מותחן רומנטי

חייקה קלינגר הייתה "נידונה לחיים". היא נבחרה על ידי חבריה בטרם קרב לשרוד אחריהם, על מנת לכתוב את קורותיהם ולהבטיח את זיכרונם.

במחברות שכתבה במחבוא בפולין תיעדה את קורות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובווארשה. היא כתבה בסערת נפש כאשר סיוטי הגירושים, מות חבריה, העינויים שעברה בידי הגסטאפו וההכרה בארעיות קיומה מתרוצצים בנפשה. מילותיה נעשו לתיאור נוקב, חושפני וחסר פשרות של מהלך המאורעות.

בבואה לארץ במארס 1944, כראשונת העדות למרד הגטאות, עוררה גל זעזוע בשומעיה בקבעה נחרצות: "במקום שגווע כל העם – שם צריך לגווע האוונגרד שלו". היא הטיחה מילים קשות בפעילים ציוניים ששיתפו פעולה עם הגרמנים במסגרת היודנראט, ובהנהגת היישוב שלא עשתה די לעזרת הנצורים בגטאות.

חייקה קלינגר ניסתה לבנות לה חיים חדשים כחברת קיבוץ, אך כוחה לא עמד לה. באפריל 1958, ערב יום השנה למרד הגטאות, שלחה יד בנפשה. יומניה יצאו לאור כשנה לאחר מותה, מקוצצים וערוכים ברוח "משואה – לתקומה", שהשמיטה מהם את הכאב החריף, את הביקורת הנוקבת ואת התסכול והזעם.

הספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא ביוגרפיה יוצאת דופן, שנכתבה על ידי בנה, אביהו רונן. הוא נע בין כמה מישורים מקבילים המשתלבים זה בזה: הנרטיב של חייקה משולב בתיאור הקונטקסט ההיסטורי של האירועים. בד בבד מתועדת ההיזכרות באם המתה כתהליך של גילוי אישי באמצעות עדים שהכירוה: חייה, מאבקיה ואופן מותה היו נושא חסום בשתיקה – במשפחה, בקיבוץ ובתנועה. בתוך כך מתמודד הספר עם כמה סוגיות היסטוריוגרפיות קשות ומעוררות מחלוקת: היחסים בין היישוב בארץ לבין היהודים באירופה הכבושה, המיתולוגיזציה של מרד הגטאות, סוגיית היודנראטים, דרכי עיצוב הזיכרון והקונפליקט שבין הזיכרון הפרטי לזה הקולקטיבי.

"קראתי את כתב היד של ספרו החדש של אביהו רונן בנשימה עצורה. בעיני זה ספר שלו הייתי כותבת באנגלית הייתי מגדירה אותו Masterpiece...בכך הצטרפה חייקה קלינגר לאנשים כמו פרימו לוי שהותירו נכסי רוח יקרים מפז אך כוחם לא עמד להם לחיות בעולם שאחרי אושוויץ" - פרופ' חנה יבלונקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"הספר עורר בי התרגשות רבה והפתעות לא מעט...דווקא עדות זו, הביקורתית, המרה, אחוזה רגשות אשם, הקרועה בסתירות פנימיות, מדברת יותר אל עולמנו הסבוך...זהו ספר מורד, נבוך, תובע, מסנגר. הוא יכול וצריך למסור אתוס ולא מיתוס" - מוקי צור, קיבוץ עין גב

