הוא מרים שתי אצבעות אל אפו ומריח את אמו של הילד. עיניו נפערות בחשכת המטבח. שעון התנור מראה 00:13. החזה שלו. הכול מכווץ. האם זה התקף לב? האם ככה מרגישים כשחוטפים התקף לב? הוא חייב לזוז. הוא פוסע על רצפת עץ האלון הלבן ונוגע בדברים. ידית הטוסטר, ידית הנירוסטה של המקרר; הבננות הריחניות, המתרככות בקערת הפירות. הוא מחפש משהו מוכר שיקרקע אותו. שיחזיר אותו להווה.
מקלחת. הוא חייב להתקלח. הוא מדדה במדרגות כמו פעוט.
מסרב להסתכל במראה.
עורו מעקצץ. הוא מקרצף.
נדמה לו שהוא שומע צופרים. האם אלה צופרים?
הוא סוגר את הברז ומקשיב. כלום.
הוא צריך לשכב במיטה. שם הוא היה אמור להיות עכשיו, אלמלא קרה מה שקרה. אם זה היה סתם לילה של יום רביעי בחודש יוני. הוא מתנגב ותולה את המגבת על וו הדלת, כמו תמיד. מתעסק עם הבד, מיישר אותו כאילו סידר חלון ראווה של כלבו, וידיו מתעוותות מפחד לא מוכר.
הטלפון שלו. הוא משוטט בבית החשוך ומחפש אותו — על הספסל בחדר הכניסה, על השיש במטבח, על השולחן לרגלי המדרגות. לבסוף הוא מוצא אותו בכיס המעיל ששמט על הרצפה ליד הדלת האחורית כשנכנס הביתה. הוא עולה ברגליים כושלות עם הטלפון, נעצר מחוץ לדלת חדר השינה שלהם.
הוא לא יכול להיכנס לשם.
הוא יישן בחדר האורחים. הוא נשכב לאיטו במיטה הזוגית, שם לב שהיא מוצעת בקפידה, ומניח את הטלפון לצידו. הוא חש דחף עז להתקשר אליה.
מה הוא יגיד? שהוא מתגעגע אליה? שהוא זקוק לה?
מאוחר מדי.
ואף על פי כן הוא בוהה בטלפון, מדמיין שהוא מחכה שתענה וברקע נשמע המקצב היציב של הרינגטון. ואז הוא עוצם את עיניו ושוב רואה את הילד.
כעבור זמן מה הוא מרגיש שהמזרן רועד. הוא לא לבד. הוא מחכה שייגעו בו. אבל לא, זה בסך הכול רטט. ועוד אחד. ועוד. פס אור בגון הקלמנטינה מפלח את החדר. הוא מחליק אגודל על בבואת פניו העמומה על המסך ועונה.
נימת קולה כאובה. הוא מכיר אותה היטב.
"קרה משהו נורא," היא אומרת.
ספטמבר
החצר האחורית של משפחת לאוורלי
יש משהו חייתי באופן שבו אנשים בגיל המעבר אומדים זה את זה ומעמידים פנים לבביות בחצר האחורית של הבית היקר ביותר ברחוב. הקהל נמשך אל האנשים האטרקטיביים ביותר. הם הגיעו לאירוע שכונתי אחר הצהריים, בשביל הילדים, שמשחקים מעין משחק מקביל, אבל הגברים בחרו נעליים יפות, והנשים מצוידות באביזרים שהן בדרך כלל לא מביאות לגינה, והדיבור שלהן מצועצע.
יש קייטרינג. גיגיות פלדה גדולות ובתוכן בירה קפואה, המבורגרים בגודל ביס על מגשי עץ ארוכים וגביעי נייר שעולים על גדותיהם מצ'יפס דקיק. יש שקיות הפתעה עם עוגיות מזוגגות, על כל אחת מהן שם של ילד ונייר צלופן קשור בסרט סאטן עבה.
