נשות הספר הרוסי

סוניצ'קה

משחר ילדותה, כמעט עם תום הינקות, שקעה סוניצ'קה בקריאה. האח הבכור אפרים, הבדרן המשפחתי, חזר ללא הרף על אותה הבדיחה שהתיישנה כבר עם לידתה:

"מקריאה אין־סופית הישבן של סוניצ'קה קיבל צורה של כיסא, והאף — צורה של אגס."

למרבה הצער, הבדיחה לא הייתה רחוקה מהמציאות: אפה אכן היה אגסי וחסר צורה, ואילו סוניצ'קה עצמה, גבוהה וגמלונית, רחבת כתפיים, רגליה כחושות ואחוריה מדולדלים מישיבה, ניחנה במעלה גופנית אחת ויחידה — חזה גדול ונשי, שהנץ מוקדם ואיכשהו לא התאים לגמרי לגופה הרזה. סוניצ'קה כופפה את כתפיה, הלכה שפופה ולבשה שמלות רחבות וחסרות צורה, נבוכה בעושרה המיותר מקדימה ובשטיחות העגמומית מאחור.

האחות הבכורה הרחומה, שנישאה זה כבר, דיברה בנדיבות על יופיין של עיניה. אבל העיניים היו רגילות להחריד, חומות, לא גדולות. אמת, הריסים צמחו בשפע נדיר, בשלושה טורים, אגב מתיחת קצה העפעף הנפוח, אבל גם בכך לא היה יופי מיוחד, ואולי אפילו הפרעה מסוימת, שכן סוניצ'קה קצרת הראייה נאלצה להרכיב משקפיים כבר מגיל צעיר...

עשרים שנים תמימות, מגיל שבע ועד גיל עשרים ושבע, קראה סוניצ'קה ללא הפסקה. היא הייתה שוקעת בקריאה כמו בעילפון שנמשך עד העמוד האחרון בספר.

היה לה כישרון קריאה יוצא מגדר הרגיל, במובן מסוים אפילו גאונות. ההיענות שלה למילה הכתובה הייתה כה חזקה, עד שגיבורים בדויים עמדו כתף אל כתף עם האנשים החיים הקרובים לה, וכך הייסורים הזוהרים של נטשה רוסטובה לצד מיטתו של הנסיך אנדריי הגוסס השתוו לחלוטין ליגון הצורב של אחותה, שאיבדה את בתה בת הארבע מתוך חוסר תשומת לב מטופש: היא שקעה בפטפוט עם השכנה ולא הבחינה כיצד הילדה השמנמנה והמגושמת, בעלת העיניים האיטיות, החליקה לתוך באר...

במה היה מדובר כאן — בחוסר הבנה מוחלט בדבר המשחק הטמון בכל סוגי האמנות? בתמימות מטשטשת של ילדה שטרם התבגרה? בהיעדר דמיון, המביא להרס הגבול שבין האמיתי לבדיוני? או שמא בהתמסרות כה מוחלטת למחוזות הפנטזיה, עד שכל מה שנותר מחוץ לגבולותיהם מאבד את תוכנו ואת משמעותו?

הקריאה של סוניצ'קה, שנהפכה למעין הפרעה נפשית קלה, לא הרפתה ממנה אפילו בשנתה: גם את חלומותיה שלה היא כאילו קראה. היא חלמה רומנים היסטוריים מרתקים, ועל פי אופי העלילה היא הייתה מנחשת את גּוֹפָנוֹ של הספר, חשה באופן משונה בפסקאות ובשורות הרווח שביניהן. ההסטה הרגשית הכרוכה בתשוקתה החולנית אפילו הוחמרה בחלומותיה, והיא הייתה מופיעה בהם כגיבורה או גיבור לכל דבר, מתקיימת על הגבול הדק שבין ציווי רצונו המורגש של המספר, הידוע לה מראש, ובין שאיפתה שלה לתנועה, לפעולה, למעשה...

