מזכרת ממנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מזכרת ממנו
מכר
אלפי
עותקים
מזכרת ממנו
מכר
אלפי
עותקים

מזכרת ממנו

4.8 כוכבים (190 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2948מקורי
ספר מודפס
58.878.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2948מקורי
זמן לסיום המבצע 12:30:06
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

קולין הובר

קולין הובר נולדה ב-4 בדצמבר 1979 בטקסס שבארצות הברית. היא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועבדה בתחום טרם החלטתה להפוך לסופרת במשרה מלאה. היא החלה לפרסם את ספריה בשנת 2012 ועד כה כתבה עשרות רבי־מכר שהגיעו לראש טבלאות הקריאה של הניו יורק טיימס, בהם איתנו זה מתחיל, תעתוע, אהבה מכוערת, וידוי, להתחרט עליך ועוד.

בשנת 2023 החלה הפקתה של הגרסה הקולנועית לספרה הפופולארי של הסופרת, איתנו זה נגמר העוסק במערכת יחסים אלימה. הסרט בכיכובה של בלייק לייבלי יצא לאקרנים בישראל באוגוסט 2024.

כיום, הובר מתגוררת בטקסס עם בעלה ושלושת בניהם.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אחרי טעות טראגית שעלתה לה בחמש שנים בכלא, קֶנה רואן חוזרת אל המקום שבו השתבש הכול, בתקווה להתאחד עם בתה בת הארבע אבל קֶנה מגלה שאת הגשרים ששרפה לא ניתן לשקם. למרות מאמציה להוכיח שהיא ראויה להשתלב שוב בחיי בתה, כל מי שהכיר אותה בעבר מפנה לה עורף. כולם, חוץ מלֶדגֶ'ר ווֹרד, בעל בר מקומי, הקשר היחיד שנותר בין קֶנה לבין בתה, והאדם היחיד שלא סגר בפניה את הדלת לחלוטין.
לדג'ר מאמין שלכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה. קֶנה היא צעירה שעשתה טעות איומה, אך האם עליה להמשיך ולשלם את המחיר?
כשהחיבור עם לדג'ר הופך אט־אט לקשר המשמעותי ביותר בחייה, גדל הסיכון שאם הדבר יתגלה, הפגיעה ביקרים להם תהיה הרסנית. קֶנה חייבת למצוא דרך להתגבר על טעויות העבר כדי לבנות עתיד לה ולמשפחתה.

קולין הובר, ילידת 1979, עובדת סוציאלית לשעבר, חיה עם בעלה ושלושת ילדיה בטקסס, ארצות הברית. עד כה כתבה עשרות ספרים רבי־מכר שהגיעו לראש מצעד הרשימות בניו יורק טיימס, בהם איתנו זה מתחיל, איתנו זה נגמר, תעתוע, אהבה מכוערת, וידוי, להתחרט עליך ועוד.

למידע נוסף מוזמנים לאתר: ב־ColleenHoover.com

"אף אחד לא יודע לכתוב רגש כמו קולין הובר.״ הניו יורק טיימס
"יצירת מופת מלאת רגש על אובדן ותקווה, ועל כוחה המרפא של האהבה." פּוֹפּשוּגר
"רומן רווי רגשות השזורים יחד ביד אומן." הניו יורק פוסט

פרק ראשון

1.
קֶנָה

צלב עץ קטן נעוץ באדמה בצד הדרך, ותאריך מותו מתנוסס עליו.

סקוטי היה שונא אותו. אני מתערבת שאמא שלו תקעה אותו שם.

"אתה יכול לעצור רגע?"

הנהג מאט ועוצר את המונית. אני יוצאת וניגשת אל הצלב. אני מטלטלת אותו מצד לצד עד שהעפר סביבו משתחרר ושולפת אותו מהאדמה.

האם מת ממש בנקודה הזאת? או שמת על הכביש?

לא הקדשתי תשומת לב לפרטים בזמן השימוע. כששמעתי שהוא התרחק בזחילה כמה מטרים מהמכונית, התחלתי לזמזם כדי לא לשמוע שום דבר נוסף שהתובע אמר. אחר כך, כדי להימנע מהצורך לשבת ולשמוע את הפרטים אם התיק יגיע למשפט, הודיתי באשמה.

כי טכנית, הייתי אשמה.

ייתכן שלא הרגתי אותו בפעולות שלי, אבל בלי ספק הרגתי אותו בהימנעות שלי מפעולה.

חשבתי שאתה מת, סקוטי. אבל אנשים מתים לא יכולים לזחול.

אני חוזרת למונית ובידי הצלב. אני מניחה אותו לידי על המושב האחורי ומחכה שהנהג יצא בחזרה לכביש, אבל הוא לא יוצא. אני מביטה בו דרך המראה. הוא נועץ בי מבט בגבות מורמות.

"לגנוב מצבת זיכרון מצד הכביש, זה בטח מביא קארמה רעה. את בטוחה שאת רוצה לקחת אותו?"

אני מסיטה את מבטי הצדה ומשקרת. "כן. אני שמתי אותו שם." אני מוסיפה להרגיש את מבטו הנעוץ בי בעודו חוזר לכביש.

הדירה החדשה שלי מרוחקת רק שלושה קילומטרים מפה, אבל היא בכיוון ההפוך מזה שגרתי בו בעבר. אין לי מכונית, אז החלטתי שהפעם אמצא מקום קרוב יותר למרכז העיר כדי שאוכל ללכת ברגל לעבודה. אם אצליח למצוא עבודה. זה יהיה קשה עם ההיסטוריה שלי והיעדר הניסיון. ולפי נהג המונית, גם עם הקארמה הרעה שאני בטח נושאת איתי ברגע זה.

יכול להיות שגנֵבת הצלב של סקוטי תביא לי קארמה רעה, אבל אפשר לטעון שגם להשאיר מצבת זיכרון לבחור שהביע מפורשות את שנאתו למצבות זיכרון בצד הכביש מביא קארמה רעה. לכן ביקשתי מהנהג לעשות עיקוף דרך הכביש הצדדי הזה. ידעתי שגרייס בטח השאירה משהו במקום התאונה, והרגשתי חובה כלפי סקוטי לסלק אותו.

"מזומן או כרטיס?" שואל הנהג.

אני מסתכלת על המונה ומוציאה מהארנק שלי מזומן וטיפ ונותנת לו אותם אחרי שהוא חונה. אחר כך אני לוקחת את המזוודה שלי ואת צלב העץ שזה עתה גנבתי, יוצאת מהמונית ועולה לעבר הבניין.

