חנות ספרים מול האגם

הקדמה

כשהייתי קטנה קראתי כל ספר וספר במדור ספרי הילדים הקטן בספרייה המקומית הפצפונת שלנו (חוץ מהספר הירוק הגדול על זוחלים ודו־חיים, שפחדתי ממנו פחד מוות).

קראתי ספרים על קליגרפיה, על פינג פונג, על הצופים (הייתי צופה איומה ושנאתי כל רגע. במשך כל התקופה שלי בתנועה קיבלתי רק סיכה אחת - וכן, זאת היתה סיכת הקריאה), ספרים על איך להיהפך למרגלת, ספרים על התנ"ך, כל מה שהיה על המדף.

חשבתי שזה הקטע: אני יודעת לקרוא, אז עכשיו אני אמורה לקרוא את כל הספרים בעולם. כשקיבלתי את כרטיס הקוראת הבוגרת שלי בגיל שלוש־עשרה, שרדתי בערך חצי מדף של ספרי לואיס ל'אמור לפני שהבנתי שהספרים האלה כנראה לא בשבילי (אם כי צלחתי הרבה יותר ספרי טום קלנסי ממה שאפשר לצפות מנערה מתבגרת).

אחרי הגילוי הנאות הזה, אפשר להתחיל: שלום, ותודה רבה שבחרתם לקרוא את "חנות ספרים מול האגם" - אני יודעת שעמדו לפניכם המון אפשרויות. תאמינו לי, אני יודעת.

הספר הזה הוא לא ספר ההמשך של "חנות ספרים על גלגלים", אבל כמה מהדמויות מהספר ההוא מופיעות גם בו: נינה וסורינדר כאן, אבל בעצם זה הסיפור של זואי.

זה גם סיפור על שכבת ההגנה הנוספת מפני העולם שיש לכל אוהבי הספרים. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אני באמת מאמינה בזה.

בעיני, אנשים קוראים יודעים שנקודת המבט שלהם היא לא נקודת המבט היחידה בעולם. יש עוד עיניים להביט מבעדן ועוד דרכים לחיות את החיים. הבן שלי הוא לא קורא מדופלם (וגם לא בוגר במיוחד לגילו), אבל אני זוכרת שכשהוא קרא את סדרת הארי פוטר, הוא ניגש אלי ואמר בתדהמה, "זה לא כמו לראות סרט - זה ממש כמו להיות שם, אמא." ואני עדיין חושבת שקריאה היא הדרך הטובה ביותר לתקשורת בין מוח למוח שבני האדם המציאו עד היום, לפחות עד שבפייסבוק יכריחו את כולנו להשתיל בגופנו רכיב אלקטרוני.

קריאה יכולה להיות בריחה - אני אוהבת במיוחד לראות אנשים בדרך לעבודה, לא מודעים לבוקר האפור שמסביב, שקועים באנגליה של תומס קרומוול או ביבשת וסטרוז של ג'ורג' ר. ר. מרטין.

בספר הקודם על חנות הספרים סיפרתי לכם קצת איפה ואיך אני קוראת, והמון קוראות וקוראים סיפקו לי עוד רעיונות נפלאים. אחד הדברים המעניינים שעלו היה הקו הדק שבין "ספרים אמיתיים" לספרים אלקטרוניים וספרי שמע. יש אנשים - לא רבים - שהתגלו כטהרנים בסגנון, "אין כמו להחזיק ביד ספר אמיתי". אבל היה מעניין לגלות כמה אנשים אוהבים את החופש שמקנה נשיאת ספרייה שלמה בטלפון או בכיס, ולאחרונה אני רואה יותר ויותר אנשים קוראים בקינדל בפונט גדול כדי לבטל את הצורך במשקפי קריאה - שימושי ממש, לא?

חוץ מזה, יותר קל להניח אותם מול העיניים בחדר הכושר, ואני אוהבת לקחת את שלי לאמבטיה (אני מעבירה דפים עם האף) והוא לא נפל לי פנימה אפילו פעם אחת, ותאמינו לי, אני הכי מגושמת שאפשר. אני אוהבת גם ספרי שמע כי הם מאפשרים לי לקרוא גם כשהידיים שלי עסוקות בניסיון לקחת את הכלב לטיול.

