אורחת לא קרואה

פרק 1

אני יודעת שאני יכולה, אני יודעת שאני יכולה. ולא משנה מה כולם אומרים. זאת רק שאלה של התמדה.

"אפי, כבר אמרתי לך, את לא תצליחי לתלות שם את המלאך הזה," אומרת אחותי הגדולה בּין, שבאה לצפות בי עם כוס יין חם בידה. "בחיים לא."

"אני כן אצליח." אני ממשיכה ללפף בתקיפות חוטים סביב קישוט הכסף האהוב שלנו ומתעלמת מהדקירות של מחטי האורן בידי.

"את לא. תוותרי כבר! הוא כבד מדי!"

"אני לא מוותרת!" אני עונה. "מלאך הכסף תמיד תלוי בראש עץ חג המולד שלנו."

"כן, אבל העץ הזה הוא בערך חצי מהגודל של העצים שיש לנו בדרך כלל," מציינת בּין. "לא שמת לב? הוא ממש דקיק."

אני מביטה לרגע בעץ, שניצב בגומחה הרגילה שלו במסדרון. ברור ששמתי לב שהוא קטן. בדרך כלל יש לנו עץ ענקי, מרשים, עבות, ואילו העץ הזה די קטן ועלוב. אבל זה לא מה שמדאיג אותי כרגע.

"אני אצליח." אני קושרת את הקשר האחרון ברוב טקס ואז משחררת - וכל הענף מתמוטט מיד, המלאך מתנדנד ונתלה הפוך והחצאית שלו מכסה את ראשו וחושפת את התחתונים שלו. אוף.

"טוב, זה נראה ממש חגיגי," בּין נוחרת מצחוק. "שנכתוב לו 'חג מולד שמח' על התחתונים?"

"בסדר." אני מתירה את המלאך ונסוגה. "אני אחזק את הענף עם מקל או משהו."

"פשוט תתלי משהו אחר בראש העץ!" בּין נשמעת קצת משועשעת וקצת עצבנית. "אפי, למה את תמיד כזאת עקשנית?"

"אני לא עקשנית, אני מתמידה."

"תראי לה מה זה, אפי!" מתערב אבא, שחולף על פנינו עם שרשרת אורות צרורה בזרועותיו. "תילחמי למען הטוב! ואל תוותרי לעולם!"

העיניים שלו נוצצות ולחייו ורודות, ואני מחייכת בחזרה בחיבה. אבא מבין. הוא אחד האנשים הכי עקשנים שאני מכירה. הוא גדל בדירה קטנטנה בלייטון־און־סי עם אם חד־הורית ולמד בבית ספר ממש קשוח. אבל הוא התאמץ, למד בקולג' והתחיל לעבוד בחברת השקעות. עכשיו מצבו טוב: פנסיונר, אמיד, שמח, הכול נהדר. לא משיגים את זה אם מוותרים כבר במכשול הראשון.

אוקיי, אז העקשנות שלו נהפכת לפעמים לקשיות עורף לא רציונלית. כמו בפעם ההיא שהוא לא הסכים לוותר על ריצה של עשרה קילומטרים למטרות צדקה, למרות שהוא צלע והתברר שהוא קרע שריר בשוק. אבל כמו שהוא אמר אחר כך, הוא גייס את הכסף, הוא עשה את העבודה והוא ישרוד. אבא תמיד אמר, "את תשרדי!" בילדוּת שלנו. לפעמים זה היה מעודד ולפעמים מחזק ולפעמים לגמרי לא רצוי (לפעמים את לא רוצה לשמוע שתשרדי. את רק רוצה להסתכל על הברך המדממת שלך ולבכות, ושמישהו יגיד לך בחביבות, "די, די, את גיבורה").

ברור שאבא התחיל לשתות מהיין החם עוד לפני שהגעתי היום - אבל בעצם, למה לא? זה גם חג המולד וגם יום ההולדת שלו וגם יום הקישוטים. זאת המסורת שלנו מאז ומתמיד, לקשט את העץ ביום ההולדת של אבא. אפילו עכשיו כשאנחנו מבוגרים, כולנו מגיעים בשביל זה מדי שנה לגרינאוקס, בית המשפחה שלנו בססקס.

כשאבא נכנס אל המטבח, אני מתקרבת אל בּין ומנמיכה את קולי. "למה מימי קנתה עץ קטן כל כך השנה?"

