הבל הבלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבל הבלים
מכר
מאות
עותקים
הבל הבלים
מכר
מאות
עותקים

הבל הבלים

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: idle thoughts of an idle fellow
  • תרגום: דליה טסלר
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2025
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 56 דק'

ג'רום ק' ג'רום

ג׳רום ק׳ ג׳רום הוא סופר, מחזאי והומוריסט אנגלי, יליד ברמינגהם, 1859. ספרו שלושה בסירה אחת, שראה אור בשנת 1889, זיכה אותו בתהילה עולמית ונחשב עד היום ליצירת מופת קומית שלא נס לחה. סגנונו הייחודי משלב הומור בריטי קליל עם תובנות אנושיות עמוקות, והוא הקנה לו מעמד כאחד הכותבים הפופולריים בתקופתו.

ג'רום ק׳ ג׳רום נפטר בשנת 1927 והותיר אחריו מורשת ספרותית עשירה ומשפיעה. 

תקציר

"זאת לא חוכמה לא לעשות כלום כשאין לך מה לעשות; במקרה כזה כל בזבוז זמן הוא תעסוקה, ותעסוקה מעייפת מאוד. מבחינה זאת דומה הבטלנות למים – רק מים גנובים ימתָקוּ."

הרהורים על בטלה ועל אהבה, על ביישנות ועל גאווה, על מזג אוויר ועל דיכאון, על אכילה ושתייה, על הופעה בחברה ועל מהותה של הצלחה, ובקיצור – שלל הרהורים של הולך בטל. בשנינות ובהומור שכה מאפיינים את כתיבתו, הסופר הבריטי המהולל ג׳רום ק. ג׳רום (שלושה בסירה אחת) מגולל בספר זה את הגיגיו על נושאים שברומו של עולם וגם על עניינים פחותי חשיבות – ואלה גם אלה זוכים לאותו טיפול נפלא שיש בו קריצה שובבה והתבוננות חכמה ומקורית על הטבע האנושי. תענוג לגלות שרבות ממחשבותיו ותפיסותיו של הסופר האהוב רלוונטיות גם כיום, יותר ממאה שנה מאז פורסמו לראשונה. 

פרק ראשון

אֶל

הַיְּדִידָה

הַטּוֹבָה וְהָאֲהוּבָה

שֶׁל כָּל יְמֵי הַנַּחַת וְהָאִי־נַחַת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי;

אֶל הַיְּדִידָה

אֲשֶׁר בִּשְׁלַבֵּי הֶכֵּרוּתֵנוּ הָרִאשׁוֹנִים

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לֹא הָיְתָה כְּלָל תְּמִימַת דֵּעִים עִמִּי, אַךְ נֶהֶפְּכָה מֵאָז

לַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר לְלִבִּי;

אֶל הַיְּדִידָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה בְּיַחַס שֶׁל קְרִירוּת גְּמוּרָה מִצַּד כָּל הַמְּשָׁרְתוֹת בְּבֵיתֵנוּ,

וְּבְחַשְׁדָּנוּת מֻבְהֶקֶת מִצַּד כַּלְבִּי שֶׁלִּי, וְאַף עַל פִּי כֵן הִתְקָרְבָה

אֵלַי יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּרְבוֹת הַיָּמִים, וְגָמְלָה לִי בְּהַקִּיפָהּ אוֹתִי

בַּעֲנַן נִיחוֹחַ;

אֶל הַיְּדִידָה

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא מָנְתָה בְּאָזְנַי אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי,

לֹא בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי הַלְוָאָה וְלֹא סִפְּרָה לִי עַל צָרוֹתֶיהָ;

לְשֻׁתַּפְתִּי בְּעֵת הִרְהוּרֵי הַבַּטָּלָה אֲשֶׁר הִרְהַרְתִּי,

הַמְּחִישָׁה מַרְפֵּא לְעִצְּבוֹנִי,

אֵשֶׁת סוֹדִי בִּשְׂשׂוֹנִי וּבַאֲסוֹנִי —

לְמִקְטַרְתִּי הַוָּתִיקָה,

הַנֶּאֱמָנָה

מֻקְדָּשׁ סִפְרִי זֶה הַצָּנוּם

בְּרַחֲשֵׁי תּוֹדָה מִקֶּרֶב לֵב.

הקדמה

ידיד אחד או שניים שהראיתי להם את הסיפורים הללו בכתב יד ציינו שהם לא רעים, וכמה מקרובי משפחתי הבטיחו לקנות עותק אם יודפסו. לאור כל זאת אני חש שאיני רשאי לדחות את יציאתם לאוויר העולם. אלמלא כן לא הייתי מרשה לעצמי להציע הרהורים בטלים אלה כמזון רוחני לדוברי אנגלית. הדבר שדורשים הקוראים כיום מסֵפר הוא שישפר אותם, ילמד אותם וירומם את רוחם. ספר זה אינו מסוגל לרומם אפילו את רוחה של פרה. איני יכול להמליץ עליו בלב שלם כדבר מה שימלא תפקיד מועיל כלשהו. כל מה שאוכל לעשות הוא להציע שכאשר יימאס לכם לקרוא את "מאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם", תוכלו לעלעל בו למשך חצי שעה. יהיה זה שינוי מבורך.

על הבטלנות

ובכן, זהו נושא שאני מתיימר להיות בקי בו מאין כמוני. המורה הנכבד אשר טבל אותי בשחר חיי במעיין הדעת תמורת תשעה גיני לסמסטר — הכול כלול — היה אומר שמעודו לא ראה נער שמסוגל להתקדם פחות במשך זמן רב יותר; ואני זוכר שסבתי המסכנה העירה פעם, בזמן שהרגילה אותי להשתמש בספר התפילות, כי קשה לשער שאי פעם אעשה הרבה ממה שאסור לי לעשות, אבל היא משוכנעת מעבר לכל ספק שאשאיר בלתי עשוי הרבה ממה שעליי לעשות.