המקום נראה גרוע מכפי שנראה ברשת, אבל ציפיתי לכך. בעלת הבית אפילו לא שאלה לשמי, כשהתקשרתי לשאול אם יש דירות פנויות. היא אמרה, "תמיד יש דירות פנויות. תביאי מזומן; אני בדירה מספר אחת." ואז ניתקה.

אני דופקת על דלת דירה מספר אחת. חתול בחלון נועץ בי עיניים. הוא דומם כל כך, שאני מתחילה לתהות אם הוא פסל, אבל אז הוא ממצמץ וחומק משם.

הדלת נפתחת, ואישה מבוגרת זעירה נועצת בי מבט שכולו מרמור. יש לה גלגלים בשיער ושפתון מרוח עד האף. "אני לא רוצה שום דבר שאת מוכרת."

אני לוטשת עיניים בשפתון ורואה איך הוא נוזל אל תוך הקמטים שחובקים את פיה. "התקשרתי בשבוע שעבר בקשר לדירה. אמרת שיש לך אחת."

הכרה מבזיקה על פני האישה הצמוקות כשזיף מיובש. היא מאנפפת וסוקרת אותי מעלה־מטה. "לא ציפיתי שתיראי ככה."

אני לא יודעת איך להבין את ההערה הזאת. אני משפילה עיניים אל הג'ינס והטריקו שלי, והיא מתרחקת מהדלת לשניות אחדות. היא חוזרת עם פאוץ' מצויד ברוכסן. ״חמש מאות חמישים לחודש. התשלום על החודש הראשון והאחרון הוא היום."

אני סופרת את הכסף ומושיטה לה אותו. "אין חוזה?"

היא צוחקת ודוחסת את הכסף לפאוץ'. "את בדירה שש." היא מצביעה כלפי מעלה. "זה מעליי, אז תשמרי על השקט, אני הולכת לישון מוקדם."

"מה כלול במחיר?"

"מים ופינוי אשפה, אבל את משלמת על החשמל. הוא מחובר עכשיו — יש לך שלושה ימים להעביר אותו על שמך. פיקדון של מאתיים חמישים לחברת החשמל."

פאק. שלושה ימים לגרד מאתיים וחמישים דולר? אני מתחילה להטיל ספק בהחלטה שלי לחזור כל כך מהר, אבל ברגע ששיחררו אותי מהדיור הזמני, היו לי שתי ברירות: לבזבז את כל כספי על הניסיון לשרוד בעיר ההיא, או לנסוע חמש מאות קילומטר ולבזבז את כל כספי בעיר הזאת.

אני מעדיפה להיות בעיר שנמצאים בה כל האנשים שהיו קשורים פעם לסקוטי.

האישה נסוגה צעד לאחור לתוך הדירה שלה. "ברוכה הבאה לדירות פרדייס. אני אביא לך חתלתול אחרי שתתמקמי."

אני מזדרזת להניח את היד על הידית לפני שתספיק לסגור את הדלת. "רגע. מה? חתלתול?"

"כן. חתלתול. כמו חתול, רק קטן יותר."

אני נסוגה מן הדלת כאילו זה יגן עליי איכשהו מפני מה שאמרה. "לא, תודה. אני לא רוצה חתלתול."

"יש לי יותר מדי."

"אני לא רוצה חתלתול," אני חוזרת.

"מי לא היה רוצה חתלתול?"

" אני."

היא נושפת כאילו התגובה שלי חסרת כל היגיון. "בואי נעשה עסק," היא אומרת. "אני אשאיר את החשמל מחובר עוד שבועיים אם תיקחי חתלתול." איזה מין מקום זה לכל הרוחות? "בסדר," היא אומרת בתגובה לשתיקתי כאילו היה מדובר בטקטיקת משא ומתן. "חודש. אני אשאיר את החשמל מחובר עוד חודש שלם, אם רק תיקחי חתלתול אחד." היא נכנסת בחזרה לדירתה אבל משאירה את הדלת פתוחה.

אני לא רוצה חתלתול בשום פנים ואופן, לעולם לא, אבל זה שלא אצטרך להוציא מאתיים וחמישים דולר על פיקדון לחברת החשמל החודש שווה אפילו כמה חתלתולים.

היא שבה ומופיעה עם חתלתול קטן בצבעי שחור־כתום. היא מניחה אותו בידיי. "הנה. קוראים לי רות אם את צריכה משהו, אבל תנסי לא להצטרך שום דבר." היא שוב עומדת לסגור את הדלת.

"רגע. את יכולה להגיד לי איפה יש טלפון ציבורי?"

היא מצחקקת. "כן, ב־2005." היא סוגרת את הדלת.

החתלתולה — מסתבר שזאת היא — עושה מיאו, אבל זה לא מיאו מתוק. זה נשמע יותר כמו קריאה לעזרה. "אַת ואני, שתינו," אני ממלמלת.

אני עולה במדרגות עם המזוודה וה... חתלתולה שלי. אולי הייתי צריכה להחזיק מעמד עוד כמה חודשים לפני שחזרתי הנה. עבדתי והצלחתי לחסוך טיפה יותר מאלפיים דולר, אבל רוב הכסף הזה הלך על המעבר לכאן. הייתי צריכה לחסוך יותר. מה יהיה אם לא אמצא עבודה מיד? ועכשיו אני תקועה עם האחריות להחזיק חתלתולה בחיים.

חיי נהיו בן רגע קשים פי מאה משהיו אתמול.

אני מגיעה לדירה עם החתלתולה, שנתלית על חולצתי. אני מכניסה את המפתח לחור המנעול וזקוקה לשתי ידיי כדי למשוך את הדלת ולשכנע את המפתח להסתובב. אני פותחת את הדלת לדירתי החדשה ועוצרת את הנשימה מחשש לריח שיקבל את פניי.

אני מדליקה את האור ומסתכלת סביבי, משחררת אוויר לאט. אין הרבה מה להריח. זה טוב ורע בעת ובעונה אחת.

יש ספה בסלון, אבל זה בעצם הכול. סלון קטן, מטבח קטן עוד יותר, אין פינת אוכל. אין חדר שינה. דירת חדר עם ארון וחדר אמבטיה קטן כל כך, שהאסלה נוגעת באמבט.

איזו חורבה. פשוט חור של ארבעים וחמישה מ"ר, אבל זה צעד גדול קדימה מבחינתי. עברתי מחיים עם שותפה בתא של תשעה מ"ר, לחיים בדיור זמני עם שש שותפות, לדירת ארבעים וחמישה מ"ר שהיא שלי בלבד.

אני בת עשרים ושש, וזאת הפעם הראשונה אי־פעם שאני גרה לבד רשמית. התחושה מפחידה ומשחררת גם יחד.