לאורך הגדר האחורית ניצבת שורה של עצים בוגרים, שעגורן עקר ממקומם ושתל אותם שם לא מזמן. אין זכר לסמטה האחורית המוזנחת שבה הם גובלים, או לדיירים של מרכז הגמילה השכן, מרחק ארבעה בלוקים משם, או לתעלות הניקוז המוצפות בגשם. הירוק של הדשא מעורר התפעלות. מערכת השקיה. חצר הבטון הפנימית, הצמודה למטבח, מוקפת אדניות עץ מסודרות לעילא. יש מחסן, שהוא לא באמת מחסן — דלתו פתוחה על צירה, ובתוכו גוף תאורה ראוי לשמו.
שלושה ילדים מתגוררים בבית שהחצר האחורית הזאת שייכת לו, בית תלת־קומתי גבוה שנבנה על מגרש כפול, שאין לו אח ורע בשכונה העירונית הזאת. התאומים בני השלוש, בן ובת, לובשים חליפות כותנה מפוספסות, תואמות, והם הניחו לאימם לעצב את שערם, לסרק ולהדק אותו. האח הבוגר, בן עשר, מתעקש ללבוש טרנינג מהשנה שעברה וטישרט מוכתמת. האורחים יתהו אם זה שוקו חם או דם. אבל רבע שעה לפני תחילת המסיבה, בעלה של ויטני שכנע אותה שמוטב לבחור את המלחמות בתבונה.
בשלוש וחצי אחר הצהריים היא הרפתה מהדחף לקרוע מעליו את חולצת הטריקו ולהיאבק בו עד שילבש את חולצת הפולו התכולה שקנתה לרגל האירוע. היא השתחררה מהלחץ הכרוך באירוח וחשה התרוממות רוח כי נראה שכולם נהנים. אין ספק שהם מתרשמים. זה ניכר במבטים, במחוות בין חברים שמסיבים זה את תשומת ליבו של זה לפרטים שקיוותה שיבחינו בהם. היא חושבת על התמונות שיציפו את הרשתות החברתיות הלילה. המיית הקהל, המתובלת בקולות צחוק, ואווירת האחווה מרוות את צימאונה.
הרעש הוא הסיבה לכך שמארה, השכנה, לא הגיעה. היא מצאה את ההזמנה במעטפה עבה בתיבת הדואר בחודש שעבר, כמו כולם, וזרקה אותה מיד לפח הניירות. היא יודעת שהשכנים האלה לא באמת רוצים שאנשים כמוה וכמו אלברט יבואו. הם חושבים שאין לה עוד מה להציע. עשורים של חוכמת חיים לא מעניינים נשים כאלה, שמסתובבות כאילו הן יודעות הכול. אבל זה בסדר. היא רואה ושומעת כל מה שצריך מבעד לפסיסי העץ של הגדר כשהיא עובדת בגינה, עוקרת עשבים שוטים עד שכאב הגב מכריע אותה והיא מתיישבת בכיסא הפטיו הטחוב. היא מבחינה במשהו בין ענפי ההורטנזיה, המכוסים עלי כותרת פריכים. היא מנערת אותם. מטוס נייר נוחת על אפו. הוא חמק מעיניה. היא מצאה כמה כאלה בחצר בבוקר יום חמישי. היא מתכופפת להרים אותו ושומעת את קולה של ויטני נישא מעל המולת האורחים, מברך את הזוג שגר מעבר לכביש.
בני הזוג, רבקה ובן, מקפידים לאתר את המארחת ברגע שהם נכנסים. יש להם עשרים דקות ועציץ סחלב בשבילה. רבקה צריכה לחזור לעבודה. בן צריך לרצות את רבקה, אחרת היה נשאר בבית. הוא שותק כשרבקה מחליפה מילות נימוסים עם ויטני. ויטני מחמיאה ושואלת שאלות, לופתת את ידה של רבקה ואחר כך את כתפה, ורבקה מאפשרת לה לעשות זאת. היא נראית מוקסמת, שלא כדרכה, מקווה שאף אחד לא יפריע להן.