נא"פ1 הלכה וגוועה. אביה של סוניצ'קה — צאצאו של נפח משטֶטְל בלארוסי, מכונאי מלידה שלא חסרה לו גם תושייה מעשית — סגר את סדנת השענות שלו, ובעודו מתגבר על סלידתו המולדת מייצור המוני על כל צורותיו, החל לעבוד במפעל שעונים, נותן מזור לנפשו העקשנית בתיקונים ליליים של מנגנונים יוצאי דופן, פרי ידיהם האמונות של קודמיו המגוונים במוצאם.

האם, שחבשה עד יום מותה פֵּאונת מטופשת מתחת למטפחת מנוקדת ונקייה, הייתה תופרת בחשאי במכונת התפירה "זינגר" ומתקינה עבור שכנותיה בגדי כותנה פשוטים שהלמו את הזמנים הרועשים והעניים ההם, שמוראם התמצה בעיניה בשמו המאיים של המפקח של רשות המיסים.

סוניצ'קה עצמה הייתה מכינה איכשהו את שיעורי הבית, מתחמקת מדי יום ומדי דקה מההכרח לחיות בשנות השלושים הצעקניות ומלאות הפתוס ורועה את נפשה במרחבי הספרות הרוסית הדגולה, צוללת לתהומות הטרודים של דוסטויבסקי מעורר החשד, צפה בשדרות המוצלות של טורגנייב ובאחוזות הסְפר המחוממות באהבתו הנדיבה וחסרת העקרונות של לסקוב, שמשום־מה נחשב לכותב מהשורה השנייה.

היא סיימה את לימודי הספרנות, החלה לעבוד במחסן תת־קרקעי של ספרייה ישנה והייתה אחת מאותם יחידי סגולה שבסופו של יום העבודה עוזבים את מרתפם המאובק והמחניק בכאב קל המתלווה לקטיעתו של תענוג, לפני שהספיקו לשבוע במהלך היום מרצף הכרטיסים הקטלוגיים, מִבַּקָשות ההשאלה על גבי הדפים הלבקניים שהגיעו אליה מלמעלה, מאולם הקריאה, ומכובדם החי של הכרכים שנשרו אל בין ידיה הרזות.

שנים רבות היא התייחסה למעשה הכתיבה כאל מלאכת קודש: הסופר הבינוני פאבלוב, פָּאוּסָנִיאס והקדוש גרגוריוס פָּלָמָאס נחשבו בעיניה סופרים שווי ערך במובן מסוים, כיוון שחלקו אותו עמוד באנציקלופדיה. עם השנים היא למדה להבחין בעצמה בין הגלים הגדולים לקטנים באוקיינוס הספרותי העצום, ובין הקטנים לקצף של חוף הים, שגדש כמעט לחלוטין את הארונות הסגפניים של המדור לספרות עכשווית.

לאחר ששירתה כמה שנים בפרישות הנזירית של מחסן הספרים נכנעה סוניצ'קה לשכנועי המנהלת, שהייתה אחוזת קריאה כמו סוניצ'קה עצמה, והחליטה להגיש מועמדות ללימודים במחלקה לפילולוגיה רוסית באוניברסיטה. היא התחילה להתכונן לפי הסילבוס העצום והבלתי הגיוני וכבר ממש אזרה אומץ לגשת לבחינות הכניסה, כשלפתע הכול התמוטט, השתנה בתוך רגע אחד: פרצה מלחמה.

ייתכן שהיה זה האירוע הראשון בחייה הצעירים שדחק אותה מתוך הקיום המעורפל של קריאה בלתי פוסקת שהייתה שרויה בו. יחד עם אביה, שעבד בשנים ההן בסדנת התיקונים של המפעל, היא פונתה לסְבֶרְדלובְסק, ושם מצאה את עצמה במהרה בסביבת המחיה הבטוחה היחידה — בספרייה, בקומת המרתף...