מה שכן, קצת חסרה לי היכולת לרגל אחרי אנשים ולהציץ במה שהם קוראים. חבל ששם הספר לא מופיע בראש כל עמוד גם בספרים דיגיטליים. קורה לי המון שאני שוכחת את שם הספר שאני קוראת וכשמישהו שואל אותי, "מה את קוראת עכשיו?" אני קצת מגמגמת ומי ששאל מסתכל עלי במבט שאומר, "אה, סליחה, חשבתי שאת תולעת ספרים", וזה נורא, נורא מעצבן.

אה, כן, ופעם התעצבנתי באיזו ארוחת ערב על אישה שלא הפסיקה להגיד שהיא אף פעם לא קוראת ספרים דיגיטליים ושאין כמו ספר אמיתי. אמרתי לה - ואני נשבעת שבדרך כלל אני לא מגעילה לאנשים, אבל היא באמת היתה בלתי נסבלת - "כן, טוב, ספרים דיגיטליים מתאימים בעיקר לאנשים שקוראים המון," וזה לא היה יפה מצדי אבל בהחלט מספק מאוד.

אני חושבת שמה שאני בעצם מנסה להגיד הוא זה: תאהבו את כל מה שאתם קוראים. תעשירו את חייכם עם ספרים מכל סוג ומין. אם אתם לא נהנים מספר, נסו ספר אחר - החיים קצרים מדי.* אני עדיין מנסה לקרוא את כל הספרים בעולם. אבל אתם אנשים קוראים, אז אתם מבינים אותי.

באהבה,

ג'ני

XXX

 

* חוץ מהספר הזה, כמובן. אני אשלח לכם מייל אישי כדי לוודא שקראתם אותו עד הסוף, ואולי יהיה גם בוחן קצר.

חלק ראשון

"הנוף כאן למעלה שונה," אמר רוברט קַרייר ופרש את הכנף שלו. "כשאנחנו מסתכלים על הכול כמו תמיד, שום דבר לא משתנה. כשמשנים את נקודת המבט, הכול משתנה."

"אבל זה בכלל לא נראה כמו העיר," אמר ולאס בפליאה. "הכול פה שמים."

"הס," אמר רוברט קרייר ונעץ את עיניו הקטנות בילד המעט מלוכלך. "יש הרבה סוגים שונים של שמים."

מתוך על הגגות

פרק 1

"טוב, אז תספרי לי על הבכי?"

האישה ישבה אל השולחן הישן והמתפרק של שירות הבריאות הלאומי והיתה אדיבה אך רשמית. על הקיר מאחוריה נתלתה כרזה עם ראשי תיבות מבלבלים מאוד, שאנשים אמורים לזכור אם הם חושבים שאולי חטפו שבץ.

המחשבה שצריך לזכור את ראשי התיבות האלה בזמן שחוטפים שבץ הלחיצה מאוד את זואי, אפילו יותר מעצם ההימצאות במרפאה. תריס ונציאני מלוכלך כיסה בקושי את החלון הקטן שהשקיף אל קיר לבנים אדומות, והשטיח הקשה מקיר לקיר היה מוכתם בכתמי קפה.

"זה בעיקר בימי שני," אמרה זואי והסתכלה על שערה הכהה המבריק והיפה של האישה. גם השיער שלה היה ארוך וכהה, אבל הוא היה אסוף במה שקיוותה מאוד שהוא גומייה לשיער, ולא גומייה משרדית שהדוור הפיל, למשל. "ו... את יודעת. כשהרכבת התחתית מאחרת או כשאני לא מצליחה לעלות עם העגלה לקרון. או כשמישהו מצקצק בלשון כי אני מנסה לעלות עם העגלה לקרון, כי אם לא אקח את העגלה אני אאחר בשעה, אפילו שהוא גדול מדי בשבילה ואני יודעת את זה, תודה רבה, אז נראה לי שאפשר להפסיק עם המבטים השיפוטיים האלה.

