אהבה מהספרים

פתח דבר

כשספרים הם החיים שלך — או במקרה שלי, העבודה שלך — את לומדת לנחש לאיזה כיוון הולך הסיפור. הדימויים, הארכיטיפים, הפיתולים הנפוצים בעלילה, הופכים במוחך לקטלוג מסודר היטב, המחולק לפי קטגוריות וסוגות.

הבעל הוא הרוצח.

החנונית עוברת מהפך, ובלי המשקפיים שלה היא פשוט פצצה.

הבחור זוכה בליבה של הבחורה — או הבחורה השנייה.

מישהו מסביר מושג מדעי סבוך, ומישהו אחר תמיד שואל, ״המממ, אפשר לקבל את זה בשפה פשוטה?״

הפרטים אמנם משתנים מספר לספר, אך האמת היא שאין חדש תחת השמש.

קחו לדוגמה את סיפור האהבה שמתפתח בעיירה קטנה.

כזה שבו טיפוס מצליחן וציני מניו יורק או מלוס אנג'לס נשלח לעיירה קטנה בארצות הברית — אולי כדי לקנות חווה משפחתית של עצי אשוח לחג המולד שעומדת לפשוט את הרגל, ולהקים במקומה תאגיד חסר נשמה.

אבל במהלך שהותו של הטיפוס העירוני בעיירה הקטנה, דברים משתבשים. כי מיותר לציין שחוות עצי האשוח — או המאפייה, או כל עסק פושט רגל שהגיבור נשלח להרוס סופית — נמצאת בבעלותה של אישה מושכת להפליא, ומובן שהאישה פנויה לחיזורים.

ומובן שבעיר הגדולה, לגיבור הראשי שלנו יש בת זוג. מישהי חסרת רחמים שמעודדת אותו לעשות את מה שתכנן לעשות מלכתחילה ולהרוס חיים של אחרים בתמורה לקידום רציני. היא מתקשרת אליו, ובמהלך השיחה היא קוטעת שוב ושוב את דבריו ונובחת באוזנו עצות חסרות לב תוך כדי רכיבה על אופני הפֶּלוֹטוֹן שלה.

ברור לך שהיא אישה רעה, כי השיער שלה צבוע בגוון לא טבעי של בלונד ומשוח לאחור בשמן סטייל שרון סטון ב'אינסטינקט בסיסי'. ואם זה לא מספיק, היא גם שונאת קישוטים לחג המולד.

ככל שגיבורנו מבלה את זמנו עם האופה/התופרת/החוואית המקסימה... משהו בתוכו משתנה. הוא מגלה את המשמעות האמיתית של החיים!

ואז הוא חוזר הביתה, לאחר שחל בו מהפך של ממש בזכות אהבתה של אישה טובה. והוא מבקש מחברתו מלכת הקרח לצאת איתו לטיול. אבל היא פוערת את פיה ושואלת משהו כמו, נראה לך, בנעלי המאנוֹלוֹ האלה?

אני מבטיח לך שתיהני, הוא אומר לה. ותוך כדי הליכה הוא מבקש ממנה להרים את הראש ולהביט בכוכבים.

רק שהיא צווחת עליו, אתה יודע שאסור לי להרים את הראש! בדיוק עשיתי בוטוקס!

ואז מגיעה ההתגלות: הוא לא יכול לחזור לחייו הישנים. והוא גם לא רוצה! אז הוא שם קץ לקשר הקר והלא־מספק שהיה לו ומציע נישואים לאהובתו החדשה (בשביל מה לצאת לדייטים?).

בשלב זה את כבר צורחת לתוך הספר, אתה בכלל לא מכיר אותה! מה השם האמצעי שלה, יא אפס? ובצד השני של החדר, אחותך ליבּי משתיקה אותך וזורקת לך פופקורן על הראש בלי לשאת את מבטה מהספר המנוילן והמקומט ששאלה מהספרייה.

בדיוק בגלל זה אני מאחרת עכשיו לפגישת הצהריים שלי.

כי אלו החיים שלי. זו הקלישאה ששולטת בימיי. זה הארכיטיפ שעליו הולבשו הפרטים הקטנים של חיי.

אני הבחורה העירונית. לא זו שפוגשת חוואי לוהט. השנייה.

הסוכנת הספרותית החמוצה והמטופחת, שקוראת כתבי יד ממרומי הפֶּלוֹטוֹן שלה בשעה ששומר מסך של תמונת חוף שלווה צף לו מבלי משים על צג המחשב שלה.

אני זו שזורקים אותה.

קראתי כבר את הסיפור הזה, וגם חוויתי אותו מספיק פעמים כדי לדעת שזה שוב קורה, ממש ברגעים אלה, בזמן שאני מפלסת את דרכי בין המוני הולכי הרגל של שעות הצהריים המאוחרות במידטאון מנהטן, והטלפון הנייד צמוד לאוזני.

הוא עדיין לא אמר את זה, אבל השערות כבר סומרות על עורפי והבור נפער עמוק בבטני, כשהוא מתמרן את השיחה אל אותה נפילה מצוק גבוה, ממש כמו בסרט מצויר.

גרנט היה אמור לשהות בטקסס רק שבועיים, מספיק כדי לעזור לסגור עסקה בין החברה שלו למלון הבוטיק שהם ניסו לרכוש מחוץ לסן אנטוניו. לאחר שכבר חוויתי שתי פרידות בנסיבות דומות של פוסט־נסיעת־עבודה, הגבתי לבשורה על הנסיעה הקרובה שלו כאילו הודיע זה עתה שהחליט להתגייס לחיל הים והוא אמור להישלח לארץ רחוקה למחרת בבוקר.

ליבּי ניסתה לשכנע אותי שאני סתם מגזימה, אך האמת היא שלא הופתעתי כשגרנט פספס את שיחת הטלפון הלילית שלנו שלוש פעמים ברציפות, או כשקיצר שתי שיחות אחרות. ידעתי מראש איך זה ייגמר.

ואז, לפני שלושה ימים, שעות לפני הטיסה שלו חזרה הביתה, זה קרה.

כוח עליון השאיר אותו בסן אנטוניו הרבה מעבר למתוכנן. התוספתן שלו התפוצץ.

תיאורטית, יכולתי להזמין טיסה עוד באותו רגע ולבקר אותו בבית החולים. אבל הייתי באמצע מכירת ענק וידעתי שאני חייבת להיות דבוקה לטלפון הנייד שלי, ועם גישה טובה לאינטרנט האלחוטי. הלקוחה שלי סמכה עליי. זו הייתה בשבילה הזדמנות משנה חיים. וחוץ מזה, גרנט דאג להזכיר לי שכריתת תוספתן היא הליך שגרתי למדי. המילים המדויקות שבהן השתמש היו, ״זה לא כזה סיפור.״

אז נשארתי, ועמוק בפנים ידעתי שאני משחררת את גרנט לחסדי האֵלים מהרומן־הרומנטי־בעיירה־קטנה, שיבחשו בסיפור כמו שרק הם יודעים.

והנה, כעבור שלושה ימים, כשאני כמעט דוהרת בספרינט לארוחת צהריים מאוחרת בעקבי המזל שלי ומפרקי אצבעותיי הלבנים מתהדקים אל מכשיר הטלפון שלי, מפלח את גופי המסמר האחרון שננעץ בארון הקבורה של מערכת היחסים הזו, בדמות קולו של גרנט.