אני לא יודעת איך אוכל להרשות לעצמי את הדירה הזאת אחרי החודש הקרוב, אבל אני הולכת לנסות. גם אם זה אומר לחפש עבודה בכל בֵּית עסק שאעבור על פניו.

דירה משלי תוכל רק לעזור בזמן שאשטח את בקשתי בפני הלַנדרים. זה יראה עד כמה אני עצמאית עכשיו. גם אם העצמאות הזאת תצריך מאבק.

החתלתולה רוצה לרדת, אז אני מניחה אותה על רצפת הסלון. היא מסתובבת ומייללת אל מה שהשאירה בקומה מתחת. אני מרגישה צביטה בחזה כשאני צופה בה סורקת את הפינות בחיפוש אחר דרך החוצה. דרך הביתה. דרך חזרה אל אמהּ ואחֶיה.

היא נראית כמו איזה מין דבורה גדולה או משהו שקשור להַלואין, עם הכתמים הכתומים־שחורים שלה.

"איך נקרא לך?"

היא בטח תהיה חסרת־שם כמה ימים עד שאחשוב על משהו. הענקת שם היא אחריות שאני מתייחסת אליה בכובד ראש. בפעם האחרונה שהוטל עליי לקרוא למישהי בשם, התייחסתי לזה ברצינות רבה יותר מלכל דבר כלשהו מימיי. אולי מפני שכל זמן שישבתי בתא עם ההיריון שלי, כל מה שיכולתי לעשות הוא לחשוב על שמות לתינוקות.

בחרתי בשם דִיאֶם כי ידעתי שברגע שאשתחרר, אחזור לכאן ואעשה כל מה שבכוחי למצוא אותה.

הנה אני פה.

קַרפֶּה דיאֶם.

קולין הובר

קולין הובר נולדה ב-4 בדצמבר 1979 בטקסס שבארצות הברית. היא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועבדה בתחום טרם החלטתה להפוך לסופרת במשרה מלאה. היא החלה לפרסם את ספריה בשנת 2012 ועד כה כתבה עשרות רבי־מכר שהגיעו לראש טבלאות הקריאה של הניו יורק טיימס, בהם איתנו זה מתחיל, תעתוע, אהבה מכוערת, וידוי, להתחרט עליך ועוד.

בשנת 2023 החלה הפקתה של הגרסה הקולנועית לספרה הפופולארי של הסופרת, איתנו זה נגמר העוסק במערכת יחסים אלימה. הסרט בכיכובה של בלייק לייבלי יצא לאקרנים בישראל באוגוסט 2024.

כיום, הובר מתגוררת בטקסס עם בעלה ושלושת בניהם.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
190 דירוגים
155 דירוגים
25 דירוגים
9 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
12/5/2024

מעולה, אהבתי מאוד את העלילה והקריינות מושלמת.

1
28/4/2024

מרגש, רומנטי, עצוב ושמח.. ספר אמיתי על החיים, על אובדן, דיכאון, בדידות והכי חשוב הזדמנות שנייה. סוף אופטימי ומרגש, הלוואי שלכל מי שמחפש הזדמנות שנייה יהיה כזה סוף

1
5/4/2025

כמו תמיד מפציצה בכל ספר עולם חדש נגלה בפני

14/3/2025

מקסים ומרגש

12/2/2025

ספר מושלם! תכינו ערמה של טישו...בכיתי כמעט לאורך כל הספר. ספר מרגש אנושי...

1/2/2025

מרגש בטירוף

27/11/2024

מרגש ממש ממש!! אי אפשר להפסיק לקרוא!

13/11/2024

מקסים !

16/10/2024

עוד ספר נהדר של קולין הובר. נהנתי, התרגשתי, דמעתי מדי פעם. סופרת נפלאה וספר מצוין!

28/9/2024

אחד הספרים הכי טובים שקראתי

26/9/2024

ספר מושלם כל כך מרגש

25/8/2024

ספר מצוין. אחד הטובים שקראתי

14/8/2024

אהבתי מאד. קראתי בשקיקה. כייפי וזורם ועצוב ושמח וסקסי בכל הדרכים הנכונות 💗

25/7/2024

ספר מקסים מרגש ביותר. מעטים הספרים שגורמים לי לדמוע. *הקרינית יפעת ניר ברק המצוינת, צריכה להקריא את כל ספריה של קולין הובר הנפלאה!

19/7/2024

מקסים ומרגש

5/7/2024

ספר עוצר נשימה עד הרגע האחרון!

10/6/2024

כמו כל ספר של קולין, הסיפור והדמויות מורכבות, יש עומק, מתח ועניין לאורך כל הספר. ספר מעניין שמתמקד בנושא לא שגרתי וקשה ממספר נקודות מבט. גורם באמת לחשוב ולתהות על החיים. ממליצה.

7/6/2024

ספר מצוין. נושא לא קל, אבל כתוב בצורה מאוד רגישה וקולחת. שווה קריאה.

6/6/2024

ספר מהמם ומרגש סחט ממני דמעות בקיצור מומלץ

1/6/2024

ואו הספר הזה ככ מרטיט לב ומרגש. מטרגדיה כואבת קשה ולגמרי מציאותית לתוך עולם שלם של התלבטות. כאב. מחילה כעס ואיבה למחילה וסליחה. המון רגשות כנים בוערים ושורפים. כנים עד כאב. אהבת אם לבתה ואישה לגבר. אין לי מילים. אחד הספרים הטובים יותר שקראתי. קולין הובר עושה זאת ב ע נ ק!

27/5/2024

אהבתי והתרגשתי מאוד תודה קולין הובר על ספר נפלא!!

18/5/2024

ספר מרגש... עלילה מפותלת אשר יוצרת מתח, נוגעת ללב, מלאה לבטים ויחד עם זאת לא מתיפייפת... בקיצור ספר מהנה... לרוץ לקרוא/ להקשיב... . תודה לך קולין הובר

4/5/2024

מושלם. מדוייק. העברת כל תחושה ורגש שקנה חוותה. תודה על חוויה בלתי נשכחת❤️

15/4/2024

ספר חובה!! הרבה יותר מרומן

9/4/2024

מרגש עצוב שמח רומנטי נותן תקווה ספר מושלם אחד הטובים שקראתי השנה

5/4/2024

וואו. הרבה זמן לא התרגשתי כ"כ מספר. כמה עוצמות יש בקנה ובלדג'ר, כמה רגש, כמה רוך, אהבה. אני אוהבת לקרוא ספרים על אנשים טובים, וכל הדמויות בספר הזה היו טובות, אחת אחת. גם ההורים והמשפחות והחברים ואפילו הדמויות שמוזכרות רק פעם אחת. זו דרמה סוחטת דמעות מהסוג הטוב, שבאמת מכווץ את הלב אבל מרגש ואופטימי וממלא אותך מבפנים. ספר מושלם באמת!

