בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

I 

תכף אחרי שהגעתי למוסד בּוֹרסטַל לעבריינים צעירים החליטו שם שאני אהיה רץ שדה למרחקים ארוכים. הם בטח חשבו שיש לי בדיוק המבנה המתאים, מפני שהייתי אז (ואני גם היום) גבוה ורזה לגילי, אבל האמת היא שלא היה אכפת לי כל כך, כי במשפחה שלי תמיד החשיבו ריצה, בייחוד כדי לברוח מהמשטרה. תמיד הייתי רץ טוב, אני מהיר ויש לי צעדים ארוכים. הצרה היא שלא חשוב כמה מהר אני רץ, ובאמת רצתי מהר, גם אם אני אומר את זה על עצמי, זה לא עזר לי שלא להיתפס אחרי הג'וב ההוא במַאֲפִייה.

אולי נראה לכם קצת מוזר שבמוסד לעבריינים צעירים יהיו רצי שדה למרחקים ארוכים, כי אפשר לחשוב שהדבר הראשון שרץ שדה למרחקים ארוכים יעשה ברגע שישחררו אותו בשדה או ביער יהיה לברוח משם הכי רחוק שאפשר, כל זמן שהבטן שלו מלאה בנזיד הבשר של המוסד — אבל אתם טועים, ואני אסביר למה. קודם כול, החארות האלה שאומרים לנו מה לעשות בכלל לא טיפשים כמו שהם נראים בדרך כלל; ושנית, גם אני לא מטומטם כמו שהייתי נראה אילו ניסיתי לברוח משם בריצה למרחקים ארוכים, כי לדפוק נפקדות ואחר כך להיתפס זה לא הדבר הכי חכם לעשות, ואני באמת לא קונה את זה. הערמומיות היא הדבר החשוב בחיים האלה, וגם בה צריך להשתמש באופן הכי ערמומי שאפשר. אז אני אומר לכם דוגרי: הם ערמומיים, אבל גם אני ערמומי. אם "להם" ו"לנו" היו אותם רעיונות היינו מסתדרים יופי, אבל הם לא רואים עין בעין איתנו ואנחנו לא רואים עין בעין איתם, זה המצב היום וככה יהיה תמיד. כולנו ערמומיים וזאת עובדה, ולכן אין בינינו יותר מדי אהבה. אז הם יודעים שאני לא אנסה להתרחק מהם: הם רובצים כמו עכבישים בבית האחוזה המתפורר שלהם, צופים מהגגות על כל הדרכים והשדות כמו עורבים מנופחים מרוב חשיבות, או כמו גנרלים גרמנים על צריחי טנקים. ואפילו כשאני רץ ריצה קלה מאחורי יער ואי אפשר לראות אותי, הם יודעים שבעוד שעה יראו את ראש המטאטא שלי צץ ונעלם מאחורי גדר השיחים ואני אתייצב לפני השומר בשער. בבוקר קפוא ומכוסה כפור, כשאני קם בשעה חמש ועומד על רצפת האבן והפופיק שלי רועד מקור בזמן שלכל היתר יש עוד שעה לנמנם עד שהפעמון יצלצל, וכשאני יורד בשקט במדרגות ומתגנב דרך הפרוזדורים אל דלת היציאה הגדולה, מחזיק ביד כרטיס אישור שאני אצן, אני מרגיש כמו האיש הראשון והאחרון בעולם. גם ראשון וגם אחרון, אם אתם מאמינים למה שאני אומר. אני מרגיש כמו האיש הראשון כי אני כמעט לא לובש כלום ויוצא אל השדות הקפואים בגופייה ובמכנסיים קצרים — ואפילו הממזר המסכן הראשון שזרקו אותו על כדור הארץ באמצע החורף ידע להכין לו בגד מעלים או לפשוט את העור של איזה פּטֶרוֹדַקטיל ולעשות ממנו מעיל. אבל תראו אותי, קפוא עד העצם ואין שום דבר שיחמם אותי חוץ משעתיים של ריצה למרחקים ארוכים לפני ארוחת הבוקר, אפילו בלי פרוסת לחם מרוחה באיזה זבל מגעיל. מאמנים אותי לקראת יום הספורט הגדול, כשכל הדוכסים והגבירות שנראים כמו חזרזירים מרוב שהאף שלהם מורם — שלא מבינים מהחיים שלהם והולכים לאיבוד ויורדים מהפסים אם אין להם עבדים שאפשר לתת להם פקודות בתנועת אצבע — יבואו לנאום לנו נאומים ולספר לנו שהספורט הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לחיות חיים ישרים וכדי להרחיק את קצות האצבעות הזריזות שלנו ממנעולי חנויות ומיָדיות של כספות ומסיכּות שיער לפתיחת שעוני גז. הם נותנים לנו גביע וחתיכת סרט כחול בתור פרס אחרי שאנחנו קורעים את התחת בריצה ובקפיצה כמו סוסי מרוץ, אבל ההבדל הוא שבנו לא מטפלים יפה כמו בסוסי מרוץ.