לא ברור אם הייתה זו המסורת שהושרשה במכורתנו מימי קדם — לשכן את תנובתה היקרה מפז של הרוח, ממש כמו את תנובת האדמה, בקור מרתפים — או שמא היה זה חיסון מגונן לקראת העשור הבא בחייה של סוניצ'קה, שאותו עמדה לבלות לצד איש המרתף, בעלה המיועד, אשר הופיע באותה שנה קשה וקודרת, השנה הראשונה לפינוי מזרחהּ...2

רוברט ויקטורוביץ' הגיע לספרייה ביום שבו החליפה סוניצ'קה את המנהלת החולה בדלפק ההשאלה. הוא היה נמוך, דל בשר ואפור שיער, וּוַדאי לא היה מושך את תשומת ליבה של סוניה אלמלא שאל אותה היכן נמצא קטלוג הספרים בצרפתית. ספרים בצרפתית היו להם, אבל הקטלוג שלהם אבד זה כבר מחוסר שימוש. בשעת הערב ההיא, השעה שלפני הסגירה, לא היו מבקרים נוספים, וסוניצ'קה הובילה את הקורא יוצא הדופן למרתף שלה, לפינה הרחוקה, המערב־אירופית.

שעה ארוכה הוא עמד הלום מול ארון הספרים, מטה את ראשו במבט רעב ונדהם של ילד המתבונן בצלחת פחזניות. סוניצ'קה עמדה מאחוריו, מתנשאת מעליו בחצי ראש, וגם היא קפאה מההתרגשות שנדבקה בה.

הוא הסתובב אליה, נשק בפתאומיות לידהּ הרזה ואמר בקול נמוך, שהבהב כמו אורה של המנורה הכחולה הזכורה לה מילדותה המצוננת:

"איזה פלא... עושר כזה... מונטן... פסקל..." והוסיף בנשיפה עדיין בלי להרפות מידה: "ואפילו בהוצאת אלזבייר..."

"יש כאן תשעה אלזביירים," הנהנה בגאון סוניצ'קה המרוגשת, ששלטה היטב במלאכת הספרנות, והוא הביט בה במבט משונה מלמטה למעלה, אבל למעשה כאילו מלמעלה למטה, חייך בשפתיו הדקות, חשף פה שחסרו בו כמה שיניים, היסס כאילו התכוון לומר דבר־מה חשוב, אבל אז שינה את דעתו ואמר דבר אחר:

"הנפיקי לי, בבקשה, כרטיס קורא. ככה קוראים לזה אצלכם?"

סוניה חילצה את ידה שנשכחה בין כפותיו היבשות, והם עלו במעלה גרם המדרגות הקר והערפדי, שגזל גם את מעט החום שעוד נשמר בכל רגל שנגעה בו... כאן, באולם הצר של חווילת סוחר ישנה, היא כתבה לראשונה בכתב ידה את שם משפחתו, שעד אותו הרגע לא היה מוכר לה כלל וכלל ושכעבור שבועיים בדיוק ייהפך לשמה שלה. ובזמן שהיא כתבה את האותיות המגושמות בעיפרון הכימי שנד קלות בכפפות הצמר המטולאות שלה, הוא התבונן במצחה הנקי והגה בעליצות בדמיון המופלא שלה לגמל צעיר, בעל חיים סבלני ועדין, וחשב: אפילו הגוון — שחום, חום־אדמדם עצוב, ורדרד, חמים...

היא סיימה לכתוב והרימה באצבעה המורה את המשקפיים שנשמטו מעט. הביטה בו בחביבות שוות נפש, מלאת ציפייה: הוא לא ציין את הכתובת שלו.

הוא, לעומתה, נרעש עמוקות מהתחושה העזה של התממשות גורל, שהציפה אותו ללא התראה, כמו מבול משמיים בהירים ללא רבב. הוא הבין שלפניו עומדת אשתו.