24/3/2024

אחד היפים שקראתי. מרגש כל כך. מציף. כתוב יפייפה. מתאהבים כל כך בדמויות. ספר חובה!

19/3/2024

ספר מעולה קריינים מעולים נהנתי

3/3/2024

עוד ספר מושלם של קולין הובר לא הפסקתי לבכות מרגש ממש ❤️

5/2/2024

וואו. הכתיבה של הספר זורמת ולא שעממה אותי אפילו לשנייה. התרגשתי כל כך והדמעות לא הפסיקו לבוא, אני ממש ממליצה❤️

7/1/2024

מעולה. פשוט מעולה.

28/12/2023

ספר נהדר, כתיבה נהדרת, רוצו לקרוא

18/10/2023

ספר מעולה. רגיש נוגע בסוגיה כאובה. קראתי בשקיקה

7/10/2023

מושלם,ממש,קוסמת המילים

25/9/2023

אחד הספרים הכי יפים של קולין. לא הפסקתי לבכות.

23/9/2023

סוחף ומהנה

15/9/2023

ספר מקסים

12/9/2023

לא רוצים לעזוב. חודר לנשמה

2/9/2023

מושלם

19/8/2023

איזה ספר נהדר ואיזו מספרת סיפורים אומנית מופלאה האשה הזו קולין הובר. כתיבה וסיפור מרגשים מוגש ישר ללב.

15/8/2023

במילה אחת - נפלא! ספר על נושא לא קל, אבל מלא בחמלה עצמית שמורכבת מהאנשים שהם חלק מחיינו גם אם נרצה או שלא. נקרא בנשימה אחת. ספר ראשון של הובר שקראתי ומאז קניתי עוד כמה שמחכים אצלי על המדף.

8/8/2023

מרגש! כתוב נהדר!

5/8/2023

מדהים! ממש נהנתי מכל מילה.

31/7/2023

מקסים! מומלץ מאוד

30/7/2023

ווואו איזה ספר מהמם!!! מרגש מאוד. הספר הראשון שאני קוראת של קולין הובר. ולא התאכזבתי.

23/7/2023

מדהים ....נהניתי מכל רגע

11/7/2023

ספר נוגע ללב, מרגש וסוחף, אהבתי וממליצה מאוד

26/6/2023

אחד הטובים!!!

19/6/2023

מצויין, מאוד מרגש, אי אפשר להפסיק לקרוא עד לסופו. ממליצה!

17/6/2023

מומלץ ומרגש. אף פעם לא מאכזבת

12/6/2023

ספר מרגש ויפייפה

12/6/2023

נפלא! מומלץ מאוד!

8/6/2023

ספר כל כך יפה, מרגש, אוף כמה בכיתי...

5/6/2023

וואו וואו איזה ספר מדהים. כמה רגש ועוצמות. סיפור עצוב, קורע לב על רגע אחד בזמן שמשנה חיים. מומלץ בחום

3/6/2023

סיפור אהבה סוחף ומרגש , קטעים קשים לקריאה נהנתי מכל שורה בספר מומלץ בחום

24/5/2023

ספר נפלא, מאוד נהנתי לקרוא, ממשיכים לחשוב על הספר גם כשמסיימם לקרוא, מומלץ מאוד

21/5/2023

ספר נפלא! דחיתי המון זמן את הקריאה שלו, כי נרתעתי מהקריאה על מאבק משמורת. לפי התקציר, ולפי קריאת הפרק הראשון, הייתי בטוחה שזה יהיה קורע-לב במקרה הטוב, ומתסכל להחריד במקרה הרע. אפילו כל הביקורות הטובות לא שכנעו אותי... באמת לא ברור לי מה קרה, ואיך בכל זאת התגלגלתי לקרוא את הספר... אבל בכל מקרה אני שמחה שקראתי, כי נהניתי מכל רגע. גם מהרגעים העצובים והמתסכלים. קולין הובר לא מאכזבת. כרגיל - הדמויות מורכבות, עמוקות, ומעוררות הזדהות. העלילה מקסימה ונוגעת ללב, וקצב ההתקדמות מדויק (לא נמרח מדי, אבל גם לא רץ קדימה). הטרגדיה האיומה שעומדת בבסיס הסיפור מטופלת היטב, לא משתלטת מדי, אך גם לא מטויחת. הכתיבה עקבית לכל אורך הספר (לא מובן מאליו בכלל) - רהוטה, קולחת ועשירה. הסוף טוב, אבל לא יותר מדי מתקתק וסכריני כפי שקורה לפעמים בספרים הרומנטיים. בקיצור - תענוג לקרוא. חגיגה לאוהבי הז'אנר הרומנטי.

20/5/2023

ספר מרתק כתוב בצורה נעניינת

17/5/2023

אחד הספרים המרגשים שקראתי. לא הפסקתי לבכות. הסופרת הזו כל פעם מחדש מפתיעה ביכולת שלה לתאר סיטואציות מורכבות מבלי ליפול לקיטשיות. הדבר היחידי שהפריע לי הוא הסגירה המיידית והמהירה בין הדמויות שלא כל כך תואמת את תיאורי הספר

16/5/2023

וואו!!!!!

13/5/2023

מושלם ומרגש!

8/5/2023

מקסים. לעיתים קצת מסטיק

7/5/2023

פשוט woww מומלץ מאוד

5/5/2023

סופרת מצויינת וספר נהדר

3/5/2023

מדהים

1/5/2023

מושלם ❣️❣️❣️

1/5/2023

מהמם!!!!!!

29/4/2023

ספר מקסים! קולין הובר סופרת מדהימה!! תמיד מביאה עלילה שונה ומיוחדת. הכתיבה שלה סוחפת, מעניינת, שנונה, עמוקה ונוגעת.

25/4/2023

סיפור מרגש וכתוב נפלא

25/4/2023

הייתי מרותקת לספר. קולח וממש כיף לקרוא!

25/4/2023

מקסים, מרגש. חסרים לי פרטים על החיים אחרי האיחוד, ואז זה היה מושלם.

24/4/2023

מקסים, נוגע ללב!

22/4/2023

סוחף ומרגש

19/4/2023

ספר מדהים

17/4/2023

אחד היפים. מרגש, שובר ומאחה.מומלץ

15/4/2023

מקסים מרגש סוחף קשה להפסיק לקרוא אותו

13/4/2023

מרגש ברמות, סוחף, מלא רגש קראתי בנשימה אחת

13/4/2023

אין על הסופרת הזו. הכתיבה שלה כל כך קולחת ואינטילגנטית. והסיפור מרתק. מקסים,עצוב,שמח ,מלא תקווה. מושלם

12/4/2023

ספר מושלם . תכינו טישו כמה בכיתי . ספר מעולה חובת קריאה .