"לא יודעת," אומרת בּין אחרי שתיקה קצרה. "כי זה יותר פרקטי, אולי? כלומר, כולנו מבוגרים עכשיו."

"אולי," אני אומרת, אבל אני לא מרוצה מהתשובה. האמא החורגת שלנו, מימי, היא טיפוס אמנותי ויצירתי ויש לה המון שיגעונות מוזרים. היא תמיד אהבה לקשט בחג המולד, וכמה שיותר גדול יותר טוב. למה שהיא תחליט פתאום להיות פרקטית? בשנה הבאה אני אצא איתה לקנות את העץ, אני מחליטה. אני אזכיר לה בעדינות שתמיד יש לנו עץ ענקי בגרינאוקס ושאין סיבה להפסיק את המסורת הזאת, גם אם בּין בת שלושים ושלוש וגאס בן שלושים ואחת ואני בת עשרים ושש.

"סוף־סוף!" קוטעת בּין את מחשבותי ומסתכלת בטלפון שלה.

"מה?"

"גאס. הוא שלח לי עכשיו את הסרטון. ממש ברגע האחרון." לפני חודש בערך, אבא אמר שהוא לא רוצה שנקנה לו מתנות השנה. לא שלקחנו אותו ברצינות. אבל האמת היא שכבר יש לו המון סוודרים וחפתים וחפצים, אז החלטנו להיות יצירתיים. בּין וגאס הכינו לו סרטון מכל מיני סרטים משפחתיים שהם מצאו, הסרטון שגאס סיים לערוך עכשיו, ואני הכנתי פרויקט הפתעה משלי, שאני כבר מתה להראות לאבא.

"גאס בטח היה די עסוק עם רומילי," אני אומרת וקורצת אל בּין, והיא מחייכת אלי בחזרה.

אח שלנו גאס הכיר לנו לא מזמן את החברה שלו רומילי, והיא מדהימה. ואנחנו לא מופתעות, אנחנו בהחלט לא מופתעות, אבל... כאילו... העניין הוא שזה גאס. הוא מפוזר. לא נוכח. הוא נאה בדרכו, מקסים ביותר וטוב מאוד בעבודה שלו בתחום התוכנה, אבל הוא לא בדיוק מה שקוראים "זכר אלפא", והיא בחורה פלפלית ומדהימה עם שיער מושלם שלובשת שמלות אופנתיות בלי שרוולים (חיפשתי אותה באינטרנט).

"אני רוצה לראות שנייה את הסרטון," אומרת בּין. "בואי נעלה למעלה." כשהיא עולה לפני במדרגות, היא מוסיפה, "עטפת את המתנה שלך לאבא?"

"לא, עדיין לא."

"הבאתי עוד נייר עטיפה, למקרה שתצטרכי, וסרט לקישוט. אגב, הזמנתי את הסל בשביל דודה ג'יני," היא מוסיפה. "אני אגיד לך כמה את חייבת לי."

"בּין, את נהדרת," אני אומרת בחיבה. וזה נכון. היא תמיד חושבת קדימה. היא תמיד עושה דברים.

"אה, ועוד משהו." בּין מפשפשת בתיק שלה כשאנחנו מגיעות למישורת. "היה להם מבצע של שלושה במחיר של שניים."

היא מושיטה לי תרסיס ויטמין די, ואני נושכת שפתיים ומנסה לא לצחוק. בּין נהפכת למין אחראית גהות ובטיחות משוגעת כזאת. בשנה שעברה היא קנתה לי שוב ושוב כמוסות שמן כבד בקלה ולפני כן זה היה אבקת תה ירוק.

"בּין, את לא צריכה לקנות לי ויטמינים! זאת אומרת, תודה," אני מוסיפה באיחור.

אנחנו נכנסות לחדר שלה ואני מסתכלת סביב בחיבה. הוא נשאר אותו הדבר מאז שאני זוכרת אותו, עם הרהיטים המצוירים ביד שהיו לה מגיל חמש - שתי מיטות עץ לבנות, שידה, ארון בגדים ושולחן איפור, כולם מעוטרים בפיטר ראביט. כל הילדות שלנו היא התכוונה לשדרג למשהו מגניב יותר אבל לא היתה מסוגלת להיפרד ממנו, אז הוא עדיין כאן. הקשר ביניהם כל כך חזק בעיני, שבכל פעם שאני רואה את פיטר ראביט אני חושבת על בּין.