״תחזור על זה שוב.״ התכוונתי לשאול שאלה, אבל היא בוקעת מפי כמו פקודה.

גרנט נאנח. ״אני לא חוזר, נורה. אני מרגיש שהמון דברים השתנו אצלי בשבוע האחרון.״ הוא מצחקק. ״שאני השתניתי.״

טלטלה מזעזעת את ליבי הקר, העירוני. ״מה היא, אופה?״ אני שואלת.

הוא שותק לרגע. ״סליחה?״

״האם היא אופה?״ אני שוב שואלת, כאילו זו השאלה הסבירה ביותר לשאול את החבר שלך בדיוק כשהוא זורק אותך בטלפון. ״האישה שבגללה אתה עוזב אותי.״

בסופה של שתיקה קצרה הוא נכנע: ״היא הבת של בעלי המלון. הם החליטו לא למכור. החלטתי להישאר, לעזור להם לנהל אותו.״

אני מתקשה להתאפק: וצוחקת. זו תמיד הייתה התגובה המוכנית שלי לבשורות רעות. אולי בגלל זה זכיתי בתפקיד הנבל הרשע גם בחיים שלי, אבל מה הייתי אמורה לעשות? להפוך לשלולית בוכייה שנמסה לתוך המדרכה הסואנת? איך זה בדיוק היה עוזר לי?

אני נעצרת מחוץ למסעדה ומעסה קלות את עיניי. ״אני רק רוצה לוודא שהבנתי נכון,״ אני אומרת לו, ״אתה מוותר על העבודה המדהימה שלך, על הדירה המדהימה שלך, וגם עליי, ועובר לגור בטקסס. רק כדי להיות עם מישהי שהדרך הטובה ביותר לתמצת את הקריירה שלה היא הבת של בעלי המלון?״

״יש בחיים דברים חשובים יותר מכסף ומקריירה מפוארת, נורה,״ הוא מסנן לעברי.

אני שוב צוחקת. ״עדיין לא הבנתי אם אתה באמת רציני.״

גרנט הוא בנו של איל מלונות מיליארדר. במקרה שלו, הביטוי ״נולד עם כפית זהב בפה״ הוא לגמרי לשון המעטה. גרנט כנראה ניגב את התחת עם נייר טואלט מעלי זהב.

מבחינתו, הלימודים באוניברסיטה היו עניין פורמלי בלבד. וגם ההתמחות הייתה עניין פורמלי. לעזאזל, אפילו ללבוש מכנסיים בבוקר היה עניין פורמלי בלבד! הוא התקבל לעבודה בזכות נפוטיזם צרוף.

וזה בדיוק מה שהופך את המשפט האחרון שלו לאירוניה בהתגלמותה.

אני כנראה הוגה בקול את המחשבה שחולפת במוחי, כי הוא דורש לדעת, ״מה זה אמור להביע?״

אני מציצה פנימה מבעד לחלון המסעדה, ואז בודקת מה השעה על צג הטלפון שלי. אני מאחרת — ואני אף פעם לא מאחרת. זה לא בדיוק הרושם הראשוני שרציתי להשאיר.

״גרנט, אתה בחור בן שלושים וארבע שאמור לרשת מיליארדים. לגבי רובנו, עבודה היא בעיקר אמצעי להניח אוכל על השולחן.״

״את מבינה?״ הוא שואל. ״זו בדיוק השקפת העולם שהחלטתי לסלק מהחיים שלי. לפעמים את מה־זה קרה, נורה. צַ'סְטיטי ואני בסך הכול רוצים...״

באמת שזה לא בכוונה — אני לא מנסה להיות מגעילה — כשאני פורצת בצחוק למשמע השם שלה. אבל תמיד כשקורים לי דברים רעים להחריד, אני מרגישה שאני יוצאת מתוך הגוף שלי. שאני צופה מהצד בכל מה שקורה וחושבת לעצמי, באמת? זה מה שבחר היקום לעשות? זה קצת קיטשי מדי, לא?

במקרה המסוים הזה, נדמה שהיקום בחר להוביל את החבר שלי היישר לזרועותיה של אישה שנקראת על שם היכולת לשמר את קרום הבתולים. כאילו, זה באמת מצחיק.

הוא מתנשף בכעס מצידו השני של הקו. "הם אנשים טובים, נורה. מלח הארץ. מסוג האנשים שהייתי רוצה להידמות להם. תקשיבי, נורה, אל תשחקי אותה נסערת..."

״מי משחק אותה?״

״גם ככה אף פעם לא היית זקוקה לי...״

״ברור שלא!״ עבדתי קשה כדי לבנות חיים שהם לגמרי שלי, כדי שאיש לא יוכל למשוך את השטיח הקוסמי מתחת לרגליי ולהפיל אותי על התחת.

״את לא נשארת לישון אצלי אפילו פעם...״ הוא מאשים כעת.

״כי המזרן שלי הרבה יותר טוב!״ חקרתי את הנושא במשך תשעה וחצי חודשים לפני שקניתי אותו. כמובן, זה פחות או יותר גם המחקר שאני עושה לפני שאני יוצאת לדייט, ובכל זאת, אני חוזרת תמיד לאותה נקודה.

״אז אל תעמידי פנים ששברתי לך את הלב,״ אומר לי גרנט. ״אני בכלל לא בטוח שאפשר לשבור לך את הלב.״

שוב, אני צוחקת.

כי בעניין הזה הוא בהחלט טועה. אבל אחרי שהלב שלךְ נשבר באמת לרסיסים, שיחת טלפון כזו היא קלי קלות. בקושי עווית קלה, אולי לחישה. בטח לא שיברון.

רק שגרנט תפס מומנטום: ״בחיים לא ראיתי אותך אפילו בוכה.״

על לא דבר, אני שוקלת לומר. כמה פעמים אמרה לנו אימא, תוך כדי צחוק מבעד לדמעות, שהמאהב האחרון שלה הטיח בה שהיא פשוט רגשנית מדי?

וזה בדיוק העניין עם נשים. אין דרך טובה להיות אישה. אם את מחצינה את הרגשות שלך, את סתם היסטרית. ואם את מסתירה אותם כדי שהחבר שלך לא יצטרך להתמודד איתם, את כלבה חסרת לב.

״אני חייבת לנתק, גרנט,״ אני אומרת לו.

״כמובן,״ הוא עונה.

מתברר שגם הניסיון שלי לעמוד בהתחייבויות קודמות שלי הוא הוכחה נוספת לכך שאני רובוטית פריג'ידית ושטנית, שישנה במיטה העשויה משטרות של מאה דולר ומיהלומים לא מלוטשים (הלוואי).

אני מנתקת את השיחה בלי לומר שלום ומסתתרת מתחת לגגון המסעדה. אני נושמת נשימה עמוקה, מייצבת, ומחכה לראות אם יגיעו הדמעות. אבל הן לא באות. הן אף פעם לא באות. וזה בסדר גמור.

יש לי עבודה לעשות, ובניגוד לגרנט, אני גם מתכוונת לעשות אותה, למען עצמי ולמען כל השאר בסוכנות הספרותית נגוּיֶן.

אני מחליקה את שערי לאחור, זוקפת כתפיים ונכנסת פנימה, ואת פניי מקדם פרץ רוח של מזגן שמכסה את זרועותיי בעור ברווז.

