מי שהייתי פעם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי שהייתי פעם
מכר
אלפי
עותקים
מי שהייתי פעם
מכר
אלפי
עותקים

מי שהייתי פעם

4.5 כוכבים (136 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2944מקורי
ספר מודפס
57.676.8מקורי מחיר מוטבע על הספר 96
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

טרייסי גרביס-גרייבס

טרייסי גרביס־גרייבס מתגוררת באיווה, ארצות הברית, עם בעלה, שני ילדיה וכלבתה ההיפר־אקטיבית קלואי. "על האי" הוא ספרה הראשון.

תקציר

אניקה רוז לומדת ספרות אנגלית באוניברסיטת אילינוי. מפגשים חברתיים מעוררים בה חרדה, והתנהגויות אנושיות מבלבלות אותה. היא מעדיפה להיות לבד, בחברת ספרים, או לשחק שחמט – עולם שהסדר והמשמעת שולטים בו.
 
כשג'ונתן הופמן מצטרף למועדון השחמט של אניקה הביישנית והמוזרה, הוא מפסיד לה מיד. אבל הנאמנות שלה לעצמה כובשת אותו, והוא מתאהב. הרומן שלהם פורח ושורד את כל המשברים, עד לטרגדיה בלתי צפויה שמאלצת אותם להיפרד ושולחת אותם כל אחד לדרכו.
 
אחרי עשור הגורל שב ומפגיש ביניהם בשיקגו. היא חיה את החיים שתמיד חלמה עליהם, בתור ספרנית. הוא אשף בוול סטריט שמתאושש מגירושים ומשתוקק להתחלה חדשה. האהבה מתלקחת שוב מיד, אך כדי לזכות בהזדמנות שנייה עליהם להתעמת עם הפחדים שהפרידו ביניהם בעבר.
 
טרייסי גרביס־גרייבס מתגוררת באיווה, ארצות הברית, עם בעלה, שני ילדיה וכלבתה ההיפר־אקטיבית קלואי. רומן הביכורים שלה, על האי, כיכב תשעה שבועות ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס ותורגם ל־31 שפות, בהן עברית.
 
"סיפור אהבה שמחמם את הלב. ברגעי משבר אמיתיים, כשהשונוּת שלה הופכת לעוצמה, אניקה זוכה ליטול את המושכות לראשונה בחייה."                   
קירקוס רוויו
 
"הגיבורה האוטיסטית החזקה של גרייבס נאבקת על האהבה שאיבדה פעם, ברומן רגיש ומשכנע."                 
פבלישרס ויקלי

פרק ראשון

1
 
אניקה
שיקגו
אוגוסט 2001
 
 
אני נתקלת בו דווקא ב״דומיניקס״. אני מחפשת בַּמקפיא תותים לשייק של הבוקר, כשלפתע בוקע קול של גבר מימיני. ״אניקה?״ הוא נשמע מהוסס.
 
אני רואה את פניו מזווית העין. עשר שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהתראינו, ואף שבדרך כלל קשה לי לזהות אנשים מחוץ להקשר, הפעם אין מקום לספק: זה הוא. גופי רוטט כמו טרטור של רכבת מרוחקת, חום מתפשט בגופי, ואני אסירת תודה על האוויר הקר הנפלט מהמקפיא. מתחשק לי לעזוב את התותים ולרוץ אל היציאה הקרובה. אבל מילותיה של טינה מהדהדות בראשי שוב ושוב כמו מנטרה: אל תברחי, קחי אחריות, תהיי נאמנה לעצמך.
 
אני שואפת במקוטע, והאוויר לא מגיע לריאות. אני פונה לעברו. ״היי, ג’ונתן.״
 
״זאת באמת את,״ הוא אומר.
 
אני מחייכת. ״כן.״
 
שערי, שפעם הגיע עד המותניים והיה פרוע למדי, מוברש ובוהק עכשיו ומגיע לי עד הכתפיים. החולצה המחויטת והמכנסיים הצמודים שונים מאוד מהחצאיות והשמלות שלבשתי בקולג’, והיו בשתי מידות גדולות מדי. אני מניחה שהוא מופתע.
 
בגיל שלושים ושתיים הוא נראה בדיוק כמו אז: שיער כהה, עיניים כחולות, כתפי שחיין רחבות. הוא לא מחייך אבל גם לא מקמט את המצח. היכולת שלי לפענח הבעות פנים ושאר מסרים לא מילוליים אמנם השתפרה פלאים, אבל לא ברור לי אם הוא כועס או פגוע. יש לו זכות מלאה להיות גם וגם.
 