"חשבת להזמין את דומיניק היום?" שואלת בּין ופותחת את האייפד שלה, ואני מרגישה חמימות בבטן כשאני שומעת את שמו.

"לא, זה קצת מוקדם מדי בשביל לפגוש את המשפחה. יצאנו רק לכמה דייטים."

"אבל דייטים טובים?"

"כן, דייטים טובים." אני מחייכת בשמחה.

"יופי. אוקיי, הנה..." היא מציבה את האייפד שלה על שולחן האיפור ושתינו צופות ברצף כותרות מהיר שכתוב בהן האחד והיחיד... טוני טאלבוט! לאחר מכן מופיעה תמונת סטילס של אבא מהעיתון המקומי של לייטון־און־סי, כשהיה בן אחת־עשרה וזכה בפרס במתמטיקה. אחר כך מופיעה תמונת סיום הלימודים, ואחריה תמונה מהחתונה עם האמא הביולוגית שלנו, אליסון.

אני מביטה בפניה היפות ובעיניה הפעורות ומרגישה את הריחוק המשונה שאני תמיד מרגישה כשאני רואה תמונות שלה. אני מייחלת שאוכל להרגיש קשר חזק יותר. הייתי רק בת שמונה חודשים כשהיא מתה, ובת שלוש כשאבא התחתן עם מימי. מימי היא ששרה לי שירים כשהייתי חולה, אפתה עוגות במטבח ופשוט היתה שם תמיד. מימי היא אמא שלי. זה אחרת בשביל בּין וגאס - להם עוד יש זיכרונות עמומים מאליסון. לי אין כלום פרט לדמיון משפחתי - שאותו, בואו נגיד את האמת, יש לי בענק. כולנו דומים לה, עם הפנים הרחבות, עצמות הלחיים החזקות והעיניים הרחוקות זו מזו. אני נראית מבוהלת תמיד, והעיניים הכחולות הגדולות של בּין נראות תמיד שואלות. גאס לעומת זאת נראה בדרך כלל נוכח־נפקד, כאילו הוא לא שם לב למתרחש (וזה גם נכון).

סדרה של סרטונים ביתיים ישנים מתחילה לרוץ על המסך ואני רוכנת קדימה כדי לצפות. אבא מחזיק את בּין התינוקת... פיקניק משפחתי... אבא בונה ארמון חול בשביל גאס הפעוט... ואז סרטון שראיתי בעבר: אבא ניגש לדלת של גרינאוקס ופותח אותה בתיאטרליות, ביום שבו קיבלנו את הבעלות על הבית. הוא אמר לא פעם שזה היה אחד הרגעים הגדולים בחייו, לקנות בית כזה. "ילד מלייטון־און־סי שהצליח בחיים," כך הוא מתאר את זה.

כי גרינאוקס הוא לא סתם בית ישן. הוא מדהים. יש לו אופי. יש לו צריח! יש לו חלון ויטראז'. האורחים קוראים לו לרוב "אקסצנטרי" או "משונה", או שהם פשוט קוראים "וואו!"

ונכון, יכול להיות שיש מעט מאוד אנשים, אנשים מרושעים שלא יודעים על מה הם מדברים, שקוראים לו "מכוער". אבל הם עיוורים וטועים. בפעם הראשונה ששמעתי במקרה אישה זרה בחנות הכפר מכנה את גרינאוקס "מפלצתי", הייתי המומה ונעלבתי עד עמקי נשמתי. לבי בן האחת־עשרה בער מזעם. מעולם לא נתקלתי עד אז בסנוביות אדריכלית, לא ידעתי שיש בעולם אנשים כאלה. ואני אהבתי בלהט כל מה שקשור לבית שלי. כל מה שהמבוגרת הלא מוכרת והרעה הזאת לעגה לו. מ"מבנה הלבנים המכוער" לכאורה - הוא לא מכוער - ועד לגבעה. הגבעה היא מעין תל קצת חסר תכלית ותלול שיש לנו בגינה, בצד אחד של הבית. האישה צחקה גם על הגבעה, והתחשק לי לצעוק עליה, "באמת? אז שתדעי לך שהיא מעולה למדורות!"

במקום זה יצאתי מהחנות בצעד נמרץ, תוך שאני שולחת מבט נעלב לעבר גברת מקאדם, שניהלה אותה. ייאמר לזכותה שהיא נראתה מופתעת קצת וקראה, "אפי, מותק, רצית לקנות משהו?" אבל אני לא פניתי לאחור ואני עדיין לא יודעת מי היתה הזרה הזאת שלעגה לנו.

