האוטיסטים שבינינו

הקדמה

כשהתחלתי לעסוק בתחום האוטיזם בקרב מבוגרים לפני כעשור לא העליתי בדעתי עד כמה תופעה זו רווחת. באופן רשמי, שיעור האוטיסטים באוכלוסייה מוערך כיום בכ־2% (ראו לדוגמה, Maenner et al., 2020), אך סביר שאף שיעור בלתי מבוטל זה מוטה במידה ניכרת מטה בגלל תת־האבחון של אוטיזם בתפקוד גבוה. לתדהמתי, בשנים האחרונות מתקשרים אליי כמעט מדי יום ביומו מבוגרים שמגלים שייתכן שהם על הרצף האוטיסטי. רובם מתארים שורת תסמינים אופיינית, כמו קושי לדעת כיצד לנהוג כמקובל במצבים חברתיים וכיצד ליצור ולשמר קשרים, קושי להבין דברים בלתי מפורשים, נוקשות והרגלים כפייתיים, רגישויות תחושתיות, נטייה לחשיבת־יתר, קשיים בביטוי רגשות, קשיים בוויסות רגשי, חרדות, קשיים ביצירת קשר עין, תנועות חוזרות ועוד. רבים מהם פנו קודם לכן לאנשי מקצוע או היו בטיפולים נפשיים, לעיתים מרובים, ממושכים ו/או יקרים, בלי שעלתה בטיפולים אלה האפשרות שמדובר באוטיזם. רבים מהם קיבלו אבחנות המתייחסות רק לחלק ממאפייניהם, כגון הפרעות קשב וריכוז, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות כפייתיות או אבחנות שגויות, כגון הפרעות אישיות, הפרעות מצב־רוח, הפרעות פסיכוטיות ועוד. אין לתלות את האשם במטפליהם, שעשויים להיות אנשי מקצוע מוכשרים ובעלי יושרה, אלא בעיקר בכך שפרופיל המאפיינים של אוטיזם בתפקוד גבוה עדיין אינו מוכר דיו בקרב אנשי מקצוע ולא נלמד ברוב תוכניות הלימוד וההכשרה שלהם. בשל מצב דברים זה רבים מהאוטיסטים מגיעים כיום לאפשרות זו בכוחות עצמם, לרוב בעקבות אבחון ילדיהם על הרצף ולאור מידע ששאבו מהתקשורת או מרשתות חברתיות (ג'ונס ואחרים מצאו במחקרם ש־44.5% מהנבדקים הגיעו לאפשרות של אוטיזם בעצמם, ואילו רק ב־4.1% מהמקרים האפשרות עלתה על ידי אנשי מקצוע; ראו Jones et al. 2014). כמובן, יש להיזהר מאבחון עצמי שגוי ומוטב לבחון את הדברים באופן מקצועי. עם זאת, החמצת האבחנה המתאימה של אוטיזם עלולה למנוע מהאוטיסטים להגיע למידה רבה יותר של הבנה ושל קבלה עצמית ולעזרה מתאימה, העשויה לשפר את רווחתם הנפשית ולהפחית דיכאון, בעיות פסיכוסומטיות, פגיעות עצמיות ואובדנות השכיחים אצלם, במיוחד בהעדר האבחנה המתאימה.