אז הנה אני עומד בפתח בגופייה ובמכנסיים קצרים, ובלי פירור יבש בבטן, מסתכל החוצה על האדמה המכוסה כפור ועל הפרחים הקפואים. אתם חושבים שזה מספיק כדי לגרום לי לבכות? אין מצב. העובדה שאני מרגיש כמו האיש הראשון בעולם היא לא סיבה ליילל. אני מרגיש טוב פי אלף מלהיות כלוא באולם השינה יחד עם עוד שלוש מאות חבר'ה אחרים. לא, דווקא כשאני עומד שם לפעמים ומרגיש כמו האדם האחרון בעולם אז אני מרגיש פחות טוב. ואני מרגיש כמו האדם האחרון בעולם כשאני מדמיין לי שכל השלוש מאות האלה שישנים להם מאחוריי כבר מתו. הם ישנים כל כך טוב שאני חושב שכל אחד מהראשים המוזנחים האלה התפגר במשך הלילה, ואני היחיד שנשאר, וכשאני מסתכל החוצה על השיחים והבריכות הקפואות יש לי הרגשה שהולך להיות קר יותר ויותר עד שהכול, כל דבר שאני רואה כולל הזרועות שלי האדומות מקור, הכול יהיה מכוסה באלף קילומטר של קרח, כל מה שעל כדור הארץ ועד השמיים, כל פיסת אדמה וים. ואז אני מתחיל לגרש את ההרגשה הזאת ולהתנהג כאילו אני האדם הראשון על פני האדמה. וזה גורם לי להרגיש טוב, וברגע שאני כבר מחומם מספיק להרגיש את ההרגשה הזאת בתוכי אני מזנק מהפתח ומתחיל לרוץ.