מאז צפיתי בעיני נץ בתגובות של אנשים לגרינאוקס. ראיתי אותם נסוגים לאחור ובולעים רוק בעודם סוקרים אותו ומגששים אחר תגובה חיובית כלשהי. אני לא אומרת שזה מבחן לאופי שלהם - אבל זה מבחן לאופי שלהם. כל מי שלא מצליח למצוא אפילו דבר אחד נחמד להגיד על גרינאוקס הוא סנוב מרושע והוא מת בשבילי.

"אפי, תראי, זאת את!" קוראת בּין כשסרטון חדש מופיע על המסך, ואני מביטה בעצמי הפעוטה, מתנודדת ברחבי המדשאה, אוחזת בידה של בּין בת השמונה. "לא נורא, אפי," היא אומרת בעליצות כשאני מועדת ונופלת. "תנסי שוב!" מימי תמיד אומרת שבּין לימדה אותי ללכת. ולרכוב על אופניים. ולקלוע צמות.

דילגנו בלי להתעכב על השנה האפלה שבה מתה אליסון. אני מבחינה בזה אבל שותקת. הסרטון הזה מראה רק את התקופות המאושרות. טוב, למה לא? לא צריך להזכיר את זה לאבא. הוא מצא את האושר שלו עם מימי ומאז הוא מסופק.

האינטרקום מזמזם ובּין מתעלמת ממנו, אבל אני מרימה מבט בדריכות. אני מצפה לחבילה עם מתנת חג המולד של מימי. סידרתי במיוחד שהיא תגיע היום, ואני לא רוצה שמימי תפתח אותה בטעות.

"בּין," אני אומרת ולוחצת על כפתור עצירת הסרטון במסך האייפד. "את מוכנה לבוא איתי לשער? אני חושבת שזה השליח עם ארונית התפירה של מימי, ואני רוצה להכניס את החבילה בלי שהיא תראה. אבל זה די גדול."

"בטח," אומרת בּין ומכבה את הסרטון. "אז מה את אומרת?"

"מהמם," אני אומרת בנחרצות. "אבא ימות על זה."

אנחנו יורדות בזריזות במדרגות ורואות את מימי מלפפת צמחייה סביב עמודי המעקה. היא מרימה את מבטה ומחייכת אלינו, אבל פניה נראות מעט מתוחות. אולי היא צריכה חופשה.

"אני אפתח," אני נחפזת לומר. "זאת בטח חבילה."

"תודה, אפי מותק," אומרת מימי במבטא האירי העדין והמנחם שלה. היא לובשת שמלה הודית עם הדפס ושערה אסוף בתופסן עץ מצויר ביד. היא קושרת בזריזות קשר בסרט קטיפה אדום, ומובן מאליו שאצלה שום דבר לא מתמוטט ונופל. כמה אופייני.

כשבּין ואני צועדות בקול גריסה על שביל החצץ בדרכנו אל שערי הברזל הגדולים, אוויר אחר הצהריים כבר מתעטף בקדרות חורפית אפרורית. ואן לבן חונה בחוץ ולידו בחור עם ראש מגולח שמחזיק קופסת קרטון.

"זה בטוח לא זה," אני אומרת. "זה קטן מדי."

"משלוח לבית הכומר הישן," אומר הבחור כשאנחנו פותחות את השער להולכי הרגל. "אין שם אף אחד. אכפת לכן לקחת את זה?"

"בטח," אומרת בּין ומושיטה יד אל החבילה, אבל כשהיא עומדת לשרבט חתימה על המכשיר שלו, אני תופסת את ידה ועוצרת בעדה.

"רגע! אל תחתמי סתם ככה. אני חתמתי על חבילה לשכן שלי וזה היה אגרטל זכוכית שהגיע שבור, והם לא יכלו לקבל החזר כי אני חתמתי והם האשימו אותי." אני משתתקת, קצרת נשימה. "אנחנו צריכות לבדוק את זה קודם."

"זה בסדר," אומר הבחור בחוסר סבלנות ואני מתעצבנת.

"אתה לא יודע את זה." אני קורעת את הקופסה ומוציאה את החשבונית. "פסל יוגה," אני קוראת. "כולל הרכבה." אני מרימה את מבטי ומרגישה שנוקיתי מאשמה. "אתה רואה? זה לא בסדר! אתה אמור להרכיב אותו."