"או כשאני תקועה בעבודה וסופרת את הדקות כי אני יודעת בדיוק כמה כל דקת איחור תעלה לי עד שאגיע לאסוף אותו, כך שכל יום העבודה כבר לא ישתלם לי. או כשאני חושבת אולי לקחת אוטובוס וכשאנחנו מגיעים לתחנה הוא בדיוק סוגר את הדלתות אפילו שהוא רואה אותי, כי אין לו סבלנות לאמא עם עגלה. או כשנגמרת לנו הגבינה ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות עוד. שמת לב למחירי הגבינה בזמן האחרון? או..."

האישה חייכה באדיבות אבל נראתה קצת על קוצים.

"התכוונתי לבן שלך, גברת אוקונל. למה הוא בוכה?"

"אה!" אמרה זואי בבהלה.

שתיהן הסתכלו על הילד הקטן כהה השיער, ששיחק בזהירות בחוות צעצוע בפינת החדר. הוא נשא אליהן את עיניו בהיסוס.

"לא... לא הבנתי אותך," אמרה זואי ופתאום הרגישה שהיא עומדת שוב לפרוץ בבכי. ד"ר בַּקְרי הנחמדה קירבה אליה את קופסת הממחטות שהיתה על שולחנה, ובמקום לעזור זה רק החמיר את המצב.

"...ואני לא 'גברת', אני לא נשואה," אמרה זואי בקול רועד. "בכל מקרה, הוא בסדר... כאילו, כמה דמעות, אבל הוא לא..." עכשיו היא כבר ידעה שעוד רגע תבכה. "הוא לא... לא משמיע קול."

 

זואי ניקתה את פניה אבל אחר כך שקעה שוב, ואז משכה את עצמה בחזרה למעלה כשהבינה לאימתה שהפגישה במרפאה של שירותי הבריאות, שהמתינה לה כבר חודשים, עומדת להיגמר והיא בזבזה כמעט את כולה בבכי ובנעיצת מבטים של תקווה וייאוש בד"ר בקרי, כשהארי מתפתל בעליזות בחיקה. אבל לפחות ד"ר בקרי לא אמרה את מה שאנשים תמיד אומרים...

"את יודעת, איינשטיין..." התחילה ד"ר בקרי לומר, וזואי נאנחה בלבה. הנה זה מגיע. "הוא לא דיבר עד גיל חמש."

זואי חייכה בחצי פה. "אני יודעת, תודה," אמרה בשיניים חשוקות.

"אילמות מבחירה... הוא עבר איזושהי טראומה?"

זואי נשכה את שפתה. אלוהים אדירים, היא מקווה שלא.

"טוב, אבא שלו... בא והולך קצת," היא אמרה, ואז הוסיפה בתחינה קלה, כמבקשת את אישורה של הרופאה, "אבל זה... זה לא חריג, נכון? אתה אוהב לראות את אבא, נכון?"

כשהארי שמע שמדברים על אבא שלו, פניו אורו כמו תמיד והוא תקע אצבע שמנמנה בלחייה.

"בקרוב," היא אמרה לו.

"מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה?" שאלה הרופאה.

"אממ... שלושה... שישה..."

זואי ניסתה להיזכר. האמת היא שג'ז לא הגיע כל הקיץ. היא אמרה לעצמה שוב ושוב להפסיק לעקוב אחריו באינסטגרם, אבל זה היה כמו התמכרות. הוא נסע בערך לארבעה פסטיבלים. היו המון תמונות שלו בכל מיני כובעים צבעוניים.

"טוב," אמרה הרופאה. היא שיחקה עם הארי במשחק קלפים, לימדה אותו לנקוש באצבעותיו ואחר כך חיפשה איתו כל מיני חפצים שהחביאה במקומות שונים במשרד. בן הארבע ניסה לשתף פעולה, אבל פעם אחר פעם נמשך בעצבנות בחזרה לחיק אמו, ועיניו הכהות נראות עגולות ומפוחדות.

"זאת הפרעת חרדה חברתית."

"אני יודעת."

"חריג מאוד -״ הרופאה בחנה את רשימותיה - "שילד לא מדבר אפילו עם ההורה שלו. אולי יש משהו שמלחיץ אותו בבית?"