אנחנו מתקרבים ומתחבקים, כי אפילו אני יודעת שאחרי תקופה ארוכה כל כך — ואחרי כל מה שעברנו — אנחנו אמורים להתחבק. כשג’ונתן כורך את זרועותיו סביבי, אני מוצפת תחושת ביטחון ונחמה. זה לא השתנה. ריח הכלור שפעם דבק בעורו התחלף בארומה עצית, שלשמחתי הרבה אינה כבדה או משתלטת.
 
אין לי מושג למה הוא נמצא בשיקגו. חברת פיננסים יוקרתית חטפה את ג’ונתן מאילינוי לניו יורק עוד לפני שהדיו התייבשה על הדיפלומה שלו, ובמקום שניסע יחד, הוא נסע לבדו.
 
כשאנחנו מתנתקים אני מתחילה לגמגם. ״חשבתי שאתה גר… אתה כאן בענייני עבודה…?״
 
״עברתי לסניף בשיקגו לפני חמש שנים בערך,״ הוא אומר. אני המומה לגלות שלאורך תקופה ארוכה כל כך כששוטטתי בעיר מגוריי, לא ידעתי שאני עלולה להיתקל בו. כמה פעמים היינו קרובים ולא ידענו? כמה פעמים חיכינו לרמזור באותו מעבר חציה עמוס, או אכלנו באותה מסעדה?
 
״חזרתי כדי לטפל באמא שלי,״ הוא ממשיך.
 
פגשתי את אמו פעם אחת וחיבבתי אותה כמעט כאילו היתה אמי. ג’ונתן ללא ספק ירש ממנה את האדיבות שלו. ״תמסור לה ד״ש, בבקשה.״
 
״היא מתה לפני שנתיים. דמנציה. הרופא אמר שהיא כנראה היתה חולה במשך שנים.״
 
״היא קראה לי קתרין ולא מצאה את המפתחות שלה,״ אני אומרת, כי יש לי זיכרון מצוין, ופתאום הכול מתבהר.
 
הוא מגיב בהנהון קל. ״את עובדת בעיר?״ הוא שואל.
 
אני סוגרת את דלת המקפיא ומתביישת בכך שהשארתי אותה פתוחה עד עכשיו. ״כן, בספריית הרולד וושינגטון.״
 
תשובתי מעלה חיוך ראשון על פניו. ״נשמע טוב.״
 
השיחה נעצרת במבוכה. ג’ונתן תמיד היה אחראי לחלקים הקשים בתקשורת בינינו, אבל הפעם הוא לא מקל עליי, והדממה מחרישת אוזניים. ״טוב לפגוש אותך,״ אני פולטת לבסוף. קולי נשמע גבוה מדי. אני מסמיקה ומתחרטת שסגרתי את המקפיא.
 
״גם אותך.״
 
כשהוא מסתובב, הכמיהה מכה בי בעוצמה, ורגליי כמעט כושלות תחתיי. אני אוזרת אומץ ואומרת, ״ג’ונתן?״
 
גבותיו מתרוממות כשהוא מסתובב. ״כן?״
 
״תרצה להיפגש מתישהו?״ הזיכרונות מציפים אותי, ואני נדרכת. אני אומרת לעצמי שזה לא הוגן כלפיו, שכבר גרמתי די נזק.
 
הוא מהסס ולבסוף אומר, ״בטח, אניקה.״ הוא מוציא עט מהכיס הפנימי של הז’קט, לוקח את רשימת הקניות מידי ומשרבט את מספר הטלפון שלו מאחור.
 
״אני אתקשר אליך. בקרוב,״ אני מבטיחה.
 
הוא מהנהן, והבעתו שוב לא ברורה לי. הוא בטח חושב שלא אתקשר, וזאת זכותו המלאה.
 
אבל אני אתקשר. אני אתנצל. אני אשאל אם הוא רוצה להתחיל מהנקודה שבה הפסקנו. ״לפתוח דף חדש,״ אני אגיד.
 
עד כדי כך אני משתוקקת להחליף את הזיכרונות ממי שהייתי פעם, במי שאני היום.