נדמה לי שאני עומד להפריך לפחות מחצית מנבואתה של סבתא, יסלח לי האל הטוב! למרות עצלנותי עשיתי המון דברים שלא הייתי צריך לעשות, אך מצד שני — עליי להודות — היא צדקה בהחלט: הזנחתי הרבה ממה שהייתי חייב לשקוד עליו. אני לא מתגאה בזה — זאת פשוט מתנה משמיים. רק מעטים זוכים בה. יש המון אנשים עצלנים והמון אנשים שמתנהלים בעצלתיים, אבל בטלן אמיתי הוא דבר יקר המציאות. הוא לא אחד שמשתרך לאיטו וידיו בכיסיו; אדרבה, תכונתו המפתיעה ביותר היא היותו טיפוס עסוק תמיד.

אי אפשר ליהנות באמת מבטלנות אלא אם כן יש לך המון עבודה שאתה חייב לעשות ויהי מה. זאת לא חוכמה לא לעשות כלום כשאין לך מה לעשות; במקרה כזה כל בזבוז זמן הוא תעסוקה, ותעסוקה מעייפת מאוד. מבחינה זאת דומה הבטלנות למים — רק מים גנובים ימתָקוּ.

לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר לימים, אירע לי פעם שהייתי חולה אנוש. כיום אני חושב שמצבי לא היה חמור כל כך: פשוט תקפה אותי הצטננות שלא הרפתה ממני. אבל אני מניח שזה היה בכל זאת משהו רציני, כי הרופא אמר לי שהייתי צריך לבוא אליו חודש ימים קודם לכן, והוסיף שאילו היה זה (ויהיה "זה" מה שיהיה) נמשך עוד שבוע, הוא לא היה אחראי לתוצאות. כמה מוזר! עוד לא פגשתי רופא שכשנכנסתי למרפאתו לא התברר לי שדחייה של יום אחד נוסף הייתה עלולה לחרוץ גורלות — לא הייתה מאפשרת לרפא אותי. איש זה, המוליך אותי אל הרפואה השלמה, שהוא גם ידידי, דומה לגיבור של מלודרמה: תמיד הוא מגיע אל זירת ההתרחשות ממש ברגע האחרון. זוהי אצבע אלוהים, אני אומר לכם, לא פחות ולא יותר.

ובכן, כמו שאמרתי, הייתי חולה אנוש — ונשלחתי לעיר־המרחצאות בּוּקסטוֹן לחודש ימים בלוויית אזהרה חמורה: בהיותי שם אסור לי לעשות שום דבר. "אתה זקוק למנוחה," אמר הרופא, "למנוחה גמורה."

נראה היה לי שאבלה נפלא. "האיש הזה תפס בדיוק מה יש לי," אמרתי לעצמי. ראיתי בעיני רוחי מחזה מלבב: ארבעה שבועות של בטלה נהדרת, dolce far niente, עם נגיעות קלות של חולי; לא חולי קשה, אבל כזה שדי בו להעלות על פניי ארשת של סבל פיוטי. אני אקום מאוחר, אשתה משהו חם ואוכל ארוחת בוקר בחלוק ובנעלי בית. אחר כך אתפנק לי בערסל שבגינה ואקרא רומן סנטימנטלי בעל סוף עצוב, עד שהספר יישמט ארצה מידי ואני אמשיך להתנדנד, אשלח מבטים חולמניים אל שמי התכלת, אֶבהה בעבים הקלילים השטים בהם כספינות צחורות מפרש ואאזין לציוצי הציפורים ולאוושת העלים בצמרות העצים. ואם אהיה חלש מכדי לצאת החוצה, אשב לי ליד החלון הפתוח הנשקף אל הגן, נתמך בכמה כרים, ואיראה מותש ומעניין, וכל הנערות הנאות ייאנחו כשיחלפו על פניי.

פעמיים ביום אגיע — באותו כיסא גלגלים מיוחד שאלה הפוקדים את ערי המרחצאות מסיעים בו את עצמם (ללא צורך במישהו שידחוף אותם) — אל האכסדרה הרומית כדי ללגום מן המים מלאי המינרלים. הו, המים האלה! באותם ימים לא ידעתי עליהם דבר, והרעיון בהחלט מצא חן בעיניי. "ללגום מן המים" נשמע לי נוהג חגיגי מימים עברו, והייתי משוכנע שאיהנה ממנו. אבל איזו זוועה! אחרי שלושת או ארבעת הבקרים הראשונים התברר לי שתיאור המים האלה בפיו של סֶם וֵלֶר1 כ"מים שיצקו אותם על פני מלקחיים מחוממים לסלסול השיער" אינו מוסר את אפס קצהו של טעמם המבחיל. אם יש בעולם דבר שיאיץ באדם חולה להבריא חיש מהר הרי זה עצם הידיעה שיצטרך לשתות כוס של נוזל מחריד זה מדי יום ביומו עד החלמתו. אני שתיתי את החלחלה הזאת שישה ימים בזה אחר זה, והיא כמעט הרגה אותי; אבל אחרי כן סיגלתי לי את הנוהג לבלוע כוסית של ויסקי מדולל במים תכף ומיד אחרי המים המחליאים, והוקל לי מאוד. מאז למדתי מכּתביהם של חכמי רפואה נודעים שהאלכוהול כנראה סותר את השפעתו של ריכוז המינרלים הגבוה שבמים הללו. אני שמח שעליתי על תחבולה מוצלחת כל כך.

