סיפוריו של גרשין נפלאים. נהניתי במיוחד משלושת הסיפורים האחרונים. למרות האורך הקצר שלהם, הוא מפליא לתאר בהם לעומק את תמונת הנפש של דמויותיו. מצפה בקוצר רוח לתרגומים של שארית יצירותיו.
ספר שנון, מצחיק, נבון, שמסתכל במבט בהיר על הערפל של הטיפשות והיהירות האנושית. באמת ניתן להרגיש כיצד האשק משתמש בהומור כדרך ראיית עולם ולא כתבלין לכתיבתו. אילו רק היה הספר ארוך יותר! מקווה שיאגדו עוד סיפורים מתורגמים של האשק בספרים. תרגום נפלא של פאר פרידמן 🌷
הספרון הקצר הזה מתאר יפה את הרגשות המגוונים שהתקופה הזו של ימי מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה ככל הנראה ספוגה בהם- פחד, סקרנות, אדישות, אבל, התרגשות, אימה והרצון לשמור על מידה מסויימת של אנושיות גם כשזו האחרונה נתלשת מהאדם בכוח. החלק האחרון מתח לי את העצבים והסוף היה פתוח. הוא השאיר אותי מתייסרת מעט בין מתח ודאגה לגורל הדמויות לריקנות רגשית. ממליצה🌷
מעולה! סגנון כתיבה מדויק. מדהים כמה תואם ורלוונטי גם כיום
מצוין. הטוב ביותר מתוך מארז אוצרות מופת.
מקסים. תיאור תמציתי ועמוק של חוויות אנושיות כפי שחוות הדמויות המתוארות
ספר נהדר. מזמן לא קראתי ספר כל כך מרתק וחכם. מומלץ מאוד
זהו קובץ הסיפורים הראשון של וסבולוד גרשין, סופר שמעולם לא שמעתי עליו עד שהוצאת תשע נשמות גאלה אותו מאלמוניותו לפחות, כך אני מאמין, אצל רוב ציבור הקוראים הישראליים. גרשין פרסם עד להתאבדותו 10 סיפורים וההוצאה מבטיחה שאת כולם היא מתכוונת לתרגם ולהוציא לאור. הסיפורים באנתולוגיה הזו נכתבו בין השנים 1877-1887 והם מבוססים על פרקים מחייו של הסופר או לכל הפחות בהשראת מקומות בהם שהה וחוויות אותן חווה. מסתבר שגרשין היה פופולרי מאד במיוחד ברוסיה ובצרפת. האנתולוגיה הזו כוללת 4 סיפורים קצרים ומעולים, בתרגום מצוין של טינו מושקוביץ. הסיפור המרשים מכולם הוא סיפור הנושא "הפרח האדום" הכולל מס' ימים בחייו של חולה נפש המאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש. עוד סיפור שהרשים אותי מאד הוא "ארבעה ימים" שכשמו מתאר ארבעה ימים שעוברים על חייל שהתנדב להילחם נגד הטורקים ומוצא עצמו לבד בשדה כשהוא פצוע ולידו גופת החייל הטורקי אותו הרג לפני שנפגע בעצמו. חוויית ההישרדות הזו, ליד גופתו המצחינה של החייל אותו כאמור הרג, כפי שהיא מסופרת ע"י אותו חייל, ממש מרשימה. בכלל, גרשין הצליח לזקק את חוויותיו הקשות באפן מרשים וכאשר מדובר בסיפורים קצרים זה הישג שאיננו מובן מאליו. הקריאה בספר עוררה בי סקרנות רבה באשר לשאר הסיפורים שכתב גרשין ואין לי ספק שאשמח לרכוש כאשר יהיו זמינים. כבר כתבתי בעבר שאני לא חובב גדול של ההוצאה הזו אבל לעיתים יש בה גם פנינים כמו הספר הזה.
