכיים.

טים תמרן את הרכב אל מחוץ למגרש החנייה והשתלב בצורה חלקה בתנועת הרחוב ההומה.

"הבית של האישה הזאת רחוק?" שאלתי כשהרכב התפתל בדרכו דרך דוֹרצ'סטר והפרוורים הדרומיים של בוסטון בלי לעצור. הצצתי מעבר לכתפי לחלק האחורי של הווַאן — ארגזי כלים חלודים, חתיכות של צנרת פלסטיק לבן, סמרטוטים ודליים. ואז מבטי התקבע על מכל כחול־לבן מוכר מאוד ובו עשרים ליטרים של "פיקס" — חומר ניקוי שהתבסס על חמצן במקום על כלור. זה היה מוצר חדש יחסית, שמחק, בין היתר, כל זכר להמוגלובין, החלבון שמעביר את החמצן בדם, שהיה גם קריטי ומכריע בבדיקות לזיהוי פלילי.

טים התמקד בכביש. "לא, לא רחוק בכלל. היא גרה קרוב לפארק 'בְּלוּ הִילס'."

היער.

נותרתי שקטה. הוא צחק. "אל תדאגי, הבטחתי לא להיות רוצח סדרתי, זוכרת?"

מתחתי את השמלה שלי ופלטתי צחקוק מאולץ. "נכון."

המרחק בין הבתים הלך וגדל, עד שצלליותיהם הכהות של העצים התרוממו במרחק ותחמו את הכניסה אל הפארק הגדול. זזתי במושב שלי. הוא הציץ בי מהצד אך לא אמר דבר.

הפנסים הקדמיים של רכבו של טים האירו אל תוך החשכה כשנסע בכביש האפלולי המוביל אל תוך הפארק. זה היה כביש צדדי צר יותר, לא כביש הכניסה שהוביל אל מגרש החנייה של הפארק.

"היא די מבודדת כאן," הערתי והבטתי מבעד לחלון שלי אל הסבך האינסופי של גזעי עצים שחורים שהקיפו אותנו כעת. הרגשתי את טים מחייך לידי, אבל הוא נשאר דומם והעמיק בנסיעתו אל תוך חשכת היער עד שהכביש הסלול הפך לדרך חצץ.

האוויר המחניק ברכב נעשה סמיך עוד יותר, כמעט בלתי ניתן לנשימה. ליבי החל להלום בחזי ופרץ אדרנלין צונן שטף את ורידיי. זו הייתה הפעם היחידה שהייתי נרגשת, ולעיתים קרובות תהיתי למה. למה הרגשתי ככה לפני שהסערה פגעה? למה לא מאוחר יותר, כשגופו המיוזע נלחץ בגסות אל גופי?

נחלצתי ממחשבותיי לפני שטים החל לחשוד בשתיקתי.

"אני... אני חושבת שאני רוצה לחזור," אמרתי בקול חלש ורועד. אצבעותיי נכרכו סביב רצועת העור של הארנק שלי.

טים שתק וצדודיתו הכהה השתקפה בבירור בחלון.

"אנחנו מתקרבים לשם?" שאלתי. "אני חושבת שעדיף שאחזור הביתה. נהיה מאוחר."

שום דבר מלבד אותו חיוך מטופש.

הרכב קיפץ על דרך החצץ כשהעמקנו יותר ויותר אל תוך היער. אף אחד לא יגיע לכאן הלילה. אף אחד לא יהיה פה כדי להציל אותי.

"אני... אני צריכה לחזור הביתה. אתה יכול בבקשה להסתובב?" הפצרתי בייאוש.

חיוכו נותר קבוע והוא עדיין לא השיב.

לפתע עצר טים את הרכב בעיקול קטן בכביש. סוף הדרך. הפנסים האירו את השורות הבלתי נגמרות של שיחים צפופים ועצים. משמאל לוואן זיהיתי בקושי שביל צר וגדוש בצמחייה, חסום בענפים ובסלעים.

טים פנה אל החלון שלו ובהה בלילה. זרועו נעה בפתאומיות אל שערו. הוא העביר בו את אצבעותיו שוב ושוב ומלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "כולכן אותו דבר."

"טים?" קולי הפך ללחישה מפוחדת.

"תהיי בשקט."

גרוני החל לבעור והתייבש לפתע. מיששתי את צווארי. לא היה שום דבר נורמלי בכל זה, ולא רק שטים ידע זאת, הוא גם אהב את זה. הוא חי למען רגעים כאלה והשתוקק לפחד שלי כמו לסם.