12/4/2023

ספר יפיפה, עדין ומרגש. נכנס ללב, מכאיב ומנחם בו זמנית. מאוד מומלץ.

10/4/2023

כתיבה מדהימה

8/4/2023

וואו! חזק ומרגש מאוד. עצוב מאוד לפרקים ועם זאת מלא תקווה. מהספרים הטובים שלה לדעתי.

7/4/2023

וואו, כל מילה מיותרת. ספר כל כך מרגש , הסיפור כתוב בצורה כל כך רגישה ומדוייקת. רוצו לקרוא חד משמעית.

6/4/2023

כייפי וקליל וקריא, לא הצלחתי להניח ונהניתי בכל רגע.

6/4/2023

הדמעות זלגו מבלי שהרגשתי. קולין הובר יודעת להגיע ללב הקוראים ולשחק בו כרצונה.

3/4/2023

אחד הספרים העוצמתיים ביותר, קולין יודעת לשבור ולאחה ועשתה כאן עבודה מושלמת ברגש, ביי הספרים הטובים ביותר שלה

31/3/2023

מזמן לא ירדו לי דמעות בזמן קריאה… קולין הובר במיטבה. אחת מהסופרות שאני רוכשת את ספריהן מבלי לקרוא את התקציר.

30/3/2023

ספר מיוחד על אישה מיוחדת. קראו בהנאה

29/3/2023

ספר מדהים מרגש וסוחף כתיבה נהדרת

25/3/2023

ספר של 10 כוכבים. קראתי ביום וחצי, לא יכולתי להניח וגם לא רציתי לסיים אותו.. קולין הובר הצליחה להעביר אליי את כאב הדמויות.. בכיתי כמו שמזמן לא בכיתי מספר... מומלץ בחום

25/3/2023

כתיבה מעולה מעמיקה ומרתקת. נושא הספר כל כך מורכב . ממליצה בחום .

22/3/2023

כל כך מקנאה בך שאת.ה לפני קריאת הספר הזה! אל תפספסו אותו.. זה ספר שהוא אחד ל… מקנאה מקנאה מקנאה רוצו לקרא!!

20/3/2023

בכיתי כ"כ הרבה בספר הזה, לא יכולתי להניח מהיד. כ"כ עצוב ומטהר ומרגש.

20/3/2023

מאד עצוב

19/3/2023

ווואו וואו וואו, סופרת מדהימה שאף פעם לא מאכזבת. ספר מופלא ומרגש עד דמעות.

17/3/2023

ואווו !!!

17/3/2023

עוד ספר נפלא ומרגש של קולין הובר!! בעיני הם הספרים הכי טובים בז'אנר. אינטליגנטיים, רומנטיים, כתובים ברגישות רבה ובאופטימיות! מומלץ מאוד

17/3/2023

ספר על נושא קשה, אך כתוב בכה הרבה אמפטיות ורגישות, לעבור על קשת רגשות כזו הוא מדהים וקולין עשתה זאת באופן עדין ומושלם. לעתים היו לי דמעות וגם חיוכים...ואם אצטט מהספר "יש מקום לכולם גם לאלו שצודקים וגם לטועים", וזה קשור לכל דבר בחיים. שווה מאוד מאוד קריאה, קולין הובר במיטבה!!

16/3/2023

וואו. עצוב. מרגש. לקרוא עם חבילת טישו.

15/3/2023

מרגש, זורם וסוחף. תענוג

14/3/2023

יש סופרים שבכל פעם שאני קוראת ספר חדש שלהם אני מרגישה שהם התעלו על עצמם, אבל אז יוצא הספר הבא ואני מוצאת עצמי עם לסת שמוטה. סופרים כאלה שכותבים כל כך עמוק ואיכותי, עד כי האמוציות שחשתי במהלך הקריאה, גרמו לי לחוש כאילו אני עושה את המסע יחד איתם. אז הינה לפני שאני מסבירה לכם על מה כל המהומה, קבלו את קולין הובר במיטבה, זה בהחלט אחד מהספרים הטובים שקראתי השנה! תכינו את הלב לרכבת הרים רגשית, קחו לידכם טישו ואם אתם קוראים ליד אנשים, תתארגנו על משקפי שמש כהים וגדולים או לפחות עם ה'סיבה'... 'נכנס לי קולין לנשמה', כי יש פה קטעים שמבטיחה לכם, שגם הקשוחים בינינו לא יישארו עם עין יבשה. מדובר בספר מושלם שעפתי עליו בלי הכרה, כזה שמרסק את הלב לרסיסים וגם את הנשמה, אך עם הזמן גם נותן אור ותקווה, הזדמנות שנייה לחיים ולאהבה. אלו שונאים שהפכו לאוהבים, שהלכו ושבו בלי הפסקה, בגלל שקרים, העמדות פנים וגילויים הרסניים. זה היה מצב שהכיל כל כך הרבה סדקים, פיתולים ופינות, עד כי בחירת צד הייתה הסוף של כולם. זו הייתה טרגדיה איומה בסדר גודל מטורף שם יש מקום לכולם להיות גם צודקים וגם טועים. למרות הטעות הרת הגורל, קנה אישה חסרת אנוכיות, נדיבה, חזקה ונחושה, רציתי שתלמד להוקיר את הדברים הקטנים, כדי שיקהו בעבורה את הכאב הקשה מנשוא, של הדבר הרע בחייה. שתקבל את רסיסי האושר באהבה. רציתי לזעוק בעבורה, עם כמה אובדנים אדם יכול להתמודד לפני שהוא פשוט אומר די? כמה כושר התמודדות מצפים ממנה לפתח? אנשים זקוקים לאנשים! הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורים. אני בשוק שאתם עדיין כאן, רוצו לקרוא את היצירה יפעת ארניה

12/3/2023

ספר מקסים💯🔥

11/3/2023

פשוט קולי הובר במיטבה. קשת הרגשות הייתה עצומה, מטלטלת ובעיקר מסעירה . איזה כיף לקחת חלק המסעות שלה. כל אחד יותר מפותל מהקודם. הספר הזה פשוט היה טרק סבוך ומאוד עוצר נשימה . שווה כל שניה ודקת קריאה.

11/3/2023

כמה בכיתי כמה. ספר ששובר לב וממלא אותו בו זמנית

10/3/2023

וואווווו

10/3/2023

ספר טוב. עמוק, מרתק, הדמויות עוברות שינויים פנימיים ונעים קדימה. בוחרים בחיים ובאהבה. אחד הטובים שקראתי בז'נאר.