הם גרו בקומת הקרקע של חורבה ויקטוריאנית מחולקת על הכביש הראשי של ומבלי. הצנרת קרקשה, והשכן מלמעלה נהג לחזור הביתה שיכור ולשמוע מוזיקה בקולי קולות עד אמצע הלילה. לפעמים הוא הביא איתו חברים, והם היו דופקים על הדלת וצוחקים בקול רם. אין שום סיכוי שהיא תצליח להשיג מספיק כסף בשביל פיקדון לדירה חדשה - שלא לדבר על שכר הדירה. המועצה הציעה לה לעבור לאכסניה, אבל זה נראה לה עוד יותר גרוע. אמא שלה לא יכלה לעזור - לפני כמה שנים היא עברה לגור בספרד והחיים שם התייקרו מיום ליום, ומכיוון שהפנסיה שלה לא הספיקה, היא נאלצה לעבוד בבר מגעיל שמציג תמונות מהתפריט בחלון.

חוץ מזה, מכיוון שבנה לא היה מתוכנן, במשך המון זמן זואי העמידה פנים לפני המשפחה והחברים שלה שהיא בסדר גמור ושהכול טוב. היא פשוט לא יכלה להתמודד עם חומרת המצב. אבל להתכחשות שלה היו תוצאות דרמטיות.

ד"ר בקרי ראתה את פניה.

"אני לא... אני לא מאשימה אותך."

שפתיה של זואי התחילו לרעוד שוב.

"את יודעת..." אמרה ד"ר בקרי. "הקשר ביניכם נראה טוב. הוא ביישן, אבל אני לא חושבת שהוא סובל מטראומה. לפעמים... לפעמים זה פשוט ככה."

שתיקה ארוכה השתררה.

"זה..." אמרה זואי בקול שקט, "כנראה הדבר הכי נחמד שמישהו אמר לי כבר המון זמן."

"בדרך כלל אנחנו מתחילים במערכת של תגמולים על מאמץ," אמרה ד"ר בקרי והושיטה לה ערימה של טבלאות ורשימות של מטרות. "רק עידוד, כמובן. פינוק קטן על לחישה... הפתעה על שיר."

זואי מצמצה וניסתה להבין איך תשלם על ההפתעות האלה, אם כבר עכשיו אין לה מושג מה הם יעשו כשיהיה קר מדי והארי לא יוכל להמשיך ללכת בסנדלים.

"אם זה לא יצליח, נוכל לנסות טיפול תרופתי."

זואי בהתה בה. לסמם את הילד היפה שלה? הם הגיעו לקצה - פשוטו כמשמעו: לקח להם שעתיים לחצות את לונדון ביום החם הזה כדי לפגוש קלינאית תקשורת מומחית, אחרי שמונה חודשים של המתנה לתור.

"את מדברת איתו הרבה?" שאלה ד"ר בקרי.

"אה־הא," אמרה זואי, שמחה סוף־סוף שיש משהו שאולי אינו באשמתה. "כן! אני באמת עושה את זה! כל הזמן!"

"טוב, תקפידי לא לדבר יותר מדי. אם את מבינה כל מה שהוא צריך ורוצה, אין לו מוטיבציה להתחיל לדבר. וזה מה שאנחנו צריכים."

ד"ר בקרי קמה. כשראתה את פניה ההמומות של זואי, היא חייכה.

"אני יודעת שלא קל לגלות שאין תרופת פלא," אמרה ואספה את כל החוברות שלה.

זואי הרגישה עוד גוש נוצר בגרונה.

"זה נכון," היא אמרה.

זה באמת היה קשה.

זואי ניסתה לחייך בעידוד אל הבן הקטן שלה. אבל בזמן שישבה באוטובוסים הצפופים מדי והרועשים מדי, ותלמידים צעקו וצרחו והתפרעו וצפו בסרטונים בקולי קולות בטלפונים שלהם, ויותר מדי אנשים נדחסו פנימה, וההתקדמות של האוטובוס היתה אטית עד כאב, והארי היה צריך לשבת עליה כדי לפנות מקום לאנשים אחרים ונרדמה לה הרגל, והיא ניסתה לחשב כמה כל זה עלה - המשמרת שפספסה, והבוסית שלה קסניה שכבר נגמרה לה הסבלנות אליה כי היא כל הזמן לוקחת ימי חופש, אפילו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את מקום העבודה - הכול היה יותר מדי. ואז, כשהם הגיעו סוף־סוף הביתה והיא סגרה מאחוריהם את הדלת הפנימית הזולה והמטונפת, והארי כבר נפל מהרגליים מרוב עייפות, היא מצאה על השטיח בכניסה מכתב שעמד להחמיר את המצב עוד יותר.

