הציור האחרון של ואן גוך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הציור האחרון של ואן גוך
מכר
אלפי
עותקים
הציור האחרון של ואן גוך
מכר
אלפי
עותקים

הציור האחרון של ואן גוך

4.4 כוכבים (99 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2548מקורי
ספר מודפס
5968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

אליסון ריצ'מן

אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית, וספריה היו שם לרבי־מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות, והיא זכתה להכרה גם בעולם. ספריה 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה', 'דמעות של אהבה' ו'הציור האחרון של ואן גוך' היו לרבי־מכר גם בארץ.

תקציר

קיץ, 1890. וינסנט ואן גוך מגיע לאוֹבֶר־סוּר־אוּאָז, כפר צרפתי פסטורלי המושך אליו אמנים עירוניים. שם יבלה הצייר את הקיץ האחרון בחייו, תחת טיפולו של ד"ר גאשה – רופא הומיאופתי, צייר חובב ואספן אמנות. ואן גוך יצייר באותם ימים יותר מ־70 ציורים, שניים מהם דיוקנאות של מרגריט, בתו בת העשרים של ד"ר גאשה, המטפלת באביה ובאחיה מאז מות אמה. בזמן שילכוד את דמותה של מרגריט ואת הגנים שהיא מטפחת ויעבירם אל הקנבס, ילכוד ואן גוך גם את לבה.

בשילוב מתוחכם בין רומן היסטורי לסיפור אהבה, הציור האחרון של ואן גוך מתאר את החודשים האחרונים בחייו של וינסנט ואן גוך ואת מערכת היחסים הטרגית בין צעירה מלאת תקווה לאמן על סף ייאוש.

אליסון ריצ'מן היא סופרת אמריקאית מצליחה. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות והיא זכתה להכרה בארצה ובעולם. ספריה גן המכתבים, אהבה אבודה, שעות הקטיפה ודמעות של אהבה זכו בארץ להצלחה מסחררת.

פרק ראשון

פרג אדום מקופל

 
אני ראיתי אותו ראשונה. קטן וצנום, עם כמה בדי קנבס תחת זרועו, תרמיל תלוי על הכתף וכובע קש משוך מעל עיניו. זה היה הסוד הראשון שלי — שמאחורי עצי הערמון הפורחים אני ראיתי אותו ראשונה.
יצאתי אז, כמו בכל יום אחר הצהריים, למלא את המטלות שלי. היה יום חם ובוהק של חודש מאי. לשמים היה צבע כחול של דרדר, ולשמש צבע של פרחי ציפורני חתול מעוכים. אני חייבת להודות שהלכתי מעט לאט יותר ביום ההוא כשעברתי ליד התחנה. ידעתי בערך באיזו רכבת הוא יגיע. לכן פסעתי בצעדים קטנים מהרגיל כשבידַי סלסילת הביצים וכיכרות הלחם.
שמעתי את קול שריקת הקטר ואת חריקת הבלמים כשהרכבת האטה לעצירה. ניגשתי לשם ונעמדתי מאחורי העצים שעל שפת הרציף.
אני זוכרת איך הוא ירד מהקרון. לא היה אפשר לטעות בו בין כל הגברים המהודרים בחליפות שחורות ובמגבּעות. הוא נראה כמעט כמו איכר, בחולצה לבנה ללא צווארון, בכובע קש רחב ובאפודה לא מכופתרת. שולי הכובע שלו הפריעו לי בהתחלה להבחין בתווי פניו. אבל בסוף, כשהוא אסף את בדי הקנבס ותלה את התרמיל על כתפו, ראיתי אותו בבירור.
מוזר, אבל הוא דמה לאבא. הופתעתי כשראיתי אותו לראשונה, כי הדמיון ביניהם היה כה בולט. הרגשתי כאילו אני מציצה באבא שלי, צעיר בשלושים שנה. לראשו של וינסנט היה אותו מבנה קטן — מתחדד ממש קצת באזור הרקות. אותו שיער אדמוני ואותו זקן קטן כמו לאבא, בדיוק אותו אף מעוקל ואותו מצח חרוש קמטים מעל עיני תכלת שקועות. הוא זז כמו ציפור קטנה, בתנועות מהירות ומחושבות, ממש כמו אבא שלי כשהיה עצבני או נרגש. אבל בניגוד לאבא שלי, הוא היה יפה בעינַי.
נכון שהוא לא ניחן ביופי קלאסי. עור פניו היה חיוור, עצמות לחייו בלטו, פאות הלחיים האדומות שלו הזדקרו. ובכל זאת, הוא סִקרן אותי. הוא נראה נחוש כל כך כשפסע בראש מורם, נושא את הציורים על גבו. ראיתי את הלהט ואת האנרגיה בעיניו כאשר סקר את סביבתו החדשה. מן ההתבוננות בו לבדה יכולתי לדעת אילו נושאים הוא מצפה לציֵיר. הוא נראה אומד במבטיו את קו הגגות של הכפר, את צריח הכנסייה שלנו, את מגדל השעון של בית המועצה. אך עם כל ההתעמקות של וינסנט בסביבתו החדשה, היה נדמה שאינו מודע כלל לאנשים שחלפו על פניו, הניחו את המזוודות שלהם על גבי עגלות יד, התאמצו לפלס את דרכם אל המרכבות הממתינות להם. הוא לא טרח כלל לפַנות מעבר כשעמד שם באמצע הרציף ומבטו נעוץ כעת בנהר האוּאָז.
הוא היה בשעה ההיא כמו משיחת מכחול צהובה בנוף הכפרי של אוּבֶר. השמש נטתה לעברו בבוהַק חמים ורך, והוא נראה מואר. עמדתי שם וחיכיתי, התבוננתי במטופל של אבא שלי שהחל לעשות את דרכו לתוך הכפר. לא ראיתי אותו שוב עד שמאוחר יותר באותו יום הוא הגיע אל פתח ביתנו.
 
אבא הקדיש את מרבית היום להכנות לקראת בואו של וינסנט. הוא ביטל פגישות בפריז ובילה את שעות הבוקר המוקדמות בעליית הגג, שם בָּחן ציורים והדפסים שטרם מִסגר. את ארוחת הצהריים אכל למעלה, ובסביבות השעה שתיים, כשיצאתי למלא את המטלות שלי, ראיתי אותו יורד במדרגות.
קשרתי תחת סנטרי את המטפחת האהובה עלי וניגשתי למסדרון הכניסה כדי לקחת את הסלסילה שלי. אבא כבר היה ליד שולחן העבודה שלו, פרשׂ עליו את אחד ההדפסים שלו ושיטח אותו בעזרת ארבע משקולות נייר.
"אבא, אני יוצאת," אמרתי.
הוא הרים אלי את עיניו ונד לי בראשו בהיסח הדעת. ראיתי אותו פונה אל מדף הספרים שלו ונוטל משם כלִי קרמיקה למכחולים ואגרטל אסיאתי קטן שסֵזאן נתן לו שנים אחדות קודם לכן. הוא החזיק כלי בכל יד, סובב אותם ובדק את הדוגמאות שעליהם והביט בבבואתו שהשתקפה בזיגוג שעליהם.
ידעתי שאבי יניח את שני כלי הפורצלן האלה בטווח ידו. זה היה חלק מההצגה שלו כשנפגש עם אנשים שרצה להרשים, והייתי בטוחה שהוא ישלב אותם כבר בשיחה הראשונה שלו עם מֶסיה ואן גוך.
 
