הפרח האדום

הכול היה שחור לבד מהפס הרחב והרוטט של האור הכסוף, שנפרש לאורך עשרות ורסטאות על פני הים; לאוזניו של האדם שעמד על המשטח המוגבה הגיע שאון סדיר ועמום של גלים המלחכים את החוף החולי; צלליותיהן של הספינות, השחורות עוד יותר מהים עצמו, התנועעו לאיטן במעגן; ספינת קיטור ענקית ("אנגלית, ככל הנראה" — חשב וָסילי פֶּטרוֹביץ'), שהתמקמה בתוך הפס הבוהק של אור הירח, פלטה בלחשוש קרעי־קרעים של סילוני אדים שנמוגו באוויר; אוויר מלוח, לח וצונן בא מן הים; וָסילי פֶּטרוֹביץ', שמימיו לא ראה מחזה מעין זה, הביט בעונג בים, באור הירח, בספינות הקיטור ובאוניות המפרשים, ונשם בעדנה את האוויר המלוח. זמן־מה התענג על התחושות החדשות הללו, בגבו אל העיר שהגיע אליה רק היום ועתיד היה לבלות בה עוד שנים רבות. מאחוריו, קהל צבעוני בטיול של ערב בשדרה, קרעי שיחות, פעם ברוסית ופעם באיזו שפה זרה, קולותיהם השלווים והמרוסנים של נכבדי העיר, קרקורי הנערות וקולותיהם הרמים והעליזים של הגימנזיסטים הבוגרים שהתקבצו סביב שתיים או שלוש מהן. פרץ רם של צחוק באחת ההתקהלויות הביא את וסילי פטרוביץ' להפנות את ראשו לשם. החבורה העליזה התקדמה לקראתו; אחד הנערים השיח משהו באוזנה של גימנזיסטית צעירה; חבריו הרעישו וקטעו חליפות את נאומו המלוהט וככל הנראה, המצטדק.

"אל תאמיני לו, נינה פֶּטרוֹבנָה! הוא משקר! הוא המציא הכול!"

"לא, האמיני לי, נינה פטרובנה, זו לחלוטין לא אשמתי!"

"שְוויריוֹב, אם אי־פעם תעלה בדעתך לשקר לי..." אמרה הנערה במהוגנות מאולצת.

את הסוף כבר לא הספיק וסילי פטרוביץ' לשמוע משום שהחבורה חלפה על פניו והמשיכה הלאה. כחצי דקה אחר כך, הגיע לאוזניו פרץ נוסף של צחוק מתגלגל. "הנה הוא, השדה המיועד שלי, בו אצטרך לחרוש, כמו איכר צנוע," חשב; ראשית, משום שהוא קיבל משרה של מורה בגימנסיה המקומית, ושנית, משום שחיבב מאוד ניסוחים ציוריים, גם כשלא זכה לבטאם בקול. "כן־כן, אצטרך לעמול בשדה הצנוע הזה," חשב והתיישב שוב על הספסל, פניו אל הים. "היכן הם החלומות על הפרופסורה, על פובליציסטיקה, על פרסום? אבק השריפה לא הספיק עבור כל המיזמים האלה, וסילי פטרוביץ', אחא; הנה לך, נסה כאן בבקשה!"

מחשבות יפות ונעימות הסתחררו בראשו של המורה החדש בגימנסיה המקומית. הוא חשב איך יגלה, כבר בכיתות הנמוכות, את "הניצוץ האלוהי" בנפשותיהם של הנערים האלה; יסייע לגיבוש אופיים של "השואפים להסיר מעצמם את עול האפלה"; תחת השגחתו, יתפתחו כוחות צעירים וטריים, "המתנכרים לזוהמת היום־יום הגשמית"; בסופו של דבר, יצמחו מתלמידיו בני־אדם נפלאים...

במוחו הצטיירו אף תמונות כאלה: יושב הוא, וסילי פטרוביץ', מורה זקן, איש שיבה, בדירתו הצנועה, תלמידיו משכבר מבקרים אותו, ואחד מהם — פרופסור באיזו אוניברסיטה, ידוע "גם אצלנו וגם באירופה", האחר — סופר, מחבר רומנים מפורסם, השלישי — איש ציבור, מן הידועים גם כן. וכל אחד מהם רוחש לו כבוד עצום. "אלה הם הזרעים הטובים שזרעת בנפשי, כשעוד הייתי ילד. עשית ממני בן־אדם, וסילי פטרוביץ', נכבדי," אומר איש הציבור, ולוחץ ברגש את ידו של רבו הזקן...