"בבקשה," אמרתי בקול רועד. "אני רוצה לחזור - "

"תסתמי, אמרתי!" הוא התפרץ. עיניו הפעורות ננעלו על עיניי והבחנתי במשהו מהבהב באישוניו השחורים. שנאה. זעם. תאווה לכאב.

אה, הפרא הגס. בין אינסוף סוגי הרוצחים תיעבתי במיוחד את אלה, עם האכזריות הגולמית והיעדר התחכום.

יבבות של חוסר אונים נמלטו מבין שפתיי.

"תפסיקי עם זה," דרש טים וכף ידו נקפצה לאגרוף.

נשכתי את שפתי התחתונה וכיסיתי את פי בידי. הדמעה הראשונה זלגה על לחיי ונחתה ככתם רטוב על שמלתי. יבבות שבו ופרצו מפי.

"אמרתי תסתמי!" הוא צרח והכה באגרופו על ההגה. קולו הרם של צופר הרכב הדהד בלילה הדומם וגרם לי לקפוץ במושבי.

"בבקשה," התחננתי, "אני לא אספר לאף אחד."

"לא תספרי לאף אחד מה?" צעק טים והכה באגרופו על הצופר שוב ושוב. "לא תספרי לאף אחד מה, אה? מה? מה, זונה?"

הושטתי יד אל הדלת, אבל בדיוק כשאצבעותיי נכרכו סביב ידית המתכת, טים תפס את זרועי ומשך אותי לעברו.

"לא!" צרחתי, "הצילו! הצילו!"

תוך שניות ספורות טים כבר גהר עליי וגופו הכבד כסלע מחץ אותי אל המושב הרך. בטני התהפכה לנוכח ריח גופו והבל הבצל מנשימתו.

"לא!" צרחתי שוב כשאחז בכף ידו הגדולה את גרוני. הוא השתמש בידו הפנויה כדי להפשיל את השמלה שלי ולקרוע מעליי את התחתונים. הבד נמתח וחתך את עורי עד שלבסוף נכנע ונקרע.

שרטתי, נשכתי, בעטתי, נלחמתי בלי הרף, אבל ללא הועיל.

"בבקשה," התחננתי ועיניי החלו לדמוע. "בבקשה!"

אבל היד סביב גרוני התהדקה והותירה אותי ללא אוויר. הרגשתי כאילו עיניי עומדות לפרוץ החוצה מגולגולתי.

"חתיכת זונה מלוכלכת," הוא גהר עליי. "רצית לנטוש אותי כדי להזדיין עם המייק הזה, הא?" עיניו הכהות פגשו את עיניי וראיתי את הבהוב המפלצת המרושעת שבהן.

רועד מהתרגשות הוא פישק את רגליי באמצעות ברכו ותמרן את ירכיו ביניהן.

"זונה נשארת זונה," הוא מלמל שוב ושוב כאילו הוא מזמן שֵד.

חשבתי לצעוק פעם נוספת. להזעיק עזרה, לגרום לו להפסיק, אבל ידעתי שזה חסר תועלת. אז לא צרחתי. והוא לא הפסיק.

המתנתי עד שהחל להתעסק עם רוכסן הסרבל על חזהו, ואז קפאתי במקומי. שמטתי את זרועותיי בפתאומיות כמו בובה ללא חוטים.

והתחלתי לצחוק.

בהתחלה נמלט משפתיי רק צחקוק חלש, מהוסס ומבויש, אבל ברגע שטים שחרר את אחיזתו סביב צווארי, הצחקוקים גברו והפכו לפרץ צחוק בלתי נשלט, ממעמקי בטני.

גבותיו של טים התכווצו בבלבול כשהסיר את ידו מצווארי ודחף את עצמו לתנוחת ישיבה. ארשת תימהון נפרשה על פניו בעודו מנסה לעבד את המצב המתהווה מולו.

"מה...? מה כל כך מצחיק?"

פשוט המשכתי לצחוק, השתנקתי, והחזה שלי נע מעלה ומטה.

"מה כל כך מצחיק?" הוא צרח. שוב היה כעס בקולו, אבל הפעם היה זה זעם של גבר עצבני, לא של פסיכופת מטורף.

בתנועה חלקה הכנסתי את ידי לכיס השמלה, אל המזרק. שלפתי אותו והסרתי את מכסה המחט ביד אחת. כמעט דקרתי את עצמי.