עברנו חורף מתיש, וכעת רוויתי נחת עצומה ממראה הגן שלי בפריחתו. זה היה חודש לפני שמלאו לי עשרים ואחת, ולאחרונה השקעתי את כל מרצי בגן, ברכַּי על הקרקע ואצבעותי בתוך האדמה. ועמלי לא היה לשווא. כי עכשיו שיחי הוורדים לבלבו, מן הפקעות הנצו אירוסים גבוהים וחסונים, והשדות מאחורי הבית להבו מפרגים אדומים, מכלניות ומחינניות לבנות.
וינסנט היה לא רק תוספת חדשה לכפר שלנו, אלא גם אורח שלדעת אבא ראוי להתקבל בברכה בביתנו. מעטים ביקרו אצלנו מלבד קומץ ציירים מובחרים. קאמי פּיסארוֹ, פול סזאן ואֵמיל ברנאר ביקרו כולם בביתנו, אבל אינני זוכרת אותו מזמין אי־פעם ולו אדם אחד מהכפר שלנו. הסנדלרים, האופים — אלה לא עניינו כלל את אבא. אבל בזכות פתיחת ביתנו לכמה מחבריו האמנים, יכול היה אבא להנציח את החיים שמהם נהנה בעבר בפריז.
הוא דיבר לעתים קרובות על ימיו בבירה. אחרי שסיים את לימודי הרפואה, הצטרף אבא לחבר יַלדות שלו, גוֹטיֶה — צייר בתחילת דרכו — לחיי בוהמיינים בין הכוכבים העולים של עולם האמנות. ואבא, שחשב עצמו לחובבן בציור, הצליח לבנות לעצמו קהל מטופלים משגשג של אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהיו להוטים להחליף את היצירות שלהם תמורת שירותי הרפואה שלו.
אבא כתב את עבודת הדוקטורט שלו על מלנכוליה, ובה קבע כי כל האנשים הגדולים בהיסטוריה — הפילוסופים, המשוררים והציירים הגדולים של העולם — סבלו מן המחלה הזאת. לכן הציע תמיד אוזן קשבת לאותם אמנים שחשבו עצמם מדוכאים או נפגעי חולי, והיה להוט למדי לבחון את האובססיה הרפואית שלו — שיטת ההומיאופתיה של האנֵמן — בניסיון לרפא אותם. בכסף שאבא ירש מאביו, בתוספת ההכנסה הנכבדה שסיפקה הנדוניה של אמא, היה אבא חופשי לעסוק בשיטות הלא קונבנציונליות של הרפואה ששבו את לבו יותר מכול.
היה זה למעשה פיסארו שהציע לתֵיאוֹ ואן גוך כי וינסנט יגיע לאובר כדי שאבא יטפל בו. "עם הרקע שלך בציור ובפסיכיאטריה, אתה תהיה הרופא המושלם בשבילו!" אמר פיסארו יום אחד לאבא בחצר ביתנו. אני זוכרת שכולם הסכימו כי האוויר הצח והסביבה הכפרית ירגיעו שניהם את רוחו ויעניקו השראה לציוריו של וינסנט.
אבל למרות הסביבה הפסטורלית של הכפר שלנו, ביתנו לא היה מואר ומאוּורר במיוחד כפי שמדמיינים אולי בית כפרי. אני זוכרת שתהיתי מה הצייר המעודן הזה יחשוב על חדרי המגורים הצפופים שלנו. האם הוא יראה עלבון כלשהו בכל הרהיטים השחורים שלנו ובשלל החפצים העתיקים? ומה יחשוב על אבא ועל התרופות ההומיאופתיות שלו? תהיתי אם הוא יגיע תכופות לביתנו, כמו הציירים האחרים שנים לפניו, ואם הבית שלנו יתמלא שוב חיים.
הוא הגיע אל פתח ביתנו בסביבות שעת התה, דילג במעלה המדרגות הצרות במרץ כזה, ששמעתי את צעדיו מתוך חדרי מבעד לחלון. אבא קיבל את פניו והכניס אותו לחדר המשפחה. כבר ראיתי אותו קודם לכן מוציא ציור אחד של פיסארו ושלושה של סזאן, וידעתי שהוא יראה אותם לווינסנט עם הגיעו.
"אה, כן, גם אני אוהב את זה," שמעתי את אבא מסכים עם וינסנט. שיערתי שווינסנט דיבר על הציור הבודד של פיסארו: בית אדום באופק, אם וילדהּ רוטטים בקדמת התמונה, ושלושה עצי ערמון מכוסים כפור.
"רוב האוסף שלי למעלה," המשיך אבא. "ויש לי מכונה להכנת הדפסים שאשמח להשאיל לך. סזאן הִרבה להשתמש בה כשהתגורר באובר." אבא השתתק לרגע ואחר המשיך בנימה מלאת יראת כבוד. "סזאן, אתה מבין, נתן לי את האגרטל הקטן הזה ואת כלִי הקרמיקה למכחולים לאות הערכה. אני עזרתי מאוד לו ולציור שלו!"
נענעתי בראשי מרחוק לשמע הדברים האלה. מִשנה לשנה אבא המציא עוד ועוד סיפורים. השאיפה שלו להיות צייר בעצמו כמו האפילה על עמלו כרופא. שני הגברים בילו עוד דקות אחדות בשיחה על ציירים, ואז שמעתי את שמי.
"מַרגֵריט!" אבא קרא לי. "מסיה ואן גוך הגיע. תוכלי בבקשה להביא לנו תה?"
מדאם שֵבָליֶה, האישה שהגיעה אלינו הביתה אחרי שאמא מתה והיתה לאומנת של אחי פּוֹל ושלי, קראה ספר בחדרה. עכשיו היא לרוב תפרה או כרכרה סביב אבא. אני הייתי אחראית על מרבית מלאכות הבית. באותו יום לבשתי שמלה חדשה. תכולה עם פרחים לבנים קטנים רקומים באִמרה ובקו הצווארון. אני זוכרת שברגע האחרון, כשכבר כמעט עמדתי לרדת במדרגות, חזרתי לאחור כדי לקשור סרט לבן בשערי. זה לא משהו שעשיתי בדרך כלל, בבית השיער שלי היה לרוב מסודר בפשטות ומכוסה. אבל היום לקחתי רצועת משי דקה בצבע שנהב וקשרתי אותה בקפידה. סידרתי את הסרט כך שאחד הקצוות שלו נח על עצם הבריח שלי והאחר השתלשל אל כתֵפי. השתוקקתי להיראות על רקע אוסף האמנות של אבי והצללים שהטילו הרהיטים השחורים שלנו.
עד שחלטתי את התה וסידרתי את העוגיות הצהובות שהכנתי מוקדם יותר, אבא וּוינסנט כבר עברו לחצר. וינסנט ישב ליד אבא, ולפניהם נמתח שולחן פיקניק אדום רחב. ענפיהם הכורעים של שני עצי הלַיים שלנו היוו מסגרת לדיוקנם. גופו של אבא השתחרר כשישב שם בגינה ודיבר על אמנות, על השמחה שמכונת ההדפסה שלו גורמת לו ועל הניסיונות החובבניים שלו בצבעי שמן ופסטל. גם וינסנט נראה נינוח עם אבא. כל כך רציתי ביום ההוא שיזמינו אותי לקחת חלק בשיחה שלהם. אבל הם התבודדו להם בין הפרחים וצללי העצים, ולי נותר רק לפסוע הלוך ושוב בין שער הגינה למטבח.