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/היהירות-האנושית-ירוסלב-האשק
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/הפרח-האדום-וסבולוד-גרשין
מדובר על תקופת המהפיכה ברוסיה (מניח ש-1917). מסופר על אישה נבונה ובעלת תושייה, בת המעמד הגבוה, אשר יוצאת לחפש אחר בעלה (יחד עם כל משפחתה איתה) שיצא לאחת החזיתות ולא יצר קשר זמן רב. הסיפור מורכב מהסיטואציות אליהן נקלעת המשפחה ומסיפורי רקע המסופרים ע״י דמויות אחרות. הנרטיב בספר קשור לאהבה ואיך שהיא נתפרשת ומתממשת אצל הדמויות השונות. מעניין, קולח, אך בסופו של דבר לא הצלחתי לחבר את הכל. בכל מקרה ממליץ…
איזה כיף היה לקרוא את מקבץ הסיפורים הקצרים של האשק, סופר שעיקר פרסומו נבע מספרו הנודע ״החייל האמיץ שווייק״, ספר ששני כרכיו האימתניים ממתינים לי שנים על המדף... הסאטירה השנונה, שמאירה באור מצחיק את הטימטום האנושי על גווניו השונים, מהווה אתנחתה ראויה, אם כי קצרה מדי, לתקופה הסוערת שעוברת על העולם בעיצומו של המאבק במגפת הקורונה. בכלל אני מוצא שיש לסופרים הצ׳כים, לפחות לאלו שקראתי - למעט אולי קפקא, מכנה משותף והוא ההומור הדק והכתיבה הסאטירית השנונה. נראה לי שרובם הושפעו מהאשק, בדומה למשפט הידוע המיוחס לדוסטוייבסקי: ״כולנו יצאנו משולי 'האדרת' של גוגול״. הופתעתי לגלות ב״אחרית הדבר״ כי האשק, שחי בסה״כ 39 שנים, כתב למעלה מאלף חמש מאות סיפורים קצרים. לאור האמור ממש התבקש לתרגם לעברית עוד ממבחר סיפוריו.
יושב אני בפראג, קורא את עלילותיו של האשק ונהנה. אכן מהתלות נאות! טיפוסים משוליי החברה, כתיבה קולחת, קצת סאטירה וכו' וכו'. ופתאום - שוד ושבר! הספרון נגמר! וכל זאת לאחר כ60 עמודים בלבד. מרוב הנאה מקריאה מעשי הנוכולות של האשק, נפלתי ישר במין נוכלות כזאת! מחיר מלא על עשירית הספר. מעניין מה שוויק היה אומר על זה.
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/אושר-ועוד-קתרין-מנספילד
מלבד סיפור אחד או שתיים אין משהו מעניין. לא הצלחתי להתחבר לסופרלטיבים שציין המוציא לאור על הכריכה. בסקר לא מייצג שקיימתי עם בני האומה הרוסית, הוא לא מוכר כל כך
אין הרבה עלילה אלא בעיקר שיחות מתישות בין הדמויות. חלק נכבד מהספר היה די מענה לקריאה.
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/גולווין-יאקוב-וסרמן
מתוך: "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד
בנותיו של הקולונל המנוח
I
השבוע שלאחר מכן היה מהעמוסים בחייהן. גם כששכבו לישון נדמָה שרק גופיהן שוכבים ונחים; נפשותיהן המשיכו לשוטט, לחשוב על הדברים, לשוחח על הדברים, לתהות, להחליט, לנסות להיזכר איפה...
קוֹנסטַנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצידי גופה, כפות רגליה זו על זו, הסדין מתוח עד לסנטר. היא בהתה בתקרה.
"את חושבת שאבא היה מתנגד אם היינו נותנות את כובע הצילינדר שלו לשוער?"
"לשוער?" התפרצה ג'וזפין. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון יוצא דופן!"
"כי" אמרה קונסטנטיה במתינות, "הוא בוודאי צריך ללכת להרבה הלוויות. וראיתי ב...בבית הקברות שהוא חובש רק מגבעת דרבי מעוגלת." היא השתהתה. "אז חשבתי שהוא בוודאי ישמח מאוד אם יהיה לו כובע צילינדר. ואנחנו מוכרחות להעניק לו מתנה, הרי. הוא היה תמיד נחמד כל כך אל אבא."