טרייסי גרביס־גרייבס מתגוררת באיווה, ארצות הברית, עם בעלה, שני ילדיה וכלבתה ההיפר־אקטיבית קלואי. "על האי" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
136 דירוגים
84 דירוגים
41 דירוגים
7 דירוגים
4 דירוגים
0 דירוגים
2/7/2024

ספר מקסים, מרגש, מלמד מאד על עולמם של אנשים שונים, כתוב מצויין, מאד מומלץ

26/4/2024

ספר נפלא, קריאת חובה בעיניי כדי להבין את מי שמעט שונה מהרוב. מעט קשה לקריאה בתקופת מלחמת חרבות ברזל, אבל שווה את זה בהחלט.

7/2/2023

ספר מרגש. כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוכו גם אם הוא לא מתמודד נפש או על הרצף האוטיסטי. אי אפשר שלא להתאהב באניקה.

25/11/2022

ספר יוצא מהכלל בעל כך הרבה היבטים. מומלץ ביותר. מיוחד במינו. מקורי ומרגש.

11/10/2022

מקסים, ממש אהבתי. מרגש, סוחף ורגיש

5/10/2022

ספר נפלא. פותח צוהר לעולם שלא כולנו מכירים.

5/7/2022

קריאה קולחת ומחברת לעולם של אוטיסטים בתפקוד גבוה ביותר

21/4/2022

מדהים

18/4/2022

אחד הספרים הטובים שקראתי !

26/12/2021

כל כך התרגשתי מהסיפור שכתוב מעולה ונוגע בכל נימי הרגשות. הדמות של אניקה מדהימה וכתובה כל כך טוב. נהנתי מאוד. גם מהבכי. מומלץ.

6/11/2021

נוגע ללב

2/8/2021

וואו! כובש

29/7/2021

מקסים

14/6/2021

מצויין!! ספר קולח על בחורה קצת מוזרה וסיפור האהבה שלה. הסיפור נודד קדימה ואחורה 10 שנים. מסופר בצורה משכנעת ולא קיטשית. מומלץ מאוד מאוד

20/3/2021

מרתק, נהניתי מאוד מהקריאה בספר

17/3/2021

הספר מהנה. אהבתי את צורת הכתיבה והזרימה בסיפור. ממליצה בחום.

15/1/2021

סיפור אהבה מהנה לקריאה אך יחד עם זאת מלמד מאוד על הקשיים והאתגרים שמתמודדת איתן הגיבורה שנמצאת על הרצף האוטיסטי.

12/1/2021

ספר נפלא! מרתק ורגיש כל כך

9/1/2021

מקסים ונוגע.

8/1/2021

ספר מעולה כתוב טוב. הדמות הראשית בעלת האוטיזם בהחלט אותנטית ואמינה.

13/12/2020

ספר מדהים ומרגש שגרם לי לצחוק ולבכות

6/11/2020

מעולה.מקסים.נקרא בנשימה עצורה.

15/10/2020

ספר מרגש בעדינותו. מומלץ.

6/8/2020

ספר מיוחד והסוף מפתיע ביותר אין ספק שטרייסי יודעת לכתוב ספרים נהנתי מאוד .

24/7/2020

נדיר באיכותו, אנושי וחם ואמיתי. חבל רק שנגמר...

4/7/2020

מקסים

26/6/2020

ספר מקסים, חשוב הדמויות עמוקות ואמינות מאוד נהניתי מהספר ממליצה בחום!!!

22/6/2020

מרגש מההתחלה ועד הסוף

16/6/2020

מדהים איך מתאהבים בקלות בדמותה המקסימה של אניקה האוטיסטית, ספר סוחף!

12/6/2020

יפהפה. כתוב בלשון קולחת ועדינה. משקף מציאות במקום שבו חסרים ספרים כאלו

3/6/2020

מקסים ייחודי ונוגע ללב משקף את ההתמודדות עם נקודות בזמן ברצף החיים היומיומי של בחורה על הספקטרום האוטיסטי הספר משקף את נקודת הראות המיוחדת שלה ויוצר אמפתיה והכלה של השונה ההאהבה הפורחת בין הדמויות מקסימה ומראה שאפשר להתגבר על כל המכשולים שבדרך מומלץ בחום !!!!

30/5/2020

ספר מעולה. נותן זווית ייחודית על אוטיזם ואהבה. מרגש ונוגע, מהודק ומדויק.

7/5/2020

מקסים מקסים מקסים!!!! הבעיה היחידה היא שלא הצלחתי להפסיק לקרוא... ספר יפהפה!