"במאי 1945 אושפזתי בבית חולים סובייטי זמן קצר לאחר שחרור פולין. שכבנו ארבעה פצועים בחדר כששתי אחיות בלבן נכנסו אליו. 'חברים', הן אמרו, 'המלחמה נגמרה'. אני לא חושב שאני יודע למצוא את המילים הנכונות, שאדע אי-פעם למצוא אותן, כדי לתאר כמה גדולה היתה השמחה. הפצועים, חלקם קטועי רגליים, חלקם קטועי ידיים, חלקם חבושים מכף רגל ועד ראש, נעמדו. ומי שלא יכול היה לעמוד, התרומם מעט במיטה. עמדו, הצדיעו ושרו את ההמנון הרוסי. עמדתי איתם, שרתי איתם ובכיתי איתם. רוסיה לא היתה המולדת שלי, ההמנון הרוסי לא היה ההמנון שלי, אבל זה היה רגע מופלא שבו הייתי שותף, שווה בין שווים, לתקווה הענקית שחצתה גבולות ולאום שחיים חדשים מחכים לנו. רגע אחד של חסד גדול.

"'ועכשיו, כשהמלחמה נגמרה', שאל אותי חבר רוסי ששכב לידי, 'לאן אתה חוזר?' עברו כמה דקות עד שיכולתי לענות לו, לענות לעצמי. 'אין לי לאן לחזור', אמרתי לו, 'אין לי בית'.

"כשנתיים אחר כך מצאתי בית לחזור אליו והגעתי לישראל. כאן ביתי עוד מעט 80 שנה, וכאן אני כותב את הספר הזה, סיפור חיי".

מיקי גולדמן, ניצול שואה שספג 80 מלקות בגטו, ונשאר בחיים כדי להגיע לארץ ולגלות שאיש לא מאמין לסיפורו. שהצליח להימלט מצעדת המוות, למצוא מסתור אצל משפחה פולנית ובדרך מופלאה לפגוש אותם שנים אחר כך. להתנדב לצבא האדום. ולהיכלא בקפריסין בעקבות הניסיון להגיע לארץ. להתגייס למשטרה, להיות חלק מאנשי לשכה 06 שחקרה את אדולף אייכמן, ולשמש עוזרו האישי של התובע גדעון האוזנר. גולדמן היה בין מתי המעט שנכחו בהוצאה להורג של הצורר הנאצי ופיזרו את אפרו בים. שזכה להקים בית לתפארת בישראל. סיפור של חיים מלאי נחישות, אמונה, תקווה בטוב ובעשיית הטוב. 

מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים הוא סיפור מרתק ונוגע ללב על גבורתם של ילדים יהודים, שנותרו יתומים ללא קורת גג לראשם, ושרדו בלב ורשה הכבושה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאבקם של בני החבורה, שנרדפו מכל עבר ברחובות המסוכנים, היה רצוף גילויי תושייה, אומץ לב, עזרה הדדית ומסירות מעוררת השראה.

לקוראים ולקוראות מוגשת עתה מהדורה מחודשת ומעודכנת של הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1962 וכאז כן היום, נקרא בנשימה עצורה.

יוסף ז'מיאן נולד בוורשה שבפולין. בזמן המלחמה היה חבר המחתרת היהודית בגטו ורשה. לאחר חיסול הגטו חי בצד הארי והיה חבר "הוועד היהודי הלאומי". ברחובות העיר פגש את "מוכרי הסיגריות" ותמך בהם עד סוף המלחמה. בתום המלחמה הנציח את סיפורם המיוחד.

חבר ארתור פורש לפנינו את סיפור חייו ההֵרוֹאי והטראגי של שמואל מרדכי זיגלבוים (המכונה ארתור) – ממנהיגיה הבולטים של תנועת הפועלים היהודית (ה'בּונד'), בפולין בין שתי מלחמות העולם והשואה.

שמואל זיגלבוים (1943-1895), פעל במסירות נפש למען המון העם היהודי המושפל והמרוּשש – לשיפור מצוקתו הכלכלית החברתית ולהשכּלתו. עם הכיבוש הגרמני, עושה דרכו מגיטו וארשה ללונדון, תוך כדי מלחמה, להביא לידיעת העולם החופשי את השמדת עמו. כנציג ה'בּונד' בממשלת פולין הגולָה בלונדון בתקופת השואה, הוא מתגייס בכל כוחו, ללא כל היבּט מפלגתי, להצלת העם היהודי בפולין: “איני יכול לחיות כאשר שֹרידי העם היהודי בפולין, שאני נציגָם, נשמדים והולכים".