אבל "הלגימה מן המים" הייתה רק חלק זעיר מהעינוי שהתעניתי באותו חודש, שהיה ללא כל ספק אחד האומללים בחיי. רוב הזמן שמרתי בקפדנות את מצוות רופאי ולא עשיתי דבר, אלא הסתובבתי סתם כך בין הבית לגן, ושעתיים ביום הסיעו אותי בכיסא הגלגלים ההוא. התנועה הזאת הפֵרה את המונוטוניות במידת מה. הנסיעה בכיסא הגלגלים המיוחד הזה — בפרט אם אינך רגיל אליו — כרוכה בהתרגשות רבה מכפי שיוכל לתאר לעצמו מי שישקיף על הכול מן הצד. תחושת הסכנה המאיימת על היושב בכיסא, שעובר אורח לא יוכל להעלות אותה בדעתו, מעיקה כל הזמן על המתרפא. הוא משוכנע שבכל רגע צפוי כל העסק לקרוס — בייחוד כשהוא מתקרב לתעלה או לשביל לא סלול. כל כלי רכב שעובר מפחיד אותו פחד מוות, שכן הוא חושש שידרוס אותו, ובכל פעם שהוא מעפיל במעלה הגבעה או גולש במדרונה, הוא מתחיל לחשוב על הסיכון הממשי ביותר — שמעצור הברך הרופף יתפרק לגורמים.

אך גם חריגה זו מן השגרה לא יכלה להפיג את השעמום המזעזע, ולא היה בכוחה לשמח את ליבי — יש לי לב חלש, שלא כדאי להעמיד אותו במבחן. לאחר כעשרים יום קמתי השכם בבוקר, הוריתי להגיש לי ארוחה דשנה והתחלתי לצעוד בדרך אל הייפילד, העוברת מתחת לשמורת טבע יפהפייה. הייפילד היא עיירה פעלתנית וחביבה, ובה שתי נשים חמודות (אז בכל אופן הן היו חמודות): אחת עברה על פניי בגשר ונדמה לי שחייכה אליי, והשנייה עמדה בפתח ביתה ונישקה שוב ושוב (נשיקות שלא נענו) תינוק אדום לחיים. אבל מאז עברו שנים לא מעטות, ואני מרשה לעצמי לשער שהן שמנו כבר, מה שקוראים "פִּימָה עֲלֵי כָסֶל", ונעשו רגזניות ועוקצניות. בדרך חזרה ראיתי זקן אחד שישב וסיתת אבנים, והמראה עורר בי תשוקה שכזאת להפעיל את שריריי, עד שהצעתי לו כוסית משקה בתנאי שירשה לי להחליפו. הוא היה איש נחמד והואיל להסכים. התנפלתי על האבנים בכל המרץ שהצטבר בי במשך שלושה שבועות, והספקתי לסתת בחצי שעה יותר ממה שהספיק הקשיש במשך יום שלם. אבל הוא לא השתוקק לנקום בי על כך.

לאחר שזינקתי למים הקרים, התרתי כל רסן והעזתי להתהולל: התחלתי לצעוד מדי בוקר למרחק רב, ולהאזין מדי ערב לנגינת התזמורת שנועדה לבדר את אורחי המרחצאות. ובכל זאת עברו הימים בעצלתיים, והייתי מאושר ממש כשהגיע האחרון שבהם ואני הובלתי את עצמי באותו כיסא גלגלים מבּוּקסטוֹן מוכת הראומטיזם והשחפת אל לונדון ההומה ואל קשיחותם של חיי העבודה. הבטתי החוצה מחלון הרכבת כשחלפנו בערב על פני שכונת הֶנדוֹן. האורות הצעקניים שבקעו מן הכרך הענקי חיממו את ליבי, וכאשר השתקשקו גלגלי מרכבתי מתחנת סנט פַּנקרֵיאָס לכיוון ביתי, היה השאון המוכר לי ערב לאוזניי כמנגינה הנפלאה ביותר ששמעתי אי פעם.

ברור שלא נהניתי מחודש הבטלה. אני אוהב להתבטל דווקא כשאיני אמור להתבטל, לא כשזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. זהו הטבע העקשני שלי. מתי אני אוהב לעמוד בחיבוק ידיים ולחשב את כל מה שאני צריך לעשות? כשנערמים על שולחני עוד ועוד מכתבים שצריך לענות עליהם בדואר חוזר. אני אוהב להתמהמה ליד השולחן בארוחות דווקא כשמוטלים עליי עוד המון דברים לעשות. ואם אני חייב לקום בבוקר בשעה מוקדמת במיוחד מסיבה כלשהי, ברור שארצה לנמנם עוד חצי שעה.

אה, כמה נפלא להתהפך לצד השני ולישון "רק עוד חמש דקות"! אני שואל את עצמי אם יש בכלל בני אדם — למַעט הילדים החסודים ב"סיפורים לבני הנעורים" — שקופצים באושר מן המיטה עם שחר. יש אנשים שפשוט אינם מסוגלים לקום בזמן. אם הם צריכים לקום בשמונה, הם יישנו עד שמונה וחצי, ואם במקרה יוּתר להם לישון עד שמונה וחצי, תסמכו עליהם שיקומו רק בתשע. הם דומים לאותו מדינאי שנאמר עליו שהוא תמיד מדייק לאחֵר בחצי שעה. הם מנסים כל מיני תחבולות. הם קונים שעון מעורר (מִתקן מתחכם שמצלצל ברגע הלא נכון ומעיר את האדם הלא נכון). הם מבקשים מהעוזרת לדפוק בדלת ולהעיר אותם, והעוזרת דופקת בדלת ומעירה אותם, והם רוטנים משהו וחוזרים לישון בשלווה. הכרתי פעם מישהו שהחליט להתעורר בזמן וחת־שתיים להתרחץ במים קרים, אבל גם זה לא עזר לו — הוא חזר מיד למיטה כדי להתחמם.