"אתה רוצה לדעת..." אמרתי וייצבתי את קולי, "מה כל כך מצחיק?" לרגע השתררה דממה ברכב, כאילו הזמן עצמו עצר מלכת. גופינו המיוזעים לא נעו.

צמצמתי את מבטי והסתכלתי על טים. חסרת רגשות. קרה. "זה משעשע שלרוב אלה מהסוג שלך יש אותן תכונות. אף אחד מכם לא ממשיך כשאני צוחקת. אתה צריך את הצרחות כדי להרגיש חזק, נכון? אבל האמת היא שאין בך שום דבר חזק."

נעצתי את המזרק בצד צווארו של טים ורוקנתי את תוכנו.

טים היטלטל כאילו נורה. ואז תפס את ידי, משך את המחט החוצה ובהה בה.

החלקתי במהירות תחת גופו, אחזתי בידית הדלת ופתחתי אותה בבעיטה. לפני שהבין מה קורה, כופפתי את רגליי ובעטתי אותו החוצה כדי שהוא לא יתמוטט עליי. גופו המגודל של טים התרסק על הקרקע בחבטה עזה ושבר את הענף שעליו נחת.

זינקתי אל קצה המושב והחלקתי בעזרת ידיי בזהירות את הקמטים בשמלתי. "הפְּרוֹפּוֹפוֹל1 פועל מהר," אמרתי. "נדבר עוד קצת כשתתעורר."

יצאתי מהרכב ונעמדתי על חזהו של טים. הוא השתעל תחת רגליי.

"ואז תספר לי היכן נמצאות הגופות של קימבֶּרלי הוֹרן וג'נט פּוֹטְס."

תוך שהוא משתנק מחוסר אוויר, טים הצליח איכשהו להתפתל על צידו לפני שהפסיק לנוע. מבטו הריק בהה אל תוך הכלום ופיו נותר פעור, כאילו קפא תוך כדי זעקה.

הושטתי יד אל תוך התיק שלי כדי להוציא את הכפפות והשחלתי לתוכן בזהירות את כפות ידיי. התכופפתי, חלצתי את מגפי העור של טים מרגליו ונעלתי אותם. הם היו גדולים מדי עבורי, והייתי מעט חסרת יציבות בהם, אבל עשיתי את דרכי לחלק האחורי של הרכsב שלו בקלות.

"בוא נראה מה יש לנו כאן," אמרתי תוך יישור הפאה הבלונדינית הקצרה שעל ראשי. היא השתחררה מעט במהלך המאבק. פאות קצרות שיער הן הבחירה המועדפת עליי כשאני יוצאת לציד. הן מכסות בצורה מושלמת את שערי הארוך ובכך מסוות את אחת התכונות הכי מזוהות שלי. שוטרים ממעטים לחשוב על פאה טובה כשהם מנסים לאתר מישהו.

"אתה עדיין כאן, טים?" שאלתי כשפתחתי את דלתות הרכב שלו וטיפסתי פנימה.

אין תשובה.

"מצוין."

פנסי הטנדר הטילו אלומות אור בהירות היישר על טים, שראשו ופלג גופו העליון קובעו ולופפו היטב באמצעות סרט דביק אל עץ גדול. הוא נאנק ופקח באיטיות את עיניו. ריר זלג במורד סנטרו ונקווה על חזהו. בתחילה עיניו התגלגלו לאחור, ורק חלקן הלבן נראה, אבל אז בפרץ של מודעות פתאומית מבטו התרחב והתמקד.

"חתיכת כלבה!" הוא השתעל ובלע את הרוק שהצטבר בפיו ובגרונו. הוא ניער את כתפיו בחוסר אונים וניסה לשחרר את זרועותיו. "תתירי אותי!" דרש ועוד רוק נפלט מפיו.

לבושה בסרבל מגן ששאלתי מהאוסף שלו, יצאתי מהרכב עם מקדחה אלחוטית בידי עטוית הכפפה. הדלי עם חומר הניקוי כבר היה ממוקם לצד הרכב.

"טים, טים, הטיפשון," אמרתי ולחצתי על הדק המקדחה. בהיתי בקצה המסתובב של המקדח החד ואז הסתכלתי כיצד נעצר ברגע שעזבתי את ההדק. "הקפדתָּ ללבוש סרבל לדייט, אבל פיזרת פה את הדי־אן־איי שלך כשאנסת אותי? זה לא היה נחמד מצידך, דרך אגב. עם מהלכים חובבניים כאלה האף־בי־איי יכול היה למצוא אותך לפניי."