"אבל," קראה ג'וזפין בעודה ממוללת את הכרית ומביטה בקונסטנטיה מבעד לחשכה, "הראש של אבא!" ולפתע, לרגע אחד נורא, כמעט צחקקה. מובן שכלל לא התחשק לה לצחקק. זה היה כנראה הרגל. לפני שנים רבות, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, היו מיטותיהן ממש גועשות. ועכשיו ראשו של הנהג, נמוג, מגיח שוב, כמו נר, מתחת לכובע של אבא... הצחקוק עלה, עלה; היא פכרה את כפות ידיה; נאבקה להכניע אותו; היא העוותה את פניה בזעף בחשכה ואמרה "תזכרי" בחומרה רבה.
"אנחנו יכולות להחליט מחר," אמרה.
קונסטנטיה לא הבחינה בשום דבר; היא נאנחה.
"את חושבת שאנחנו אמורות למסור לצביעה גם את חלוקי הבית שלנו?"
"בשחור?" ג'וזפין כמעט צרחה.
"ובכן, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי — זה לא נראה קצת כמו חוסר יושר, משום מה, ללבוש שחורים כשאנחנו יוצאות מהבית במלוא הדרנו, ואז כשאנחנו בבית — "
"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את הסדין באחת וכפות רגליה נחשפו והיא נאלצה להזדחל מעלה אל הכריות כדי לשוב ולכסות אותן.
"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "וסביר להניח שגם הדוור יראה."
ג'וזפין חשבה על נעלי הבית האדומות הכהות, שמתאימות לחלוק שלה, ועל נעלי הבית בגוון ירוק לא מוגדר החביבות על קונסטנטיה ומתאימות לחלוק שלה. שחור! שני חלוקים שחורים ושני זוגות של נעלי בית שחורות צמריריות, חומקים אל חדר הרחצה כמו צמד חתולות שחורות.
"אני לא חושבת שזה באמת נחוץ," אמרה.
שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את המסמכים עם ההודעה כבר מחר כדי לתפוס את משלוח הדואר לציילון... כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"
"עשרים ושלושה."
ג'וזפין השיבה לכל אחד ואחד, ועשרים ושלוש פעמים נמלאה צער כשהגיעה למילים "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר" ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובכמה הזדמנויות אפילו למחות בשולי נייר סופג דמעה תכלכלה בהירה מאוד. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים — אבל עשרים ושלוש פעמים? אף על פי שגם עכשיו, כששבה ואמרה בליבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר", יכלה לבכות לו רצתה.
"יש לך מספיק בולים?" נשמעה שאלה מכיוון קונסטסנטיה.
"אוי, מניין לי לדעת?" אמרה ג'וזפין בזעף. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"
"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה ברוגע.
שוב שתיקה. ואז נשמע רחש קל, התרוצצות, זינוק.
"עכבר," אמרה קונסטנטיה.
"לא יכול להיות שזה עכבר, כי אין פה בכלל פירורים," אמרה ג'וזפין.
"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.
ליבה נצבט ברחמים. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה לו פירור עוגייה קטנטן על שידת האיפור. כמה נורא לחשוב שלא ימצא שם כלום. מה הוא יעשה?
"אני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בכלל," אמרה לאט.
"מי?" שאלה ג'וזפין בתקיפות.
וקונסטנטיה אמרה בקול רם משהתכוונה, "עכברים."
ג'וזפין התרתחה. "באמת, איזה מין שטויות, קון!" אמרה. "מה הקשר לעכברים בכלל? את כבר ישנה."
"לא נראה לי שאני ישנה," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא זאת. היא וידאה.
ג'וזפין קימרה את גבה, דחפה את ברכיה אליה, כופפה את זרועותיה כך שאגרופיה הונחו מתחת לאוזניה ולחצו בחוזקה את לחייה אל הכרית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