שערו של בן עדיין לח מהמקלחת והוא מדיף ריח של בוקר. הוא מרגיש שוויטני מעיפה אליו מבטים תוך כדי השיחה עם אשתו. ידו תחובה בכיס האחורי של הג'ינס הלבנים של רבקה. הוא מצמיד אותה אליו. רבקה מרגישה שהוא לא באמת מקשיב לשיחתה עם ויטני, והיא צודקת. הוא צופה בקוסם המסחרר צעיף צבעוני סביב בתה המצחקקת של ויטני, שמצאה את עיניו הידידותיות של בן. הוא לא אוהב להתרועע עם מבוגרים, אבל ילדים מאז ומעולם נמשכו אליו. הוא המורה הכי אהוב. הדוד שאפשר לשחק איתו. הוא מאמן הסופטבול.
בלייר צופה מקצה החצר בבן וברבקה, שמוצאים דרכים מעודנות לגעת זה בזה בעודם מקשיבים לנאומים של ויטני, כאילו עדיין ממלאים זה את כל צרכיו של זה. הם חשוכי ילדים, חופשיים מילדים, ולכן לא השתנו באופן בלתי הפיך, כמו הרוב. הם מדברים זה עם זה במשפטים שלמים ובאינטונציה בוגרת. הם בטח מזדיינים פעם ביום ונהנים מזה. נרדמים במיטה הזוגית בגפיים שלובות. בלי כרית שמפרידה בין הצד שלה לצד שלו, כדי שיוכלו לדמיין שהשני לא נמצא שם.
בלייר צופה בחברה הכי טובה שלה, ויטני, רואה איך מחשבותיה מתחילות לנדוד תוך כדי השיחה עם רבקה, תרות באלגנטיות אחר השיחה הבאה. איידן, הגבר הקולני שישן מעברו השני של מחסום הכרית של בלייר, מרעים בקולו בפינת החצר. יש לו קהל, כמו תמיד. הוא לכד את תשומת לבה של ויטני כשחלפה על פניו וכבר שועט לעבר שורת מחץ שהיא ללא ספק מכירה, ובלייר מודעת עד כאב לכך שהיא עומדת בגפה. היא מחפשת את ג'ייקוב, בעלה של ויטני, ומבחינה בו עומד עם זוג לא מוכר. פעוטה בצמות הדוקות נדחקת בין רגליה של האם. ג'ייקוב מצביע על הבית, מתווה באצבעותיו את צורת הגג, מסביר את ההחלטה העיצובית. הוא לבוש בטישרט השחורה הקבועה שלו ובמכנסי הבד השחורים עם המכפלת המקופלת על השוק, ונועל סניקרס־מעצבים צחות בלי גרביים. השיער, הגבות, מסגרת המשקפיים הסקנדינביים, הכול מרשים ומגניב, אבל הוא עדין כל כך. הוא מנופף בידו לעברה של בלייר, שלום. היא מסמיקה, נתפסה על חם כשנעצה בו עיניים. קל לנעוץ בו עיניים. עיניה שוב מחפשות את אשתו.
ויטני מדברת עכשיו עם קבוצת אמהות מהכיתה של בנה הבכור, זייבייר. יש להן צ'ט קבוצתי שוויטני כמעט לא משתתפת בו, כי היא לא יודעת את התשובות לשאלות שהן שואלות על פרויקט הסיום של השליש הראשון, על המועד האחרון להזמנת תמונה כיתתית, לא מכירה את התפריט של הצהרון. אבל היא אוהבת להיות בקבוצה. לפעמים היא מגיבה באימוג'י כשהיא מגיעה למשרד בשעת בוקר מוקדמת, זמן לכוס הקפה השלישית וקצת שקט. אגודל זקור. לב אדום. תודה על העדכון! שום דבר מועיל. ויטני מרגישה שעיני הנשים עוקבות אחריה עכשיו כשהיא פונה לומר שלום לבעלים שלהן, שקוטעים את שיחתם ומזדקפים לקראתה.