זו שעה מאוחרת יחסית לארוחת צהריים, וקהל הסועדים דליל. אני מזהה את צ'רלי לַסְטרָה קרוב לירכתי המסעדה, לבוש כולו שחור כמו הערפד העירוני של עולם המו״לות.

מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל בדקתי בקפידה את ההכרזה ב'פַּבְּלישֶרז ויקְלי' על קידומו לעורך בכיר בהוצאת הספרים ווֹרטוֹן האוּס, וצרבתי את תמונתו בזיכרוני: הגבות העבותות והכהות, העיניים החומות־בהירות, הקמט הקל בסנטרו מתחת לשפתיו המלאות. יש לו שומה כהה על הלחי, ולו היה אישה, היא בהחלט הייתה נחשבת נקודת חן.

הוא גם נראה צעיר, אולי באמצע שנות השלושים לחייו, עם פנים שהיה אפשר לתאר כבייבי פייס, אלמלא נראה עייף כל כך ולולא האפור שנזרה בשערו.

חוץ מזה, הוא גם זועף. או מחמיץ פנים. שפתיו קפוצות. מבטו זועף. קפוּצ־עֵף.

הוא מעיף מבט בשעונו.

זה לא סימן טוב. רגע לפני שיצאתי מהמשרד, הבוסית שלי, איימי, הזהירה אותי שצ'רלי קצר רוח, אבל זה לא ממש הדאיג אותי. אני מאוד דייקנית.

אלא אם כן זורקים אותי בטלפון. כי מתברר שאז אני מאחרת בשש וחצי דקות.

״היי!״ אני מתקרבת אליו ומושיטה לו את ידי. ״נורה סטיבנס. נעים מאוד לפגוש אותך, סוף־סוף, פנים אל פנים.״

הוא מזדקף, והכיסא שלו חורק על הרצפה. בגדיו השחורים, תווי פניו הכהים והתנהלותו הכללית משפיעים על החדר פחות או יותר כמו חור שחור. הם שואבים מתוכו את כל האור ויונקים אותו פנימה.

רוב האנשים רואים בשחור שילוב בין מקצוענות לעצלנות, אבל עליו זה נראה כמו בחירה מושכלת, אולי כי הצירוף הזה של סוודר נוח מצמר איכותי, מכנסיים מחויטים ונעלי אוקספורד משווה לו נופך של סלבּ שנתפס ברחוב בעדשת המצלמה של פּפּראצוֹ. אני תופסת את עצמי מחשבת במוחי כמה בדיוק הוא לובש בדולרים. ליבּי קוראת לזה ״תכסיס בורגני מטריד״, אבל אני פשוט אוהבת דברים יפים, ולא פעם אני שוטפת את העיניים בחנויות המקוונות רק כדי להרגיע את עצמי אחרי יום מלחיץ במיוחד.

את האאוּטפיט של צ'רלי הייתי אומדת בשמונה מאות עד אלף דולר. זה פחות או יותר בטווח המחירים שלי, האמת, אף שאת כל פריטי הלבוש שעליי קניתי יד שנייה, מלבד הנעליים.

הוא בוחן את ידי המושטת במשך שתי שניות ארוכות, ואז הוא לוחץ אותה. ״איחרת.״ הוא שב ומתיישב, ולא טורח להיישיר אליי מבט.

מעניין אם יש משהו גרוע יותר מאדם שחושב שגינוני החברה לא חלים עליו רק משום שנולד עם פנים נאות למדי ועם ארנק תפוח. גרנט מיצה את מנת הסובלנות היומית שלי לאידיוטים נפוחים מחשיבות עצמית. ובכל זאת, אני חייבת לשחק את המשחק הזה, למען הסופרים שלי.

״אני יודעת,״ אני עונה ומחייכת חיוך מתנצל, אבל לא באמת מתנצלת. ״תודה שחיכית לי. הרכבת שלי נעצרה על הפסים. אתה יודע איך זה.״

עיניו מתרוממות אל פניי. הן נראות עכשיו כהות יותר, כהות כל כך שקשה לראות קשתיות סביב האישונים האלה. הבעת פניו מעידה על כך שלא, הוא לא יודע איך זה כשרכבות נעצרות על הפסים, אם מסיבות טרגיות ואם שגרתיות.

סביר להניח שהוא בכלל לא נוסע ברכבת התחתית.

הוא בטח נוסע לכל מקום בלימוזינה שחורה ומבריקה או בכרכרה גותית הרתומה לרביעיית סוסי קלַיידסדֵייל גזעיים.

אני משילה מעליי את הבלייזר (בדוגמת אִדְרָה, איזבּל מאראן) ומתיישבת מולו. ״הזמנת כבר?״

״לא,״ הוא עונה. ולא מוסיף מילה.

תקוותיי נגוזות מרגע לרגע.

קבענו את פגישת ההיכרות הזו כבר לפני שבועות. אבל ביום שישי האחרון שלחתי לו כתב יד חדש של אחת הלקוחות היותר ותיקות שלי, דאסטי פילדינג. עכשיו אני תוהה אם כדאי לי בכלל להעביר מי מהסופרים שלי לידיו של האיש הזה.

אני מרימה את התפריט שמונח לפניי. ״יש להם סלט מופלא עם גבינת עיזים.״

צ'רלי סוגר את התפריט שמולו ומביט בי ארוכות. ״לפני שנמשיך,״ הוא אומר בקול צרוד ונמוך מטבעו, ואז מופיע קמט בין גבותיו השחורות והסמיכות, ״אני מוכרח לומר שהספר החדש של פילדינג פשוט בלתי קריא.״

הלסת שלי נשמטת. אין לי מושג מה לומר. קודם כול, כי בכלל לא התכוונתי להעלות את נושא הספר. אם צ'רלי התכוון לדחות אותו, הוא היה יכול לעשות זאת במייל. וגם בלי להשתמש בביטוי בלתי קריא.

חוץ מזה, כל אדם הגון היה מחכה עד שתונח לכל הפחות סלסילת לחם על השולחן לפני שהיה מטיח עלבונות.

אני סוגרת את התפריט שלי ומשלבת את כפות ידיי על השולחן. ״לטעמי, זה הטוב ביותר שהיא כתבה עד כה."

דאסטי הוציאה לאור כבר שלושה ספרים, מופלאים אחד־אחד, אם כי אף אחד מהם לא נמכר היטב. המו״ל האחרון שלה סירב ליטול סיכון נוסף, ולכן היא חזרה לשוק, בחיפוש אחר בית חדש לרומן הבא שלה.

אוקיי, בסדר, אולי זה לא הספר האהוב עליי, אבל יש לו סיכוי עצום להצליח מסחרית. ועם העורך הנכון, אין לי ספק שהספר יזכה להצלחה מסחררת.

צ'רלי נשען לאחור, ומבטו הנוקב וחד ההבחנה מצמרר את עמוד השדרה שלי. נדמה שהוא מביט היישר לתוכי, נובר במעטפת הנימוס הנוצצת ומגלה את הקצוות המשוננים שמתחת. המבט שלו אומר, תמחקי את החיוך הקפוא מהפרצוף שלך. את לא עד כדי כך נחמדה.

