1.
את הדברים שלהלן כתב האביר ולימים הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה במנזר בעיר לימָה, ששם התיישב כדי להפנות עורף לעולם, שלוש־עשרה שנים לאחר כיבושה של ארץ פרו.
2.
בנובמבר שנת 1532 חצינו, שלוש מאות אבירים ומספר רב של רגלִים בפיקודו של הגנרל פרַנסיסקוֹ פּיסארוֹ, זיכרונו לברכה, את רכס האנדים האדיר. אינני רוצה להכביר מילים על התלאות והסכנות של המסע הזה. די יהיה אם אומר שהיו רגעים שחשבנו שבא קצנו, וסבלות הרעב והצמא היו בעינינו פחותים לעומת מוראות הטבע הפראי, התהומות הפעורות, הדרכים התלולות, שבמקומות רבים היו צרות כל כך עד שנאלצנו לרדת מהסוסים ולהוליך אותם אחרינו במושכות. גם אינני רוצה לדבר על הישימון המבעית, על הקור ועל סערות השלג, ועל כך שאחדים מאתנו קיללו את ההחלטה האומללה שהביאה אותם לארץ אוכלת יושביה זו.
אבל ביום השביעי בא הקץ לסבלותינו, וכשירד הערב נכנסנו תשושים אך ברוח מרוממת לעיר קָחָמַרקָה. מזג האוויר, שהיה יפה מאז הבוקר, בישר עכשיו על סערה ממשמשת ובאה, ועד מהרה אמנם התחיל לרדת גשם מעורב בברד, והיה קר. פירוש השם קָחָמַרקָה הוא עיר הקרח.
התפלאנו מאוד למצוא את העיר נטושה לגמרי. איש לא יצא מפתח הבית לברך אותנו לשלום, כפי שנהגו עמנו התושבים באזורי החוף. רכבנו ברחובות בלי לפגוש נפש חיה אחת ובלי לשמוע שום צליל מלבד קול שעטת הסוסים וההד שהעלה.
אבל בטרם השתררה חשכה גמורה הבחנו לאורך מורדות ההרים, לכל מלוא העין, במספר אדיר של אוהלים לבנים זרועים כפתותי שלג. זה היה צבאו של האינקָה אָטָוואלפָּה, והמראה הפיל פחד אף על האמיצים שבנו.