אני במתקן בּוֹרסטַל באֶסֶקס. זה אמור להיות מקום טוב, ככה לפחות אמר לי המנהל כשבאתי הנה מנוֹטינגהם. "אנחנו רוצים לתת בך אמון כל זמן שאתה נמצא במוסד הזה," אמר המנהל והחליק את דפי העיתון שלו בידיים לבנות כמו חבצלות, שלא ראו עבודה בחיים, ואני ניסיתי לקרוא במהופך את האותיות הגדולות של שם העיתון: 'דֵיילי טלגרף'. "אם תשחק את המשחק שלנו, גם אנחנו נשחק את המשחק שלך." ועוד אמר המנהל, "אנחנו רוצים עבודה קשה והגונה, ואנחנו רוצים גם אתלטים טובים," והוסיף גם, "אם תיתן לנו את שני הדברים האלה, אני יכול להבטיח לך שנהיה בסדר איתך ונחזיר אותך לעולם אדם ישר." נו טוב, יכולתי למות מצחוק במקום, בייחוד כשמייד אחר כך שמעתי את הקול הנובח של הרס"ר, שפקד עליי ועל עוד שניים לעמוד דום והצעיד אותנו משם כאילו היינו חיילי משמר המלכה. וכשהמנהל אמר שוב ושוב ש"אנחנו" רוצים ממך כך וכך, המשכתי לחפש את שאר ה"אנחנו" ושאלתי את עצמי כמה מהם יש פה מסביב. כמובן ידעתי שיש בעולם אלפים כאלה, אבל בחדר ראיתי רק אחד כזה. ובאמת יש אלפים מהם; הם מפוזרים בכל הארץ הדפוקה הזאת, בחנויות, במשרדים, בתחנות רכבת, במכוניות, בבתים, בפּאבים — אנשים שומרי חוק כמוכם וכמוהם, שכולם רק מחפשים עבריינים כמוני וכמונו — ורק מחפשים אותנו בפינה כדי להרים טלפון למשטרה ברגע שאנחנו עושים צעד לא נכון. ואני תמיד אהיה אחד מאלה, אני מודיע לכם כבר עכשיו, כי עוד לא גמרתי לעשות את כל הצעדים הלא־נכונים שלי, ואני בטוח שלא אגמור עד שאתפגר. ואם שומרי החוק מקווים שאני אפסיק לעשות צעדים לא נכונים, חבל להם על הזמן. הכי טוב להם להעמיד אותי אל הקיר מול עשרה רובים טעונים. זאת הדרך היחידה לעצור אותי, אותי ועוד כמה מיליונים כמוני. חשבתי הרבה מאז שהגעתי לפה. הם יכולים לרגל אחרינו כל היום וכל הלילה, לבדוק אם אנחנו מביאים ביד ואם אנחנו עושים עבודה טובה או עושים "ספורט" כמו שצריך, אבל אין להם קרן רנטגן שתגלה להם מה אנחנו אומרים לעצמנו. שאלתי את עצמי כל מיני שאלות וחשבתי על החיים שלי עד עכשיו. ואני אוהב לעשות את הדברים האלה. זה כיף. זה מעביר את הזמן, והחיים במוסד נראים הרבה פחות מחורבנים ממה שהילדים ברחוב שלי היו אומרים. והכי טוב זה הריצה הזאת למרחקים ארוכים, כי היא עוזרת לי לחשוב, וככה אני לומד דברים הרבה יותר טוב מסתם כשאני שוכב במיטה בלילה. וחוץ מזה כשאני חושב כל כך הרבה בזמן שאני רץ, אני הולך ונהיה אחד הרצים הכי טובים בכל המוסדות של בורסטל. אני עושה את השמונה קילומטרים שלי הרבה יותר טוב מכל מי שאני מכיר.

אז ברגע שאני מספר לעצמי שאני האדם הראשון שנזרק לעולם, וברגע שאני עושה את הזינוק הראשון אל העשב המכוסה כפור, על הבוקר, כשאפילו לציפורים עוד אין חשק לשיר, אני מתחיל לחשוב, וזה מה שאני אוהב. אני עושה את המסלול שלי כמו בחלום, פונה בקצה של שביל או מדשאה בלי לשים לב שאני פונה, מדלג מעל נחלים קטנים בלי לדעת שהם שם וצועק "בוקר טוב" לחלבן בלי לראות אותו. זה כיף להיות רץ למרחקים ארוכים, שיוצא אל העולם לבד בלי אף אחד שעולה לו על העצבים ואומר לו מה לעשות או שיש חנות שכדאי לפרוץ לא רחוק מפה. לפעמים אני חושב שאף פעם לא הייתי חופשי כל כך כמו בשעתיים שאני רץ על השביל שיוצא מהשער ופונה ליד האלון הזקן עם הגזע השמן שבקצה השביל. הכול מת, אבל בקטע טוב, כי זה מוות שלפני החיים, לא מוות אחרי החיים. ככה אני רואה את זה. זה לא שאני לא מרגיש קפוא ונוקשה בהתחלה, ואין לי תחושה בידיים וברגליים, כאילו אני רוח רפאים שלא יודעת שיש קרקע מתחת לרגליים שלה אם היא לא רואה אותה מפעם לפעם מתוך הערפל. ובטח יש כאלה שכותבים במכתבים לאימהות שלהם שזה סבל, הכאב הזה של הקור, אבל לא אני, כי אני יודע שבעוד חצי שעה יהיה לי חם, ועד שאגיע לכביש הראשי ואיכנס לשביל של שדה החיטה, שמתחיל בתחנת האוטובוס, כבר יהיה לי חם כמו בתנור פחמים ואני ארגיש מאושר כמו כלבלב שבע.