אני כשלעצמי סבור שיכולתי בהחלט לא לחזור למיטה אילו רק הצלחתי לצאת ממנה. לנתק את ראשי מן הכר — זאת הפעולה שאני מתקשה בה לפני שאני עולה על משכבי, עד כמה שאהיה נחוש בדעתי לבצע אותה. באותו רגע אני אומר לעצמי: "טוב, הלילה אני כבר לא אעבוד עוד" — וזאת לאחר שלא נקפתי אצבע כל הערב; "מחר אקום השכם בבוקר"; ובאמת אני החלטי לגמרי, אבל מתי? — בלילה. ואילו בבוקר אני כבר לא נלהב עד כדי כך מהרעיון, ואומר לעצמי שמוטב היה אילו לא הלכתי אמש לישון מוקדם כל כך. ואז אני נזכר בטרחה שבצורך להתלבש, וככל שאני חושב עליה יותר כך אני משתוקק לדחות אותה.

איזה דבר מוזר הוא המיטה הזאת, החיקוי הזה של קבר, שבו אנו מתמתחים להנאתנו ושוקעים לתוך דממה רוגעת! "הוֹ מִטָּתִי, מִטָּה שֶׁל חֶסֶד, עוֹלָם מָלֵא לְרֹאשׁ נִלְאֶה", התפייט המשורר תומס הוּד,2 "אַתְּ אוֹמַנְתֵּנוּ הַזְּקֵנָה וְהַטּוֹבָה, הַלּוֹקַחַת אוֹתָנוּ אֵלֶיהָ, בָּנִים וּבָנוֹת הוֹמִים וּמְהַמִּים, חֲכָמִים וְטִפְּשִׁים, שׁוֹבָבִים וּמְמֻשְׁמָעִים — וּמְנַחֶמֶת אֶת כֻּלָּנוּ מֵעִצְבוֹנֵנוּ; הָאִישׁ הֶחָזָק הַמָּלֵא דְּאָגוֹת כָּרִמּוֹן — הַחוֹלֶה הַמִּתְיַסֵּר בִּכְאֵבָיו — הָעַלְמָה הַמְּבַכָּה אֶת אֲהוּבָהּ אֲשֶׁר בָּגַד בָּהּ — כֻּלָּנוּ יְלָדַיִךְ הַמַּנִּיחִים אֶת רָאשֵׁינוּ בְּחֵיקֵךְ, וְאַתְּ מַרְגִּיעָה אוֹתָנוּ וּמְשַׁלַּחַת אוֹתָנוּ אֶל מַמְלֶכֶת הַשֵּׁנָה."

רע ומר הוא גורלנו כשאת ממאנת לפקוד אותנו. כמה מאחֵר השחר להופיע כשאיננו יכולים להירדם! אהה, אותם לילות ארורים שאנו מתהפכים בהם מצד אל צד, כואבים ומתענים, עֵרים בין ישנים, לוטשים עין בחשכה אל השעות הזוחלות המפרידות בינינו לבין אור היום! ואוי ללילות הארורים פי כמה שבהם אנו יושבים ליד מיטתו של מישהו יקר לליבנו המתייסר בכאבים, לילות שבהם גיצי האש שבתנור מקפיצים אותנו ותקתוק השעון מכה כקורנס המונה את רגעי החיים ההולכים ואוזלים.

אבל מספיק ודי עם סיפורי מיטות וחדרי שינה. הארכתי בהם שלא לצורך, אפילו בהתחשב בהיותי בטלן מושבע. נצא נא החוצה, נתאוורר קצת ונדליק מקטרת. כך יתבזבזו לא פחות רגעים, אבל הם לפחות לא יהיו משעממים כל כך. עלי הטבק הביאו ברכה של ממש לבטלנים שכמוני. קשה לי לדמיין במה היו הפקידים הזוטרים מעסיקים את עצמם לפני דורו של סר וולטר.3 את אופיים שוחר הקרבות של האבירים הצעירים בימי הביניים אני מייחס אך ורק להיעדר האפשרות להירגע בזכות העלים הללו. בעצם לא היה להם בכלל מה לעשות — ונבצר מהם לעשֵן. התוצאה: כל הזמן הם נאבקו זה בזה והרעישו עולמות. ואם במקרה נדיר לא התנהלה באותו רגע בסביבתם מלחמה לחיים ולמוות, היו ממציאים סכסוך דמים עם השכן; ואם למרות הכול נשארו להם כמה רגעים של שקט — העסיקו את עצמם בוויכוח סוער: מי מאהובותיהם היא היפה ביותר. ונימוקיהם של כל הצדדים היו גרזיני קרב, אַלות וכדומה. על בעיות של טעם וריח לא היה כדאי להתווכח — הן הוכרעו חיש קל לכאן או לכאן. כשבחור בן המאה השתים־עשרה היה מתאהב במישהי, הוא לא היה מתרחק ממנה שלושה צעדים אחורנית, מביט בעיניה ואומר לה שהיא יפה מכדי שתוכל להמשיך לחיות עלי אדמות. לא, הוא היה זז הצידה ושוקל את העניין בדעתו. ואם, לאחר שצעד עוד כמה צעדים, היה פוגש במקרה מישהו ושובר את ראשו — את הראש של המישהו, אני מתכוון — זו הייתה ההוכחה לכך שהנערה שלו — של הראשון — היא היפה ביותר בעולם. אבל אם הבחור האחר היה שובר את ראשו — לא את הראש שלו עצמו, כמובן, אלא את הראש של הבחור האחר, כלומר של הראשון, שהרי הוא האחר ביחס לשני — אז הבחורה של הבחור האחר הייתה... תראו: אם א' שבר את ראשו של ב', אז הבחורה של א' הייתה הכי יפה; אבל אם ב' שבר את ראשו של א', אז הבחורה של א' לא הייתה הכי יפה. זאת הייתה השיטה שבה ניהלו אז דיונים בסוגיות אסתטיות.

כיום הם היו מדליקים מקטרת ומניחים לבחורות להיאבק זו בזו.