1/5/2020

מקסים נוגע.

1/4/2020

מקסים!

27/3/2020

ספר מקסים הזכיר לי קצת את פרוייקט רוזי

26/3/2020

מושלם!!! נהנתי מכל רגע

21/3/2020

הייתי מרותקת ..זה אומר הכל.מעניין רומנטי אמיתי וכייפי.מומלץ בחום

7/3/2020

מומלץ

29/2/2020

מהנה מאוד

24/2/2020

כתוב יפה ומרגש.

16/2/2020

סיפור מקסים .

9/2/2020

וואוו, וואוו ושוב וואוו. ספר מעולה !!! אי אפשר להניח לרגע. סיפור כל כך רגיש ואמיתי שפשוט מתאהבים בדמויות תוך כדי הקריאה. ממליצה מאד מאד לקרא ולא לפספס. זה מסוג הספרים שעושים רק טוב וגם אולי פותחים את העיניים ואת הלב למי שקצת שונה מאיתנו.

8/2/2020

ספר מאד מרגש וסוחף. מתאר באופן מופלא את העולם הפנימי של בן אדם אוטיסט. מומלץ בחום

3/2/2020

ספר מקסים. קריא , מצחיק, מרגש וגם מאד מעניין בנושא הרצף האוטיסטי מומלץ בחום

20/1/2020

ספר נפלא,מחמם לב! כתיבה משכנעת שמספרת את סיפורה של אניקה, שמתמודדת עם אתגרים ומצוקות של מי שנמצא על הספקטרום גם אם בתיפקוד גבוה. על אהבה,קבלה והזדמנות שנייה. ממליצה בחום.

16/1/2020

ספר מדהים ומאוד מאוד מרגש

15/1/2020

מיוחד, אחר, מעורר חשיבה. מומלץ ביותר

8/1/2020

ספר מקסים ונוגע. מומלץ בחום!

7/1/2020

אהבתי, ממליצה בחום, מלמד על מחשבות של אשה שנמצאת על הספקטרום האוטיסטי, וזה ממש מעניייןמ?

6/1/2020

מרגש. מה קורה אצל מי שנמצא על הספקטרום האוטיסטי. מעורר תקווה ואנושי.

6/1/2020

ספר נהדר ומרגש.

4/1/2020

ספר מרגש. כותבת נפלאה

4/1/2020

וואו!!! ספר נהדר, מרגש, סופרת מדהימה שאת סיפרה הקודם ״על האי״ אהבתי מאוד, מוכיחה שוב כמה היא מוכשרת וממשיכה לרתק גם בספר הזה.

3/1/2020

ספר מקסים. נהנתי מאוד.

3/1/2020

מקסים ומרגש

17/1/2025

סוף הספר מרגיש מפוספס קצת

12/2/2024

ספר עמוק ומעולה. מאפשר להרגיש מבפנים את הליכי הנפש של אוטיסטים ממקום מלא אמפתיה ותקווה. סוחף ומרגש.

27/8/2023

נחמד

9/5/2023

יפה ומרגש.

5/1/2023

חמוד מאוד ונעים לקריאה

21/4/2022

חביב

25/9/2021

נחמד

10/9/2021

קריא מאד,אופטימי ומרגש

28/3/2021

ספר מקסים ונוגע ללב

1/3/2021

מעורר הרבה מחשבות

19/1/2021

ספר מרגש ויפה, נותן הצצה לעולמה של אניקה האוטיסטית, וג'ונתן הגבר החמוד ומכיל. כתוב יפה עם משחקים בין העבר להווה. הדבר היחידי שמונע ממני לתת 5 כוכבים זה התחושה שהספר לא גמור ושהסוף לא מספק בעיניי (יכול להיות שזה בגלל שאני רגילה לסוף ההוליוודי ופה זה לא קורה)

16/10/2020

טוב , קריא ומעניין. על אוטיזם חרדה ואהבה

27/9/2020

סיפור נחמד.