אלה חיים טובים, אני אומר לעצמי, אם אתה לא מוותר לשוטרים ולבוסים של בורסטל ולכל שאר שומרי החוק הבני זונות. טראח־טראח־טראח, הרגליים מכות באדמה הקשה, והריאות נושמות ונושפות בקצב, והזרועות חוטפות הצלפות משיחים ועצים. אני בן שבע־עשרה עכשיו, וכשייתנו לי לצאת מפה — אם לא אברח ולא אעשה משהו חמור מאוד — ינסו לגייס אותי לצבא, ומה כבר ההבדל בין הצבא למקום הזה שאני נמצא בו עכשיו? הם לא יכולים לעבוד עליי, הממזרים. ראיתי מחנה צבא ליד המקום שגרתי בו, וחוץ מהשומרים החמושים בשער קשה לראות מה ההבדל בין החומות הגבוהות שלהם ובין המקום שאני בו עכשיו. נכון שהחיילים יוצאים לפעמים לשתות פַּיינט של בירה, אז מה? גם אני יוצא שלושה בקרים בשבוע לריצה למרחקים ארוכים, וזה טוב פי מאה מלשתות ולהתמסטל. כשאמרו לי בפעם הראשונה שייתנו לי לרוץ בלי שומר שידווש לידי על אופניים לא האמנתי. אבל הם קוראים למוסד שלהם מקום מתקדם ומודרני, אם כי הם לא יכולים לעבוד עליי ואני יודע שהוא בדיוק כמו שאר המוסדות של בורסטל, לפי הסיפורים ששמעתי, חוץ מזה שמרשים לי לרוץ בחוץ ככה. מוסד הוא מוסד, לא משנה מה שיעשו. בכל זאת קיטרתי קצת ואמרתי שזה הזוי לשלוח אותי כל כך מוקדם בבוקר לרוץ שמונה קילומטרים על קיבה ריקה, עד שהם שכנעו אותי שזה לא נורא — מה שידעתי מהתחלה — וקראו לי בחור טוב וטפחו לי על הגב כשאמרתי שאני מסכים לעשות את זה, ואני אשתדל לזכות בשבילם בגביע הסרט הכחול (הארצי) של בורסטל לריצת שדה למרחקים ארוכים. ועכשיו המנהל מדבר איתי כשהוא בא לביקורים שלו, כמעט כמו שהיה מדבר עם סוס מרוץ יקר אילו היה לו סוס כזה.

"הכול בסדר, סמית?" הוא שואל.

"כן, אדוני," אני עונה.

הוא מעביר אצבע על השפם האפור שלו. "איך הריצה מתקדמת?"

"התחלתי לרוץ מסביב למתחם אחרי ארוחת הערב כדי לשמור על כושר, אדוני," אני מספר לו.

הממזר עם הכרס השמנה והעיניים הבולטות שמח לשמוע את זה. "יופי של גישה. אני בטוח שאתה תביא לנו את הגביע," הוא אומר.