אבא לא הטעה אותי. הוא דיבר על הכישרון של וינסנט ועל השימוש הייחודי שלו בצבעים עוד לפני בואו אלינו. ידעתי שווינסנט הגיע לאובר כדי להיות מטופל של אבא, אבל העובדה הזאת לא הרתיעה אותי מלגלות בו עניין. הוא לא נראה חולה. הוא היה בהיר, אבל לא חיוור מדי. היה בו אולי קצת חספוס בקצוות, אבל זה רק הגביר את כוח המשיכה שלו. היום אני כבר יודעת לומר שהיה בו משהו שאחריו מעולם לא חוויתי: תערובת מוזרה של פגיעוּת והעזה. כל כך קינאתי אז בדבורים שעל שיחי הוורדים שלי — הן יכלו לצותת לכל מה שאבא וּוינסנט אמרו. רציתי לבחון את פניו מקרוב יותר ולראות איזה מהפרחים שלי לכד את מבטו. האם חשב שהכלניות הסגולות שלי יפות וראויות לציור? האם התעניין בצמחי המרפא שאבא גידל ליד דלת הכניסה לבית? האם הבחין בקיר הקיסוֹס שהִסווה את אחת משתי המערות בשטח ביתנו? זאת שבה אבא אחסן את כל הגבינות והיין שלו? מאוחר יותר, בזמן המלחמה, הוא יאחסן בה את הציורים היקרים ביותר באוסף שלו: אלה של וינסנט.
שמעתי את קולו של אבא מרעים על רקע קולות התרנגולות בחצר. הוא נרכן קרוב אל וינסנט, שנראה מהנהן בהסכמה למשמע הרצאתו של אבא בדבר תפיסותיו לגבי ציורים ולגבי ריפוי הנפש.
"אמנות והומיאופתיה הן שתיהן מדעים. ושתיהן עניינים שבתשוקה, וינסנט!" פניו של אבא קרנו בדַבּרו אל קהל של מאזין נלהב יחיד.
כמי שהתבוננה בו מקרוב הבנתי למה אבא נמשך הן לרפואה והן לציור. את השיקויים שלו הוא ערבב כאילו היו פיגמנטים נדירים. טיפת אזוב היתה יקרה לו כמו אצבעון של צבע כחול־קוֹבַּלט. הוא התענג על הרקיחות ועל המדידות, נהנה ליצור במו ידיו.
אף שלא הייתי ממש שותפה למשיכתו של אבא לצמחים ולצבעים, בדבר אחד דמיתי לו. גם אני התעניינתי בטבעם של אמנים. רציתי להבין מה הם רואים, מה ראוי בעיניהם לקנבס הציור שלהם. רציתי ללמוד למה הם בוחרים גונֵי שָני וארגמן לציור תותים אדומים, איך הם מצליחים לצייר קליפת ביצה או פלומת עננים על רקע קנבס לבן חלק.
לצערי, מעט מאוד הזדמן לי במהלך השנים לשאול שאלות כאלה. אפילו כשפיסארו וסזאן ביקרו אצלנו, ראיתי אותם לעתים רחוקות מלבד בארוחות צהריים לא רשמיות. וגם אז רק בישלתי או פיניתי צלחות ולא יכולתי להתפנות לשיחה או להתבונן בהם מול כן הציור שלהם.
אבל הסיוע של אבי לווינסנט היה אמור להשאיר אותו בכפר שלנו לזמן בלתי־מוגבל, לכן קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות להתיידד. ידעתי שהוא עתיד לבקר בביתנו כמעט מדי יום. ואף שהיה ניכר מהגעתו לתחנה כי הוא מלוטש פחות מהגברים האחרים שאבא אירח בביתנו, הוא סִקרן אותי לאין ערוך יותר.
"מרגריט, התה!" שמעתי את אבא קורא לי שוב. מיהרתי אל הגינה עם מגש התה עבורם. כשהנחתי אותו על השולחן ידי רעדו מכובד קנקן הכסף, ובשל כך ספלי הפורצלן והתחתיות שקשקו. איש מהם כנראה לא שם לב. כל כך היו שקועים בשיחתם, שבקושי הבחינו שכבר הנחתי לפניהם את התה.
"אתה חייב לצייר כאן כמה שיותר," התעקש אבא. הוא השתמש בידיו כדי להמחיש את התלהבותו, ודיבר עם וינסנט כאילו היו חברים ותיקים. "זה הריפוי למחלה שלך... כשתצייר, הסימפטומים האלה ייעלמו."
"אבל ציירתי באַרל — בסָניטַריוּם — והסימפטומים חזרו. ד"ר פֵּיירוֹן דווקא אסר עלי לעתים לצייר, כי חשב שהציור מגביר את ההתקפים שלי."
"שטויות," אמר אבא ונענע בראשו בזעם. "פשוט לא היו לך השקט והשלווה שאתה צריך. בארל היית מוקף בחולים שהסיחו את דעתך מהעבודה שלך. לא היית בכפר כמו אובר. היה לך אוויר צח שכזה?" אבא החווה בידו עוד תנועה גורפת. "או נוף שלֵו וטהור שכזה של בקתות עם גגות קש ושל שדות קני סוכר? האם יכולת להציב את כן הציור שלך ליד שורות אינסופיות של עצי תפוח פורחים או על גדת נהר זורם כמו האואז?"
וינסנט נענע בראשו בשלילה.
"ובנוסף, בל נשכח," אבא אמר, ונגע בשולחן כדי לשוות משנה תוקף לאמונתו, "שם לא היה לך אותי!"
וינסנט הצליח לחייך.
"אוּבֶר־סוּר־אוּאָז הוא המקום שאליו באים אמנים כדי להימלט מחיי העיר הטרודים והקדחתניים. האנשים האלה הם חברים שלי, ואני מטפל בהם בהצלחה בצמחי המרפא שלי." קולו של אבא התרונן. "האם ידוע לך שפיסארו עצמו נהיה לחסיד כזה של התרופות ההומיאופתיות שלי, שכבר טיפלתי כמעט בכל בני המשפחה שלו? אני צריך להראות לך את כל הציורים שהוא העניק לי במהלך השנים כתשלום על שירותַי! כמעט שלוש־עשרה יצירות שלו יש לי באוסף!"
לעולם לא אשכח את עיניו של וינסנט ברגע ההוא. הוא הביט באבא בכל כך הרבה תקווה והערצה, כאילו באמת ובתמים האמין שאבא שלי מסוגל לרפא כל פגע או מטרד שהסבו לו אי־פעם סבל או כאב בשלושים ושבע שנותיו.
וכך חשבתי שגם אם וינסנט לא ראה אותי כלל ביום ההוא — לא בתחנה ולא בגינת ביתנו, אין זה משנה. אני ראיתי אותו.
בדרכי חזרה למטבח עצרתי ליד חלקת פרגים שצמחו ליד השער. התעכבתי לשנייה ומיששתי קלות את עלי הכותרת שלהם. הם היו גבוהים ורוטטים, ופריחתם האדומה נפתחה כמו פעמון החצוצרה.
כל כך נשביתי, כנראה, ביופיים, שלא שמתי לב כי וינסנט דווקא כן הבחין בי ביום ההוא. כי כאשר ניגש אלי להיפרד ממני לשלום, פתח וינסנט את כף ידו, ולעיני התגלה פרג קטן שהוא קיפל לשניים. הוא הושיט לעברי את ידו כשעיניו ממוקדות בעינַי ואמר: "זה בשבילך, מדמואזל גאשֶה, מניפה אדומה זעירה."