במקום ויטני, בלייר צדה את מבטה של רבקה והן מנהלות שיחת חולין. בלייר מצליחה לחשוב רק על מזג האוויר, תמיד מזג האוויר הארור, איך נעשה קר לפנות ערב, ואחר כך על העבודה המפרכת של רבקה בבית החולים, שהיא אמורה להתייצב בה בעוד שלושת רבעי שעה. אבל רבקה אוהבת את העבודה הקשה הזאת. אין ביניהן שום מכנה משותף מלבד הקרבה הגיאוגרפית. רבקה משמשת אנציקלופדיה רפואית מהלכת לבלייר, עונה לכל שאלה שהיא שולחת על הפריחה על עורה של בתה, על השיעול הנבחני או הגירודים באוזניים או הקקי האפרפר. מסוג הדברים שיכולים להעסיק את בלייר במשך ימים. בלייר תוהה איך מרגישים כשהחיים מלאי משמעות. כשלובשים ג'ינס לבנים למסיבת ברביקיו.
רבקה משפילה מבט אל בתה בת השבע של בלייר מדי כמה שניות. היא לא מורידה ממנה את העיניים. תוהה איך היתה מרגישה אילו נמצאה כאן עם בת משלה. היא מרשה לעצמה לזרום עם גרסת העתיד הזאת, שהולכת ומתארכת, ומתארכת עוד, כמו הצעיף המשתרבב מכובע הקוסם. הילדה מציירת בגיר על רצפת הבטון של הפטיו יחד עם התאומים, שמחכים לתורם ללטף את הארנבת. שתי הנשים צופות עכשיו יחד בבתה של בלייר, ושתיהן מעמידות פנים שהילדים משעשעים אותן יותר משהם מעניינים אותן באמת.
ויטני מצטרפת אליהן עם כוס משקה מלאה, ובלייר ורבקה מתעוררות לחיים. היא מניחה יד על כתפה של בלייר ומעמידה פנים שצבעי הגירים המכסים את ידי התאומים לא מרגיזים אותה. הם חמודים כל כך ביחד, הומה ויטני, וכמה קלואי טובה עם הקטנים. היא עושה צעד לא מורגש לאחור, מחשש שטביעות הידיים המאובקות יכתימו את שמלתה.
רבקה מנסה לדמיין שהדברים האלה מעניינים אותה — אירוח, מפגני ראווה. נשארו שלוש דקות עד שמוחה יסיים למנות מאה ושמונים שניות, כי זה מה שהוא עושה. גם היא מציינת את אופיה הנעים של קלואי בעוד השניות נוקפות. רבקה משתמשת במילה "מרנין". בלייר מחייכת, מבטלת את דברי השבח על בתה המושלמת, אבל בתוך תוכה מתמוגגת, כמו שמתמוגגים רק ממחמאות כאלה. גם אם הן נאמרות כלאחר יד.
המילה "מרנין" גורמת לוויטני לתהות איפה נמצא בנה הלא מרנין. היא לא רואה אותו בחצר. בלייר אמרה שראתה אותו לפני חצי שעה, עומד ליד הגדר של מארה ומציץ מבעד לפסיסים. הוא אף פעם לא נמצא במקום שהוא אמור להיות בו. ויטני התרתה בו שיתנהג יפה, שישעשע את הקטנים, שיהיה נחמד. רק הפעם. בשבילה. הוא אמור להיות כאן. הקוסם כמעט סיים את המופע.
אולי הוא צריך רגע לבד. בלייר אומרת את זה לאט, בשקט, תוהה אם זה בסדר.
אבל לא. ויטני תמצא אותו.
למה הוא אף פעם לא עושה מה שהיא מבקשת? למה הוא לא יכול להיות כמו הבת של בלייר? היא חושבת על הפרצוף החמוץ הקבוע, כמעט זעוף, שגורם לאנשים לשאול למה הוא מצוברח אף שהוא פשוט נראה ככה. זה הפרצוף שלו.