הוא מסובב את כוס המים שלו על השולחן. ״הטוב ביותר שהיא כתבה עד כה הוא 'תהילת הדברים הקטנים',״ הוא אומר כעת, כאילו הספיקו לו שלוש שניות של קשר עין כדי לקרוא את מחשבותיי הכמוסות ביותר ולדעת שהוא מדבר בשם שנינו.

האמת היא ש'תהילת' היה אחד הספרים האהובים עליי בעשור האחרון, אבל זה לא אומר שהספר הנוכחי הוא זבל.

אני מתעקשת, ״הספר הזה לא פחות טוב ממנו. הוא פשוט שונה — אמנם פחות מאופק, אבל זה רק מעניק לו נופך קולנועי.״

״פחות מאופק?״ צ'רלי מצמצם את עיניו לעברי. הצבע החום־זהוב חלחל בחזרה לתוך עיניו, כך שלפחות אין לי תחושה שהן עומדות לחרוך בי חורים. ״זה כמו שתגידי שצ'רלס מנסון היה גורו של לייף סטייל. אולי זה נכון, אבל זו לא הפואנטה. אתה קורא את הספר ומקבל את הרושם שמישהו צפה בפרסומת של שרה מקלכלן לצער בעלי חיים, ואז חשב לעצמו, ומה אם כל הגורים ימותו בשידור?״

צחוק עצבני בוקע מגרוני. ״בסדר גמור. אז הספר הזה הוא לא לטעמך,״ אני עונה לו ברתחה. ״אבל אולי יהיה יעיל יותר אם תסביר לי מה כן אהבת בספר. כדי שלפחות אדע מה כן לשלוח לך בעתיד.״

שקרנית, אומר לי מוחי. אין לך שום כוונה לשלוח לו ספרים נוספים.

שקרנית, אומרות לי גם עיני הינשוף המטרידות של צ'רלי. אין לך שום כוונה לשלוח לי ספרים נוספים.

ארוחת הצהריים הזו — מערכת היחסים הפוטנציאלית הזאת — גוססת עוד לפני שהחלה.

צ'רלי לא רוצה לעבוד איתי, וגם אני לא רוצה לעבוד איתו, ובכל זאת נראה שהוא לא זנח לגמרי את גינוני החברה המקובלים, כי הוא שוקל ברצינות את השאלה שלי.

״הוא רגשני מדי לטעמי,״ הוא אומר לבסוף. ״והדמויות נשמעות כמו קריקטורה...״

״יש להן מוזרויות,״ אני מתקנת. ״תמיד אפשר להוריד את המינון, אבל יש בספר הרבה מאוד דמויות — והמוזרויות שלהן עוזרות לקורא להבחין ביניהן.״

״ותפאורת הרקע...״

״מה רע בתפאורת הרקע?״ בתפאורת הרקע של 'פעם בחיים' טמון כל קסמו של הספר. ״סאנשיין פוֹלז כובשת.״

צ'רלי נוחר בבוז וממש מגלגל את עיניו. ״התיאור שלה לגמרי לא מציאותי.״

״זה מקום אמיתי,״ אני מוחה. דאסטי תיארה את העיירה ההררית הקטנה כמקום אידילי כל כך, שטרחתי לחפש אותה בגוגל. סאנשיין פוֹלז שבקרוליינה הצפונית היא עיירה קטנה, מעט מחוץ לאשוויל.

צ'רלי מניד את ראשו. הוא נראה כעוס. נו, מילא, זה נכון גם לגביי.

הוא לא מוצא חן בעיניי. אם אני הארכיטיפ של האישה העירונית, אז הוא הארכיטיפ של הפוץ ששום דבר לא מרצה אותו. הוא המיזנתרופ, הוא מוישה אופניק, הוא היתקליף במחצית השנייה של הרומן, הוא המאפיינים הכי גרועים באישיותו של מר נייטלי.

וחבל שכך, כי יש לו מוניטין של עורך עם מגע של קסם. כמה מחבריי הסוכנים מכנים אותו מידאס. ובמילים אחרות, ״המלך ההוא עם מגע הזהב״ (אם כי יש להודות שיש גם אחרים שמכנים אותו ענן סערה. ובמילים אחרות, ״הוא מוריד גשם של דולרים, אבל באיזה מחיר?״).

הפואנטה היא שצ'רלי לסטרה יודע לבחור מנצחים. והוא דוחה את 'פעם בחיים'. אבל אני נחושה לחזק את הביטחון העצמי שלי, אם לא את שלו, ומשלבת את זרועותיי על חזי. "אני שוב אומרת, אולי היא נשמעת כמו לה־לה־לנד, אבל סאנשיין פוֹלז אמיתית לגמרי."

״אולי את צודקת והיא אכן קיימת,״ עונה לי צ'רלי, ״אבל אני מוכן להתערב איתך שדאסטי פילדינג מעולם לא הייתה שם.״

״ולמה זה בעצם משנה?״ אני מסננת, וכבר לא נוהגת בנימוס מזויף.

זווית פיו של צ'רלי מתעוותת קלות בתגובה להתפרצות שלי. ״ביקשת לדעת מה לא אהבתי בספר...״

״מה שכן אהבת,״ אני מתקנת אותו.

״ולא אהבתי את תפאורת הרקע.״

הכעס צורב עמוק בגרוני, מתפשט בריאותיי. ״אז למה שלא תסביר לי איזה מין ספרים אתה כן מחפש, מר לסטרה?״

הוא נרגע בהדרגה ואז נשען לאחור, נרפה ומפושק איברים כמו חתול ג'ונגל שמשתעשע בטרפו. הוא שב ומסובב את כוס המים שלו. חשבתי שזה טיק עצבני, אבל אולי זו סתם טקטיקת עינויים עלובה. בא לי להעיף לו את הכוס מהשולחן.

״אני מחפש את פילדינג המוקדמת,״ אומר צ'רלי. ״את 'תהילת הדברים הקטנים'.״

״אני מזכירה לך שהספר בקושי נמכר.״

״כי המו״ל שלה לא ידע איך למכור אותו,״ קובע צ'רלי. ״בווֹרטוֹן האוּס יודעים. אני יודע.״

גבותיי מתרוממות, ואני עושה כמיטב יכולתי להחזיר אותן למקומן.

בדיוק אז מתקרבת מלצרית לשולחן שלנו. ״תרצו משהו בזמן שאתם מעיינים בתפריט?״ היא שואלת במתיקות.

״בשבילי סלט גבינת עיזים,״ אומר צ'רלי, בלי להביט באף אחת מאיתנו.

אולי הוא מצפה לרגע שבו יוכל לקבוע שהסלט האהוב עליי בכל העיר בלתי אכיל.

״ומה בשבילך, גברתי?״ שואלת המלצרית.

אני מדחיקה את הצמרמורת שחולפת בגופי בכל פעם שבן עשרים ומשהו קורא לי גברתי. כך כנראה מרגישות רוחות רפאים כשאנשים מתהלכים על הקברים שלהן.

״אותו דבר, בבקשה,״ אני אומרת. ואז, משום שהיום היה מטורף ואין לי את מי להרשים פה — וגם כי אני תקועה כאן לפחות עוד ארבעים דקות עם גבר שאין לי שום כוונה לעבוד איתו אי־פעם — אני מוסיפה, ״וגם ג'ין מרטיני. מלוכלך.״

אחת מגבותיו של צ'רלי מתרוממת קלות. השעה רק שלוש, ביום חמישי, וזה לא בדיוק ההֶפִּי האוּאֶר, אבל אם נביא בחשבון שעולם המו״לות שוקע בתרדמת בחודשי הקיץ, ורוב העובדים כלל לא טורחים להגיע בימי שישי, אפשר לומר שזה כבר סוף השבוע.