אליסון ריצ'מן

אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית, וספריה היו שם לרבי־מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות, והיא זכתה להכרה גם בעולם. ספריה 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה', 'דמעות של אהבה' ו'הציור האחרון של ואן גוך' היו לרבי־מכר גם בארץ.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
99 דירוגים
62 דירוגים
23 דירוגים
10 דירוגים
4 דירוגים
0 דירוגים
10/11/2024

מצוין, כתוב בצורה מאוד זורמת ומכניס את הקורא במידה מסוימת לתוך התקופה האחרונה בחייו של ואן גוך, מזווית הראיה של אחת מהמודלים האחרונים שלו. מאוד מעניין.

1
24/6/2025

ריגש מאוד

18/4/2025

ספר מרגש ממכר. באמת אחד הטובים שקראתי.❤️

13/4/2025

כתוב טוב, מכניס לאווירה של אז ומשכיל מאוד על העולם של האימפרסיונסטים. אבל.... טראגי מאוד. כואב וכבד מאוד.

22/6/2024

מצויין.

2/5/2024

סיפור מקסים. שופך הרבה מידע על הצייר. נהנתי מאוד

19/4/2024

קראתי בשקיקה את הספר, ומאד נהניתי לחוות את חייו של ואנגוך, וכמורה שלימדה פעמים רבות (את לתלמידי) את יצירותיו וחייו של ואנגוך, נהניתי להשכיל, ולהשלים עוד חתיכה לפאזל חייו המרגש. תודה!!

14/4/2024

הספר מדהים. מתחיל קצת משעמם, אבל הסוף פשוט, ואו.

29/5/2023

מענין מאוד, פותח צוהר לאומנותו וסיפור חייו

2/5/2023

נשאבתי בקלות לעולמה המבודד של מרגריט. הדינמקות בין בני המשפחה והתמסרותה של מרגריט לוינסנט מתוארות באופן מרתק ומעורר הזדהות וחמלה. הסיפור עצמו, כסיפור אהבה וסיפור משפחתי, מרגש מאוד. אבל אחרית הדבר, ששופכת אור על תהליך הכתיבה, העניקה לעלילה מימד נוסף שפתח לי את הדמיון והשאיר את הסיפור בראש אפילו יותר משציפיתי.

2/4/2023

ספר מענין כתוב יפה שופך אור על חייו של וואן גוך . קראתי בעיון רב

17/3/2023

יפיפה.

4/2/2023

עניין אותי מאד. חשף את עולמו של ואן גוך בימיו האחרונים ברומן מעניין שהוביל אותי מספר פעמים לחפש מידע נוסף ולראות את התמונות המדוברות בסיפור.

15/1/2023

ספר מקסים עם המון רגישות. נוגע ללב

17/12/2022

מעולה !!! מקסים, רגיש עצוב שזה היה סופו של צייר כל כך מוכשר וגאון ממליצה לקרוא

1/12/2022

נהניתי מאוד. פיסת היסטוריה מרתקת. בעקבות הספר נחשפתי לציורים של ואן גוך והעמקתי בסיפור חייו. מומלץ

12/11/2022

כתיבה מרתקת, סוחפת, רגישה ונוגעת. התאמצתי לקרוא לאט בשביל שלא ייגמר מהר. אהבתי לוואן גוך רק גדלה וסקרנותי לאומנות ולחייו התעצמה עם קריאת הספר. ספר מעולם לא הצליח לגרום לי לבכות, אך הספר הזה עשה זאת. חצי שעה שלמה שבה קראתי את סיומו ולא הצלחתי למחות את דמעותיי. ממליצה בחום!

27/10/2022

ספר מדהים ! תודה

25/10/2022

מעולה

13/10/2022

סוחף ומעניין, מאוד נהניתי לקרוא אותו

1/10/2022

ספר זה, נתן לי ללמוד ולהכיר עוד על הצייר האהוב עליי... ספר מצויין ועצוב...

21/9/2022

מקסים ומרתק ומדהים כמה הוא קרוב למציאות.

18/9/2022

מקסים ועדין!!!

10/9/2022

נוגע

30/8/2022

אהבתי מאד. כתוב בצורה מאד עדינה ויפה.

25/8/2022

מקסים

18/8/2022

מקסים עורר אותי לבדוק בדפי ההיסטוריה

29/7/2022

ספר מקסים ביחוד לאוהבי ואן גוך כמוני. הנאה צרופה.

27/7/2022

ספר מרתק, סוחף מהסוג שאי אפשר להפסיק לקרוא! גרם לי לחקור את הדמויות וללמוד עליהן עוד.

28/6/2022

אהבתי במיוחד אחרי שקראתי על התחקיר שערכה הסופרת וממנו שאבה את ההשראה לדמויות.