ספר זה נכתב אפוא על מנת להעמיק את ההיכרות עם עולמם של האוטיסטים בתפקוד גבוה - הן עבור האוטיסטים עצמם, שעשויים למצוא בו שיקופים והבנות בנוגע למגוון נושאים שהם מתמודדים עימם, והן עבור הסובבים אותם ועבור אנשי בריאות הנפש, על מנת שיוכלו לזהותם, להבינם ולעזור להם בדרך מושכלת. הספר מציג זירות שונות שבהן אוטיסטים עשויים להתמודד בחייהם הבוגרים: מצד אחד, מוצגות בו זירות מקצועיות שבהן אוטיסטים עשויים לממש את כישוריהם הגבוהים, כגון הוראה, טיפול, מוזיקה ורפואה (והתייחסות קצרה לזירות מקצועיות נוספות, כמו מחשבים, מדעים ואקדמיה, מסעדנות, עריכת דין, אמנות, בעלי חיים, משחק, ספורט, תחומים לשוניים, פעילות ציבורית ועוד); במכוון נבחרו זירות אלו של הגשמה, אשר לא זכו לתשומת לב רבה במחקרים על אוטיסטים עד היום, שהתמקדו בעיקר בהיבטים של קושי ופתולוגיה (עם זאת, יש לציין שבשנים האחרונות החלו להתפרסם גם מאמרים וספרים המדגישים את יתרונותיהם וכישוריהם הגבוהים של אוטיסטים ותרומתם האדירה לחברה האנושית; ראו, לדוגמה, Grandin 2022, Baron-Cohen 2020; Silberman 2015). מצד שני, מוצגות זירות של קשיים ואתגרים שאוטיסטים עשויים להתמודד עימם, כגון הפרעות אכילה, שונות מגדרית, הפרעות דיסוציאטיביות, תחושות תקיעות וחוסר הגשמה ועוד. הספר מתאר את הקשיים והאתגרים הכרוכים במצבים אלה ומציע דרכי התמודדות עימם ברמה האישית, החברתית והמערכתית. מפאת קוצר היריעה התמקדתי רק בזירות ספורות אלו, בתקווה שחלונות הצצה ספורים אלה עשויים לספק תובנות גם לגבי תחומים אחרים שבהם אוטיסטים עשויים להימצא.

כדי לחקור את עולמותיהם של האוטיסטים היה לי חשוב להתבסס בעיקר על עדויות שלהם, כדי לעמוד על אופני החוויה וההסברים שלהם לתופעות השונות, ומתוך כך לפתח בסיס להבנה רחבה יותר של חוויות אלו. ההסתמכות על עדויותיהם של אוטיסטים היא חלק ממגמה חשובה העולה כפורחת בחקר האוטיזם כיום, הקרויה "מגמה אמנציפטורית", הקוראת להסתמך על עדויותיהם של אוטיסטים במקום להתבונן עליהם מבחוץ. גם בקהילות האוטיסטים רווחת כיום הקריאה להסתמך על קולותיהם במחקרים, בקבלת החלטות ובחיפוש פתרונות עבורם, תחת הסיסמה "שום דבר עלינו בלעדינו", השאולה מהשיח הכללי על בעלי מוגבלויות כיום. לדוגמה, עד לא מכבר במרבית הכנסים המקצועיים בנוגע לאוטיזם השתתפו בעיקר אנשי מקצוע או בני משפחה של אוטיסטים, כמעט ללא ייצוג לאוטיסטים עצמם. ארי נאמן כותב: "לא מתייעצים עמנו, שאנו נושא השיח הזה [...] יש לשנות זאת. כדי לשנות את המצב חשוב לשמוע את דבריהם של האוטיסטים עצמם ברצינות" (Ne'eman 2012: 88-90). מעבר להצדקה הערכית, אוכלוסיית האוטיסטים מתאימה במיוחד להעשרת השיח עליהם מכיוון שרבים מהם הינם בעלי אינטליגנציה מעולה, יכולת גבוהה להתבוננות עצמית וחתירה לאמת ולדיוק; במפגשיי עם אוטיסטים אני מתפעלת השכם והערב מיכולתם המעולה של רבים מהם לתאר היטב את חוויותיהם הפנימיות, לא אחת בעזרת תובנות, דוגמאות ודימויים מרתקים, כפי שניתן להתרשם גם מהדברים שיוצגו בספר זה.

הסתמכתי אפוא בספר בעיקר על תיאוריהם של אוטיסטים שפגשתי באבחונים ובטיפולים, שניאותו לשתף בסיפוריהם ולהתראיין במיוחד עבור ספר זה, ועל כך אני מכירה להם תודה רבה. בנוסף לכך, התבססתי על כתבים אוטוביוגרפיים של אוטיסטים, כדוגמת כתביהם של גרלנד (Gerland), ויליאמס (Williams), רו (Roux), גרנדין (Grandin) ואחרים, וכן על עדויות שהתפרסמו במרשתת, בין השאר בקבוצות, בבלוגים ובאתרים שונים (כמו Quora, Reddit, Wrongplanet ואחרים).