אולם לא זמן רב הרהר וסילי פטרוביץ' בדברים שברומו של עולם; מחשבתו נדדה במהרה לנושאים שנגעו ישירות למצבו הנוכחי. הוא שלף מכיסו את הארנק החדש שלו, ספר את הכסף והחל לחשוב כמה יישאר לו אחרי שישלם כל התשלומים ההכרחיים. "כמה חבל שבדרך, הוצאתי כסף בנמהרות שכזו," חשב. "דירה... נו, נאמר, כעשרים רובלים בחודש, מזון, לבנים, תה, טבק... כאלף רובל בחצי שנה אצליח בכל זאת לחסוך. אני מניח שאוכל לקבל תשלום טוב על שיעורים פרטיים, שלושה־ארבעה רובל בערך..." תחושה של שביעות רצון אפפה אותו, ולפתע התעורר בו רצון עז לפשפש בכיסיו אחר מכתבי ההמלצה הממוענים לנגידי העיר, ולהביט בפעם העשירית בכתובותיהם. הוא שלה את המכתבים, פרשׂ ויישר בזהירות את הנייר שהיו עטופים בו, אך לא הצליח לקרוא את הכתובות כי אור הירח לא היה חזק מספיק להעניק לווסילי פטרוביץ' את העונג הזה. בתוך צרור המכתבים היה גם תצלום. וסילי פטרוביץ' הפנה אותה ישירות אל הירח, וניסה לראות את תווי הפנים המוכרים. "הו, ליזה שלי!" הטעים כמעט בקול רם, ופלט אנחה שלוּותה בתחושה נעימה ביותר. ליזה הייתה ארוסתו שנותרה בפטרבורג, והמתינה ליום שבו יצליח וסילי פטרוביץ' לחסוך אלף רובל, הסכום שהחשיב הזוג הצעיר להכרחי לשם ההתבססות הראשונית.

אחרי שנאנח, הטמין את התצלום עם המכתבים בכיס הפנימי של מעילו ופנה לחלומותיו על חיי המשפחה העתידיים. והחלומות הללו נדמו לו מענגים אף יותר מאשר החלומות על איש הציבור, שיבוא להודות לו על הזרעים הטובים שהוא זרע בליבו.

שאון הים נשמע הרחק למטה. הרוח נעשתה קרירה יותר. ספינת הקיטור האנגלית התרחקה מפס אור הירח שבהק עכשיו בשלמותו, לכל האורך, ונצנץ באלפי אדוות ונתזים, חלקם בורקים וחלקם קהויים, נמתח אל המרחק הימי האין־סופי, הלך והתבהק. וסילי פטרוביץ' לא רצה לקום מהספסל, לנתק את העיניים מהמראה הזה וללכת לחדר המלון הצפוף. אך כבר היה מאוחר; הוא קם והחל ללכת לאורך השדרה.

אדון בחליפה קלילה של משי, מגבעת קש ומגבת מלמלה הכרוכה סביב כיפת המגבעת (אביזר הקיץ החביב על הטרזנים המקומיים), קם מהספסל שעל פניו עבר וסילי פטרוביץ', ואמר:

"אפשר אש בבקשה?"

"בבקשה," ענה וסילי פטרוביץ'. ניצוץ ארגמני האיר פנים מוכרות. "ניקולאי, חבר יקר! האין זה אתה!?"

"וסילי פטרוביץ'?"

"אני ולא אחר... אח, אני כל כך שמח! מי פילל..." אמר וסילי פטרוביץ', כרך את ידיו סביב צוואר ידידו והדביק לו שלוש נשיקות על הלחיים. "איך נקלעת לכאן?"

"פשוט מאוד, אני משרת כאן. ואתה?"

"אני מורה, הוצבתי כאן, בגימנסיה. הגעתי זה עתה."

"ואיפה אתה מתכוון ללון? אם בבית מלון, עדיף שניסע אליי. אני כל כך שמח לראות אותך. הלוא אין לך כאן מכרים או חברי משפחה! בוא, ניסע אליי, נאכל ארוחת ערב, נדבר, ניזכר בימים עברו."

"קדימה, ניסע," הסכים וסילי פטרוביץ'. "אני מאוד שמח! חשבתי שאני בא לשממה, ופתאום, הנה לך, מפגש כל כך משמח. עגלון!"

"אין צורך, אל תצעק. סרגיי, קדימה!" אמר חברו של וסילי פטרוביץ' בקול חזק אך שלֵו.

כרכרה מהודרת נעצרה לפניהם; בעליה זינק פנימה. וסילי פטרוביץ' עמד על המדרכה ובהה בתדהמה בכרכרה, בסוסים השחורים וברַכּב השמן.