12/9/2020

לקח לי זמן להתחבר. היה לי ברור מההתחלה, שמי שתיארה את אניקה יודעת על מאפיינים אוטיסטיים ממקורות חיצוניים, אבל לא איך זה מרגיש מבפנים. הרגשתי שהייתה רומנטיזציה של הדמות. היה לי קשה להסתדר עם זה שציפיתי למשהו אמיתי וקיבלתי דמות יפה ומתוקה גזורה מקרטון איכותי. אחרי כמות נכבדת של עמודים כשכבר ויתרתי על מה שלא היה שם, התחלתי להנות. סיפור חמוד על יחסים מקבלים ותומכים ברקע של התמודדויות בעולם שמציב את האתגרים שלו. הרבה אהבה- זוגית, משפחתית, לבע״ח. אמנם אין הרבה עומק, אבל הדמויות כן מתפתחות ומשתכללות עד שמגיעים האתגרים האחרונים והמשמעותיים שעליהן לצלוח. ספר מתוק ומנחם.

12/9/2020

הרעיון של הספר ממש יפה. אבל משהו מתפספס בו... בעיקר בסוף...🧚‍♀️

11/9/2020

נחמד מאד, קריא

15/7/2020

שווה קריאה סיפור אהבה מתוק בעיקר מזווית מעניינת של בחורה לא קונבנציונאלית

4/7/2020

קריא ונעים. קצת ״פלקטי״ בעיניי.

27/5/2020

חביב

2/5/2020

ספר מקסים ורומנטי

23/4/2020

ספר מיוחד ממליצה לקרוא אותו 💝

19/4/2020

An adorable book, in my opinion. I have never read a book about such an unusual character. The last part of it was really unexpected and interesting, including a real historical event that took place.

1/4/2020

כיף של ספר

11/1/2020

מרגש ומיוחד. יש קטעים שקצת "נמרחו" ולא היו חשובים לעלילה.

8/1/2020

ממליצה מאוד ספר מלא רגש עם דמויות אמיתיות והתלבטויות של החיים שמועצמות בשל אופי הגיבורה. היו קטעים של תיאור יתר שקצת עייפו אותי אבל בסה"כ מומלץ מאוד

7/1/2020

הספר הוא שונה הוא אחר ומספר סיפור חשוב

21/12/2023

ספר נחמד

11/12/2020

כלום לא עד הסוף. לא הרומנטיקה, לא הסיפור האוטיסטי, לא הדרמה בסוף... הכול על יד... מפוספס לגמרי וחבל. היה פוטנציאל להיות באמת ספר יפה!

14/8/2020

חמוד ולא יותר.

14/4/2020

ספר מקסים .

25/3/2020

סוחף

13/1/2020

חביב לא יותר

25/2/2025

נחמד, לא סוחף במיוחד. לא ממש התחברתי.

10/2/2024

נחמד, לא יותר מזה. שום דבר חדש על אוטיסטים בתפקוד גבוה

8/3/2020

חמוד

מי שהייתי פעם טרייסי גרביס-גרייבס
1
 
אניקה
שיקגו
אוגוסט 2001
 
 
אני נתקלת בו דווקא ב״דומיניקס״. אני מחפשת בַּמקפיא תותים לשייק של הבוקר, כשלפתע בוקע קול של גבר מימיני. ״אניקה?״ הוא נשמע מהוסס.
 
אני רואה את פניו מזווית העין. עשר שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהתראינו, ואף שבדרך כלל קשה לי לזהות אנשים מחוץ להקשר, הפעם אין מקום לספק: זה הוא. גופי רוטט כמו טרטור של רכבת מרוחקת, חום מתפשט בגופי, ואני אסירת תודה על האוויר הקר הנפלט מהמקפיא. מתחשק לי לעזוב את התותים ולרוץ אל היציאה הקרובה. אבל מילותיה של טינה מהדהדות בראשי שוב ושוב כמו מנטרה: אל תברחי, קחי אחריות, תהיי נאמנה לעצמך.
 
אני שואפת במקוטע, והאוויר לא מגיע לריאות. אני פונה לעברו. ״היי, ג’ונתן.״
 
״זאת באמת את,״ הוא אומר.
 
אני מחייכת. ״כן.״
 
שערי, שפעם הגיע עד המותניים והיה פרוע למדי, מוברש ובוהק עכשיו ומגיע לי עד הכתפיים. החולצה המחויטת והמכנסיים הצמודים שונים מאוד מהחצאיות והשמלות שלבשתי בקולג’, והיו בשתי מידות גדולות מדי. אני מניחה שהוא מופתע.
 