10/3/2023

אין מילים כל הספר רק בכיתי ספר מושלם מרגש פשוט מרגש

9/3/2023

מרגש ומלא אמוציות, הרגשתי ממש שם....

8/3/2023

ספר מרגש מאוד. כתוב בצורה סוחפת ומעניינת. אי אפשר להפסיק לקרוא. רוצו לקרוא

7/3/2023

וואוווו וואוווו,לא יאמן שהסופרת הזאת כל פעם מתעלה על עצמה מחדש. עם כתיבת עומק איכותית,דמויות מורכבות ועלילה יפיפיה. הפתרון היה קצת מהיר לטעמי אבל הספר נהדר. רוצו לקרוא!!!

7/3/2023

עמוק, שוטף ,קריא. מעורר דימיון ומחשבה. הייתי משנה קצת את הסוף... אבל לא גורע מהספר. ממליצה בחום.

7/3/2023

חבל שאין עשרה כוכבים. ספר מקסים. בכיתי כל כך. כתוב כל כך יפה. מצד אחד היה לי קשה להניח אותו מהיד ומהצד השני פחדתי שיסתיים. הספר הטוב ביותר של קולין הובר.

7/3/2023

ספר מהמם ןמרגש

6/3/2023

מדהים!! נקרא ברצף, ללא אוויר וכלל את כל מגוון הרגשות!

6/3/2023

ספר מושלם על הזדמנות שניה. לא תמיד מה שאנחנו רואים זה הנכון מומלץ

5/3/2023

10 כוכבים! ספר של קולין הובר בתפארתו ספר מהמם, מרגש, מעניין, מרתק!

3/3/2023

עוד ספר נהדר של קולין הובר שאי אפשר להפסיק לקרוא

3/3/2023

וואו איזה ספר מרגש סוף סוף ספר כתוב טוב בתוך כל הספרים הסתמיים שיוצאים לאחרונה וואו איזו חווית קריאה איזה כיף קולין הובר עושה זאת שוב העוכרת אין מה לעשות כותבת יפה הכלבה

1/3/2023

ספר שכתוב מצויין, כמו כל הספרים של הסופרת. על עצב, תקווה והמון אהבה. אי אפשר להפסיק לקרוא

1/3/2023

וואו! ספר מרגש, נוגע ללב ועוסק במורכבות הבלתי אפשרית של החיים

1/3/2023

קולין הובר גאון, הספר כלכך טוב, קצר וקולע, מרגש עד דמעות כל פעם מחדש תודה לך קולין ❤️

1/3/2023

הסופרת הכי טובה שיש בזאנר מעולה סוחף מרגש עד דמעות סיימתי ביומיים

28/2/2023

סופרת נפלאה, רק ראיתי שהוציאה ספר חדש מיד רכשתי אותו, בלי לקרוא כלום. וכמובן קולין הובר לא מאכזבת אף פעם! ספר מצוין ומקסים, מומלץ בהחלט

28/2/2023

ספר, שברגע שהתחלתי לקוראו, לא יכולתי להפסיק... סיפור מהחיים, מצבים לא קלים להתמודדות בלשון המעט והיאחזות בתקווה לשינוי מבורך. ספר חובה בעיניי.

28/2/2023

וואו, איזה ספר מדהים שמראה לנו כמה אנחנו רק חושבים שאנחנו מבינים את המציאות. סיפור על אהבה אין סופית ותקווה

19/4/2025

אהבתי מאד היו פעמים שממש רציתי לחבק את הדמויות.... והקרינות פשוט מוצלחת

4/4/2024

נהניתי לקרוא מתחילתו ועד סופו. הספר מציג בעיה אנושית ופותר אותה בדרך יפה ומרגשת. ארבעה כוכבים ולא חמישה בגלל הסוף הדביק.

27/1/2024

ספר טוב. סיפור עצוב. מסופר יפה. נוגע ללב.

3/10/2023

רספר ספר מקסים, עצוב, קולח, הסוף כאילו נכתב,בקצרה, במהרה וחבל...אבל טוב כמו כל ספריה של קולין.

26/7/2023

מענין רומן רומנטי

4/7/2023

סיימתי ביום וחצי היא יודעת לכתוב!!!! כוכב אחד פחות בגלל חזרתיות מחשבתית ופחות מדי רקע על הדמויות ויש ככ הרבה דברים שלא יודעים עליהם...

29/5/2023

מעולה! היו חלקים קצת נמרחים אבל בסך הכל נהנתי מאוד.. עצוב לעיתים אבל כל כך כל כך יפה! מומלץ

28/5/2023

מרגש ונוגע ללב

17/5/2023

עצוב מרגש ומקסים

30/4/2023

סיפור חמוד וקצת לא מציאותי

29/4/2023

כמו כל הספרים של קולין, תכינו טישו, ותתכוננו להתרגש. לא מתאים לכל מצב רוח. כאשר מתחילים לא ניתן להפסיק.

13/4/2023

כתוב מצויין אבל קצת קלישאתי

5/4/2023

פשוט כיף של ספר

4/4/2023

ההתחלה הייתה קצת מסורבלת, שמחה שהתעקשתי לקרוא ולא זנחתי את הספר כבר בראשיתו. נעצבתי, התרגשתי, שמחתי.. לגמרי- מה שרואים משם לא רואים מכאן… תודה על זה 🙏

2/4/2023

מקסים, לא מעבר...

30/3/2023

לא מעריצה של קולין, אבל הספר הפתיע לטובה. מרגש ומדבר על נושאים חשובים, וכמובן יש ציטוטים טובים. “There was before you and there was during you. For some reason, I never thought there would be an after you.”

3/3/2023

מתקדם לאט וקצת מתיש עם כל תיאור המחשבות.

3/3/2023

ספר יפה קולין כותבת נפלאה. מה שכן, ביאס שהסיפור התפתח מאוד לאט והכל נדחק לסוף.

23/3/2024

ספר בסדר. רומנטי.י וצפוי. . לאוהבי הז'אנר בלבד. לאחרים מיותר.

3/9/2023

כקוראת אדוקה של קולין הובר, אני חושבת שהספר הזה הכי פחות מוצלח. לא הצלחתי להתאהב בקנה, הגיבורה, ולא הבנתי למה לדג'ר התאהב בה. כל הסיטואציה של הסיפור היתה קשה מאוד בשביל סיפור אהבה, ומאוד לא אמינה. הספר כתוב בסדר, אבל משהו בו מרושל, חפיף כזה.

12/6/2023

האמת התאכזבתי... רכשתי כי הסופרת מאוד אהובה עלי אך הפעם הסיפור פשוט לא זז לי..