הסלון. חדר המשחקים במרתף. היא לא אמורה לעשות את זה באמצע המסיבה, כשיש יותר מחמישים אורחים בחצר. האם הוא מסתתר? הוא שוב חמק עם האייפד? זייבייר! למה הוא חייב ללחוץ על הכפתורים שלה? היא ממהרת לקומה השלישית, פותחת את דלת החדר שלו, והוא שם, במיטה, עם שקיות הפתעה שגנב, וכעת מונחות ריקות סביבו. שוקולד מרוח על פניו ועל הסדינים. הוא מלקק את הזיגוג מעטיפת עוגייה ששמו של ילד אחר מודבק עליה.
"זייבייר! מה נראה לך שאתה עושה?" היא תולשת את הצלופן מידיו והוא נרתע וצווח. "מה הבעיה שלך?"
פניו של זייבייר מתכרכמות ושפתו התחתונה מתעקלת מטה, כמו ילד צעיר ממנו פי שניים, והיא לא מוכנה שהוא יפלוט את היללה המעצבנת שלו, היללה ההולכת וגוברת שמעוררת בה רצון לסטור לו. "לא!" היא צועקת, אוחזת בזרועו והוא פולט יבבה וגופו נשמט. היא לא סובלת אותו כשהוא מתנהג ככה. "קום, חרא קטן!"
אבל אז היא מרפה. כי היא שמה לב שהגרגור העליז מלמטה פסק.
המסיבה השתתקה. כל מה שהיא שומעת הוא הלמות לבה הנזעם וצלצול הצרחות הארסיות, הרצחניות שלה. ההד המוכר של זעמה. הפחד מפני האפשרויות. ואז היא שמה לב. החלון פתוח לרווחה. כולם שמעו אותה.
הבושה מפילה אותה ארצה. על קן של סרטי הסאטן משקיות ההפתעה, שקצותיהם חדים כמו קצה לשון של נחש.
ואז היא מבינה מה איבדה.
כעבור תשעה חודשים
1
בלייר
יום חמישי בבוקר
השעה חמש וחצי בבוקר יום חמישי של חודש יוני. בלייר פארקס שותה קפה וחושבת על בעלה המפשק את ירכיה של אישה אחרת כמו כנפי פרפר.
היא מדמיינת אותו מריח אותה. ואז טועם אותה ולשונו חגה, מרפרפת.
ידה של בלייר מכסה את פיה. היא מניחה את הספל.
היא לא ישנה. אבל זה מה שהיא עושה בבקרים עכשיו, מתמסרת למחשבות המגונות האלה. מאוד לא נעים להתחיל את היום ככה, אבל זה משכך את הדאגה האובססיבית שלה ומאפשר לה להמשיך. אחרת היא תשתלט עליה ברגעים לא רצויים. כשתבהה במדף מסירי הכתמים בחנות, אלה מהפרסומות שמבטלות את המיניות של אמהות בגיל המעבר שלא יוצאות מהבית, ומדמיינות פה של בחורה מלא בזרע של הבעל שלהן.
היא מוזגת כוס שנייה, שלא תהיה טעימה כמו הראשונה, וחושבת על הרעב שלה לעוד. אם כי לא ברור לה מה עוד. הבעיה היא לא רק שעמום. או ערגה עגמומית. גם לא הנישואים המרדימים שלה, בני העשור, והשעון המתקתק לקראת אובדן רלוונטיות מוחלט. האם זה נורמלי? האם ככה מרגישות נשים אחרות בגילה?
הרעיון שתבטא זאת בקול, באוזני מישהו, מכווץ את הסרעפת שלה. עוד יותר מהרגיל. עדיף לזקוף את הסנטר ולהתמודד בגאון עם השעה הבאה. ועם זאת שאחריה. כדי שאיש לא יחשוד שהיא אומללה. עדיף לכולם שתיכנע לאדישות, היא יודעת את זה. עדיף שתמשיך לחתור הלאה, ולא תישאר לה אנרגיה לחשוב על הדברים שהיא רוצה באמת. או איך היא מרגישה באמת כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר.