מעבר לעדויותיהם האישיות של האוטיסטים, ניסיתי לעגן את הדברים בפרספקטיבה מחקרית רחבה יותר. מכיוון שחקר האוטיזם עודנו בחיתוליו, מדהים להיווכח עד כמה כמעט אין עדיין בנמצא מחקרים על הקשר בין אוטיזם לבין תחומים חשובים שנוכחות האוטיסטים בהם בולטת מאוד, כמו הפרעות אכילה, תעשיית המין, שונות מגדרית, הפרעות דיסוציאטיביות, רפואה, הוראה או טיפול (ניתן להיווכח בכך, לדוגמה, בהתבוננות ברשימה הביבליוגרפית שבסוף ספר זה, המגלה שרוב המחקרים הרלוונטיים הם מהשנים האחרונות ממש). בגלל מיעוט המחקרים גם עדיין אין אומדנים מספריים מספקים בנוגע לשיעור הימצאותם של אוטיסטים בתחומים אלה, וממילא קשה לחשבם כיום, מפני שנראה שרוב האוטיסטים המבוגרים טרם אובחנו ככאלה, וישנן אף בעיות בנוגע לתקפות הכלים המשמשים לאבחון אוטיזם. יש לקוות שבקרוב יתרחבו הכלים, המחקרים והנתונים בנוגע לנושאים אלה ואחרים הקשורים לאוטיזם.

אציג כמה הבהרות מושגיות ועקרוניות חשובות לגבי הדיון באוטיזם בספר זה:

הספר מתמקד באוכלוסיית האוטיסטים שהם בעלי אינטליגנציה תקינה ויכולות שפה, שבעבר כונו "אוטיסטים בתפקוד גבוה" או "בעלי תסמונת אספרגר". האבחנה האחרונה בוטלה מאז פרסום ה־DSM-5 בשנת 2014, ומאז כל הפרעות הקשת האוטיסטית נכללות תחת הקטגוריה הרחבה של הפרעה ברצף האוטיסטי (Autism Spectrum Disorder; ASD). ישנם גם חילוקי דעות סביב השימוש במושג "אוטיזם בתפקוד גבוה"; אוטיסטים רבים מתנגדים לשימוש במושג זה מפני שלטענתם גם אלה מביניהם שנחשבים לבעלי תפקוד גבוה מתמודדים עם קשיים פנימיים משמעותיים הפוגעים בתפקודם, כמו רגישויות תחושתיות, קשיי ויסות רגשי, חרדות, קשיים במצבים בין־אישיים ועוד, ולפיכך הם מעדיפים לראות את הקשת האוטיסטית כהוויה רב־ממדית עם תכונות המשתנות בעוצמתן ולאורך זמן. גם בני משפחותיהם של אוטיסטים הנחשבים בתפקוד נמוך קובלים על המשגה זו, בטענה שלעיתים קרובות גם הם בעלי אינטליגנציה או כישורים גבוהים אחרים, ולכן אין לקבצם תחת ההגדרה של תפקוד נמוך. כיום, אוטיסטים רבים מבכרים להיקרא פשוט אוטיסטים, וכך אתייחס אליהם בספר זה. עם זאת, אציין שבאופן אישי אני סבורה שיש מקום להבחנה מושגית בין קבוצות שונות של אוטיסטים על מנת לסייע בקטגוריזציה שלהם ולהגיע לרזולוציות הבנה חדות יותר של הקטגוריות השונות (גם גרנדין כותבת שאין טעם לכלול יחד אנשים שבקושי מתלבשים לבדם עם אנשים שמצליחים בעבודתם בעמק הסיליקון; ראו Grandin 2022: 79). יש לקוות שבהמשך תתחדדנה הבחנות אלו.