ואני אומר לעצמי, אין מצב. לא, אני לא אביא להם את הגביע, גם אם הממזר הטיפש עם השפם הרועד תולה בי את כל התקוות שלו. כי מה המשמעות של התקווה ההזויה הזאת? אני שואל את עצמי. כל הריצה הזאת, טראח־טראח־טראח, מעל נחל ולתוך יער חשוך ששברי ענפים קפואים וחדים דוקרים אותי שם ברגליים. אין לזה שום משמעות בשבילי, רק בשבילו, והמשמעות בשבילו היא כמו שהייתה המשמעות בשבילי אילו הייתי ממלא טופס הימורים על סוס שאני לא מכיר, סוס שלא ראיתי בחיים, וגם אם ראיתי אני לא שם זין אם הוא ינצח או לא. זאת המשמעות בשבילו. אני הולך להפסיד במרוץ הזה, כי אני ממש לא סוס מרוצים, ואני גם אודיע לו לפני התחרות שאני לא מתכוון לנצח, אם לא אעוף מכאן עוד לפני זה. אני אגיד לו את זה, שככה יהיה לי טוב. כי אני בן אדם ויש לי מחשבות וסודות, ויש לי בתוכי חיים מזורגגים שאין לו מושג עליהם, והוא לא יֵדע לעולם שהם שם כי הוא אידיוט. אתם בטח צוחקים כשאני אומר שהמנהל הוא חרא טיפש אפילו שאני בקושי יודע לכתוב והוא יודע לכתוב ולקרוא ולעשות חשבון כמו פרופסור. אבל אני צודק בכל זאת. הוא אידיוט ואני לא, כי אני מבין אנשים כמוהו יותר משהוא מבין אנשים כמוני. נכון, שנינו ערמומיים, אבל אני יותר, ובסוף אני אנצח גם אם אמות בקלבוש בגיל שמונים ושתיים, כי בחיים שלי יהיה הרבה יותר כיף ואקשן מבחיים שלו. הוא בטח קרא אלף ספרים, ואולי הוא גם כתב כמה בעצמו, לך תדע, אבל ברור לי לגמרי, ברור לי בוודאות כמו שאני יושב פה, שמה שאני מקשקש פה עכשיו על הנייר שווה פי מיליון ממה שהוא היה מסוגל לכתוב. לא אכפת לי מה אומרים, אבל זאת האמת, עובדה שאי אפשר להכחיש. כשהוא מדבר אליי ואני מסתכל על הספל הצבאי שלו, אני יודע שאני חי והוא מת, מת כמו מסמר חלוד. אם הוא היה רץ, הוא היה נופל ומת אחרי עשרה מטרים. ואם הוא היה רק מתחיל לראות את מה שנעשה אצלי בִּפנים, אז הוא היה נופל מת — מרוב הפתעה. כרגע טיפוסים מתים כמוהו שולטים בטיפוסים כמוני, ואני בטוח כמעט במאה אחוז שככה זה יהיה תמיד, ובכל זאת, שככה יהיה לי טוב, הייתי מעדיף להיות מי שאני — תמיד בורח, פורץ לחנויות בשביל קופסת סיגריות וצנצנת ריבה — ולא לשלוט במישהו אחר ולהיות מת מכף רגל ועד ראש. יכול להיות שברגע שאתה משיג שליטה על אחרים אתה מת. תאמינו לי שהמשפט האחרון הזה עלה לי בכמה מאות קילומטרים של ריצה למרחקים ארוכים. לא הייתי מסוגל לומר אותו כבר בהתחלה, כמו שלא הייתי מסוגל לשלוף מהכיס שטר של מיליון. אבל תדעו לכם שזה נכון, עכשיו שאני חושב על זה עוד פעם, והיה נכון תמיד ויהיה נכון תמיד, ואני בטוח שזה נכון יותר ויותר בכל פעם שאני רואה את המנהל פותח את הדלת ואומר "בוקר טוב, חבר'ה".

כשאני רץ ורואה את הנשימה שלי יוצאת לאוויר כמו עשן, כאילו יש לי עשרה סיגרים בכל מיני מקומות בגוף, אני חושב יותר על הנאום הקצר שהמנהל נאם לי כשהגעתי למוסד. יושר. להיות ישר. בוקר אחד צחקתי כל כך עד שהתוצאה שלי ירדה בעשר דקות כי הייתי חייב לעצור עד שהכאב בצד יעבור לי. המנהל היה מודאג כל כך בגלל שאיחרתי עד ששלח אותי אל הרופא לעשות שיקוף רנטגן ובדיקת לב. תהיה ישר. זה כמו לומר תהיה מת, כמוני, ואז כבר לא יכאב לך כשתצטרך לעזוב את הבית הנחמד שלך בשכונת עוני וללכת למוסד או לכלא. תהיה ישר ותסתדר בעבודה נוחה ונעימה של שש לירות לשבוע. אפילו אחרי כל הריצות האלה למרחקים ארוכים לא הצלחתי להבין עד הסוף למה הוא התכוון בזה, אבל אני כבר מתחיל להבין — וזה לא מוצא חן בעיניי בכלל. כי אחרי כל המחשבות התברר לי שזה מסתכם במשהו שלא יכול להיות נכון בשבילי, בשביל מי שנולד והתחנך כמוני. כי עוד דבר שאנשים כמו המנהל לא יבינו אף פעם הוא שאני דווקא כן ישר, ותמיד הייתי רק ישר, ותמיד אהיה ישר. נשמע מצחיק, אבל זה נכון, כי אני יודע מה זה להיות ישר לפי הדרך שלי, והוא יודע רק מה פירוש להיות ישר לפי הדרך שלו. אני חושב שהיושר שלי הוא הסוג היחיד שקיים, וגם הוא חושב ששלו הוא הסוג היחיד בעולם. זאת הסיבה שמשתמשים בבית האחוזה הגדול והמלוכלך והמגודר והמוקף חומה הזה, באמצע שום מקום, כדי לכלוא טיפוסים כמוני. ואילו הייתה השליטה בידי לא הייתי אפילו טורח לבנות מקום כזה לשים בו את כל השוטרים, המנהלים, הפרֶחות המפונפנות, הכתבנים, הקצינים וחברי הפרלמנט. לא, הייתי מעמיד אותם אל הקיר ונותן להם לאכול אותה, כמו שהם היו עושים לאנשים כמונו לפני שנים, כלומר אם הם יָדעו בכלל מה זה להיות ישר, והם לא ידעו ולא יֵדעו, שככה יעזור לי אלוהים.