פרק 2

"למי השכרתם את האסם? הם לא יכולים לעזור?"

סורינדר מהטה ישבה במטבח הבית הקטן שלה בברמינגהאם, דיברה בטלפון וניסתה לתת עצות מועילות לחברתה נינה, שהגיבה כמו שרוב האנשים מגיבים כשנותנים להם עצות מועילות - פסלה את כולן בזו אחר זו.

נינה ניהלה חנות ספרים ניידת באזור הרמות בסקוטלנד. מצב העניינים הזה עמד להיעשות קצת בעייתי באופן זמני מכיוון שהיא התאהבה בחוואי חתיך למדי, והחורף היה ארוך וחשוך ובתוך הבית היה חמים ונעים במיוחד, והאמת היא שדברים כאלה פשוט קורים. היא ישבה לה בסקוטלנד וליטפה בכעס את הבטן הגדולה שלה. הם לא הספיקו לפרסם את המשרה בזמן.

"הם עובדים בחווה! הם עסוקים!"

"בטח יש מישהו שיכול לעזור. מה עם הבחורה הזאת שהיתה מסדרת אצלך?"

"איינזלי בקולג'. פשוט... כולם כאן כבר עובדים בשלוש עבודות. ככה זה כאן. פשוט אין מספיק אנשים."

נינה הביטה בחווה מבעד לחלון. הקציר התחיל וכולם עבדו. דמויות קטנות השתופפו בשדה הרחוק. האור היה זהוב, והרוח הרעידה את השיבולים בשדות השעורה. השנה היא קיבלה פטור מהקציר, אבל עדיין היתה צריכה להאכיל את כל העובדים. לכן היא חזרה לחווה כדי להכין מרק לכל מי שנשאר בשדה עד מאוחר.

"בכל מקרה," היא אמרה לבסוף. "תחשבי על זה."

"אני לא עוזבת את העבודה שלי כדי להחליף אותך בחופשת לידה!" אמרה סורינדר. "וזה לא אומר שאני לא אוהבת אותך, אז אל תתחילי עם זה בכלל."

אחרי השיחה נינה ישבה במטבח ונאנחה. הכול התחיל כל כך טוב. היא זכרה את היום שבו זה קרה: לנוקס השגיח על המלטות הטלאים בשדה העליון - האביב איחר להגיע והמון טלאים נולדו בתנאי מזג אוויר קשים, עם רוחות עזות ובמקרים רבים אפילו שלג. היא לא ידעה איך לנוקס יגיב. הוא כבר היה נשוי בעבר, והיא לא רצתה שיחשוב שהיא רוצה ממנו משהו - היא היתה מאושרת מהמצב כפי שהוא. והוא לא היה רוצה יותר מדי המולה. הוא לא הטיפוס.

דעתה היתה מוסחת כל כך באותו היום בחנות הספרים, שהיא ניסתה פעמיים למכור לגברת מקגיצ'ין את אותו רומן של דורותי ויפל, מה שהיה עלול לגרום לתקרית דיפלומטית קטנה. היא גם חילקה את החוברות הלא נכונות להכנה לבחינה ומצאה את עצמה מנסה להחביא מאחורי הגב עותק של "למה לצפות בשנה הראשונה" בכל פעם שמישהו עלה במדרגות מסחרית הספרים הקטנה, עם הנברשת התלויה ומדפי הספרים התכולים, הפוף בפינת הילדים והשולחן הקטנטן, שעכשיו היה עליו מסופון לתשלום אלחוטי שנינה היתה גאה בו מאוד (כשהוא פעל, אם הרוח העיפה במקרה את הרשת האלחוטית בכיוון הנכון), אבל רבים מהתושבים הוותיקים יותר של קירינפייף נרתעו ממנו כאילו היה מעשה כשפים.