נוכח חוסר יכולתו לזעזע את מצפון העולם החופשי ומנהיגיו (בריטניה וארה"ב) “לשים קץ לפשע הגדול בתולדות האדם", שם קץ לחייו, ב-11 במאי, 1943 “אולי אשיג במותי את אשר לא השגתי בחיי – שתתחיל פעולה ממשית להציל עתה, אולי ברגע האחרון, את שרידי יהודי פולין, שעוד נותרו בחיים".

אברהם שמואל שטיין, היסטוריון, סופר, עיתונאי, עורך ומתרגם מחונן, מצליח להָחיות, דרך תיאור קורותיו של החבר ארתור, הנשען על תיעוד היסטורי מהֵימָן – את תנועה ה'בּונד' על חבריה ומנהיגיה; ואמוּנתה בקיום של אומה יהודית חילונית סוציאליסטית, החולקת שפה (יידיש) ותרבות משותפים (אוטונומיה תרבותית־לאומית) בפולין המדינה.

"תנועת ה'בּונד', אשר סחפה למעלה ממיליון יהודים פולנים טרם המלחמה, כמעט נעלמה בתום השואה ורבים בציבור הרחב אינם מכירים אותה. פרסום חבר ארתור יביא להֶכֵּרוּת טובה יותר עם תנועה מרכזית זו, שהתקיימה עשרות בשנים בעם היהודי ועם המנהיג שמואל מרדכי זיגלבוים (ארתור), שהקריב את חייו למען עמו." - פרופ’ חוי דרייפוס – בן ששון

אירית ר. קופר משחזרת בספרה לפני בוא המבול עולם שחרב ולא נותר ממנו דבר.

בספר תיאור נאמן לחיי ילדה יהודיה בעיירה קטנה בפולין, אשר מתלבטת בין שתי זהויות. בין זהות הבית המסורתי היהודי לבין בית הספר המעמיד אידיאלים פולניים לאומיים.

למרות אהבתה את בית הספר ואת ארץ פולין נוטה הילדה להאמין לדברי סבתא כי ארץ ישראל היא המולדת האמיתית של היהודים. הספר נקטע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ממקום הולדתה בפולין, דרך ילדותה בבוכרה בזמן מלחמת העולם השנייה, נעוריה בשוויץ, בחרותה בתל אביב ובירושלים, ושהייתה ביפן של שנות ה-60, לנה שילוני טווה בספר הזה מסכת מופלאה של התרשמויות והתרגשויות.

הקורא מתוודע אל עולמה של ילדה יהודייה פליטת שואה, שרכשה השכלה כשהיא מרותקת למיטתה בבית מרפא שוויצרי, עלתה לארץ, השתלמה בספרות צרפתית, ובעקבות בעלה גילתה את יפן והתלהבה מתרבותה. על הגבול בין רומן לאוטוביוגרפיה, זיכרונותיה רצופים הרהורים על זהות ויצירה, מציאות ובדיון.

בסגנון קולח ובקורטוב של הומור, מפגישה אותנו המחברת עם שלוש תרבויות שונות לכאורה: הישראלית־היהודית, הצרפתית והיפנית, כפי שהן נשזרות זו בזו במחצית הראשונה של חייה. אך בסופו של דבר משתלבים העולמות השונים זה בזה ויוצרים את האווירה המיוחדת הנסוכה על הספר המרתק הזה.

לנה שילוני לימדה ספרות צרפתית באוניברסיטה העברית ומשמשת שנים רבות כמבקרת ספרות ב"הארץ" וב"ידיעות אחרנות". ספריה ומאמריה על פרנסואה מוריאק, אדמון ז'אבס, ז'ורז' פרק וסופרים צרפתים אחרים התפרסמו בצרפת ובישראל. גשר החלומות הוא יצירתה הספרותית הראשונה.