נוסף על כך, חשוב להדגיש שההתייחסות לאוטיזם בספר זה אינה כאל הפרעה אלא כאל שונות נוירולוגית, ברוח המודל הרפואי המקובל כיום, שתופס את האוטיזם כשונות נוירולוגית שטמונים בה יתרונות לצד קשיים, לעומת המודל הרפואי המסורתי, שהתמקד בתפיסה פתולוגיסטית של ליקויים (ראו Taylor 2021). על פי מגמה זו אף הוצע להחליף את המושג ASD (Autism Spectrum Disorder) במושג המכבד יותר ASC (Autism Spectrum Condition) (ראו Baron-Cohen 2017), ואכן לעיתים קרובות זהו המושג המשמש בכתיבה על אוטיזם כיום. גם בחקר האוטיזם ניכר מעבר מעיסוק בליקויים בלבד לעיסוק גם בחוזקות (ראו Silberman 2015; Grandin 2022; Baron-Cohen 2020). ברוח זו, הספר מבקש להדגיש חוזקות אפשריות של האוטיסטים ואת תרומתם העצומה לתרבות האנושית, שללא ספק הייתה מפגרת בהרבה לולא תרומותיהם של אנשים כמו אלברט איינשטיין, אייזק ניוטון, ו"א מוצרט ורבים אחרים שמשוער שהיו אוטיסטים.

סוגיה עקרונית חשובה נוספת היא הסכנה של יכולתנות (אייבליזם) - כלומר ציפייה מאוטיסטים (כמו מבעלי מוגבלויות אחרות) שיתאימו את עצמם לנורמות החברתיות, מתוך תפיסה שישנה דרך מקובלת אחת שעליהם להתאמץ להתאים את עצמם אליה. בשיח של אוטיסטים כיום גוברת מגמת ההתנגדות לגישה היכולתנית, שמצפה מהם להתאים את עצמם לקונבנציות ולמסך את נטיותיהם הטבעיות במחיר כבד של תחושות מלאכותיות, התשה, שחיקה ודיכאון, ותחת זאת הם קוראים לחברה להכיר את יתרונותיהם ואת קשייהם, להתחשב בהם ולכבד את זכויותיהם. דיון זה אינו תיאורטי גרידא אלא מיתרגם לשאלות ממשיות, כגון האם ובאיזו מידה על האוטיסטים להתאמץ להתאים את עצמם לנורמות התנהגות מקובלות, עד כמה התאמות כאלו עשויות להיות לטובתם ועד כמה על החברה לנסות להתחשב בקשייהם וכיצד. שאלות אלו עולות סביב הנושאים הנדונים בפרקי הספר השונים.

בחרתי להציג בספר את זירות ההגשמה ואת זירות הקשיים אלו לצד אלו, ללא הפרדה, על מנת להמחיש במבנה הספר את התמודדותם המורכבת של אוטיסטים עם יכולות גבוהות לצד קשיים ואתגרים:

הפרק הראשון דן בהשתלבותם הרווחת של אוטיסטים בעולם הרפואה, שעלתה לתודעה הציבורית בעיקר דרך סדרות טלוויזיה (כמו הרופא הטוב, האוס או האנטומיה של גריי), ומוצגים בו יתרונותיהם לצד קשייהם בתחום זה. הדברים מומחשים באמצעות סיפורה המרתק של רופאה מצליחה שהשתתפה בכתיבת הפרק (גרסה מוקדמת של פרק זה פורסמה באתר פסיכולוגיה עברית; ראו בלומרוזן־סלע 2022א).

הפרק השני עוסק בקשר המשמעותי, שאינו מוכר די הצורך, בין אוטיזם להפרעות אכילה, באשר לפי מחקרים כ־30% מהאוטיסטים סובלים מהפרעות אכילה, וכן שיעור האוטיסטים בקרב הסובלים מהפרעות אכילה מגיע לכ־20%-30%. הפרק מציג מודל סיבתי להיווצרות הפרעות אכילה בקרב אוטיסטים, השונה מהמודל הרגיל להסברת הפרעות אכילה, וכן קווים אפשריים לטיפול בסובלים משילוב זה. בפרק מובא סיפורה המאלף של אוטיסטית שסבלה מהפרעת אכילה (גרסה מוקדמת של פרק זה פורסמה בכתב־העת שיחות; ראו בלומרוזן־סלע 2022ג).

הפרק השלישי מתמקד באוטיסטים שעוסקים במקצועות טיפוליים ומוצגים בו יתרונותיהם וקשייהם בתחום זה. הפרק מדגיש עד כמה, בניגוד לסטיגמות הרווחות בנוגע לאוטיזם, מטפלים אוטיסטים עשויים להיות בעלי אמפתיה, יכולת הבנה והתעניינות רבה באחרים ואף מסוגלים לנהל תקשורת הולמת עם מטופליהם. הדברים מומחשים באמצעות סיפוריהם המרתקים של כמה מטפלים אוטיסטים מצליחים.