בסוף היום עלתה נינה במסחרית שלה במעלה הגבעה, בדקה מה קורה עם הצלי שהשאירה בבוקר בסיר לבישול אטי ובירכה לשלום את לנוקס התשוש בחיוך רך ובנשיקה עמוקה. "ספר?" היא שאלה אחרי ארוחת הערב.

"אוח, נינה. היה לי בלגן קטן עם הפרות, את יודעת," הוא אמר. אבל אז הוא ראה את פניה.

"כן, בסדר, רק קצת." הוא משך אליו את כלב הרועים כוסברה כדי שישכב מתחת לזרועו.

בלב הולם בפראות הוציאה נינה את הספר שבחרה מתוך שקית הנייר הממוחזרת הקטנה שהשתמשה בה כדי להסתיר את הכריכה. לספר קראו פשוט "שלום" והוא לווה בציורים יפהפיים וקצת מופשטים שהראו כיצד תינוק לומד לראות: בהתחלה בשחור ולבן ומטושטש מאוד בקצוות, אבל ככל שהדפים התקדמו נעשתה התמונה חדה יותר ונוספו לה צבעים - מתנועת העננים ועד לתחושה של הרוח - ובעמוד האחרון הופיע איור מפורט ומצויר להפליא של תינוק ואם בוהים זה בעיניו של זה, ונכתבה מילה אחת בלבד: "שלום".

במקום להירדם כמו תמיד, לנוקס נותר קפוא ונוקשה כשקולה של נינה רעד עם כל דף שהעבירה. הוא בהה בה כאילו מעולם לא ראה אותה לפני כן. אפילו כוסברה נשאר ער בגלל האווירה בחדר.

כשסיימה לקרוא, נינה סגרה בנחישות את הספר הקשיח הקטן בידיים רועדות מעט והשפילה את עיניה. שתיקה ארוכה השתררה. שום קול לא נשמע חוץ מתקתוק השעון העתיק, שעוד היה צריך למתוח פעם בשבוע, על מזנון העץ הישן. טיק, טק, טיק, טק.

נינה לא יכלה לשאת את זה עוד. היא נשאה לאט את מבטה. לנוקס לטש בה עיניים בתדהמה.

"כדאי שתגיד לי עכשיו אם אתה שמח," היא אמרה במהירות.

"אה!" הוא אמר. ובדרכו הבלתי משתפכת הוסיף, "אוקיי."

נינה הביטה בפניו בדאגה.

"אני יודעת שלא דיברנו על זה," היא אמרה. "מצד שני, גם לא דיברנו נגד זה..."

הוא הנהן.

"כן," אמר.

"עכשיו זה אחד הרגעים האלה שדיברנו עליהם פעם," אמרה נינה, "שאתה צריך לעשות את הקטע הזה של לדבר. כאילו, זה משמח אותך? אתה מאושר?"

הוא הסתכל עליה בבלבול.

"ברור," הוא אמר, כאילו לא האמין שהיא בכלל העלתה בדעתה שירגיש אחרת.

"כאילו, אנחנו באמת עושים את זה הרבה," מלמלה נינה. "ובדרך כלל זה מה שקורה."

"כן, תודה על ההסבר. את יודעת, אני חוואי."

היא הביטה בו בפנים קורנות, והוא הושיט אליה ידיים ומשך אותה אל חיקו ונישק אותה ברוך. ידיו טיילו אל הבטן שלה.

"זאת עדיין רק אני שם," אמרה נינה. "נראה לי שכרגע זה לא יותר מאפון קטן."

"טוב, גם זה מוצא חן בעיני. אז... מתי?"

"נובמבר? חשבתי שיהיה נחמד לחגוג יום הולדת בחודש ממש רטוב ומשעמם, כשאי־אפשר לעשות שום דבר."

הוא נאנח ארוכות והשעין את ראשו הגדול על ראשה הקטן.

"טוב," אמר. "זה יהיה... זה יהיה..."

נינה צחקה. "תגיד משהו."