והן מיטיבות לעשות זאת. הן מתחילות לעשות הכול במקומנו. הן רופאות והן עורכות דין והן שחקניות. הן מנהלות תיאטרון, הן מקדמות מעשי נוכלות ואחיזת עיניים, הן עורכות ראשיות של עיתונים. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו לנו, לגברים, לא יהיה מה לעשות מלבד לישון שנת ישרים עד שתים־עשרה בצהריים, לקרוא שני רומנים ביום, להשתתף במסיבת־תה־לגברים־בלבד בחמש אחר הצהריים, ולקבל על עצמנו את ההכרעה בשאלות גורליות כגון מהי האופנה העכשווית הלוהטת ביותר בגזרת החליפות והמגבעות, ומאיזה אריג נתפר מעילו של מר ג'ונס, ואם הוא הולם אותו. זהו עתיד מזהיר להולכי בטל שכמונו.

ג'רום ק' ג'רום

ג׳רום ק׳ ג׳רום הוא סופר, מחזאי והומוריסט אנגלי, יליד ברמינגהם, 1859. ספרו שלושה בסירה אחת, שראה אור בשנת 1889, זיכה אותו בתהילה עולמית ונחשב עד היום ליצירת מופת קומית שלא נס לחה. סגנונו הייחודי משלב הומור בריטי קליל עם תובנות אנושיות עמוקות, והוא הקנה לו מעמד כאחד הכותבים הפופולריים בתקופתו.

ג'רום ק׳ ג׳רום נפטר בשנת 1927 והותיר אחריו מורשת ספרותית עשירה ומשפיעה. 

עוד על הספר

  • שם במקור: idle thoughts of an idle fellow
  • תרגום: דליה טסלר
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2025
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 56 דק'
הבל הבלים ג'רום ק' ג'רום

אֶל

הַיְּדִידָה

הַטּוֹבָה וְהָאֲהוּבָה

שֶׁל כָּל יְמֵי הַנַּחַת וְהָאִי־נַחַת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי;

אֶל הַיְּדִידָה

אֲשֶׁר בִּשְׁלַבֵּי הֶכֵּרוּתֵנוּ הָרִאשׁוֹנִים

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לֹא הָיְתָה כְּלָל תְּמִימַת דֵּעִים עִמִּי, אַךְ נֶהֶפְּכָה מֵאָז

לַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר לְלִבִּי;

אֶל הַיְּדִידָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה בְּיַחַס שֶׁל קְרִירוּת גְּמוּרָה מִצַּד כָּל הַמְּשָׁרְתוֹת בְּבֵיתֵנוּ,

וְּבְחַשְׁדָּנוּת מֻבְהֶקֶת מִצַּד כַּלְבִּי שֶׁלִּי, וְאַף עַל פִּי כֵן הִתְקָרְבָה

אֵלַי יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּרְבוֹת הַיָּמִים, וְגָמְלָה לִי בְּהַקִּיפָהּ אוֹתִי

בַּעֲנַן נִיחוֹחַ;

אֶל הַיְּדִידָה

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא מָנְתָה בְּאָזְנַי אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי,

לֹא בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי הַלְוָאָה וְלֹא סִפְּרָה לִי עַל צָרוֹתֶיהָ;

לְשֻׁתַּפְתִּי בְּעֵת הִרְהוּרֵי הַבַּטָּלָה אֲשֶׁר הִרְהַרְתִּי,

הַמְּחִישָׁה מַרְפֵּא לְעִצְּבוֹנִי,

אֵשֶׁת סוֹדִי בִּשְׂשׂוֹנִי וּבַאֲסוֹנִי —

לְמִקְטַרְתִּי הַוָּתִיקָה,

הַנֶּאֱמָנָה

מֻקְדָּשׁ סִפְרִי זֶה הַצָּנוּם

בְּרַחֲשֵׁי תּוֹדָה מִקֶּרֶב לֵב.

הקדמה

ידיד אחד או שניים שהראיתי להם את הסיפורים הללו בכתב יד ציינו שהם לא רעים, וכמה מקרובי משפחתי הבטיחו לקנות עותק אם יודפסו. לאור כל זאת אני חש שאיני רשאי לדחות את יציאתם לאוויר העולם. אלמלא כן לא הייתי מרשה לעצמי להציע הרהורים בטלים אלה כמזון רוחני לדוברי אנגלית. הדבר שדורשים הקוראים כיום מסֵפר הוא שישפר אותם, ילמד אותם וירומם את רוחם. ספר זה אינו מסוגל לרומם אפילו את רוחה של פרה. איני יכול להמליץ עליו בלב שלם כדבר מה שימלא תפקיד מועיל כלשהו. כל מה שאוכל לעשות הוא להציע שכאשר יימאס לכם לקרוא את "מאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם", תוכלו לעלעל בו למשך חצי שעה. יהיה זה שינוי מבורך.

על הבטלנות

ובכן, זהו נושא שאני מתיימר להיות בקי בו מאין כמוני. המורה הנכבד אשר טבל אותי בשחר חיי במעיין הדעת תמורת תשעה גיני לסמסטר — הכול כלול — היה אומר שמעודו לא ראה נער שמסוגל להתקדם פחות במשך זמן רב יותר; ואני זוכר שסבתי המסכנה העירה פעם, בזמן שהרגילה אותי להשתמש בספר התפילות, כי קשה לשער שאי פעם אעשה הרבה ממה שאסור לי לעשות, אבל היא משוכנעת מעבר לכל ספק שאשאיר בלתי עשוי הרבה ממה שעליי לעשות.

נדמה לי שאני עומד להפריך לפחות מחצית מנבואתה של סבתא, יסלח לי האל הטוב! למרות עצלנותי עשיתי המון דברים שלא הייתי צריך לעשות, אך מצד שני — עליי להודות — היא צדקה בהחלט: הזנחתי הרבה ממה שהייתי חייב לשקוד עליו. אני לא מתגאה בזה — זאת פשוט מתנה משמיים. רק מעטים זוכים בה. יש המון אנשים עצלנים והמון אנשים שמתנהלים בעצלתיים, אבל בטלן אמיתי הוא דבר יקר המציאות. הוא לא אחד שמשתרך לאיטו וידיו בכיסיו; אדרבה, תכונתו המפתיעה ביותר היא היותו טיפוס עסוק תמיד.