10/6/2022

סיפור ומבט ראיה מעניין על פיסת היסטוריה

2/5/2022

מהמם

10/4/2022

הספר כתוב בשפה קולחת ומתאר באופן מהימן את 70 הימים האחרונים בחייו של ואן גוך מנקודת מבטה של מרגריט. אהבתי.

6/4/2022

מעניין

6/11/2021

מעניין

13/10/2021

מרתק ומעורר מחשבה.

3/10/2021

ספר מרתק, ומדהים בתיאוריו התרגשתי

17/6/2021

ספר נפלא

6/4/2021

רגיש אמין סוחף

5/3/2021

ספר מעניין מרגש כתוב יפה

14/2/2021

השבת קראתי את הספר והוא פשוט מרתק, לא יכולתי להפסיק לקרוא! מעניין, שובה לב, מרגש ומסקרן.. ריצ'מן בהחלט התעלתה על עצמה. חובת קריאה לכל אוהבי הרומניים ההיסטוריים

17/5/2020

אהבתי את האינטרפרטציה של הסופרת לחיי הצייר באחרית ימיו. מפיסות מידע על התקופה בה בילה באובר, מרמזים ומציוריו האחרונים, נרקם סיפור עלילתי שלם החושף טפח מעולמו הפנימי של ואן גוך, על מורכבויותיו, כמו גם סיפור אהבה אפשרי שאנו רק יכולים לשער, ואף לקוות, כי אכן זכה לו בחייו

16/5/2020

ספר מרתק, עם נגיעות היסטוריות ובמיוחד למי שמצייר. התיאורים על הצבעים,גוונים,על הנפש,תשוקות .קראתי בנשימה עצורה תוך כמה שעות

20/5/2019

ספר טוב מאד,מרתק ,,מענין,קראתי ברצף...

22/10/2023

ספר נהדר. בהחלט אקרא אותו שוב.

4/7/2023

נהנתי מאוד מהקריאה.

22/5/2023

ספר פשוט אך מהנה לקריאה. מעורר סקרנות לגבי ציוריו של ון גוך ומתאר היטב את הסד החברתי בו היו כלואות הנשים במאה ה-19.

19/3/2023

ספר קליל וקולח

16/8/2022

נפלא במיוחד לאוהבי ואן גוך

3/7/2022

לאוהבי רומנים קלאסיים וחובבי אמנות

21/4/2022

תחילת הקריאה מלאה קצת, והמשכה סוחף. לא פעם תאור ציוריו של ואן גוך הוא כשלעצמו אמנות. מומלץ מאד.

3/12/2021

קראתי בנשימה אחת. רומן עדין, תשוקתי וסוחף, תיאורים מלאי צבע (תרתי משמע). מעורר סקרנות על שאר חייו של ואן גוך (בהתחשב בעובדה שהספר מדבר על תקופה די קצרה). ספר מנקודת מבט מאוד ספציפית ה'משקיפה' על האמן ;) זה לא בדיוק 'הפי הנד'. ספר בסגנון ביוגרפי, משמע - אמין, אך כנראה שמבוסס ברובו על השערות. *הכוכב החמישי חסר בגלל שהותיר אותי ללא חיוך בקינוח :/

27/11/2019

נהניתי מאד

16/9/2019

הספר קליל ביותר ציפיתי ליותר פרטים על הצייר . אך זה ספר נחמד

29/8/2019

ספר מעולה פותח צוהר על סו ימיו של ואן גוך. עצוב מאוד על חייה ה אמיתיים של מרגיט ובאיוו אומללות חי ואן כוך.

15/7/2019

ספר מעניין ומרתק

29/5/2019

נהנתי לקרוא את הספר אולם לדעתי פחות טוב מהספרים הקודמים של אליסון ריצ׳מן אולי כי הרגשתי שהוא פחות אמין.

25/5/2020

לספר יש פוטנציאל להיות רומן היסטורי מרתק. הסופרת בנתה אותו על בסיס אוסף ציוריו של ואן גוך שנמצאו בעזבונו של רופא שאירח את ואן גוך בכפר צרפתי. הציורים המפורסמים ברובם מוזכרים בספר וסביבם נטווית העלילה. אבל הסיפור לא מספיק סוחף. הניסיון לתאר את הציורים ואת אמנות הציור לא מעביר את סערת הנפש והצבעוניות הסוערת של ואן גוך. קראתי ספרים הרבה יותר טובים בז’אנר הזה.

1
1/6/2025

כתיבה טובה אבל ההרגשה היא של ספר שנתפר סביב כמה ציורים ומעט רמזים. תיאורי הציורים משובצים בטקסט בצורה בולטת ולטעמי, קצת גסה. משהו על טעויות בתרגום שמות צמחים: ״עץ הליים״ הוא שמו האנגלי של עץ התרזה ששמו המדעי הוא טיליה. בלי שום קשר להדרים. אין צמח ששמו ״שרך ראש-כינור״. הכוונה היא לעלים הצעירים של שרכים שהם בעלי ראש מסולסל ומשמשים למאכל.

11/1/2023

סיפור אהבה בין גבר ואישה, הגבר הוא הצייר ואן גוך. כתוב בסגנון יומן של נערה מתבגרת, הדמויות חד מימדיות, התיאורים דלים. המשכתי לקרוא בתקווה ללמוד יותר על הצייר, סגנונו ותקופתו, אבל התאכזבתי.

11/11/2022

סיפור רומנטי היסטורי

26/10/2022

קראתי ספרים יותר מרתקים שלה,

12/8/2022

יפה

20/5/2022

נחמד, לא יותר

21/9/2021

ספר נחמד אך לא יותר מזה, לא סחף אותי כפי שקיוויתי. הסוף כמובן מאוד טראגי ומבוסס על השערות בקשר לאומן ולמרגריט. מצער מאוד שאין יותר פרטים ומידע על האומן, תיאור האומנות שלו מאוד לדעתי לא צלח בעיקר למי שלא מכיר את יצירותיו ובכללי אדם ללא רקע מינימלי בתולדות האומנות יילך לאיבוד בספר.

17/2/2020

בסדר לא יותר

12/12/2021

כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. זהו רומן רומנטי למשרתות. חסר עומק, מלא בתיאורי סרק משעמים ורדוד להחריד. מתאים לילדות בגיל הטיפש עשרה. הציפייה היתה לפגוש את העומק, את הגאוניות, את הייחוד, את המניעים, את המחלה והמחשבות הכמוסות. במקום זה פגשתי אינסוף תיאורים על שמלות, על בישול ועל מחשבה שיטחית. חבל.