שתיקה ארוכה השתררה והוא חיבק אותה עוד יותר חזק.

"מושלם," אמר לבסוף בקול שקט מאוד. "זה יהיה מושלם."

והם נשארו כך עוד המון זמן.

אז זה היה בסדר. אבל כל השאר - פחות.

פרק 3

זואי התקשרה לג'ז. היא לא ראתה אותו כבר שבועות.

היא תהתה כמו תמיד איך לכל הרוחות הגיעה למצב הזה. ובכלל איך החיים מתגלגלים?

אוי, ג'ז. דיג'יי־על. איפה להתחיל? הוא הגיע במקור מברמינגהאם ונראה הרבה יותר צעיר מ-28 שנותיו נכון להיום.

הוא וזואי מעולם לא גרו יחד. היא מעולם לא פגשה את המשפחה שלו - כן, היא יודעת שעכשיו אתם שואלים את עצמכם, "מטומטמת אחת, למה לכל הרוחות נכנסת להיריון ממנו?" ודעו לכם שזה פחות או יותר מה שאמא שלה וכל החברות שלה אמרו לה, רק בדרך עוד יותר בוטה.

על פי קו ההגנה שלה, שכרגע נראה רעוע אפילו יותר ממצבה הכלכלי, ג'ז היה - ועדיין - מושך ביותר, עם ריסים שמתעגלים מעלה כמעט עד לקו השיער, כתפיים רחבות, רגליים ארוכות... זואי ניסתה. באמת שהיא ניסתה. וגם ג'ז ניסה, לפחות לזמן מה. אבל כמו שהוא אמר בכנות מוחלטת, להיות כבול לילד קטן זה לא הקטע שלו, מותק.

הם שכרו דירת חדר בוומבלי, וזואי ייפתה אותה כמיטב יכולתה, אפילו שהטפט התקלף ובמסדרון היה ריח נורא של בישולים והיא אף פעם לא הצליחה לעבור עם העגלה בין האופניים של הדיירים האחרים.

זואי לקחה חופשת לידה קצרצרה (למרבה האירוניה, היא עובדת בגן ממש נחשב - נחשב מדי בשביל שתוכל לשלוח אליו את הילד שלה), וג'ז ניסה להתמסד קצת ומצא עבודה משרדית, וכשהארי נולד (בלידה רגועה ועניינית מנקודת מבטה של המיילדת, ובלידה טראומטית ומופלאה מנקודת מבטה של זואי), לתקופה קצרה שניהם שכחו מכל הדברים האחרים והתענגו על היופי שלו. כמה הוא נפלא, כמה הוא מושלם - הציפורניים הוורודות הקטנטנות, הריסים של אבא שלו, העיניים הישנוניות והשפתיים המשורבבות. הוא היה תינוק שקט - נוח ואהוב מאוד - והחברים שלהם, שכולם עוד היו צעירים ויצאו כל הזמן למועדונים ונסעו לפסטיבלים, קפצו לבקר והביאו מתנות שלא היה להם איפה לשים והרעיפו עליהם המון תשומת לב, ואמא של זואי הגיעה לביקור מספרד והתרגשה מכל דבר עד דמעות ולרגע, רק לרגע, זואי חשבה שאולי הכול יהיה בסדר.

ואז ג'ז החליט שאולי הוא יֵצא לבירה או שתיים עם החברים ויתַקלט קצת פה ושם, ואז הוא לא הצליח לקום בזמן לעבודה, ומדי פעם לא היה לו כוח לטפל בהארי, כמובן. הוא היה תינוק חמוד והכול, אבל עכשיו זואי הבינה שהקטע עם תינוקות הוא שהם שם כל הזמן, כל שנייה בכל יום, ואם לא מסתכלים עליהם לרגע אחד, הם בטח ייחנקו למוות או משהו.

כדי להפסיק לריב ג'ז הפסיק יותר ויותר לחזור הביתה, ובאותה שנה הקיץ היה חם כל כך. ולא היו להם מרפסת או גינה, וזואי בהתה כל יום בארבעת הקירות בדירת החדר שלהם והרגישה כמו האישה שהיתה כלואה בחדר בסרט ההוא.