אמש מלאו לו ארבעים ושבע שנים. הוא היה לאגדה בחייו, אולם אותה אגדה ניתקה ממנו בזכות חזרתו הפתאומית והבלתי מוסברת, לדעת חבריו, מצרפת לארץ הולדתו בראשית שנות השלושים. היא הוסיפה לחיות מפה לאוזן בנפרד ממנו בגלריות הגוועות של פריז הכבושה, יחד עם ציוריו המוזרים שנחלו הוקעה, שכחה וברבות הימים תחייה מחודשת ותהילה שלאחר המוות. אבל הוא לא ידע שום דבר על כך. כמאושר מבין חסרי המזל, שריצה תקופת מאסר פעוטה של חמש שנים ועבד עתה כביכול בתור צייר במשרדי המפעל, הוא עמד מול הצעירה הגמלונית במעיל הכותנה השחור המפויח שלו, מגבת אפורה כרוכה סביב צווארו בולט הגרגרת, חייך והבין שמתחוללת בתוכו עכשיו בגידה נוספת, מסוג הבגידות שגדשו כל כך את חייו ההפכפכים — הוא בגד הן באמונת אבותיו הן בתקוות הוריו הן באהבת מורו, הוא בגד במדע וגדע קשרי חברות, באכזריות ובחדות, ברגע שהחל להרגיש שהם כובלים את חירותו — ובפעם הזאת הוא בגד בנדר הרווקות הקשיח שקיבל על עצמו בשנות ההצלחה המוקדמת והמתעתעת שלו, נדר שלא דמה ולו במעט, עם זאת, לנדר פרישות.

הוא היה רודף שמלות מושבע ושבע רבות מהמעיין הבלתי נדלה הזה, אך נזהר בדריכות מכל סוג של תלות, חשש להיהפך בעצמו טרף לאותו טבע נשי פרדוקסלי, הנדיב כל כך כלפי הגוזלים ממנו וההרסני באופן אכזרי כל כך כלפי המעניקים לו.

ואילו נשמתה השאננה של סוניצ'קה — העטופה בפקעת עשוית אלפי הכרכים שקראה, המעורסלת בהמייתם המצועפת של מיתוסים יווניים, בניגון החליל הצורמני והמהפנט של ימי הביניים, בתוגה המעורפלת סחופת הרוחות של איבסן, בטרחנות המפורטת לעייפה של בלזק, במנגינה הקוסמית של דנטה, בשירת הסירנות החדה של רילקה ונובאליס, המוקסמת מהייאוש המוסרני של הרוסים הגדולים המכוון אל קרבי השמיים עצמם — נשמתה השאננה של סוניצ'קה לא הכירה ברגעהּ הגדול, ומחשבותיה עסקו אך ורק בשאלה אם ביצעה צעד מסוכן כשמסרה לידיו של הקורא ספרים שאמורים להיקרא אך ורק באולם הקריאה...

"כתובת?" שאלה סוניצ'קה בקצרה.

"את מבינה, אני נמצא כאן בהצבה זמנית. אני גר במשרדי המפעל," הסביר הקורא המשונה.

"אז תן את תעודת הזהות שלך ואת היתר המגורים," ביקשה סוניצ'קה.

הוא חפר באחד מכיסיו העמוקים והוציא אישור מקומט. היא הביטה בו ארוכות מבעד למשקפיים ואחר כך הנידה בראשה.

"לא, אני לא יכולה. הרי אתה לא מתגורר כאן..."

קיבֶּלה3 חרצה לו את לשונה האדומה. הכול אבד, כך נדמָה לו. הוא תחב את האישור לעומק הכיס.

"נעשה ככה: אני ארשום אותם על הכרטיס שלי, ואתה תביא לי את הספרים לפני שתיסע," אמרה סוניצ'קה בקול מתנצל.

והוא הבין שהכול בסדר.

"אני רק מבקשת ממך, מאוד בזהירות," היא ביקשה ממנו ברוך ועטפה את שלושת הכרכים הקטנים בנייר עיתון מדובלל.

הוא הודה לה ביובש ויצא.

בעוד רוברט ויקטורוביץ' הגה בשאט נפש בטכניקות ההיכרות ובתלאות החיזור, סיימה סוניצ'קה בנחת את יום העבודה הארוך שלה והתכוננה ללכת הביתה. היא כבר לא דאגה ולו מעט בנוגע להחזרת שלושת הספרים יקרי הערך שהשאילה בשאננות לאיש הזר. כל מחשבותיה היו נתונות לחזרתה הביתה, דרך העיר הקרה והאפלה.