10/6/2023

סוף צפוי, עלילה ארוכה מדי, בלי שום דבר מעניין ומותח, לא יותר מנחמד

31/5/2023

הסיפור בספר, יפה ,נוגע ללב,דמויות רגישות ומעניינות.עד כאן נהניתי , ואפשר לו שאחרי התחלה מאכזבת מבחינת אופן הכתיבה , פשוט, ילדותי מעט, פשטני,נכבשתי בעלילה. ייחלתי לסוף טוב כמו ספרים הג׳אנר הרומנטי,אך במציאות אני מתקשה לשרטט סוף אופטימי כל כך. מתאים לנשים צעירות מאוד, נערות בוגרות בראשית פריחתן שיכולות להזדהות עם הדמויות, אולי ללמוד דבר או שניים על משמעות של אחריות, המנעות מנהיגה לאחר שתייה…..

9/4/2023

מרגש ויכול מאוד להיות שהיה מקבל יותר כוכבים במידה ולא הייתי קוראת לפני את דואט חרטה ...

2/4/2023

קיטש רומני, רדוד ומשעמם. לחובבי הז'אנר בלבד

2/2/2024

איזה ספר אדיוטי נמרח בלי סוף עלילה בנאלית דמויות רדודות דיאלוגים ילדותיים ספר מיותר הסופרת הזאת מאבדת מהקסם שלה ומרגיש שהיא מנצלת את המוניטין שיצא כדי לסחוט את הלימון עד כמה שניתן. דאגתי על פרקים שלמים. כדי להגיע אל הסוף הקיטשי והצפוי כמה שיותר מהר. ברוך שפטרנו.

1
מזכרת ממנו קולין הובר

1.
קֶנָה

צלב עץ קטן נעוץ באדמה בצד הדרך, ותאריך מותו מתנוסס עליו.

סקוטי היה שונא אותו. אני מתערבת שאמא שלו תקעה אותו שם.

"אתה יכול לעצור רגע?"

הנהג מאט ועוצר את המונית. אני יוצאת וניגשת אל הצלב. אני מטלטלת אותו מצד לצד עד שהעפר סביבו משתחרר ושולפת אותו מהאדמה.

האם מת ממש בנקודה הזאת? או שמת על הכביש?

לא הקדשתי תשומת לב לפרטים בזמן השימוע. כששמעתי שהוא התרחק בזחילה כמה מטרים מהמכונית, התחלתי לזמזם כדי לא לשמוע שום דבר נוסף שהתובע אמר. אחר כך, כדי להימנע מהצורך לשבת ולשמוע את הפרטים אם התיק יגיע למשפט, הודיתי באשמה.

כי טכנית, הייתי אשמה.

ייתכן שלא הרגתי אותו בפעולות שלי, אבל בלי ספק הרגתי אותו בהימנעות שלי מפעולה.

חשבתי שאתה מת, סקוטי. אבל אנשים מתים לא יכולים לזחול.

אני חוזרת למונית ובידי הצלב. אני מניחה אותו לידי על המושב האחורי ומחכה שהנהג יצא בחזרה לכביש, אבל הוא לא יוצא. אני מביטה בו דרך המראה. הוא נועץ בי מבט בגבות מורמות.

"לגנוב מצבת זיכרון מצד הכביש, זה בטח מביא קארמה רעה. את בטוחה שאת רוצה לקחת אותו?"

אני מסיטה את מבטי הצדה ומשקרת. "כן. אני שמתי אותו שם." אני מוסיפה להרגיש את מבטו הנעוץ בי בעודו חוזר לכביש.

הדירה החדשה שלי מרוחקת רק שלושה קילומטרים מפה, אבל היא בכיוון ההפוך מזה שגרתי בו בעבר. אין לי מכונית, אז החלטתי שהפעם אמצא מקום קרוב יותר למרכז העיר כדי שאוכל ללכת ברגל לעבודה. אם אצליח למצוא עבודה. זה יהיה קשה עם ההיסטוריה שלי והיעדר הניסיון. ולפי נהג המונית, גם עם הקארמה הרעה שאני בטח נושאת איתי ברגע זה.

יכול להיות שגנֵבת הצלב של סקוטי תביא לי קארמה רעה, אבל אפשר לטעון שגם להשאיר מצבת זיכרון לבחור שהביע מפורשות את שנאתו למצבות זיכרון בצד הכביש מביא קארמה רעה. לכן ביקשתי מהנהג לעשות עיקוף דרך הכביש הצדדי הזה. ידעתי שגרייס בטח השאירה משהו במקום התאונה, והרגשתי חובה כלפי סקוטי לסלק אותו.

"מזומן או כרטיס?" שואל הנהג.

אני מסתכלת על המונה ומוציאה מהארנק שלי מזומן וטיפ ונותנת לו אותם אחרי שהוא חונה. אחר כך אני לוקחת את המזוודה שלי ואת צלב העץ שזה עתה גנבתי, יוצאת מהמונית ועולה לעבר הבניין.

המקום נראה גרוע מכפי שנראה ברשת, אבל ציפיתי לכך. בעלת הבית אפילו לא שאלה לשמי, כשהתקשרתי לשאול אם יש דירות פנויות. היא אמרה, "תמיד יש דירות פנויות. תביאי מזומן; אני בדירה מספר אחת." ואז ניתקה.

אני דופקת על דלת דירה מספר אחת. חתול בחלון נועץ בי עיניים. הוא דומם כל כך, שאני מתחילה לתהות אם הוא פסל, אבל אז הוא ממצמץ וחומק משם.

הדלת נפתחת, ואישה מבוגרת זעירה נועצת בי מבט שכולו מרמור. יש לה גלגלים בשיער ושפתון מרוח עד האף. "אני לא רוצה שום דבר שאת מוכרת."

אני לוטשת עיניים בשפתון ורואה איך הוא נוזל אל תוך הקמטים שחובקים את פיה. "התקשרתי בשבוע שעבר בקשר לדירה. אמרת שיש לך אחת."

הכרה מבזיקה על פני האישה הצמוקות כשזיף מיובש. היא מאנפפת וסוקרת אותי מעלה־מטה. "לא ציפיתי שתיראי ככה."

אני לא יודעת איך להבין את ההערה הזאת. אני משפילה עיניים אל הג'ינס והטריקו שלי, והיא מתרחקת מהדלת לשניות אחדות. היא חוזרת עם פאוץ' מצויד ברוכסן. ״חמש מאות חמישים לחודש. התשלום על החודש הראשון והאחרון הוא היום."

אני סופרת את הכסף ומושיטה לה אותו. "אין חוזה?"

היא צוחקת ודוחסת את הכסף לפאוץ'. "את בדירה שש." היא מצביעה כלפי מעלה. "זה מעליי, אז תשמרי על השקט, אני הולכת לישון מוקדם."