אי אפשר ליהנות באמת מבטלנות אלא אם כן יש לך המון עבודה שאתה חייב לעשות ויהי מה. זאת לא חוכמה לא לעשות כלום כשאין לך מה לעשות; במקרה כזה כל בזבוז זמן הוא תעסוקה, ותעסוקה מעייפת מאוד. מבחינה זאת דומה הבטלנות למים — רק מים גנובים ימתָקוּ.

לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר לימים, אירע לי פעם שהייתי חולה אנוש. כיום אני חושב שמצבי לא היה חמור כל כך: פשוט תקפה אותי הצטננות שלא הרפתה ממני. אבל אני מניח שזה היה בכל זאת משהו רציני, כי הרופא אמר לי שהייתי צריך לבוא אליו חודש ימים קודם לכן, והוסיף שאילו היה זה (ויהיה "זה" מה שיהיה) נמשך עוד שבוע, הוא לא היה אחראי לתוצאות. כמה מוזר! עוד לא פגשתי רופא שכשנכנסתי למרפאתו לא התברר לי שדחייה של יום אחד נוסף הייתה עלולה לחרוץ גורלות — לא הייתה מאפשרת לרפא אותי. איש זה, המוליך אותי אל הרפואה השלמה, שהוא גם ידידי, דומה לגיבור של מלודרמה: תמיד הוא מגיע אל זירת ההתרחשות ממש ברגע האחרון. זוהי אצבע אלוהים, אני אומר לכם, לא פחות ולא יותר.

ובכן, כמו שאמרתי, הייתי חולה אנוש — ונשלחתי לעיר־המרחצאות בּוּקסטוֹן לחודש ימים בלוויית אזהרה חמורה: בהיותי שם אסור לי לעשות שום דבר. "אתה זקוק למנוחה," אמר הרופא, "למנוחה גמורה."

נראה היה לי שאבלה נפלא. "האיש הזה תפס בדיוק מה יש לי," אמרתי לעצמי. ראיתי בעיני רוחי מחזה מלבב: ארבעה שבועות של בטלה נהדרת, dolce far niente, עם נגיעות קלות של חולי; לא חולי קשה, אבל כזה שדי בו להעלות על פניי ארשת של סבל פיוטי. אני אקום מאוחר, אשתה משהו חם ואוכל ארוחת בוקר בחלוק ובנעלי בית. אחר כך אתפנק לי בערסל שבגינה ואקרא רומן סנטימנטלי בעל סוף עצוב, עד שהספר יישמט ארצה מידי ואני אמשיך להתנדנד, אשלח מבטים חולמניים אל שמי התכלת, אֶבהה בעבים הקלילים השטים בהם כספינות צחורות מפרש ואאזין לציוצי הציפורים ולאוושת העלים בצמרות העצים. ואם אהיה חלש מכדי לצאת החוצה, אשב לי ליד החלון הפתוח הנשקף אל הגן, נתמך בכמה כרים, ואיראה מותש ומעניין, וכל הנערות הנאות ייאנחו כשיחלפו על פניי.

פעמיים ביום אגיע — באותו כיסא גלגלים מיוחד שאלה הפוקדים את ערי המרחצאות מסיעים בו את עצמם (ללא צורך במישהו שידחוף אותם) — אל האכסדרה הרומית כדי ללגום מן המים מלאי המינרלים. הו, המים האלה! באותם ימים לא ידעתי עליהם דבר, והרעיון בהחלט מצא חן בעיניי. "ללגום מן המים" נשמע לי נוהג חגיגי מימים עברו, והייתי משוכנע שאיהנה ממנו. אבל איזו זוועה! אחרי שלושת או ארבעת הבקרים הראשונים התברר לי שתיאור המים האלה בפיו של סֶם וֵלֶר1 כ"מים שיצקו אותם על פני מלקחיים מחוממים לסלסול השיער" אינו מוסר את אפס קצהו של טעמם המבחיל. אם יש בעולם דבר שיאיץ באדם חולה להבריא חיש מהר הרי זה עצם הידיעה שיצטרך לשתות כוס של נוזל מחריד זה מדי יום ביומו עד החלמתו. אני שתיתי את החלחלה הזאת שישה ימים בזה אחר זה, והיא כמעט הרגה אותי; אבל אחרי כן סיגלתי לי את הנוהג לבלוע כוסית של ויסקי מדולל במים תכף ומיד אחרי המים המחליאים, והוקל לי מאוד. מאז למדתי מכּתביהם של חכמי רפואה נודעים שהאלכוהול כנראה סותר את השפעתו של ריכוז המינרלים הגבוה שבמים הללו. אני שמח שעליתי על תחבולה מוצלחת כל כך.

אבל "הלגימה מן המים" הייתה רק חלק זעיר מהעינוי שהתעניתי באותו חודש, שהיה ללא כל ספק אחד האומללים בחיי. רוב הזמן שמרתי בקפדנות את מצוות רופאי ולא עשיתי דבר, אלא הסתובבתי סתם כך בין הבית לגן, ושעתיים ביום הסיעו אותי בכיסא הגלגלים ההוא. התנועה הזאת הפֵרה את המונוטוניות במידת מה. הנסיעה בכיסא הגלגלים המיוחד הזה — בפרט אם אינך רגיל אליו — כרוכה בהתרגשות רבה מכפי שיוכל לתאר לעצמו מי שישקיף על הכול מן הצד. תחושת הסכנה המאיימת על היושב בכיסא, שעובר אורח לא יוכל להעלות אותה בדעתו, מעיקה כל הזמן על המתרפא. הוא משוכנע שבכל רגע צפוי כל העסק לקרוס — בייחוד כשהוא מתקרב לתעלה או לשביל לא סלול. כל כלי רכב שעובר מפחיד אותו פחד מוות, שכן הוא חושש שידרוס אותו, ובכל פעם שהוא מעפיל במעלה הגבעה או גולש במדרונה, הוא מתחיל לחשוב על הסיכון הממשי ביותר — שמעצור הברך הרופף יתפרק לגורמים.