״יום קשה,״ אני ממלמלת מתחת לאף בשעה שהמלצרית ממשיכה בדרכה.

״לא קשה כמו שלי,״ עונה לי צ'רלי. הטקסט הסמוי נשאר תלוי באוויר, בלי להיאמר: קראתי שמונים עמודים של 'פעם בחיים', ואז הגעתי לפגישה איתך.

אני נוחרת בבוז. ״באמת לא אהבת את תפאורת הרקע?״

״קשה לי לדמיין מקום מהנה פחות לבזבז עליו ארבע מאות עמודים.״

״אתה יודע,״ אני אומרת לו, ״אתה נחמד בדיוק כמו שכולם תיארו אותך.״

״אני לא יכול לשלוט ברגשות שלי," הוא עונה לי בקרירות.

אני מתרעמת. ״זה כמו שצ'רלס מנסון יטען שהוא לא רצח אף אחד. אולי זה נכון ברמה הטכנית, אבל זו בטח לא הפואנטה.״

המלצרית מביאה את המרטיני שלי, וצ'רלי רוטן, ״גם אני יכול לקבל אחד כזה?״

מאוחר יותר באותו לילה, הטלפון משמיע פּינג ואני מקבלת מייל.

היי, נורה,

אל תהססי להביא אותי בחשבון בפרויקטים העתידיים של דאסטי.

- צ'רלי

אני לא מתאפקת ומגלגלת עיניים. בלי שום היה נעים להיפגש. בלי שום אני מקווה ששלומך טוב. הוא לא הטריח את עצמו לדקדק ולו בנימוסים הבסיסיים ביותר. אני חורקת שיניים, ואז מקלידה תשובה קצרה, תוך חיקוי סגנונו הבוטה.

צ'רלי,

אם היא תכתוב משהו על גורו הלייף סטייל צ'רלי מנסון, אתה תהיה הראשון לדעת.

- נורה

אני תוחבת את הטלפון לכיס מכנסי הטרנינג שלי, ואז דוחפת את דלת חדר הרחצה ומתכוננת להתחיל בשגרת טיפוח העור שלי, בת עשרת השלבים (שגרה הידועה כארבעים וחמש הדקות הכי טובות ביום שלי). הטלפון שלי רוטט, ואני שוב שולפת אותו מכיסי.

נ,

צוחק מי שצוחק אחרון: הייתי שמח מאוד לקרוא את הספר הזה.

- צ'

אני להוטה לומר את המילה האחרונה, ולכן עונה קצרות, לילה.

(אין לי שום כוונה לאחל לו לילה טוב).

כל טוב, מחזיר לי צ'רלי, כאילו הוא חותם על מייל שכלל לא כתב.

אם יש דבר שאני שונאת יותר מנעליים שטוחות, זה להפסיד. אני מגיבה, ושולחת לו x.

אין תגובה. שחמט. אחרי יום מהגיהינום, הניצחון הקטן הזה שוב גורם לי להרגיש שהעולם פשוט מושלם. אני מסיימת את שגרת טיפוח העור שלי. אני קוראת חמישה פרקים מרנינים מרומן מתח מזוויע ואז שוקעת בשינה על המזרן המושלם שלי, בלי לחשוב ולו לרגע לא על גרנט ולא על חייו החדשים בטקסס. אני ישנה כמו בול עץ.

או כמו מלכת קרח.

1
כעבור שנתיים

העיר עולה באש. האספלט רוחש מחום. האשפה שעל המדרכה מצחינה. כל המשפחות שחולפות על פנינו מחזיקות שלגונים שמתכווצים עם כל צעד, נמסים על האצבעות. קרני שמש ניתזות מבניינים כמו מערכת אבטחה מבוססת לייזר בסרט שודים ישן, ואני מרגישה כמו סופגנייה עם זיגוג שמישהו השאיר בחום הלוהט שבחוץ במשך ארבעה ימים.

בינתיים, גם בחודש החמישי להריונה ולמרות הטמפרטורה, ליבּי נראית כמו כוכבת בפרסומת לשמפו.

״שלוש פעמים.״ היא נשמעת נפעמת. ״איך יכול להיות שאדם אחד נזרק שלוש פעמים בגלגול אחד?״

״נראה שיש לי מזל,״ אני אומרת. האמת היא שזה כבר ארבע פעמים, רק שלא היה לי לב לספר לה את כל הסיפור על ג'ייקוב. עברו מאז שנים, וגם לעצמי אני בקושי מצליחה לספר את הסיפור הזה.

ליבּי נאנחת ומשלבת את זרועה בזרועי. העור שלי דביק מהחום והלחות של שיא הקיץ, אבל באורח נס, עורה של אחותי הקטנה יבש ומשיי.

אני אמנם זכיתי במטר שמונים של אימא, אך את שאר המאפיינים שלה ירשה אחותי, מהשיער בגון בלונד־נחושת ועד עיניה הענקיות, התכולות כמימי הים התיכון, וגם הנמשים שנזרו על אפה. את קומתה הנמוכה ואת קימוריה היא ירשה כנראה ממאגר הגנים של אבא — לא שאי־פעם נוכל לדעת. הוא עזב אותנו כשהייתי בת שלוש וליבּי הייתה עדיין עובר. צבע השיער הטבעי שלי הוא בלונד אפרפר ומשעמם, והגוון של עיניי בכלל לא מזכיר מי־טורקיז־בחופשה־אידילית ונראה יותר כמו הדבר־האחרון־שאת־רואה־לפני־שהקרח־קופא־מעלייך־ואת־טובעת.

היא מריאן ואני אלינור מ'על תבונה ורגישות', היא מג ראיין ואני פּארקֶר פּוֹזי מ'יש לך הודעה'.

והיא גם האדם האהוב עליי ביותר בכדור הארץ כולו.

״אוי, נורה.״ ליבּי מצמידה אותי אליה כשאנחנו מתקרבות למעבר חציה, ואני מתענגת על הקרבה. לא משנה עד כמה קדחתניים החיים והעבודות שלנו, אני תמיד מרגישה שיש לשתינו מטרונומים פנימיים שמקפידים לסנכרן אותנו. לפעמים אני מרימה את הטלפון הנייד כדי להתקשר אליה, ופתאום הוא מצלצל. או שהיא שולחת לי הודעה כדי להציע שניפגש לצהריים, ושתינו מגלות שאנחנו כבר באותה שכונה בעיר. אבל בחודשים האחרונים היינו כמו שתי ספינות שחולפות זו על פני זו בלילה. למעשה, כמו צוללת וסירת פדלים ששטות באגמים נפרדים לחלוטין.

אני מחמיצה אותה כשהיא מתקשרת ואני באמצע פגישה, ובסוף היום, כשאני חוזרת אליה, היא תמיד ישנה. היא מזמינה אותי סוף־סוף לארוחת ערב דווקא ביום שהבטחתי לצאת לבילוי עם לקוחה. אבל הכי גרועה היא התחושה הקלושה, המוזרה, שמשהו עקום גם כשאנחנו כבר ביחד. כאילו היא שם רק בחצי קלאץ'. כאילו שהמטרונומים יצאו מהקצב, וגם כשאנחנו קרובות פיזית, הם כבר לא מצליחים להסתנכרן אף פעם.