"קוֹדריאשוב, הסוסים האלה — שלך?"

"שלי, שלי! מה, לא ציפית?"

"אני נדהם... איך ייתכן שזה אתה?"

"אני, אני, מי אם לא אני? נו, טפס לכרכרה, עוד נספיק לדבר."

וסילי פטרוביץ' עלה, התיישב ליד קודריאשוב, והכרכרה החלה לנסוע, מקרקשת ומקפצת על הדרך המרוצפת. וסילי פטרוביץ' ישב על הכריות הרכות, מחייך, וגופו מתנועע עם הכרכרה. "איזו מעשייה!" — חשב בליבו. "הלוא רק לפני זמן־מה היה קודריאשוב סטודנט מרוד, ועכשיו — כרכרה!" קודריאשוב הרים את רגליו והניח אותן על המושב שמולו; הוא עישן בשתיקה את הסיגר שלו. הכרכרה נעצרה אחרי חמש דקות.

"נו, אחא, רד, רד. אראה לך את הצריף הצנוע שלי," אמר קודריאשוב בעודו יורד מהמדרגה ומסייע לווסילי פטרוביץ' לצאת.

בטרם נכנס לצריף הצנוע, הקיף אותו האורח במבטו. הירח היה מאחוריו ולא האיר אותו; לכן הצליח לראות רק ש"הצריף" היה מבנה אבן בעל קומה אחת, ולו עשרה או שנים־עשר חלונות גדולים. אכסדרה של עמודים עם עיטורים שבלוליים מוזהבים עד לדלת עץ אלון כבדה משובצת זגוגיות ראי, ידית ארד בצורת טלף האוחזת בפאון בדולח, ולוח נחושת חקוק בשם משפחתו של הבעלים.

"איזה צריף יש לך, קודריאשוב! זה לא צריף אלא ארמון, כמו שאומרים," אמר וסילי פטרוביץ' כשנכנסו שניהם אל המבואה ובה רהיטי אלון וקמין הפוער לקראתם את לועו השחור. "מה, גם הוא שלך?"

"לא, ידידי, לכך עוד לא הגעתי. שׂכור. לא יקר, אלף חמש מאות."

"אלף חמש מאות!" מלמל וסילי פטרוביץ'.

"משתלם הרבה יותר לשלם אלף חמש מאות בחודש, מאשר להוציא הון, שעשוי להניב אחוזים נאים כשאינו מושקע בנדל"ן. ובכלל, צריך המון כסף לשם כך; הרי אם כבר בונים אז בונים באמת, ולא זבל כזה."

"זבל?!" הזדעק בתדהמה וסילי פטרוביץ'.

"בוודאי. הבית לא מי יודע מה. נו, בוא, בוא נלך..."

וסילי פטרוביץ', שהספיק כבר להסיר את המעיל, הלך בעקבות ידידו. הסגנון שבו היה מעוצב ביתו של קודריאשוב סיפק פליאות נוספות. המון חדרים גבוהי תקרה, מרוצפים עץ, וקירות מצופים בטפטים יקרים עם בליטות מוזהבות; חדר אוכל מחופה עץ אלון, ובו פוחלצים גרועים למדי על הקירות, מזנון מגולף אדיר ממדים, שולחן עגול ענק שטוף כולו באורה של נברשת ארד שאהיליה חלביים; חדר אורחים ובו פסנתר כנף, רהיטים שונים ומשונים עשויים בוק מכופף, ספות קטנות, הדומים וכיסאות; הדפסי אבן יקרים והדפסי שמן סרי טעם נתונים במסגרות מוזהבות; חדר אורחים אופייני, של כריות משי ושלל חפצים בלתי נחוצים. נדמה היה שבעל הבית התעשר פתאום, זכה במאתיים אלף באיזה משחק מזל, או משהו מעין זה, ובהינף יד ריהט לעצמו בית. הכול נקנה בבת אחת, ונקנה לא מפני שהיה בכך צורך, אלא משום שהכסף החל פתאום להכביד על הכיס ומפלטו היחיד היה פסנתר הכנף, שקודריאשוב, עד כמה שידע וסילי פטרוביץ', ידע לנגן בו רק באצבע אחת; ציור גרוע וישן, אחד מני עשרות אלפי יצירות המיוחסות לאמן פלנדרי מדרג שלישי, שאיש כנראה לא הבחין בו; שחמט, מעשה ידיו של אומן סיני, שכלל לא יועד למשחק בשל דקיקותם ואווריריותם של הכלים המגולפים, אשר בראשו של כל אחד מהם היו טמונים שלושה כדורים זערוריים הכלואים זה בתוך זה, ועוד חפצים מיותרים רבים.