אותן עיני נפש נשיות מיוחדות, שבדומה לעין השלישית המיסטית נפקחות אצל ילדות בגיל מוקדם להפליא, היו לא רק עצומות במקרה של סוניה, אלא קמוצות לחלוטין.

בנעוריה המוקדמים, סביב גיל ארבע עשרה, כאילו צייתה ללוח הזמנים הקדום של המין האנושי שבמשך אלפי שנים נהג להשיא עלמות בגיל הרך הזה, היא התאהבה בוויטקה סטרוסטין, בן כיתה נעים מראה וסלוד אף. ההתאהבות הזו התבטאה אך ורק ברצון בלתי נשלט להתבונן בו, ומבטה המגשש נחשף במהרה לא רק על ידי בעל הפרצוף הבובתי, אלא גם על ידי יתר חברי הכיתה, שעמדו על התופעה המבדרת הזאת הרבה לפני שסוניה הכירה בה בעצמה.

היא ניסתה לרסן את עצמה ולמצוא מושא אחר למבטה — הלוח המלבני, המחברת, החלון המאובק — אבל המבט חזר מעצמו, בעקשנות הראויה למחט של מצפן, לעורף בהיר השיער הזה, חתר שוב ושוב לפגוש בתכול הקר, המזמין ההוא... אפילו חברתה הרחומה זוֹיה לחשה לה שלא תלטוש עיניים ככה. אבל סוניצ'קה לא יכלה לעשות שום דבר בעניין זה, העין תבעה בחמדנות את מזונה בהיר השיער.

הכול נגמר באופן הנורא והבלתי נשכח ביותר; אונייגין הברוטלי שלה, שהותש מכובד המבט המאוהב, קבע מפגש עם מעריצתו השתקנית בשדרה צדדית בגן ציבורי וזיכה אותה בשתי הצלפות לא כואבות אבל מעליבות עד מוות, לקול צהלותיהם המעודדות של ארבעה מחבריהם לכיתה שהסתתרו בשיחים. אפשר היה להוקיע את גסות רוחם, אלמלא היו המציצנים הצעירים הללו נספים כולם כאחד כבר בחורף הראשון של המלחמה הממשמשת.

הלקח החינוכי של האביר בן השלוש עשרה היה כה משכנע, עד שהילדה נפלה למשכב. שבועיים היא שכבה וקדחה מחום. ככל הנראה, אש האהבה עזבה אותה באופן הקלסי הזה. כאשר הבריאה לבסוף והלכה לבית הספר בציפייה להשפלה מחודשת, גילתה שהתאבדותה של נינה בוריסובה, יפהפיית בית הספר שתלתה את עצמה בכיתה לאחר סיום שיעורי הערב, האפילה לחלוטין על ההרפתקה הטרגית־קומית שלה.

אשר לגיבור ערל הלב ויטקה סטרוסטין — למזלה הטוב של סוניצ'קה הוא בדיוק עקר עם הוריו לעיר אחרת, וסוניצ'קה נותרה עם הוודאות המרירה בדבר התמצותם השלמה והסופית של חיי האהבה שלה, והדבר שחרר אותה לנצח מהמאמץ למצוא חן, למשוך תשומת לב ולהקסים. בנות גילה המצליחות לא עוררו בה לא קנאה הרסנית ולא עצבנות מתישה, והיא שבה לתשוקתה הקנאית, המשכרת — לקריאה.

רוברט ויקטורוביץ' חזר כעבור יומיים כשסוניצ'קה כבר לא עבדה בעמדת ההשאלה. הוא ביקש לקרוא לה. היא עלתה מהמרתף, הגיחה בשלוש פסיעות מהחור האפל, התאמצה לזהות אותו במבט קצר רואי וממושך ואחר הנהנה כלפיו כאילו היה מכר נושן.

"שבי בבקשה," הוא קירב כיסא.

באולם הקריאה הקטן ישבו כמה מבקרים בבגדים חמים. היה קר, ההסקה עבדה בקושי.

סוניצ'קה התיישבה על קצה הכיסא. על השולחן נח כובע בד חסר צורה לצד חבילה, והגבר פתח אותה לאט ובקפדנות מופלגת.