בהתחלה ייחסתי את זה למתח בעקבות הלידה המתקרבת, אך ככל שחלף הזמן, נדמה היה שאחותי מתרחקת יותר ויותר. אנחנו כל כך לא מסונכרנות שקשה לי לשים על זה את האצבע, ואפילו מזרן החלומות שלי וענן של שמן לבנדר מהדיפיוּזֶר לא מספיקים כדי להשקיט את רוחי, ואני שוכבת ערה והופכת במוחי את השיחות האחרונות שלנו בחיפוש אחר סדקים קלושים.

הרמזור במעבר החציה מתחלף לירוק, אבל שורה של נהגים ממשיכה לחצות באדום שלהם. בחור בחליפה נאה יורד לרחוב, וליבּי מושכת אותי אחריו.

אמת המקובלת על כולם היא שנהגי מוניות לא ידרסו גברים שנראים כמו הבחור הזה. כל החליפה שלו צועקת, יש לי עורך דין. או שאולי אני בעצמי עורך דין.

״חשבתי שטוב לכם ביחד, לך ולאנדרו,״ ליבּי אומרת וחוזרת לנושא השיחה בצורה חלקה למדי. אם נתעלם מכך ששמו של האקס שלי הוא אֶרון, לא אנדרו. ״אני לא מבינה מה השתבש. זה קשור לעבודה?״

העיניים שלה מרצדות לעברי כשהיא שואלת זה קשור לעבודה, ובמוחי מבליח זיכרון נוסף: אני חומקת לתוך הדירה ביום הולדתה הרביעי של בּי, ואחותי נועצת בי מבט פצוע של גור מפּיקסאר, ומנחשת לעצמה, שיחת עבודה?

באותו יום התנצלתי, והיא התייחסה לזה בביטול, אבל עכשיו אני תוהה אם זה הרגע שבו התחלתי לאבד אותה, אם זו בדיוק השנייה שבה השבילים המתפצלים שלנו התרחקו יותר מדי והתפרים שחיברו ביניהם החלו להיקרע.

״מה שהשתבש,״ אני עונה, ושוב מוצאת את מקומי בשיחה, ״זה שבחיי הקודמים בגדתי כנראה במכשפה רבת־עוצמה, והיא הטילה קללה על חיי האהבה שלי. הוא עובר לגור באי פּרינס אדוארד.״

אנחנו שוב עוצרות בצומת הבא, מחכות להאטה בתנועה. זה יום שבת של אמצע יולי, וכל העולם ואשתו כבר בחוץ. כולם לבושים כמה שפחות בלי להפר את החוק, וכולם מלקקים גביעי גלידה נמסים מבּיג גֵיי או שלגוני בוטיק ממולאים בדברים שבינם לבין קינוח אין שום קשר.

״יש לך מושג מה יש שם, באי פּרינס אדוארד?״ אני שואלת.

״חוץ מהאסופית?״ שואלת ליבּי.

״לדעתי, האסופית כבר מתה,״ אני עונה.

״וואו,״ היא אומרת. ״אזהרת ספוילר.״

״איך ייתכן שאדם עובר מכאן למקום שבו האטרקציה המרכזית היא מוזיאון תפוחי האדמה של קנדה? אני הייתי מתה תוך שנייה משעמום.״

ליבּי נאנחת. ״אני לא יודעת. לא הייתי מתנגדת להשתעמם קצת כרגע.״

אני מלכסנת אליה מבט, וליבי מחסיר פעימה. השיער שלה עדיין מושלם, ועורה סמוק להפליא, אבל פתאום צצים מולי פרטים חדשים, סימנים שפספסתי קודם.

זוויות פיה השמוטות. הלחיים השקועות טיפה. היא נראית עייפה, מבוגרת מהרגיל.

״סליחה,״ היא אומרת, כמעט לעצמה. ״לא התכוונתי להיות אימא מדוכאת ואומללה — אני פשוט... אני ממש צריכה שינה טובה.״

גלגלי מוחי כבר טוחנים, מחפשים מקומות שבהם אוכל לעזור לה להשלים את החסר. לבּרֶנדֶן ולליבּי יש דאגה מרכזית אחת שצבעה ירוק־עד, סביב נושא הכסף, אבל במשך השנים הם תמיד סירבו לקבל עזרה כלכלית, אז נאלצתי למצוא דרכים יצירתיות לתמוך בהם.

למעשה, זה הרקע לשיחת הטלפון שאולי עצבנה אותה, ואולי לא, ושהייתה סוס טרויאני שהענקתי לה כמתנת יום הולדת. סיפרתי לה ש״לקוח״ שלי ״ביטל״ את ״הביקור״ שלו בעיר, רק שאנחנו ״כבר שכרנו חדר בסנט רג'יס״ וגילינו עכשיו ש״אין אפשרות ביטול״, אז ״אין סיבה״ שלא ננצל את זה למסיבת פיג'מות של אמצע השבוע עם כל הבנות.

״את לא אימא מדוכאת ואומללה,״ אני אומרת לה, ושוב לוחצת את זרועה. ״את סוּפֶּר־אימא. את האימא הלוהטת שמסתובבת באוברול בשוק של ברוקלין, מסביבך מתרוצצות חמש מאות הילדות היפות שלך, והידיים שלך עמוסות בזר ענקי של פרחי בר ובסלסילה מלאה עגבניות. גם לך מותר להתעייף, ליבּ.״

היא מצמצמת את עיניה לעברי. ״מתי בפעם האחרונה ספרת את הילדות שלי, סיס? כי יש לי רק שתיים.״

״אני לא אומרת לך את זה מתוך שיפוטיות,״ אני עונה ונועצת אצבע בבטנה, ״אבל אני בטוחה כמעט בשמונים אחוז שיש לך עוד ילד שם בפנים.״

״נו, בסדר, אז שתיים וחצי.״ עיניה מרפרפות עליי, זהירות. ״אז איך את מרגישה, כאילו באמת? כלומר, אחרי הפרידה.״

״היינו יחד רק ארבעה חודשים. זה לא היה רציני.״

״רציני זה הטבע השני שלך, לפחות בדייטים,״ היא אומרת. ״אם מישהו מגיע איתך לארוחת ערב שלישית, סימן שהוא עומד כבר בארבע מאות וחמישים קריטריונים נפרדים. זה לא דייט מזדמן אם את יודעת מה סוג הדם של הבחור.״

״אין לי מושג מה סוג הדם של הדייטים שלי,״ אני מוחה. ״אני בסך הכול דורשת דוח אשראי מלא, אבחון פסיכיאטרי ושבועת דם.״

ליבּי זורקת את ראשה לאחור וצוחקת. כמו תמיד, כל הזדמנות להצחיק את אחותי היא זריקת סרוטונין היישר לתוך הלב שלי. או שאולי לתוך המוח? כנראה לתוך המוח. סביר להניח שלהזריק סרוטונין ישר ללב זה לא דבר טוב.הקטע הוא שהצחוק של ליבּי גורם לי להרגיש שהעולם נמצא בכף ידי, שאני שולטת שליטה מלאה במצב.