"מה כלול במחיר?"

"מים ופינוי אשפה, אבל את משלמת על החשמל. הוא מחובר עכשיו — יש לך שלושה ימים להעביר אותו על שמך. פיקדון של מאתיים חמישים לחברת החשמל."

פאק. שלושה ימים לגרד מאתיים וחמישים דולר? אני מתחילה להטיל ספק בהחלטה שלי לחזור כל כך מהר, אבל ברגע ששיחררו אותי מהדיור הזמני, היו לי שתי ברירות: לבזבז את כל כספי על הניסיון לשרוד בעיר ההיא, או לנסוע חמש מאות קילומטר ולבזבז את כל כספי בעיר הזאת.

אני מעדיפה להיות בעיר שנמצאים בה כל האנשים שהיו קשורים פעם לסקוטי.

האישה נסוגה צעד לאחור לתוך הדירה שלה. "ברוכה הבאה לדירות פרדייס. אני אביא לך חתלתול אחרי שתתמקמי."

אני מזדרזת להניח את היד על הידית לפני שתספיק לסגור את הדלת. "רגע. מה? חתלתול?"

"כן. חתלתול. כמו חתול, רק קטן יותר."

אני נסוגה מן הדלת כאילו זה יגן עליי איכשהו מפני מה שאמרה. "לא, תודה. אני לא רוצה חתלתול."

"יש לי יותר מדי."

"אני לא רוצה חתלתול," אני חוזרת.

"מי לא היה רוצה חתלתול?"

" אני."

היא נושפת כאילו התגובה שלי חסרת כל היגיון. "בואי נעשה עסק," היא אומרת. "אני אשאיר את החשמל מחובר עוד שבועיים אם תיקחי חתלתול." איזה מין מקום זה לכל הרוחות? "בסדר," היא אומרת בתגובה לשתיקתי כאילו היה מדובר בטקטיקת משא ומתן. "חודש. אני אשאיר את החשמל מחובר עוד חודש שלם, אם רק תיקחי חתלתול אחד." היא נכנסת בחזרה לדירתה אבל משאירה את הדלת פתוחה.

אני לא רוצה חתלתול בשום פנים ואופן, לעולם לא, אבל זה שלא אצטרך להוציא מאתיים וחמישים דולר על פיקדון לחברת החשמל החודש שווה אפילו כמה חתלתולים.

היא שבה ומופיעה עם חתלתול קטן בצבעי שחור־כתום. היא מניחה אותו בידיי. "הנה. קוראים לי רות אם את צריכה משהו, אבל תנסי לא להצטרך שום דבר." היא שוב עומדת לסגור את הדלת.

"רגע. את יכולה להגיד לי איפה יש טלפון ציבורי?"

היא מצחקקת. "כן, ב־2005." היא סוגרת את הדלת.

החתלתולה — מסתבר שזאת היא — עושה מיאו, אבל זה לא מיאו מתוק. זה נשמע יותר כמו קריאה לעזרה. "אַת ואני, שתינו," אני ממלמלת.

אני עולה במדרגות עם המזוודה וה... חתלתולה שלי. אולי הייתי צריכה להחזיק מעמד עוד כמה חודשים לפני שחזרתי הנה. עבדתי והצלחתי לחסוך טיפה יותר מאלפיים דולר, אבל רוב הכסף הזה הלך על המעבר לכאן. הייתי צריכה לחסוך יותר. מה יהיה אם לא אמצא עבודה מיד? ועכשיו אני תקועה עם האחריות להחזיק חתלתולה בחיים.

חיי נהיו בן רגע קשים פי מאה משהיו אתמול.

אני מגיעה לדירה עם החתלתולה, שנתלית על חולצתי. אני מכניסה את המפתח לחור המנעול וזקוקה לשתי ידיי כדי למשוך את הדלת ולשכנע את המפתח להסתובב. אני פותחת את הדלת לדירתי החדשה ועוצרת את הנשימה מחשש לריח שיקבל את פניי.

אני מדליקה את האור ומסתכלת סביבי, משחררת אוויר לאט. אין הרבה מה להריח. זה טוב ורע בעת ובעונה אחת.

יש ספה בסלון, אבל זה בעצם הכול. סלון קטן, מטבח קטן עוד יותר, אין פינת אוכל. אין חדר שינה. דירת חדר עם ארון וחדר אמבטיה קטן כל כך, שהאסלה נוגעת באמבט.

איזו חורבה. פשוט חור של ארבעים וחמישה מ"ר, אבל זה צעד גדול קדימה מבחינתי. עברתי מחיים עם שותפה בתא של תשעה מ"ר, לחיים בדיור זמני עם שש שותפות, לדירת ארבעים וחמישה מ"ר שהיא שלי בלבד.

אני בת עשרים ושש, וזאת הפעם הראשונה אי־פעם שאני גרה לבד רשמית. התחושה מפחידה ומשחררת גם יחד.

אני לא יודעת איך אוכל להרשות לעצמי את הדירה הזאת אחרי החודש הקרוב, אבל אני הולכת לנסות. גם אם זה אומר לחפש עבודה בכל בֵּית עסק שאעבור על פניו.

דירה משלי תוכל רק לעזור בזמן שאשטח את בקשתי בפני הלַנדרים. זה יראה עד כמה אני עצמאית עכשיו. גם אם העצמאות הזאת תצריך מאבק.

החתלתולה רוצה לרדת, אז אני מניחה אותה על רצפת הסלון. היא מסתובבת ומייללת אל מה שהשאירה בקומה מתחת. אני מרגישה צביטה בחזה כשאני צופה בה סורקת את הפינות בחיפוש אחר דרך החוצה. דרך הביתה. דרך חזרה אל אמהּ ואחֶיה.

היא נראית כמו איזה מין דבורה גדולה או משהו שקשור להַלואין, עם הכתמים הכתומים־שחורים שלה.

"איך נקרא לך?"

היא בטח תהיה חסרת־שם כמה ימים עד שאחשוב על משהו. הענקת שם היא אחריות שאני מתייחסת אליה בכובד ראש. בפעם האחרונה שהוטל עליי לקרוא למישהי בשם, התייחסתי לזה ברצינות רבה יותר מלכל דבר כלשהו מימיי. אולי מפני שכל זמן שישבתי בתא עם ההיריון שלי, כל מה שיכולתי לעשות הוא לחשוב על שמות לתינוקות.

בחרתי בשם דִיאֶם כי ידעתי שברגע שאשתחרר, אחזור לכאן ואעשה כל מה שבכוחי למצוא אותה.

הנה אני פה.

קַרפֶּה דיאֶם.

עוד ספרים של קולין הובר