הפרק הרביעי עוסק בתופעה של שונות מגדרית או אי־שביעות רצון מגדרית, השכיחה מאוד בקרב אוטיסטים. הפרק מציג נתונים והסברים אפשריים לתופעה זו, תיאור החוויות הפסיכולוגיות האופייניות והשלכות בנוגע לטיפול באוכלוסייה זו.

הפרק החמישי עוסק בשכיחות הגבוהה של אוטיזם בקרב בעלי תסמונת קליינפלטר (Klinefelter syndrome), שבה יש כרומוזום מין נוסף (XXY). קשר זה עשוי לרמז לקשר בין אוטיזם לבין כרומוזומי המין.

הפרק השישי מתייחס לקשר של אוטיסטים לעולם המוזיקה, המתבטא במשיכתם של רבים מהם לתחום זה, כתחביב או כמקצוע. חקרתי קשר זה באמצעות שיח משותף עם שלושה מוזיקאים ישראלים שחלקו את חוויותיהם ותובנותיהם המרתקות בנוגע למגוון היבטים של קשר זה.

הפרק השביעי עוסק בתופעת עבודתם של אוטיסטים בתעשיית המין, שאף היא כנראה שכיחה מכפי שניתן לשער. בפרק מוצגים סיפוריהם של אוטיסטים שעבדו בתעשיית המין והתמודדותם הפסיכולוגית עם עבודה זו, ונדונות סוגיות עקרוניות, כמו עד כמה בחירתם של אוטיסטים בעבודה כזו נובעת מקורבנות או מרצון, האם היא נובעת בין השאר מהעדר שיקול דעת אינטגרטיבי או מתפיסה מוסרית שונה מהמקובל, מהן ההשפעות הפסיכולוגיות שלה על אוטיסטים, ועוד.

הפרק השמיני עוסק בתופעה השכיחה של מתן אבחנות פסיכיאטריות שגויות לאוטיסטים, כמו הפרעות מצב רוח, סכיזופרניה או הפרעות אישיות, ומוצגים מקרים שונים המדגימים זאת. הפרק מחדד את ההבדלים בין הפרעות אלו לבין אוטיזם כדי לסייע בהגעה לאבחנות המתאימות, מאחר שלאבחון הולם השפעה ניכרת על ההבנה והרווחה הנפשית של המטופלים ועל הטיפול המתאים עבורם.

הפרק התשיעי עוסק באוטיסטים שעובדים כמורים וכגננים. הפרק מציג דוגמאות שונות ומתוארות בו הסיבות למשיכתם של אוטיסטים לתחום זה, יתרונותיהם וקשייהם האופייניים בו, ודרכי התמודדות אפשריות עם הקשיים.

הפרק העשירי עוסק בקשר בין אוטיזם לבין הפרעות דיסוציאטיביות, לאור העדויות המתרבות על קיומם במשולב לעיתים קרובות. הפרק מתאר מדוע אוטיסטים פגיעים יחסית לפיתוח הפרעות דיסוציאטיביות ומציג מקרים שונים שכאלה. במרכז הפרק מקרה מרתק של ישראלית שסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) ואוטיזם, שמציגה את התמודדותה באופן גלוי לב ועתיר תובנות. הפרק אף מציג את הקשר בין אוטיזם לבין הפרעת דה־פרסונליזציה / דה־ריאליזציה, שמסתבר שאף היא שכיחה בקרב אוטיסטים.

הפרק האחד עשר סוקר בקצרה זירות מקצועיות נוספות שבהן אוטיסטים עשויים לעבוד, כמו מחשבים וטכנולוגיה, מחקר ואקדמיה, ספרנות, תחומים לשוניים, כתיבה, בעלי חיים, טבע, אמנות, עיצוב, צילום, קולנוע, משחק, סטנדאפ, פנטזיה, מזון, מקצועות טכניים, פעילות חברתית או משפטית, תחומי ייעוץ, מודיעין ובילוש, ספורט ושחמט, טלמרקטינג, דוגמנות ועוד.