אולי זה אומר עליי שאני נרקיסיסטית, ואולי זה רק אומר שאני אישה בת שלושים ושתיים שזוכרת היטב שבועות שלמים שבהם התקשתה לשדל את אחותה האבלה לצאת מהמיטה.

״היי,״ אומרת ליבּי ומאיטה פתאום כשהיא מבינה לאן הגענו ולקראת מה צעדנו כמעט שלא במודע. ״תראי.״

גם אם היו מכסים את עינינו ומצניחים אותנו ממטוס לתוך העיר, כנראה היינו מגיעות בסוף לכאן, ואז עומדות ומביטות בערגה בפְרימֶן ספרים, החנות ההיא בוֶוסט וילג' שמעליה גרנו פעם. הדירה הפצפונת שבה אימא הרקידה אותנו במטבח, ושלושתנו שרנו את ״בייבי לאב״ של הסוּפּרימס לתוך כלי מטבח כאלה ואחרים. המקום שבילינו בו אינספור לילות, מכורבלות על ספה פרחונית בגוונים של ורוד ושמנת וצפינו בסרטים של קתרין הפבורן כשלפנינו פרוש בּוּפֶה שלם של ג'אנק פוד על שולחן הקפה שהיא מצאה ברחוב, עם הרגל השבורה שנחה על ערמה של ספרים בכריכה קשה.

בספרים ובסרטים, דמויות כמוני תמיד חיות בלופטים עם רצפת בטון, מקושטים ביצירות קודרות של אמנות מודרנית ובאגרטלים בגובה מטר המלאים, מאיזושהי סיבה לא מובנת, בסבך זרדים שחורים.

אבל בחיים האמיתיים, בחרתי בדירה הנוכחית שלי כי היא דומה כל כך לדירה הפצפונת הזאת: רצפות עץ ישנות וטפטים רכים, רדיאטור שמקרקש לו בפינה ומדפי ספרים מובנים המלאים עד אפס מקום בספרים משומשים בכריכה רכה. קרניזים שנצבעו פעמים כה רבות שהם איבדו לחלוטין את צורתם הזוויתית, וחלונות גבוהים וצרים ששיני הזמן עיקמו אותם.

חנות הספרים הקטנה הזאת והדירה שבקומה העליונה הן המקומות האהובים עליי עלי אדמות.

גם אם זה גם המקום שבו חיינו נקרעו לגזרים לפני שתים־עשרה שנה, אני עדיין מאוהבת בו.

״יוּ, אני מתה!״ ליבּי אוחזת בזרועי ומנופפת בידה השנייה לעבר תצוגת הספרים שבחלון הראווה: פירמידה מרב־המכר של דאסטי פילדינג, 'פעם בחיים', עם כריכה חדשה לגמרי בעקבות העיבוד החדש לקולנוע.

היא שולפת את מכשיר הטלפון שלה. ״אנחנו חייבות לצלם את זה!״

איש לא אוהב את הספר של דאסטי יותר מאחותי. וזה בהחלט אומר הרבה, כי הוא נמכר ביותר ממיליון עותקים תוך שישה חודשים. יש שכבר הכתירו אותו כספר השנה. שילוב בין 'איש ושמו אוֹבֶה' ל'חיים קטנים'.

מגיע לך, צ'רלי לסטרה, אני חושבת לעצמי, כפי שאני עושה לעיתים קרובות, כשאני נזכרת בארוחת הצהריים הגורלית ההיא. או בכל פעם שאני חולפת על פני דלת המשרד הסגורה שלו (והנקמה מתוקה פי כמה מאז שעבר לעבוד בהוצאה שבחרה לפרסם את 'פעם בחיים', כי שם הוא מוקף בתזכורת מתמדת להצלחה שלי).

נו, בסדר, אז אני אומרת די הרבה מגיע לך, צ'רלי לסטרה. נראה אתכם שוכחים את הפעם הראשונה שעמית לעבודה דחף אתכם לנהוג בחוסר מקצועיות קיצוני.

״אני הולכת לצפות בסרט הזה חמש מאות פעמים,״ מאיימת ליבּי. ״ברצף.״

״אז תלבשי חיתול,״ אני מייעצת לה.

״אין צורך,״ היא ממהרת לומר. ״אני אבכה יותר מדי. לא יישארו לי בגוף מספיק נוזלים לפיפי.״

״לא היה לי מושג שיש לך... ידע מקיף כל כך במדעים,״ אני אומרת.

״בפעם האחרונה שקראתי את הספר בכיתי כל כך הרבה שנתפס לי שריר בגב.״

״אולי כדאי שתשקלי להתאמן יותר.״

״חצופה.״ היא מנופפת בידה מעל בטנה ההריונית, ואז מובילה את שתינו לעבר בר המיצים הסמוך. ״בכל אופן, בואי נחזור לחיי האהבה שלך. את פשוט צריכה לצאת שוב לשוק.״

״ליבּי,״ אני גוערת בה. ״אני מבינה שפגשת את אהבת חייך כשהיית בת עשרים, ולכן מעולם לא יצאת באמת לדייטים. אבל תארי לעצמך רק לרגע, אם לא אכפת לך, עולם שבו שלושים אחוז מהדייטים שלך מסתיימים בגילוי שלגבר היושב מולך יש פֶטיש לכפות רגליים, למרפקים או לפיקות ברך.״

זה היה השוֹק של חיי כשאחותי הגחמנית והרומנטיקנית התאהבה ברואה חשבון המבוגר ממנה בתשע שנים ואוהב לקרוא בעיקר על רכבות, אבל בּרֶנדֶן הוא גם הגבר הכי יציב שפגשתי בחיי, ומאז כבר הגעתי למסקנה שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, הוא ואחותי נשמות תאומות.

״שלושים אחוז?!״ היא מזדעקת. ״באיזה מין אפליקציות היכרויות את משתמשת, לכל הרוחות?״

״באפליקציות הרגילות!״ אני אומרת.

אבל בשם הגילוי הנאות, התשובה היא כן, התחלתי לשאול מראש על פֶטישים מכל הסוגים. זה לא ששלושים אחוז מכל הגברים מודים בכל הסטיות שלהם עשרים דקות מתחילת הדייט, אבל זו בדיוק הפואנטה שלי. בפעם האחרונה שהבוסית שלי, איימי, עלתה לביתה של אישה שהיא לא סיננה מראש, התברר שלאישה יש חדר עמוס כולו בובות. בובות קרמיקה, מהרצפה עד התקרה.

עד כמה זה מטריד להתאהב באדם ואז לגלות שיש לו חדר שלם של בובות? התשובה היא, ״מאוד״.

״אנחנו יכולות לשבת שנייה?״ שואלת ליבּי, שנשמעת קצרת נשימה, ואנחנו עוקפות קבוצה של תיירים גרמנים ומתיישבות על אדן החלון הפתוח של בית קפה.

״את בסדר?״ אני שואלת. ״להביא לך משהו? אולי מים?״

היא מנידה את ראשה ותוחבת את שערה מאחורי אוזניה. ״אני פשוט עייפה. אני זקוקה למנוחה.״

״מה דעתך על יום ספא?״ אני מציעה. ״יש לי שובר מתנה..."

״קודם כול,״ היא אומרת, ״את משקרת, ורואים את זה עלייך. וחוץ מזה,״ שיניה נושכות את שפתה המבריקה מגלוֹס ורדרד. ״היה לי רעיון אחר.״

״שני ימי ספא?״ אני מנחשת.