טים מצמץ במהירות, כאילו הבין רק כעת את טעותו.

"טוב, בוא לא נתעכב על העבר." רכנתי לפנים ופתחתי את התיק שלי, שהנחתי ליד דלי הניקוי על האדמה הבוצית. שלפתי משם כמה מזרקים. אחד היה מלא, האחרים כמעט ריקים. בפנים חסרות הבעה, כאילו התבוננתי בצבע מתייבש, הושטתי שוב את ידי אל התיק והוצאתי שקית ניילון ובה שתי אצבעות כרותות. הן היו כחולות והדיפו ריח בשר רקוב. בזו אחר זו דקרתי את קצות האצבעות בעזרת המזרקים.

טים התבונן בתנועותיי בקפידה. ההלם הותיר אותו שקט ושפתיו רעדו, אבל אף מילה לא נפלטה מהן.

"הרואין," אמרתי. "המזרק המלא מכיל מנה קטלנית. והאצבעות האלה ישאירו טביעות אצבעות של פושע מת."

"מ... מה?"

ניגשתי אליו וכרעתי ליד רגליו הפרושות וחסרות התנועה. בחרתי בשלווה את אחד המזרקים ובו רק שמץ של הרואין.

"מה את עושה, לעזאזל?"

"אני צריכה לאסוף ממך די־אן־איי כדי לשייך את המזרקים אליך. אני אשתול אותם ברכב שלך כדי להציג אותך כמכור להרואין. זה כמעט חצי מההטעיה. זה טרגי, אבל ברגע שמעורבים סמים, רשויות אכיפת החוק תופסות את הקורבן כפחות משמעותי והן פחות חרוצות במרדף אחר הצדק".

"מה? תעיפי ממני את החרא הזה!"

טים היטלטל והתפתל בניסיון להשתחרר, אבל זז בקושי סנטימטר. אני מיומנת בשימוש בסרט דביק.

נאנחתי והנהנתי לעבר רגליו. "אין לך מה להיות מודאג מדקירת המחט. אתה לא תרגיש כלום."

טים בהה ברגליו, מצחו התרומם בתוך הסרט הדביק המלופף סביב ראשו, ואז הוא החל להשתנק כאילו עמד לטבוע. "הרגליים שלי! אני לא מרגיש את הרגליים שלי!" עורקי צווארו בלטו כנחשים כשניסה לשחרר את ראשו. "זונה מטומטמת! מה עשית לרגליים שלי?"

כיווצתי את שפתיי. "לא הבאתי מספיק סרט דביק, אז נאלצתי לחתוך דרך המרווח הבין חולייתי בעמוד השדרה המותני שלך ולהשאיר אותך משותק מהמותניים ומטה."

"מה?" זעמו פינה את מקומו ליבבת ייאוש צרוף.

"אני יכולה לראות שאתה כועס. אבל אם תחשוב על זה, אתה צריך להודות לי. ככה לא תרגיש שום כאב מהמותניים ומטה. לסמנתה היידן לא הענקת את הפריבילגיה הזו. הדוח הרפואי שלה קבע שהיא הוכתה כל כך קשה עד שעצם הירך שלה נשברה בשני מקומות שונים. דרוש כוח עצום לעשות את זה..." הנדתי בראשי בשאט נפש.

"אני לא יודע על מה את מדברת! את מטורפת!" הוא מלמל כמו שהם תמיד עושים. הם צפויים מאוד. לא הייתי צריכה להקשיב לזה יותר.

ביד יציבה, תוך שאני מחזיקה את המזרק בזווית של תשעים מעלות, תקעתי את המחט הראשונה אל תוך ירכו.

"מה... מה את עושה? תפסיקי!"

"העצם שלה נשברה ממש כאן," אמרתי והחדרתי לגופו מחט נוספת, סנטימטרים ספורים מתחת לראשונה. "וכאן."

כף ידי נעה מעל המחטים הפזורות על הקרקע וריחפה לזמן קצר מעל זו שהכילה את מנת ההרואין הקטלנית.