הפרק השנים עשר עוסק באוטיסטים המתקשים לממש את יכולותיהם מבחינה תעסוקתית, חברתית, זוגית ומשפחתית, חשים תחושות תקיעות ותלויים באחרים. הפרק מציג דוגמאות והצעות להתמודדות עם מצבים כאלה. הפרק אף מתייחס לאוטיסטים שנטיות אלו מביאות אותם עד להיותם חסרי בית, שכן מסתבר ששיעור גבוה מבין חסרי הבית הם אוטיסטים.

הפרק השלושה עשר מציג ניתוח ספרותי של הדמות הראשית ברומן על עצמות המתים מאת זוכת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק כדמות אוטיסטית. ניתוח זה עשוי לסייע בהבנה פסיכולוגית של דמותה האניגמטית של גיבורת הרומן, כשם שדיוקנה המרשים, מעשה ידי רב־אמן, עשוי להעשיר את היכרותנו עם האוטיזם (גרסה באנגלית של פרק זה פורסמה בכתב־העת American Imago; ראו Blumrosen-Sela 2023).

הפרק הארבעה עשר מציע מטריצה למיפוי המופעים השונים של האוטיזם דרך מיקומם בקצוות מנוגדים של צירים המייצגים תכונות שונות, כשמִקבצים אופייניים של מיקומים בצירים אלה יוצרים קטגוריות שונות.

1
רופאים אוטיסטים¹

מתיש להיות אוטיסט, מתיש להיות רופא, ומתיש עוד יותר להיות אוטיסט רופא [...] רופא אוטיסט צריך להתמודד עם רעש פנימי בלתי פוסק בשל עיסוק מתמיד בשאלות לגבי דרכי פעולה אפשריות, ניסיונות להבין דברים וביקורת עצמית מוגברת [...] מקצוע הרפואה מאפשר לתעל את הרעש הפנימי הרב לעיסוק חיצוני. (ד"ר ג'ולי קינן, בדברים שיובאו להלן)

בשנים האחרונות עלתה המודעות לקיומם של רופאים אוטיסטים, בין השאר הודות לדמויות מרתקות וצבעוניות של רופאים כאלה בסדרות טלוויזיה, כמו שון מרפי בסדרה הרופא הטוב, וירג'יניה דיקסון בסדרה האנטומיה של גריי או האוס בסדרה האוס (שחלקם זוהו בהן במוצהר כאוטיסטים וחלקם לא). סדרות אלו הגבירו את המודעות לכישוריהם יוצאי הדופן של הרופאים האוטיסטים לצד קשייהם האופייניים, שעלולים להקשות על השתלבותם במערכות הרפואיות. עם זאת, בעוד בסדרות אלו בעיותיהם נפתרות כמעט תמיד ב"סוף טוב", לרוב הודות לצירופי מקרים ממוזלים או להגנתן של דמויות סמכות, הרי שבמציאות קשייהם מתבטאים לעיתים קרובות ביתר שאת.

מעבר לגימיק הטלוויזיוני, במציאות קיים מגוון רחב ומרתק של רופאים אוטיסטים, שהשתלבותם במערכת הרפואית מעוררת שאלות כבדות משקל: מה עשויה להיות תרומתם למערכת הרפואית והיכן טמונים יתרונותיהם וקשייהם? כיצד על המערכת להתייחס אליהם בשלבי הקבלה, ההכשרה והעבודה השונים? כיצד ניתן לנסות לסייע להם להתגבר על קשייהם? בשאלות אלו ואחרות עוסק פרק זה.

אוטיסטים בעולם הרפואה

אוטיסטים לא מעטים נוטים להימשך למקצוע הרפואה מפני שרבים מהם ניחנו בתכונות שעשויות להיות בעלות ערך רב במקצוע זה, כמו זיכרון מצוין, יכולת הבחנה בפרטים, יכולת לזהות דפוסים, יסודיות ודיוק, יכולת מיקוד, סקרנות, חשיבה עצמאית, יצירתיות, קור רוח, אמפתיה רגשית גבוהה ומוסריות מפותחת (כפי שיוצג להלן ביתר פירוט). במחקר של דוהרטי ואחרים (Doherty et al., 2021) נמצא שיעור של 1% של רופאים אוטיסטים (כלומר שאובחנו או זיהו את עצמם כאוטיסטים) באוכלוסיית הרופאים שנבדקה (n=304), שהוא שיעור דומה לשיעורם באוכלוסייה הכללית.