אך גם חריגה זו מן השגרה לא יכלה להפיג את השעמום המזעזע, ולא היה בכוחה לשמח את ליבי — יש לי לב חלש, שלא כדאי להעמיד אותו במבחן. לאחר כעשרים יום קמתי השכם בבוקר, הוריתי להגיש לי ארוחה דשנה והתחלתי לצעוד בדרך אל הייפילד, העוברת מתחת לשמורת טבע יפהפייה. הייפילד היא עיירה פעלתנית וחביבה, ובה שתי נשים חמודות (אז בכל אופן הן היו חמודות): אחת עברה על פניי בגשר ונדמה לי שחייכה אליי, והשנייה עמדה בפתח ביתה ונישקה שוב ושוב (נשיקות שלא נענו) תינוק אדום לחיים. אבל מאז עברו שנים לא מעטות, ואני מרשה לעצמי לשער שהן שמנו כבר, מה שקוראים "פִּימָה עֲלֵי כָסֶל", ונעשו רגזניות ועוקצניות. בדרך חזרה ראיתי זקן אחד שישב וסיתת אבנים, והמראה עורר בי תשוקה שכזאת להפעיל את שריריי, עד שהצעתי לו כוסית משקה בתנאי שירשה לי להחליפו. הוא היה איש נחמד והואיל להסכים. התנפלתי על האבנים בכל המרץ שהצטבר בי במשך שלושה שבועות, והספקתי לסתת בחצי שעה יותר ממה שהספיק הקשיש במשך יום שלם. אבל הוא לא השתוקק לנקום בי על כך.

לאחר שזינקתי למים הקרים, התרתי כל רסן והעזתי להתהולל: התחלתי לצעוד מדי בוקר למרחק רב, ולהאזין מדי ערב לנגינת התזמורת שנועדה לבדר את אורחי המרחצאות. ובכל זאת עברו הימים בעצלתיים, והייתי מאושר ממש כשהגיע האחרון שבהם ואני הובלתי את עצמי באותו כיסא גלגלים מבּוּקסטוֹן מוכת הראומטיזם והשחפת אל לונדון ההומה ואל קשיחותם של חיי העבודה. הבטתי החוצה מחלון הרכבת כשחלפנו בערב על פני שכונת הֶנדוֹן. האורות הצעקניים שבקעו מן הכרך הענקי חיממו את ליבי, וכאשר השתקשקו גלגלי מרכבתי מתחנת סנט פַּנקרֵיאָס לכיוון ביתי, היה השאון המוכר לי ערב לאוזניי כמנגינה הנפלאה ביותר ששמעתי אי פעם.

ברור שלא נהניתי מחודש הבטלה. אני אוהב להתבטל דווקא כשאיני אמור להתבטל, לא כשזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. זהו הטבע העקשני שלי. מתי אני אוהב לעמוד בחיבוק ידיים ולחשב את כל מה שאני צריך לעשות? כשנערמים על שולחני עוד ועוד מכתבים שצריך לענות עליהם בדואר חוזר. אני אוהב להתמהמה ליד השולחן בארוחות דווקא כשמוטלים עליי עוד המון דברים לעשות. ואם אני חייב לקום בבוקר בשעה מוקדמת במיוחד מסיבה כלשהי, ברור שארצה לנמנם עוד חצי שעה.

אה, כמה נפלא להתהפך לצד השני ולישון "רק עוד חמש דקות"! אני שואל את עצמי אם יש בכלל בני אדם — למַעט הילדים החסודים ב"סיפורים לבני הנעורים" — שקופצים באושר מן המיטה עם שחר. יש אנשים שפשוט אינם מסוגלים לקום בזמן. אם הם צריכים לקום בשמונה, הם יישנו עד שמונה וחצי, ואם במקרה יוּתר להם לישון עד שמונה וחצי, תסמכו עליהם שיקומו רק בתשע. הם דומים לאותו מדינאי שנאמר עליו שהוא תמיד מדייק לאחֵר בחצי שעה. הם מנסים כל מיני תחבולות. הם קונים שעון מעורר (מִתקן מתחכם שמצלצל ברגע הלא נכון ומעיר את האדם הלא נכון). הם מבקשים מהעוזרת לדפוק בדלת ולהעיר אותם, והעוזרת דופקת בדלת ומעירה אותם, והם רוטנים משהו וחוזרים לישון בשלווה. הכרתי פעם מישהו שהחליט להתעורר בזמן וחת־שתיים להתרחץ במים קרים, אבל גם זה לא עזר לו — הוא חזר מיד למיטה כדי להתחמם.

אני כשלעצמי סבור שיכולתי בהחלט לא לחזור למיטה אילו רק הצלחתי לצאת ממנה. לנתק את ראשי מן הכר — זאת הפעולה שאני מתקשה בה לפני שאני עולה על משכבי, עד כמה שאהיה נחוש בדעתי לבצע אותה. באותו רגע אני אומר לעצמי: "טוב, הלילה אני כבר לא אעבוד עוד" — וזאת לאחר שלא נקפתי אצבע כל הערב; "מחר אקום השכם בבוקר"; ובאמת אני החלטי לגמרי, אבל מתי? — בלילה. ואילו בבוקר אני כבר לא נלהב עד כדי כך מהרעיון, ואומר לעצמי שמוטב היה אילו לא הלכתי אמש לישון מוקדם כל כך. ואז אני נזכר בטרחה שבצורך להתלבש, וככל שאני חושב עליה יותר כך אני משתוקק לדחות אותה.