1
9/5/2022

,לא מה שציפיתי

16/8/2021

רדוד למדי

הציור האחרון של ואן גוך אליסון ריצ'מן

פרג אדום מקופל

 
אני ראיתי אותו ראשונה. קטן וצנום, עם כמה בדי קנבס תחת זרועו, תרמיל תלוי על הכתף וכובע קש משוך מעל עיניו. זה היה הסוד הראשון שלי — שמאחורי עצי הערמון הפורחים אני ראיתי אותו ראשונה.
יצאתי אז, כמו בכל יום אחר הצהריים, למלא את המטלות שלי. היה יום חם ובוהק של חודש מאי. לשמים היה צבע כחול של דרדר, ולשמש צבע של פרחי ציפורני חתול מעוכים. אני חייבת להודות שהלכתי מעט לאט יותר ביום ההוא כשעברתי ליד התחנה. ידעתי בערך באיזו רכבת הוא יגיע. לכן פסעתי בצעדים קטנים מהרגיל כשבידַי סלסילת הביצים וכיכרות הלחם.
שמעתי את קול שריקת הקטר ואת חריקת הבלמים כשהרכבת האטה לעצירה. ניגשתי לשם ונעמדתי מאחורי העצים שעל שפת הרציף.
אני זוכרת איך הוא ירד מהקרון. לא היה אפשר לטעות בו בין כל הגברים המהודרים בחליפות שחורות ובמגבּעות. הוא נראה כמעט כמו איכר, בחולצה לבנה ללא צווארון, בכובע קש רחב ובאפודה לא מכופתרת. שולי הכובע שלו הפריעו לי בהתחלה להבחין בתווי פניו. אבל בסוף, כשהוא אסף את בדי הקנבס ותלה את התרמיל על כתפו, ראיתי אותו בבירור.
מוזר, אבל הוא דמה לאבא. הופתעתי כשראיתי אותו לראשונה, כי הדמיון ביניהם היה כה בולט. הרגשתי כאילו אני מציצה באבא שלי, צעיר בשלושים שנה. לראשו של וינסנט היה אותו מבנה קטן — מתחדד ממש קצת באזור הרקות. אותו שיער אדמוני ואותו זקן קטן כמו לאבא, בדיוק אותו אף מעוקל ואותו מצח חרוש קמטים מעל עיני תכלת שקועות. הוא זז כמו ציפור קטנה, בתנועות מהירות ומחושבות, ממש כמו אבא שלי כשהיה עצבני או נרגש. אבל בניגוד לאבא שלי, הוא היה יפה בעינַי.
נכון שהוא לא ניחן ביופי קלאסי. עור פניו היה חיוור, עצמות לחייו בלטו, פאות הלחיים האדומות שלו הזדקרו. ובכל זאת, הוא סִקרן אותי. הוא נראה נחוש כל כך כשפסע בראש מורם, נושא את הציורים על גבו. ראיתי את הלהט ואת האנרגיה בעיניו כאשר סקר את סביבתו החדשה. מן ההתבוננות בו לבדה יכולתי לדעת אילו נושאים הוא מצפה לציֵיר. הוא נראה אומד במבטיו את קו הגגות של הכפר, את צריח הכנסייה שלנו, את מגדל השעון של בית המועצה. אך עם כל ההתעמקות של וינסנט בסביבתו החדשה, היה נדמה שאינו מודע כלל לאנשים שחלפו על פניו, הניחו את המזוודות שלהם על גבי עגלות יד, התאמצו לפלס את דרכם אל המרכבות הממתינות להם. הוא לא טרח כלל לפַנות מעבר כשעמד שם באמצע הרציף ומבטו נעוץ כעת בנהר האוּאָז.
הוא היה בשעה ההיא כמו משיחת מכחול צהובה בנוף הכפרי של אוּבֶר. השמש נטתה לעברו בבוהַק חמים ורך, והוא נראה מואר. עמדתי שם וחיכיתי, התבוננתי במטופל של אבא שלי שהחל לעשות את דרכו לתוך הכפר. לא ראיתי אותו שוב עד שמאוחר יותר באותו יום הוא הגיע אל פתח ביתנו.
 
אבא הקדיש את מרבית היום להכנות לקראת בואו של וינסנט. הוא ביטל פגישות בפריז ובילה את שעות הבוקר המוקדמות בעליית הגג, שם בָּחן ציורים והדפסים שטרם מִסגר. את ארוחת הצהריים אכל למעלה, ובסביבות השעה שתיים, כשיצאתי למלא את המטלות שלי, ראיתי אותו יורד במדרגות.
קשרתי תחת סנטרי את המטפחת האהובה עלי וניגשתי למסדרון הכניסה כדי לקחת את הסלסילה שלי. אבא כבר היה ליד שולחן העבודה שלו, פרשׂ עליו את אחד ההדפסים שלו ושיטח אותו בעזרת ארבע משקולות נייר.
"אבא, אני יוצאת," אמרתי.
הוא הרים אלי את עיניו ונד לי בראשו בהיסח הדעת. ראיתי אותו פונה אל מדף הספרים שלו ונוטל משם כלִי קרמיקה למכחולים ואגרטל אסיאתי קטן שסֵזאן נתן לו שנים אחדות קודם לכן. הוא החזיק כלי בכל יד, סובב אותם ובדק את הדוגמאות שעליהם והביט בבבואתו שהשתקפה בזיגוג שעליהם.
ידעתי שאבי יניח את שני כלי הפורצלן האלה בטווח ידו. זה היה חלק מההצגה שלו כשנפגש עם אנשים שרצה להרשים, והייתי בטוחה שהוא ישלב אותם כבר בשיחה הראשונה שלו עם מֶסיה ואן גוך.
 