מעניין לבדוק לאילו תחומים של הרפואה עשויים רופאים אוטיסטים להימשך יותר, אף כי נראה שהדבר טרם נחקר באופן מסודר. סביר להניח שרבים מהם נמשכים לתחומים הדורשים יכולת עיבוד נתונים גבוהה (כמו אונקולוגיה, נוירולוגיה או רדיולוגיה) בשל יכולותיהם הגבוהות מבחינת חשיבה לוגית, תשומת לב לפרטים, זיכרון טוב וזיהוי דפוסים. יש שיניחו שבגלל קשייהם האופייניים בתקשורת הם עשויים להימשך לתחומים שבהם אין צורך בתקשורת עם מטופלים (כמו מחקר, פתולוגיה או רדיולוגיה) או שהתקשורת בהם עם מטופלים מצומצמת (כמו כירורגיה או הרדמה); דא עקא, חשוב להדגיש שבניגוד לתפיסה הרווחת, אוטיסטים רבים מחפשים לא אחת דווקא קשרים עם אנשים ואף עשויים להפגין בעבודתם אמפתיה רגשית גבוהה, הבנה אינטואיטיבית, יכולת הקשבה ורצון עז לעזור לאחרים, ולכן רבים מהם עשויים להימשך דווקא לתחומים שבהם ישנה מידה משמעותית של אינטראקציה או מגע רגשי עם מטופלים, כמו פסיכיאטריה או רפואת משפחה.

לדוגמה, לפי דוהרטי ואחרים (Doherty et al. 2021), בקבוצת פייסבוק של רופאים אוטיסטים המונה כמה מאות חברים, כשליש מהם הם רופאי משפחה ובמקום השני מצויים פסיכיאטרים - כלומר, רוב חברי הקבוצה עובדים בתחומים הדורשים מגע רב עם קהל. כמובן, זה אינו מחקר מבוקר, אך ממצאים אלה מאתגרים את התפיסה שלפיה רופאים אוטיסטים ככלל יעדיפו לא לעבוד מול אנשים. השערה אחרת היא שאוטיסטים נמשכים לתחומים כמו פסיכיאטריה או נוירולוגיה על מנת לחקור ולהבין את נפש האדם ואולי גם את נפשותיהם שלהם, או על מנת לפצות על חסרים חברתיים או רגשיים שהם נושאים עימם - ואכן ניתן למצוא לא מעט רופאים אוטיסטים בתחומים אלה. כדי לבחון השערות אלו יש צורך במחקרים נוספים, לצד השערות מרתקות רבות נוספות שמעלה התחום המתפתח של חקר האוטיזם.

לפי גרנדין (Grandin 2013), האוטיסטים נחלקים לבעלי שלוש נטיות חשיבה עיקריות - חשיבה חזותית, חשיבה לוגית ושפתית וחשיבה בדפוסים. בהתאם לנטיות אלו אוטיסטים עשויים להתמקם בתחומי רפואה שונים (לדוגמה, בעלי נטייה חזותית עשויים להמשך לרדיולוגיה; בעלי נטייה מילולית עשויים להימשך לפסיכיאטריה; וכן הלאה).

למרות השונות הרבה שבין אוטיסטים, אבקש להצביע על סגולות ועל קשיים עיקריים האופייניים לרבים מהם, שעשויים להשפיע על עבודתם כרופאים.

המשך הפרק בספר המלא

1. פרק זה הוא גרסה מעודכנת למאמר "רופאים אוטיסטים - לא רק גימיק של תוכניות טלוויזיה", שפורסם במקור באתר פסיכולוגיה עברית (בלומרוזן־סלע 2022א). הפרק נכתב בשיתוף עם הרופאה ד"ר ג'ולי קינן (שם בדוי), שבחרה להישאר בעילום שם, ופרטיה האישיים הוסוו לשם שמירה על פרטיותה. אני חשה הכרת תודה רבה על שיתוף הפעולה הפורה בינינו, על נכונותה לשתף בפתיחות רבה את חוויותיה האישיות כרופאה אוטיסטית ועל תובנותיה המרתקות בנושא זה.