"אני לא מרכיב כלום," אומר הבחור ומושך באף בצורה מגעילה.

"אתה חייב," אני מציינת. "זה מה שכתוב על הדף. כולל הרכבה."

"כן, בטח."

"תרכיב את זה!" אני מתעקשת. "אחרת אנחנו לא חותמות."

הבחור שולח אלי מבט זועם בדממה, משפשף את ראשו המגולח ואז אומר, "את עקשנית וקוץ בתחת. אמרו לך את זה פעם?"

"כן," אני עונה ומשלבת את זרועותי. "כולם."

"זה נכון." בּין מהנהנת ומחייכת. "עדיף לך כבר להרכיב את זה. מה זה בכלל פסל יוגה?" היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפיים.

"אני אביא את הכלים שלי," אומר הבחור ועכשיו מביט בזעם בשתינו. "אבל זה בולשיט."

"קוראים לזה אזרחות טובה," אני עונה לו.

הוא חוזר כעבור רגע עם הכלים שלו, ואנחנו מתבוננות בסקרנות כשהוא מתחיל, תוך כדי התנשפויות של חוסר סבלנות, להבריג חלקי מתכת לכדי... מה זה בדיוק? סוג של ייצוג של בן אדם... לא, שני אנשים, זכר ונקבה, ונראה שהם משתלבים יחד... מה הם עושים?

חכו שנייה.

אוי אלוהים. הבטן שלי מתהפכת ואני מעיפה מבט אל בּין, שנראית מרותקת. פסל יוגה זה בעצם פסל סקס למבוגרים בלבד?

אוקייי. כן, זה בדיוק מה שזה.

ולמען האמת, אני בהלם! אנדרו וג'יין מרטין לובשים אפודות מרופדות תואמות. הם מציגים פרחי דליה ביריד של תחילת הקיץ. איך יכול להיות שהם הזמינו את זה?

"היד שלו אמורה להיות על הציצי שלה או על התחת שלה?" מתלבט הבחור ומרים אלינו את מבטו. "אין הוראות."

"אני... לא בטוחה," אני מצליחה לומר.

"אוי אלוהים." בּין מתעוררת לחיים כשהבחור שולף מהקופסה את חלק הגוף הגברי האחרון והגרפי ביותר. "לא! אין מצב. אתה יכול בבקשה לעצור רגע?" היא אומרת לבחור בקול גבוה. ואז היא פונה אלי ואומרת בנימה שקטה ומודאגת, "אנחנו לא יכולות להביא את זה לבני הזוג מרטין. אני לעולם לא אוכל להסתכל להם שוב בעיניים!"

"גם אני לא!"

"לא ראינו את זה. בסדר, אפי? פשוט לא ראינו את זה."

"מסכימה," אני אומרת בלהט. "אממ, סליחה?" אני פונה בחזרה לבחור. "שינוי קל בתוכנית. אתה חושב שתוכל לפרק הכול בחזרה ולהחזיר לקופסה?"

"את צוחקת עלי," אומר הבחור בתדהמה.

"אני מצטערת," אני אומרת בעדינות. "לא ידענו מה זה."

"תודה על הטרחה," מוסיפה בּין בחיפזון. "וחג מולד שמח!" היא מכניסה יד לכיס הג'ינס שלה ומוצאת שטר מקומט של עשרה פאונד, שמרכך מעט את השליח.

"איזה בלגן," הוא אומר וחוזר ומפרק שוב בזריזות את כל החלקים. "תחליטו כבר, לעזאזל." הוא מסתכל על דמות האישה העירומה בחוסר שביעות רצון. "בכל אופן, אם אתן שואלות אותי, היא תדפוק לעצמה ככה את הברכיים עם התנועות האלה. היא צריכה לשים כמה כריות, לרפד את המפרקים."

אני מעיפה מבט לכיוונה של בּין ומסיטה אותו שוב.

"רעיון טוב," אני מצליחה לומר.

"כן, לא יזיק לה להיזהר," מוסיפה בּין בקול רועד.

הוא דוחף את חלק הגוף המתכתי האחרון בחזרה לקופסה ובּין משרבטת חתימה על המסך האלקטרוני שלו, וכשהוא חוזר לוואן אנחנו מביטות שוב זו בזו.

המשך העלילה בספר המלא