היא יודעת שעליה לעבוד על הפגיעות הזאת, שנשים צריכות לאמן את השריר הזה. הספרים והפודקאסטים והמנטורים אומרים להן את זה. היא מנסה להתפעל מאלה שמודות שהן מתחרטות על החלטות שקיבלו ונודרות, בקול, לחולל שינוי. אבל מהפכות כאלה הן לא בשבילה. היא לא מצליחה לדמיין לעצמה חיים אחרים. והיא לא מצליחה להיפטר מהבושה הנלווית להכרה בכך שטעתה.
בכוס הקפה הבאה, דלת החדר של בתה חורקת מעליה. צעדיה מטופפים על מדרגות העץ ובמסדרון. המים יורדים בחדר האמבטיה היחיד שלהם, והצנרת מקרקשת ברחבי הבית. בלייר מוחה בידה את פניה העייפות.
לאורך השנים נעשה נוח להאשים את איידן בכל מה שהיא מרגישה. הוא משמש פח אשפה אמין לזעמה. היא זורקת וזורקת וזורקת, והוא אף פעם לא עולה על גדותיו. בעיני רוחה, אין השלכות למעשיה — הם נשואים, ופרידה היא לא אופציה מבחינתה. הפירוק, השינוי של הכול. ההבנה. ההשפעה על בתה. היא לא מסוגלת להכיל את זה.
המים זורמים באמבטיה. היא שומעת את קלואי פותחת את הארון עם המראות, שבתוכו נמצא הספל עם שלוש מברשות השיניים. היא מכניסה בייגל לטוסטר בשביל ארוחת הבוקר של בתה. היא כבר הוציאה את גבינת השמנת מהמקרר כדי שתתחמם לטמפרטורת החדר, כמו שקלואי אוהבת.
הטלת האשמה על הנישואים הכושלים שלה הועילה בהחלט, עד לפני שבוע וחצי, כשמצאה פיסה קטנה של נייר עטיפה כסוף בכיס המכנסיים של איידן. לא יותר משלושה סנטימטרים רבועים. זבל, בעיני כל אדם אחר שהיה מרים אותו מהרצפה אחרי שהפך את המכנסיים לקראת הכביסה. אבל היא זיהתה את המרקם הגלי של העטיפה. ואת גון הברקת המנצנץ. זה נראה בדיוק כמו הקונדומים שהשתמשו בהם לפני שנים. ומאז, כל בוקר, היא פותחת את המגירה שבה הניחה את העטיפה, מניחה אותה בכף ידה ותוהה.
יש אינספור מקורות אפשריים לנייר הזה. חטיף גרנולה. מסטיק מנטה מארוחה עסקית.
אבל היא לא זקוקה להוכחה. יש לה הרגשה.
פעם שמעה מישהו מכנה זאת "לחישות" — רגעים שמנסים להגיד לנו שמשהו לא בסדר. הבעיה היא שנשים מסוימות לא מקשיבות למה שהחיים אומרים להן. הן לא שומעות את הלחישות, אלא במבט לאחור. אחרי שהפצצה נפלה. כשהן נואשות לאתר את האמת כמות שהיא.
אבל אולי היא סתם פרנואידית. יש לה יותר מדי זמן פנוי.
היא שומעת את כפות רגליה של קלואי מכות במדרגות ומורחת את גבינת השמנת בקפידה. הירכיים הפשוקות חוזרות אליה. האצבעות של איידן פותחת את שפתיה ההדוקות, החלקות, של האישה. כמה נחמד הוא יהיה אחר כך. אולי היא מצחיקה אותו. שערות זרועותיה של בלייר סומרות. היא נזכרת שוב איך איידן לא גמר בפעם היחידה ששכבו לפני חודש. איך הוא בודק את הטלפון בתדירות גבוהה יותר מהרגיל.
קלואי מתקרבת לתחתית המדרגות. בלייר סוגרת את הירכיים המדומיינות ומצמידה את שני חצאי הבייגל. ואז היא מסתובבת ומכריחה את עצמה לחייך, כדי שהדבר הראשון שבתה תראה על הבוקר יהיה, כמו תמיד, הפנים המחייכות של בלייר.