"אני מכירה את המוות," אמרתי בקול צורב. "את השקט הרודף הזה שמשתלט כאשר הבהוב האור האחרון עוזב את העיניים. זה יפה ומפחיד בו זמנית." הושטתי יד אל המקדחה. "המכות שספגה סמנתה בראשה היו כל כך אכזריות, עד שצוות הזיהוי הפלילי נאלץ להקפיא אותו בזירת הפשע כדי שיוכלו להעביר אותו משם בלי שיתפרק." לחצתי את הדק המקדחה. הצליל הגבוה הדהד באוויר הלילה כשעיניו של טים ננעצו במקדח באימה. "אני תוהה אם זה ישמח את המשפחה שלה, אם משהו דומה יקרה לגבר שהרג את הילדה הקטנה שלהם."

טים חשק את שיניו עד שחניכיו הלבינו מעוצמת הלחץ. הוא נאבק בסרט הדביק ופניו האדימו ממאמץ, אך בסופו של דבר צנח לאחור ביבבה. "הצילו!" זעק, "הצילוווווווו!"

הזדקפתי לאיטי מעל שרידיה מעוררי הרחמים של המפלצת שקיפדה את חייהן של אינספור נשים צעירות בדרכים הנוראות ביותר שניתן לדמיין. "הצילו?" אמרתי בקור רוח. "זה מה שקימברלי הורן וג'נט פוטס זעקו כשרצחת אותן באכזריות?"

"אני... אני לא יודע על מה את מדברת." טים משך באפו כילד. "בבקשה, אל תפגעי בי." דמעות החלו לזלוג על פניו, אבל הן לא היו דמעות של חרטה. לא, הוא בכה מרחמים על עצמו.

"אה... הנה זה," הנהנתי לעבר פניו. "אנשים חושבים שפסיכופתים כמוך לא יכולים לחוש דבר, אבל אני יודעת שהדמעות שלך אמיתיות. בקרוב אתה תצעק ותתחנן כמו פחדן, כי זה מה שאתה באמת." לא יכולתי לבלום את הבוז שגלש החוצה. "זה אירוני, אבל בדרך דפוקה כלשהי אתה מרגיש יותר ממני." זו הייתה אמפתיה לבני אדם ולפעמים לבעלי חיים שאנשים בעלי אופי אנטי חברתי כמותו חסרו. לי הייתה יכולת לחוש הרבה אמפתיה כלפי אנשים נורמליים ובעלי חיים, אבל הייתי חסרת יכולת לחלוטין כשמדובר ברגשות עזים.

"תני לי בבקשה ללכת," התייפח טים, "יש לי ילדים."

"נפלא." שמץ של התרגשות החליף את הבעת הפנים האדישה שלי. "יהיה להם הרבה יותר טוב בלעדיך. בעיקר כשהעולם יגלה איזו מפלצת היית באמת."

"אני לא מי שאת חושבת שאני. לא פגעתי בנשים האלה. אני לא מכיר אף אחת מהן! את חייבת להאמין לי!"

"אל תדאג, אתה תיזכר בקרוב. גברים כמוך תמיד נזכרים ברגע שהם מרגישים אפילו רמז לכאב. זה די אירוני. בתור מישהו שאוהב אלימות מדהים לראות איך אתה לא מסוגל להתמודד איתה ברגע שהיוצרות מתהפכות."

לחצתי על הדק המקדחה וכיוונתי אותה אל שיניו של טים. קול סחרור המקדח וחריקותיו הדהדו בין עצי היער.

"לאאאאא!" צרח טים. הוא עצם את עיניו כשהתקרבתי. בתנועה פתאומית סגר את פיו. זה לא עצר אותי או את המקדח. בתנועה יציבה קדחתי דרך הבשר הרך של שפתיו והגעתי ללא מאמץ אל שיניו. צליל שיוף של מפגש המתכת עם אמייל נשמע כשפיסות בשר מדמם ושברי שיניים לבנות התעופפו לכל עבר. פיו של טים נפער מאליו וזעקה ארוכה ורמה נפלטה ממנו.

עצרתי ובהיתי בשיניו הקדמיות המרוטשות למחצה שנקדחו לפיסות לא אחידות. דם מעורב ברוק זלג במורד סנטרו וטפטף על חזהו.

"תפסיקי!" ייבב טים. פיו היה פעור כשדיבר והוא ניסה להימנע ממגע בקצות העצבים החשופים בשיניו המרוסקות. "בבקשה, תפסיקי! בבקשה! זה כואב כל כך. בבקשה."

"אני יודעת," אמרתי. "שנמשיך?"

"לא," ייבב וגופו רעד ללא שליטה, "בבקשה... לא!"

המשך הפרק זמין בספר המלא