הייתי במוסד של בורסטל כמעט שנה וחצי כשהתחלתי לחשוב איך לצאת משם. אני לא יכול לספר לכם איך היה שם, כי אין לי כישרון לתאר בניינים או לקבוע כמה כיסאות עלובים וכמה חלונות מטונפים יש בחדר. וגם אין לי הרבה תלונות, כי האמת היא שלא סבלתי במוסדות של בורסטל. אני עונה כמו שענה חבר אחד שלי ששאלו אותו עד כמה הוא שנא את הצבא: "לא שנאתי את הצבא. האכילו אותי שם, נתנו לי בגדים ודמי כיס, וזה הרבה יותר ממה שהיה לי אי־פעם לפני כן, אלא אם כן עבדתי כמו חמור בשביל זה, ורוב הזמן בכלל לא נתנו לי עבודה ושלחו אותי ללשכת התעסוקה פעמיים בשבוע." אז זה פחות או יותר מה שגם אני אומר. המוסד לא הכאיב לי במובן הזה, ובגלל שלא היו לי תלונות אין צורך לפרט מה נתנו לנו לאכול, ולא צריך לתאר את אולם השינה ולספר איך התנהגו איתנו. אבל במובן אחר המוסד כן עושה לי משהו. לא, הוא לא עולה לי על העצבים. אני מחורפן מהיום שנולדתי. מה שהוא כן עושה לי, הוא מראה לי איך מנסים להפחיד אותי. יש להם גם דברים אחרים, כמו כלא, ובסוף גם חבל תלייה. זה כמו שהייתי מתנפל על מישהו ומנסה להרביץ לו ולפשוט ממנו את המעיל שלו, ופתאום הוא נעצר ושולף סכין ומאיים לדקור אותי כמו חזיר אם אתקרב יותר מדי. הסכין הזה הוא מוסדות בורסטל, הכלא, החבל. אבל ברגע שראית את הסכין אתה לומד קצת קרב מגע — אתה חייב, כי לא תהיה לך ביד סכין כזאת בחיים. האמת היא שקרב המגע הזה הוא לא משהו, אבל זה מה שיש, ואתה ממשיך להתנפל על האיש הזה למרות הסכין שלו, ומקווה שתצליח לתפוס את היד שלו ביד אחת ובשנייה לתפוס אותו במרפק, ואז ללחוץ חזק עד שיפיל את הסכין.