בגיל שלושים ושתיים הוא נראה בדיוק כמו אז: שיער כהה, עיניים כחולות, כתפי שחיין רחבות. הוא לא מחייך אבל גם לא מקמט את המצח. היכולת שלי לפענח הבעות פנים ושאר מסרים לא מילוליים אמנם השתפרה פלאים, אבל לא ברור לי אם הוא כועס או פגוע. יש לו זכות מלאה להיות גם וגם.
 
אנחנו מתקרבים ומתחבקים, כי אפילו אני יודעת שאחרי תקופה ארוכה כל כך — ואחרי כל מה שעברנו — אנחנו אמורים להתחבק. כשג’ונתן כורך את זרועותיו סביבי, אני מוצפת תחושת ביטחון ונחמה. זה לא השתנה. ריח הכלור שפעם דבק בעורו התחלף בארומה עצית, שלשמחתי הרבה אינה כבדה או משתלטת.
 
אין לי מושג למה הוא נמצא בשיקגו. חברת פיננסים יוקרתית חטפה את ג’ונתן מאילינוי לניו יורק עוד לפני שהדיו התייבשה על הדיפלומה שלו, ובמקום שניסע יחד, הוא נסע לבדו.
 
כשאנחנו מתנתקים אני מתחילה לגמגם. ״חשבתי שאתה גר… אתה כאן בענייני עבודה…?״
 
״עברתי לסניף בשיקגו לפני חמש שנים בערך,״ הוא אומר. אני המומה לגלות שלאורך תקופה ארוכה כל כך כששוטטתי בעיר מגוריי, לא ידעתי שאני עלולה להיתקל בו. כמה פעמים היינו קרובים ולא ידענו? כמה פעמים חיכינו לרמזור באותו מעבר חציה עמוס, או אכלנו באותה מסעדה?
 
״חזרתי כדי לטפל באמא שלי,״ הוא ממשיך.
 
פגשתי את אמו פעם אחת וחיבבתי אותה כמעט כאילו היתה אמי. ג’ונתן ללא ספק ירש ממנה את האדיבות שלו. ״תמסור לה ד״ש, בבקשה.״
 
״היא מתה לפני שנתיים. דמנציה. הרופא אמר שהיא כנראה היתה חולה במשך שנים.״
 
״היא קראה לי קתרין ולא מצאה את המפתחות שלה,״ אני אומרת, כי יש לי זיכרון מצוין, ופתאום הכול מתבהר.
 
הוא מגיב בהנהון קל. ״את עובדת בעיר?״ הוא שואל.
 
אני סוגרת את דלת המקפיא ומתביישת בכך שהשארתי אותה פתוחה עד עכשיו. ״כן, בספריית הרולד וושינגטון.״
 
תשובתי מעלה חיוך ראשון על פניו. ״נשמע טוב.״
 
השיחה נעצרת במבוכה. ג’ונתן תמיד היה אחראי לחלקים הקשים בתקשורת בינינו, אבל הפעם הוא לא מקל עליי, והדממה מחרישת אוזניים. ״טוב לפגוש אותך,״ אני פולטת לבסוף. קולי נשמע גבוה מדי. אני מסמיקה ומתחרטת שסגרתי את המקפיא.
 
״גם אותך.״
 
כשהוא מסתובב, הכמיהה מכה בי בעוצמה, ורגליי כמעט כושלות תחתיי. אני אוזרת אומץ ואומרת, ״ג’ונתן?״
 
גבותיו מתרוממות כשהוא מסתובב. ״כן?״
 
״תרצה להיפגש מתישהו?״ הזיכרונות מציפים אותי, ואני נדרכת. אני אומרת לעצמי שזה לא הוגן כלפיו, שכבר גרמתי די נזק.
 
הוא מהסס ולבסוף אומר, ״בטח, אניקה.״ הוא מוציא עט מהכיס הפנימי של הז’קט, לוקח את רשימת הקניות מידי ומשרבט את מספר הטלפון שלו מאחור.
 
״אני אתקשר אליך. בקרוב,״ אני מבטיחה.
 
הוא מהנהן, והבעתו שוב לא ברורה לי. הוא בטח חושב שלא אתקשר, וזאת זכותו המלאה.
 
אבל אני אתקשר. אני אתנצל. אני אשאל אם הוא רוצה להתחיל מהנקודה שבה הפסקנו. ״לפתוח דף חדש,״ אני אגיד.
 
עד כדי כך אני משתוקקת להחליף את הזיכרונות ממי שהייתי פעם, במי שאני היום.

המלצות נוספות