"בפגישתנו הקודמת פרח מזיכרוני," הוא פתח בקולו הבוהק, וסוניצ'קה חייכה למשמע הניסוח המיושן והטוב, שנעלם מזמן מהדיבור השגור, "שכחתי לשאול לשמך, אם תסלחי לי."

"סוניה," היא ענתה בקצרה, ממשיכה להתבונן בו פותח את החבילה.

"סוניצ'קה... בסדר," הוא כאילו הסכים.

לבסוף התקלפה העטיפה, וסוניה ראתה דיוקן אישה שצויר על נייר גס ופריך בגוני חום כהה ועדין, בצבע סֶפְּיָה. הדיוקן היה נפלא, והפנים הנשיות היו אציליות, דקות, כמו לקוחות מתקופה אחרת. פניה שלה, של סוניצ'קה. היא שאפה פנימה מעט אוויר, וניחוח קריר של ים השתרר.

"זו מתנת החתונה שלי," הוא אמר. "אני הגעתי, למען האמת, כדי להציע לך נישואים." והוא הביט בה בציפייה.

וכאן בחנה אותו סוניצ'קה בפעם הראשונה: גבות ישרות, רכס אף דק, פה יבש עם שפתיים ישרות, קמטים עמוקים ואנכיים לאורך הלחיים ועיניים דהויות, חכמות ועגמומיות...

שפתיה נרעדו. היא שתקה והשפילה את מבטה. התחשק לה מאוד לבחון את פניו שוב, פנים מרשימות ומושכות כל כך, אבל רוחו של ויטקה סטרוסטין ריצדה מאחורי גבה, והיא מיקדה את מבטה בקווים העקלקלים, הקלילים, של הציור, שהפסיקו לרגע לגלם פנים נשיות, לא כל שכן את פניה שלה, ומלמלה בקול חלש מאוד, אבל קר ומרתיע:

"מה זה, בדיחה?"

ואז הוא נבהל. כבר מזמן הוא לא בנה תוכניות משום סוג: הגורל הוביל אותו למקום כה קודר, לשפת הגיהינום, דבקותו החייתית בחיים כמעט אזלה, ודמדומי הקיום הארצי כבר היו מצודדים בעיניו, והנה עתה הוא חזה באישה שהוארה מבפנים באור אמיתי, חש בה את אשתו העתידית שתאחז בידיה השבריריות את חייו התשושים, הנצמדים לאדמה, וראה בעת ובעונה אחת שהיא תהיה משא מתוק עבור כתפיו שלא ידעו עול משפחה מימיהן, עבור גבריותו הפחדנית הממאנת לקבל על עצמה את נטל האבהות, את מחויבויותיו של איש המשפחה... אבל איך הוא לא חשב... איך לא העלה בדעתו לפני כן... אולי היא כבר שייכת לאחר, לקצין צעיר כלשהו או למהנדס בסוודר מוטלא?

קיבֶּלה שוב לעגה לו בלשונה האדומה, החדה, ופמלייתה העליזה שהורכבה מנשים מגונות, מפחידות אבל מוכרות לו היטב, גיחכה לעברו בבוהק ארגמני.

הוא פרץ בצחוק צרוד וכפוי, קירב אליה את הדיוקן ואמר:

"לא התבדחתי. פשוט לא עלה בדעתי שאת עשויה להיות נשואה."

הוא נעמד והרים את כובעו המופרך.

"סלחי לי."

קד בחדות, בטקסיות צבאית מיושנת, שמט את ראשו המסופר ושם פעמיו ליציאה. ואז קראה סוניצ'קה אל גבו:

"חכה! לא! לא! אני לא נשואה!"

הזקן הישוב לצד שולחן הקריאה, שעליו תיקיית עיתונים, הביט לעברה בעוינות. רוברט ויקטורוביץ' סב על עקביו, חייך בשפתיו הישרות ועבר מהמבוכה שהיה שרוי בה רגע לפני כן, כשחשד שהאישה חומקת ממנו, למבוכה עמוקה אף יותר: לא היה לו כל מושג מה עליו להגיד או לעשות עכשיו.

המשך הפרק בספר המלא