היא מחייכת חיוך מהוסס. ״את תמיד מתלוננת שכל עולם המו״לות נסגר באוגוסט ואין לך מה לעשות, נכון?״

״יש לי המון מה לעשות,״ אני מוחה.

״לא משהו שמחייב אותך להישאר בעיר,״ היא מתקנת את עצמה. ״אז אולי ניסע לאנשהו? פשוט נעוף מפה לכמה שבועות וניקח דברים באיזי? אני אשמח אפילו ליום של הפוגה מנוזלי גוף של אחרים שנמרחים עליי, את בטח תשמחי לשכוח ממה שקרה עם אֶרון, ואנחנו יכולות פשוט... לקחת הפסקה מלהיות סוּפֶּר־אימא עייפה וגברת קריירה מפוארת, כי את זה אנחנו יכולות לעשות אחד־עשר חודשים בשנה. אולי אפילו תלמדי קצת מהאקסים שלך ותנהלי רומן סוער עם... צייד לובסטרים מקומי?״

אני בוהה בה, מנסה לאמוד עד כמה היא רצינית.

״אולי בעצם זה שׁוֹלֶה? שׁוֹלֶה לובסטרים?״ היא שואלת. ״או דייג?״

״אבל אנחנו אף פעם לא נוסעות לשום מקום,״ אני מציינת.

״בדיוק,״ היא אומרת, ונימה של צרידות מתגנבת לקולה. היא אוחזת בידי, ואני שמה לב שציפורניה כסוסות. אני מנסה לבלוע רוק, אך נדמה שהוושט שלי אחוז בתוך מלחציים. כי רק אז אני מבינה פתאום שמשהו קורה עם ליבּי, משהו חמור הרבה יותר מבעיות כלכליות, חוסר שינה או כעס על לוח הזמנים התובעני שלי.

לפני שישה חודשים הייתי יודעת בדיוק מה עובר עליה. אפילו לא הייתי צריכה לשאול. היא הייתה מגיעה אליי לדירה, בלי שום הודעה מוקדמת, צונחת על הספה שלי בדרמטיות ואומרת, ״את יודעת מה מפריע לי לאחרונה, סיס?״ ואז הייתי מושכת את ראשה אל חיקי ומעבירה את אצבעותיי בשערה, והיא הייתה שופכת בפניי את כל דאגותיה על כוס של יין לבן צלול. אבל מאז השתנו הדברים.

״זו ההזדמנות שלנו, נורה,״ היא לוחשת בנימה של דחיפות. ״בואי נצא לטיול. רק את ואני. בפעם האחרונה שעשינו את זה נסענו לקליפורניה.״

בטני מתהפכת, ואז חוזרת לעצמה. הטיול ההוא — כמו הקשר שלי עם ג'ייקוב — שייך לתקופה שהייתי מעדיפה להדחיק ממוחי.

למעשה, כל מה שאני עושה נועד להבטיח שליבּי ואני לעולם לא נמצא את עצמנו שוב במקום האפל שאליו נקלענו אחרי שאימא מתה. אבל האמת שאין להכחישה היא שמאז אותה תקופה לא ראיתי אותה ככה, כאילו היא על סף שבירה.

אני בולעת רוק בכוח. ״את יכולה בכלל לצאת לחופשה?״

״ההורים של בּרנדן מוכנים לעזור עם הבנות.״ היא לוחצת את ידי, ועיניה הכחולות והענקיות כמעט בוערות מתקווה. ״כשהתינוק הזה ייוולד, אני אהפוך לקליפת אדם ריקה, לפחות לתקופה מסוימת, ולפני שזה יקרה, אני ממש־ממש רוצה לבלות איתך כמו פעם. וחוץ מזה, עוד שלושה לילות ללא שינה ואני עוד עלולה להישבר, כאילו בקטע של 'איפה את, ברנדט', שלא לומר 'נעלֶמֶת'. אני ממש צריכה את זה.״

ליבי נחמץ. במוחי מבליחה תמונה של לב בכלוב מתכת קטן מדי. מעולם לא ידעתי לומר לה לא. לא כשהייתה בת חמש ורצתה את הביס האחרון מעוגת הגבינה של ג'וּניוֹר'ס. או כשהייתה בת חמש־עשרה ורצתה לשאול את הג'ינס האהוב עליי (אזור הישבן מעולם לא התאושש מהקימורים היפים שלה). או כשהייתה בת שש־עשרה ואמרה לי בבכי, אני פשוט לא מסוגלת להיות פה, אז סחבתי אותה איתי ללוס אנג'לס.

האמת היא שליבּי לא באמת ביקשה אף אחד מהדברים הללו, אבל עכשיו היא מתחננת בפניי, כשכפות ידיה צמודות זו לזו ושפתה התחתונה משתרבבת קלות, וזה מעורר בי פאניקה וקוצר נשימה, אפילו עוד יותר מהמחשבה על כך שאצטרך לצאת מהעיר. ״בבקשה.״

העייפות שלה שיוותה לה מראה דהוי, חסר ממשות, כאילו אם אנסה להבריש את שערה ממצחה, אצבעותיי עלולות לעבור דרכה. לא ידעתי שאפשר להתגעגע כל כך למישהי גם בזמן שהיא יושבת לידך, להתגעגע קשות עד שכל נימי נפשך זועקים מכאב.

היא ממש כאן, אני אומרת לעצמי, והיא בסדר. מה שזה לא יהיה, את תפתרי את הבעיה.

אני בולעת כל תירוץ, כל תלונה וכל טיעון שמבעבעים בתוכי. ״בואי נצא לטיול.״

שפתיה של ליבי מתרוממות בחיוך. היא זעה קלות על אדן החלון כדי לשלוף משהו מהכיס האחורי של מכנסיה. ״אוקיי, יופי. כי כבר קניתי את אלה, ואני לא בטוחה שאפשר להחזיר אותם.״ היא מניחה את כרטיסי הטיסה המודפסים בחיקי, ולרגע נדמה כאילו כלום לא קרה אף פעם. כאילו תוך חצי שנייה קיבלתי חזרה את אחותי הקטנה, חסרת הדאגות, והייתי נותנת כמה וכמה איברים כדי להקפיא את שתינו ברגע הזה, כדי לחיות כאן תמיד במקום שבו היא זורחת. החזה שלי נפתח. שוב אני נושמת בקלות.

״לא מעניין אותך להציץ ולראות לאן אנחנו נוסעות?״ שואלת ליבּי, משועשעת.

אני קורעת את מבטי ממנה ומשפילה את מבטי לכרטיס. ״לאשוויל, קרוליינה הצפונית?״

היא מנידה את ראשה. ״זה נמל התעופה הכי קרוב לסאנשיין פוֹלז. זה הולך להיות טיול של... 'פעם בחיים'.״

אני נאנקת, והיא כורכת את זרועותיה סביבי וצוחקת. ״יהיה לנו כל כך כיף, סיס! ואין לי ספק שאת תתאהבי בחוטב עצים.״

״אם יש משהו שמחרמן אותי, זה ללא ספק בירוא יערות,״ אני עונה לה בעוקצנות.

״חוטב עצים אתי, אורגני, בר־קיימא ונטול גלוטן,״ מתקנת ליבּי.