עברנו חורף מתיש, וכעת רוויתי נחת עצומה ממראה הגן שלי בפריחתו. זה היה חודש לפני שמלאו לי עשרים ואחת, ולאחרונה השקעתי את כל מרצי בגן, ברכַּי על הקרקע ואצבעותי בתוך האדמה. ועמלי לא היה לשווא. כי עכשיו שיחי הוורדים לבלבו, מן הפקעות הנצו אירוסים גבוהים וחסונים, והשדות מאחורי הבית להבו מפרגים אדומים, מכלניות ומחינניות לבנות.
וינסנט היה לא רק תוספת חדשה לכפר שלנו, אלא גם אורח שלדעת אבא ראוי להתקבל בברכה בביתנו. מעטים ביקרו אצלנו מלבד קומץ ציירים מובחרים. קאמי פּיסארוֹ, פול סזאן ואֵמיל ברנאר ביקרו כולם בביתנו, אבל אינני זוכרת אותו מזמין אי־פעם ולו אדם אחד מהכפר שלנו. הסנדלרים, האופים — אלה לא עניינו כלל את אבא. אבל בזכות פתיחת ביתנו לכמה מחבריו האמנים, יכול היה אבא להנציח את החיים שמהם נהנה בעבר בפריז.
הוא דיבר לעתים קרובות על ימיו בבירה. אחרי שסיים את לימודי הרפואה, הצטרף אבא לחבר יַלדות שלו, גוֹטיֶה — צייר בתחילת דרכו — לחיי בוהמיינים בין הכוכבים העולים של עולם האמנות. ואבא, שחשב עצמו לחובבן בציור, הצליח לבנות לעצמו קהל מטופלים משגשג של אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהיו להוטים להחליף את היצירות שלהם תמורת שירותי הרפואה שלו.
אבא כתב את עבודת הדוקטורט שלו על מלנכוליה, ובה קבע כי כל האנשים הגדולים בהיסטוריה — הפילוסופים, המשוררים והציירים הגדולים של העולם — סבלו מן המחלה הזאת. לכן הציע תמיד אוזן קשבת לאותם אמנים שחשבו עצמם מדוכאים או נפגעי חולי, והיה להוט למדי לבחון את האובססיה הרפואית שלו — שיטת ההומיאופתיה של האנֵמן — בניסיון לרפא אותם. בכסף שאבא ירש מאביו, בתוספת ההכנסה הנכבדה שסיפקה הנדוניה של אמא, היה אבא חופשי לעסוק בשיטות הלא קונבנציונליות של הרפואה ששבו את לבו יותר מכול.
היה זה למעשה פיסארו שהציע לתֵיאוֹ ואן גוך כי וינסנט יגיע לאובר כדי שאבא יטפל בו. "עם הרקע שלך בציור ובפסיכיאטריה, אתה תהיה הרופא המושלם בשבילו!" אמר פיסארו יום אחד לאבא בחצר ביתנו. אני זוכרת שכולם הסכימו כי האוויר הצח והסביבה הכפרית ירגיעו שניהם את רוחו ויעניקו השראה לציוריו של וינסנט.
אבל למרות הסביבה הפסטורלית של הכפר שלנו, ביתנו לא היה מואר ומאוּורר במיוחד כפי שמדמיינים אולי בית כפרי. אני זוכרת שתהיתי מה הצייר המעודן הזה יחשוב על חדרי המגורים הצפופים שלנו. האם הוא יראה עלבון כלשהו בכל הרהיטים השחורים שלנו ובשלל החפצים העתיקים? ומה יחשוב על אבא ועל התרופות ההומיאופתיות שלו? תהיתי אם הוא יגיע תכופות לביתנו, כמו הציירים האחרים שנים לפניו, ואם הבית שלנו יתמלא שוב חיים.
הוא הגיע אל פתח ביתנו בסביבות שעת התה, דילג במעלה המדרגות הצרות במרץ כזה, ששמעתי את צעדיו מתוך חדרי מבעד לחלון. אבא קיבל את פניו והכניס אותו לחדר המשפחה. כבר ראיתי אותו קודם לכן מוציא ציור אחד של פיסארו ושלושה של סזאן, וידעתי שהוא יראה אותם לווינסנט עם הגיעו.
"אה, כן, גם אני אוהב את זה," שמעתי את אבא מסכים עם וינסנט. שיערתי שווינסנט דיבר על הציור הבודד של פיסארו: בית אדום באופק, אם וילדהּ רוטטים בקדמת התמונה, ושלושה עצי ערמון מכוסים כפור.
"רוב האוסף שלי למעלה," המשיך אבא. "ויש לי מכונה להכנת הדפסים שאשמח להשאיל לך. סזאן הִרבה להשתמש בה כשהתגורר באובר." אבא השתתק לרגע ואחר המשיך בנימה מלאת יראת כבוד. "סזאן, אתה מבין, נתן לי את האגרטל הקטן הזה ואת כלִי הקרמיקה למכחולים לאות הערכה. אני עזרתי מאוד לו ולציור שלו!"
נענעתי בראשי מרחוק לשמע הדברים האלה. מִשנה לשנה אבא המציא עוד ועוד סיפורים. השאיפה שלו להיות צייר בעצמו כמו האפילה על עמלו כרופא. שני הגברים בילו עוד דקות אחדות בשיחה על ציירים, ואז שמעתי את שמי.
"מַרגֵריט!" אבא קרא לי. "מסיה ואן גוך הגיע. תוכלי בבקשה להביא לנו תה?"
מדאם שֵבָליֶה, האישה שהגיעה אלינו הביתה אחרי שאמא מתה והיתה לאומנת של אחי פּוֹל ושלי, קראה ספר בחדרה. עכשיו היא לרוב תפרה או כרכרה סביב אבא. אני הייתי אחראית על מרבית מלאכות הבית. באותו יום לבשתי שמלה חדשה. תכולה עם פרחים לבנים קטנים רקומים באִמרה ובקו הצווארון. אני זוכרת שברגע האחרון, כשכבר כמעט עמדתי לרדת במדרגות, חזרתי לאחור כדי לקשור סרט לבן בשערי. זה לא משהו שעשיתי בדרך כלל, בבית השיער שלי היה לרוב מסודר בפשטות ומכוסה. אבל היום לקחתי רצועת משי דקה בצבע שנהב וקשרתי אותה בקפידה. סידרתי את הסרט כך שאחד הקצוות שלו נח על עצם הבריח שלי והאחר השתלשל אל כתֵפי. השתוקקתי להיראות על רקע אוסף האמנות של אבי והצללים שהטילו הרהיטים השחורים שלנו.
עד שחלטתי את התה וסידרתי את העוגיות הצהובות שהכנתי מוקדם יותר, אבא וּוינסנט כבר עברו לחצר. וינסנט ישב ליד אבא, ולפניהם נמתח שולחן פיקניק אדום רחב. ענפיהם הכורעים של שני עצי הלַיים שלנו היוו מסגרת לדיוקנם. גופו של אבא השתחרר כשישב שם בגינה ודיבר על אמנות, על השמחה שמכונת ההדפסה שלו גורמת לו ועל הניסיונות החובבניים שלו בצבעי שמן ופסטל. גם וינסנט נראה נינוח עם אבא. כל כך רציתי ביום ההוא שיזמינו אותי לקחת חלק בשיחה שלהם. אבל הם התבודדו להם בין הפרחים וצללי העצים, ולי נותר רק לפסוע הלוך ושוב בין שער הגינה למטבח.