אבל שום דבר לא כלא את זואי בחדר, מלבד העובדה שלא היה לה כסף לעשות כלום חוץ מלעבוד ולשבת. כלום. במחזוריות השטנית הזאת של לונדון, היא חזרה לעבודתה בגן המדהים והנחשב שילדי עשירים קיבלו בו אוכל אורגני ותוכניות העשרה במתמטיקה, אבל היא יכלה לעשות את זה רק מפני שהשאירה את הארי במשפחתון בסיסי ביותר, שבו הילדים כנראה ראו טלוויזיה כל היום.

וכששאלה את ג'ז על העתיד, הוא היה מתחיל מיד ריב ענקי ויוצא בסערה ולא חוזר הביתה ימים שלמים, וזואי היתה מאכילה את הארי באוכל הטחון הכי זול שהצליחה להשיג ויושבת בדירת החדר שלה ותוהה מה לכל הרוחות קרה לה, לזואי אוקונל בת ה-28, אשת מקצוע צעירה ומבטיחה ששקלה להירשם לתואר שני ויום אחד לנהל גן משלה. אבל עכשיו היא כאן. תקועה. עם פירורים של דגני בוקר בשיער וילד שמשהו לא בסדר איתו, ואחרי שתי נסיעות באוטובוס לבית חולים בקצה האחר של העיר, שם פחות או יותר אמרו לה להסתדר לבד, היא חזרה הביתה ומצאה מכתב שמודיע על "עדכון" בדמי השכירות.

היא ידעה שזה יקרה. היא צפתה את זה. בפינת הרחוב נפתח בית קפה אורגני חדש. נפתחה חנות לפירות ים. היו שמועות על סופרמרקט יוקרתי. בשביל רוב השכנים שלה, אלה היו חדשות טובות. בשבילה אלה היו רוחות של שינוי שבישרו רעות. בעל הבית שלה רצה שהיא תצא משם כדי שיוכל להכניס במקומה לדירה זוג צעיר, עשיר ונחמד. ובאמת, הירקן השכונתי תלה שרשרת נורות מחוץ לחנות וצבע את הקירות בגוון ירקרק, וחנות חומרי הבניין מיתגה את עצמה מחדש כ"ווינטג'". היו שמועות על יצירה של בנקסי (לזואי התחשק להרוג אותו). הג'נטריפיקציה הגיעה לשכונה וצבעה אותה בגוונים "אותנטיים". ועכשיו גם זואי היתה על הכוונת.

המכתב נח על השולחן בכניסה. זואי לא הבינה איך חפץ תמים כל כך יכול להיראות זדוני כל כך, אבל היא פחדה לגעת בו.

לא היה שום סיכוי שהיא תוכל לשלם יותר. שום סיכוי בעולם. והבטחת ההכנסה שלה לא תעזור. אם ג'ז לא יוכל לממן את השכירות, היא הבינה כשבהתה בפיסת הנייר, היא תוכל רק להכריז עליהם כמחוסרי דיור ולהשליך את יהבה על המועצה של בארנט, אבל זה היה רעיון מבעית, ומי יודע לאן הם יגיעו ככה. היא לא יכולה לעשות את זה. היא לא יכולה להיות מחוסרת דיור. זה מגוחך, זה מטורף.

אולי היא יכולה לעבור לספרד, לגור בדירה הקטנטנה של אמא שלה, למצוא עבודה באיזה בר... יש שם המון עבודה בברים. אבל לעבור לארץ אחרת... הבן שלה עוד לא אמר מילה אחת אפילו באנגלית.

הדופק שלה התחיל להאיץ מרוב לחץ. הארי חיפש את הטאבלט הישן והסדוק שלהם והרים אותו.

מה היא יכולה לעשות? ידיה רעדו. היה ביקוש גבוה למטפלות שמתגוררות בבית המשפחה, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת גם ילד. ואף משרה יומית שהיא יכלה למצוא לא היתה בשכר גבוה מספיק. היא החניקה יבבה והתקשרה לג'ז, או בעצם שלחה לו ווטסאפ כי הוא אף פעם לא ענה לטלפון כשראה שזאת היא. היא התעקשה להיפגש.