אתם מבינים, כששלחו אותי לבורסטל הראו לי את הסכין, ומעכשיו אני יודע משהו שלא ידעתי קודם: שאני והם במלחמה. תמיד ידעתי את זה, כמובן, כי הייתי גם ב"בתי רֶמאנד" והילדים שם סיפרו לי הרבה על האחים שלהם בבורסטל, אבל אז זה נראה לא צפוי וקצת מסוכן, כמו חתלתולים, כמו כפפות אגרוף, כמו תופסת. עכשיו שהראו לי את הסכין, לא משנה אם אגנוב עוד משהו בחיים שלי או לא, אני יודע מי האויבים שלי ומהי מלחמה. מצידי הם יכולים לזרוק את כל פצצות האטום שבא להם. אני לא אקרא לזה מלחמה ולא אלבש מדים, כי אני במלחמה מסוג אחר, שהם חושבים שהיא משחק ילדים. המלחמה שהם חושבים שהיא מלחמה היא פשוט התאבדות, ואלה שהולכים ונהרגים בה — היה צריך לזרוק אותם לכלא על ניסיון התאבדות, כי זה מה שאנשים מרגישים כשהם רצים להתגייס או נותנים שיגייסו אותם. אני יודע, כי חשבתי לפעמים כמה טוב יהיה לחסל את עצמי, והדרך הכי קלה לעשות את זה, ככה נראה לי, היא לקוות שתפרוץ מלחמה גדולה ואני אוכל להתגייס ולהיהרג. אבל התגברתי על זה כשהבנתי שאני כבר במלחמה, נולדתי לתוכה, וכשגדלתי שמעתי את הקולות של "החיילים הוותיקים" שנלחמו בדארטמוּר, כמעט נהרגו בלינקולן, נלכדו בשטח ההפקר בבורסטל, והקולות האלה היו חזקים בעיניי יותר מכל הפצצות של הגרמנים. המלחמות של הממשלה הן לא המלחמות שלי. אין להן שום קשר אליי, כי המלחמה שלי היא כל מה שמעניין אותי. אני זוכר שכשהייתי בן ארבע־עשרה יצאתי לטיול מחוץ לעיר עם שלושה בני דודים שלי, כולם בערך באותו הגיל, שאחר כך הלכו לכל מיני מוסדות של בורסטל, ומשם גייסו אותם לגדודים שונים בצבא, שמהם ערקו מהר מאוד ובסוף הגיעו לכמה בתי סוהר, ולמיטב ידיעתי הם עדיין יושבים. אבל אז היינו כולנו ילדים, ובקיץ ההוא בא לנו לצאת קצת אל היערות, לשם שינוי, ולהתרחק מהכבישים עם האספלט הלוהט המסריח שלהם. טיפסנו על גדרות והלכנו בשדות ובדרך פילחנו כמה תפוחים חמוצים, עד שראינו יער במרחק קילומטר וחצי בערך. הלכנו בשביל אחד ביער ופתאום ליד קוֹלייֶרס פּאד שמענו מאחורי גדר שיחים קבוצה של ילדים שדיברו בקולות של תלמידי תיכון. התגנבנו והצצנו מבין הענפים, וראינו שהם עושים פיקניק, משהו פלצני כזה, עם סלים ובקבוקים ומגבות. הם היו שבעה בערך, בנים ובנות, שההורים שלהם שלחו אותם מהבית אחרי הצהריים. עברנו את השיחים בזחילה על הבטן, כמו תנינים, כיתרנו אותם והסתערנו פנימה, פיזרנו את המדורה ובעטנו בסלים וחטפנו כל מה שהיה לאכול וברחנו חזרה ליער דרך השדות של צֶ'רי אוֹרצ'ארד. איש אחד הופיע בזמן ששדדנו את הפיקניק ורדף אחרינו קצת, אבל הצלחנו לברוח בשלום וגם זכינו בארוחה טובה, כי היינו מורעבים עד מוות ולא יכולנו להתאפק מלנעוץ את השיניים בסנדוויצ'ים הדקים של חזיר מעושן וחסה ובעוגות העסיסיות.