אבא לא הטעה אותי. הוא דיבר על הכישרון של וינסנט ועל השימוש הייחודי שלו בצבעים עוד לפני בואו אלינו. ידעתי שווינסנט הגיע לאובר כדי להיות מטופל של אבא, אבל העובדה הזאת לא הרתיעה אותי מלגלות בו עניין. הוא לא נראה חולה. הוא היה בהיר, אבל לא חיוור מדי. היה בו אולי קצת חספוס בקצוות, אבל זה רק הגביר את כוח המשיכה שלו. היום אני כבר יודעת לומר שהיה בו משהו שאחריו מעולם לא חוויתי: תערובת מוזרה של פגיעוּת והעזה. כל כך קינאתי אז בדבורים שעל שיחי הוורדים שלי — הן יכלו לצותת לכל מה שאבא וּוינסנט אמרו. רציתי לבחון את פניו מקרוב יותר ולראות איזה מהפרחים שלי לכד את מבטו. האם חשב שהכלניות הסגולות שלי יפות וראויות לציור? האם התעניין בצמחי המרפא שאבא גידל ליד דלת הכניסה לבית? האם הבחין בקיר הקיסוֹס שהִסווה את אחת משתי המערות בשטח ביתנו? זאת שבה אבא אחסן את כל הגבינות והיין שלו? מאוחר יותר, בזמן המלחמה, הוא יאחסן בה את הציורים היקרים ביותר באוסף שלו: אלה של וינסנט.
שמעתי את קולו של אבא מרעים על רקע קולות התרנגולות בחצר. הוא נרכן קרוב אל וינסנט, שנראה מהנהן בהסכמה למשמע הרצאתו של אבא בדבר תפיסותיו לגבי ציורים ולגבי ריפוי הנפש.
"אמנות והומיאופתיה הן שתיהן מדעים. ושתיהן עניינים שבתשוקה, וינסנט!" פניו של אבא קרנו בדַבּרו אל קהל של מאזין נלהב יחיד.
כמי שהתבוננה בו מקרוב הבנתי למה אבא נמשך הן לרפואה והן לציור. את השיקויים שלו הוא ערבב כאילו היו פיגמנטים נדירים. טיפת אזוב היתה יקרה לו כמו אצבעון של צבע כחול־קוֹבַּלט. הוא התענג על הרקיחות ועל המדידות, נהנה ליצור במו ידיו.
אף שלא הייתי ממש שותפה למשיכתו של אבא לצמחים ולצבעים, בדבר אחד דמיתי לו. גם אני התעניינתי בטבעם של אמנים. רציתי להבין מה הם רואים, מה ראוי בעיניהם לקנבס הציור שלהם. רציתי ללמוד למה הם בוחרים גונֵי שָני וארגמן לציור תותים אדומים, איך הם מצליחים לצייר קליפת ביצה או פלומת עננים על רקע קנבס לבן חלק.
לצערי, מעט מאוד הזדמן לי במהלך השנים לשאול שאלות כאלה. אפילו כשפיסארו וסזאן ביקרו אצלנו, ראיתי אותם לעתים רחוקות מלבד בארוחות צהריים לא רשמיות. וגם אז רק בישלתי או פיניתי צלחות ולא יכולתי להתפנות לשיחה או להתבונן בהם מול כן הציור שלהם.
אבל הסיוע של אבי לווינסנט היה אמור להשאיר אותו בכפר שלנו לזמן בלתי־מוגבל, לכן קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות להתיידד. ידעתי שהוא עתיד לבקר בביתנו כמעט מדי יום. ואף שהיה ניכר מהגעתו לתחנה כי הוא מלוטש פחות מהגברים האחרים שאבא אירח בביתנו, הוא סִקרן אותי לאין ערוך יותר.
"מרגריט, התה!" שמעתי את אבא קורא לי שוב. מיהרתי אל הגינה עם מגש התה עבורם. כשהנחתי אותו על השולחן ידי רעדו מכובד קנקן הכסף, ובשל כך ספלי הפורצלן והתחתיות שקשקו. איש מהם כנראה לא שם לב. כל כך היו שקועים בשיחתם, שבקושי הבחינו שכבר הנחתי לפניהם את התה.
"אתה חייב לצייר כאן כמה שיותר," התעקש אבא. הוא השתמש בידיו כדי להמחיש את התלהבותו, ודיבר עם וינסנט כאילו היו חברים ותיקים. "זה הריפוי למחלה שלך... כשתצייר, הסימפטומים האלה ייעלמו."
"אבל ציירתי באַרל — בסָניטַריוּם — והסימפטומים חזרו. ד"ר פֵּיירוֹן דווקא אסר עלי לעתים לצייר, כי חשב שהציור מגביר את ההתקפים שלי."
"שטויות," אמר אבא ונענע בראשו בזעם. "פשוט לא היו לך השקט והשלווה שאתה צריך. בארל היית מוקף בחולים שהסיחו את דעתך מהעבודה שלך. לא היית בכפר כמו אובר. היה לך אוויר צח שכזה?" אבא החווה בידו עוד תנועה גורפת. "או נוף שלֵו וטהור שכזה של בקתות עם גגות קש ושל שדות קני סוכר? האם יכולת להציב את כן הציור שלך ליד שורות אינסופיות של עצי תפוח פורחים או על גדת נהר זורם כמו האואז?"
וינסנט נענע בראשו בשלילה.
"ובנוסף, בל נשכח," אבא אמר, ונגע בשולחן כדי לשוות משנה תוקף לאמונתו, "שם לא היה לך אותי!"
וינסנט הצליח לחייך.
"אוּבֶר־סוּר־אוּאָז הוא המקום שאליו באים אמנים כדי להימלט מחיי העיר הטרודים והקדחתניים. האנשים האלה הם חברים שלי, ואני מטפל בהם בהצלחה בצמחי המרפא שלי." קולו של אבא התרונן. "האם ידוע לך שפיסארו עצמו נהיה לחסיד כזה של התרופות ההומיאופתיות שלי, שכבר טיפלתי כמעט בכל בני המשפחה שלו? אני צריך להראות לך את כל הציורים שהוא העניק לי במהלך השנים כתשלום על שירותַי! כמעט שלוש־עשרה יצירות שלו יש לי באוסף!"
לעולם לא אשכח את עיניו של וינסנט ברגע ההוא. הוא הביט באבא בכל כך הרבה תקווה והערצה, כאילו באמת ובתמים האמין שאבא שלי מסוגל לרפא כל פגע או מטרד שהסבו לו אי־פעם סבל או כאב בשלושים ושבע שנותיו.
וכך חשבתי שגם אם וינסנט לא ראה אותי כלל ביום ההוא — לא בתחנה ולא בגינת ביתנו, אין זה משנה. אני ראיתי אותו.
בדרכי חזרה למטבח עצרתי ליד חלקת פרגים שצמחו ליד השער. התעכבתי לשנייה ומיששתי קלות את עלי הכותרת שלהם. הם היו גבוהים ורוטטים, ופריחתם האדומה נפתחה כמו פעמון החצוצרה.
כל כך נשביתי, כנראה, ביופיים, שלא שמתי לב כי וינסנט דווקא כן הבחין בי ביום ההוא. כי כאשר ניגש אלי להיפרד ממני לשלום, פתח וינסנט את כף ידו, ולעיני התגלה פרג קטן שהוא קיפל לשניים. הוא הושיט לעברי את ידו כשעיניו ממוקדות בעינַי ואמר: "זה בשבילך, מדמואזל גאשֶה, מניפה אדומה זעירה."

עוד ספרים של אליסון ריצ'מן