איזה דבר מוזר הוא המיטה הזאת, החיקוי הזה של קבר, שבו אנו מתמתחים להנאתנו ושוקעים לתוך דממה רוגעת! "הוֹ מִטָּתִי, מִטָּה שֶׁל חֶסֶד, עוֹלָם מָלֵא לְרֹאשׁ נִלְאֶה", התפייט המשורר תומס הוּד,2 "אַתְּ אוֹמַנְתֵּנוּ הַזְּקֵנָה וְהַטּוֹבָה, הַלּוֹקַחַת אוֹתָנוּ אֵלֶיהָ, בָּנִים וּבָנוֹת הוֹמִים וּמְהַמִּים, חֲכָמִים וְטִפְּשִׁים, שׁוֹבָבִים וּמְמֻשְׁמָעִים — וּמְנַחֶמֶת אֶת כֻּלָּנוּ מֵעִצְבוֹנֵנוּ; הָאִישׁ הֶחָזָק הַמָּלֵא דְּאָגוֹת כָּרִמּוֹן — הַחוֹלֶה הַמִּתְיַסֵּר בִּכְאֵבָיו — הָעַלְמָה הַמְּבַכָּה אֶת אֲהוּבָהּ אֲשֶׁר בָּגַד בָּהּ — כֻּלָּנוּ יְלָדַיִךְ הַמַּנִּיחִים אֶת רָאשֵׁינוּ בְּחֵיקֵךְ, וְאַתְּ מַרְגִּיעָה אוֹתָנוּ וּמְשַׁלַּחַת אוֹתָנוּ אֶל מַמְלֶכֶת הַשֵּׁנָה."

רע ומר הוא גורלנו כשאת ממאנת לפקוד אותנו. כמה מאחֵר השחר להופיע כשאיננו יכולים להירדם! אהה, אותם לילות ארורים שאנו מתהפכים בהם מצד אל צד, כואבים ומתענים, עֵרים בין ישנים, לוטשים עין בחשכה אל השעות הזוחלות המפרידות בינינו לבין אור היום! ואוי ללילות הארורים פי כמה שבהם אנו יושבים ליד מיטתו של מישהו יקר לליבנו המתייסר בכאבים, לילות שבהם גיצי האש שבתנור מקפיצים אותנו ותקתוק השעון מכה כקורנס המונה את רגעי החיים ההולכים ואוזלים.

אבל מספיק ודי עם סיפורי מיטות וחדרי שינה. הארכתי בהם שלא לצורך, אפילו בהתחשב בהיותי בטלן מושבע. נצא נא החוצה, נתאוורר קצת ונדליק מקטרת. כך יתבזבזו לא פחות רגעים, אבל הם לפחות לא יהיו משעממים כל כך. עלי הטבק הביאו ברכה של ממש לבטלנים שכמוני. קשה לי לדמיין במה היו הפקידים הזוטרים מעסיקים את עצמם לפני דורו של סר וולטר.3 את אופיים שוחר הקרבות של האבירים הצעירים בימי הביניים אני מייחס אך ורק להיעדר האפשרות להירגע בזכות העלים הללו. בעצם לא היה להם בכלל מה לעשות — ונבצר מהם לעשֵן. התוצאה: כל הזמן הם נאבקו זה בזה והרעישו עולמות. ואם במקרה נדיר לא התנהלה באותו רגע בסביבתם מלחמה לחיים ולמוות, היו ממציאים סכסוך דמים עם השכן; ואם למרות הכול נשארו להם כמה רגעים של שקט — העסיקו את עצמם בוויכוח סוער: מי מאהובותיהם היא היפה ביותר. ונימוקיהם של כל הצדדים היו גרזיני קרב, אַלות וכדומה. על בעיות של טעם וריח לא היה כדאי להתווכח — הן הוכרעו חיש קל לכאן או לכאן. כשבחור בן המאה השתים־עשרה היה מתאהב במישהי, הוא לא היה מתרחק ממנה שלושה צעדים אחורנית, מביט בעיניה ואומר לה שהיא יפה מכדי שתוכל להמשיך לחיות עלי אדמות. לא, הוא היה זז הצידה ושוקל את העניין בדעתו. ואם, לאחר שצעד עוד כמה צעדים, היה פוגש במקרה מישהו ושובר את ראשו — את הראש של המישהו, אני מתכוון — זו הייתה ההוכחה לכך שהנערה שלו — של הראשון — היא היפה ביותר בעולם. אבל אם הבחור האחר היה שובר את ראשו — לא את הראש שלו עצמו, כמובן, אלא את הראש של הבחור האחר, כלומר של הראשון, שהרי הוא האחר ביחס לשני — אז הבחורה של הבחור האחר הייתה... תראו: אם א' שבר את ראשו של ב', אז הבחורה של א' הייתה הכי יפה; אבל אם ב' שבר את ראשו של א', אז הבחורה של א' לא הייתה הכי יפה. זאת הייתה השיטה שבה ניהלו אז דיונים בסוגיות אסתטיות.

כיום הם היו מדליקים מקטרת ומניחים לבחורות להיאבק זו בזו.

והן מיטיבות לעשות זאת. הן מתחילות לעשות הכול במקומנו. הן רופאות והן עורכות דין והן שחקניות. הן מנהלות תיאטרון, הן מקדמות מעשי נוכלות ואחיזת עיניים, הן עורכות ראשיות של עיתונים. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו לנו, לגברים, לא יהיה מה לעשות מלבד לישון שנת ישרים עד שתים־עשרה בצהריים, לקרוא שני רומנים ביום, להשתתף במסיבת־תה־לגברים־בלבד בחמש אחר הצהריים, ולקבל על עצמנו את ההכרעה בשאלות גורליות כגון מהי האופנה העכשווית הלוהטת ביותר בגזרת החליפות והמגבעות, ומאיזה אריג נתפר מעילו של מר ג'ונס, ואם הוא הולם אותו. זהו עתיד מזהיר להולכי בטל שכמונו.