כל החיים שלי תמיד ארגיש כמו שהילדים הטיפשים האלה היו צריכים להרגיש לפני שהתנפלנו עליהם. אבל הם לא חלמו אפילו לרגע שזה מה שעומד לקרות להם, בדיוק כמו שמנהל המוסד שלנו, שחופר לנו על יושר ועל כל השטויות האלה לא יודע כלום, אבל אני יודע שבכל רגע עלולה נעל גדולה לרמוס כל פיקניק נחמד שאני אעשה לעצמי ברוב טיפשות וחוסר יושר. אני מודה שהיו זמנים שחשבתי להגיד למנהל את כל זה כדי שיֵדע וייזהר, אבל ברגע האחרון התחרטתי והחלטתי שעדיף שיגלה בעצמו או שיעבור את מה שעבר עליי. אין לי לב של אבן (אפילו עזרתי פעם לכמה חברים בכסף, בעבודה, בשקר או במחסה מהגשם כשהם היו בצרות וברחו מהמשטרה), אבל יהיה מטומטם מצידי להסתכן במאסר רק כדי לתת למנהל עצה שלא מגיעה לו. כשהלב שלי מתרכך אני יודע איזה סוג של אנשים כדאי לי להציל. וכל עצה שאתן למנהל ממילא לא תעזור לו בכלל, אלא רק תכשיל אותו מוקדם יותר מאשר אם לא אגיד לו כלום, וזה כנראה מה שאני רוצה שיקרה. אבל בינתיים אשאיר את הדברים כמו שהם — עוד דבר שלמדתי בשנה־שנתיים האחרונות (טוב שאני נזכר בדברים האלה מספיק מהר כדי לכתוב אותם בזנב העיפרון הזה שאני מחזיק חזק ביד, אחרת הייתי מפסיק את כל זה לפני שבועות).

אחרי שעברתי בערך חצי ממסלול הבוקר שלי, אחרי שהשחר המוכה כפור כבר עבר ואפשר לראות טיפ־טיפה אור שמש לח על הענפים העירומים של האשורים והשקמים, וכשאני עובר את סימון אמצע הדרך שלי — אחרי הקטע הקשה של הירידה התלולה אל הגדה המכוסה שיחים ומשם אל השביל השקוע, כשאין נפש חיה בסביבה ואני לא שומע כלום חוץ מצהלה של סייח מנומר באורווה של בית שלא רואים מכאן — כשאני מגיע למקום הזה אני מתחיל לחשוב את המחשבות העמוקות והטיפשיות ביותר. המנהל היה חוטף שבץ אם היה רואה אותי מחליק למטה על הגדה, כי אפשר בקלות לשבור כאן מפרקת או קרסול, אבל אני לא יכול להתאפק כי זה הסיכון היחיד שאני לוקח וההתרגשות היחידה שלי, כשאני עף כמו אחד הפּטֶרודַקטילים האלה מהתוכנית 'העולם האבוד' ששמעתי פעם ברדיו, כמו תרנגול מסורס, שורט את עצמי לחתיכות וכמעט נותן לעצמי ליפול — אבל לא ממש. זה הרגע הכי מדליק במסלול, כי כשאני יורד אין לי בראש שום מחשבה או מילה או תמונה של משהו. הראש שלי ריק, ריק כמו שהייתי לפני שנולדתי, אבל אני לא מרשה לעצמי ליפול, כנראה בגלל שמשהו עמוק־עמוק בתוכי לא רוצה שאמות או איפצע קשה. טיפשי לחשוב מחשבות עמוקות כי זה לא מביא אותך לשום מקום, אם כי אני דווקא כן נעשה עמוק אחרי שאני עובר את נקודת האמצע הזאת, כי כשאני רץ למרחקים ארוכים מוקדם בבוקר אני מרגיש שכל ריצה כזאת היא חיים — בקטנה, אני יודע, אבל חיים בכל זאת, מלאים סבל ושמחה, וקורים בהם דברים שאתה לא ממש יכול להיות מוכן להם — ואני זוכר שאחרי הרבה ריצות כאלה חשבתי שלא צריך להיות מומחה גדול כדי לומר איך החיים הולכים להסתיים אחרי שהם מתחילים כמו שצריך. וכרגיל טעיתי, בהתחלה תפסו אותי השוטרים ואחר כך הכשיל אותי המוח הרע שלי עצמי. אף פעם לא הייתי בטוח שאצליח לעוף חופשי מעל למלכודות האלה, ותמיד הסתבכתי קשות במוקדם או במאוחר, לא משנה כמה מהן הצלחתי לעבור בשלום אפילו בלי ידיעתי. במבט לאחור נדמה לי שהעצים האלה מסתירים את הפיות המגחכים שלהם בענפים וקורצים זה לזה בזמן שאני צונח במורד הגדה בלי לראות כלום.

המשך הפרק בספר המלא