זופיה ויאנינה, שתי חברות ילדוּת, מצאו כל חייהן נחמה בשני דברים – ספרים והחברוּת ביניהן. אולם אהבתן לספרים – וזו לזו – עומדת למבחן כשצבאו של היטלר פולש לוורשה. בזמן שפצצות מומטרות כמו גשם וכוחות גרמניים בוזזים והורסים את העיר, השתיים מוצאות דרך להצטרף למאמץ המלחמתי בעזרת הנשק היחיד העומד לרשותן: ספרות.

זופיה ואביה חוברים למחתרת הפולנית ופועלים כדי להציל ספרים שהפצתם נאסרה והם בסכנת השמדה, ואילו יאנינה עוזרת להקים ספרייה סודית בגטו. בעוד האקציות וההוצאות להורג הולכות ומתרבות, הספרים הופכים לחבל הצלה עבור רבים. אך ככל ששחרור העיר הולך ומתקרב, חייהן של שתי החברות נתונים בסכנה גדולה יותר ויותר. בינות להרס ולמוות, זופיה ויאנינה נלחמות כדי להציל את חייהן, את מורשתן, ואת התרבות והקהילה שלהן.

שומרת הספרים החבויים הוא עדות אינטימית סוחפת לכוחן של החברוּת והסיפורת בנקודת השפל הנמוכה ביותר של האנושות. זהו סיפור מחמם לב על כוחם של ספרים לקרב אותנו זה לזה, בהשראת סיפורה האמיתי של הספרייה המחתרתית בוורשה במלחמת העולם השנייה.

מדלן מרטין היא סופרת המתמחה בכתיבת רומנים היסטוריים על מלחמת העולם השנייה, שתורגמו ליותר מ־25 שפות והיו לרבי־מכר ברחבי העולם. ספריה הקודמים, חנות הספרים האחרונה בלונדון והספרנית המרגלת, ראו אור בעברית בהוצאת מודן.

"התצלום הוא סוד אודות סוד. ככל שהוא מספר לך יותר, כך אתה יודע פחות”.                                                               
דיאן ארבוס, צלמת.

הספר דיוקן אישה מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו המבעיתים של מחנה ההשמדה אושוויץ. השנה היא 1942, וצלם המחנה אינו מביט באסירה יותר מכמה שניות, לפני שהוא עובר לבאה בתור. 

50 שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים.

מי היא אותה אישה? האם מִסְפר האסירה ושמה המופיעים תחת דיוקנה ישפכו אור על גורלה או יעצימו את הסוד שהיא אוצרת בקרבה? פרופסור יואל יערי יוצא למסע גילוי מסעיר ומרתק, אך גם מטלטל ומזעזע. מוראות מלחמת העולם השנייה מפורטים בספרו בעזרת עשרות דמויות, תאריכים, עדויות  – ודיוקן אחד. כל אלה נשזרים לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות: נשים גיבורות ואמיצות, שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, סייעו רבות בכל מוקדי ההתנגדות היהודיים, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן.

יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2015 החל לחקור גם נושאים היסטוריים, תוך התמקדות בסיפורי התנגדות של נשים יהודיות בתקופת השואה.

"ספר מבריק וקורע לב, הכולל שיעור אוניברסלי עדכני אודות כוחו של מידע – ומידע כוזב. האם אפשר לעצור רצח המוני על ידי אמירת האמת?"
- יובל נח הררי

העיתונאי היהודי־הבריטי עטור הפרסים וסופר רבי־המכר ג'ונתן פרידלנד מספר את סיפורו הבלתי נתפס של רודולף וֶרבָּה, האיש שברח מאושוויץ כדי להזהיר את העולם מפני אמת שמעטים מדי היו מוכנים לשמוע.

באפריל 1944 היה רודולף ורבה לאחד היהודים הראשונים שנמלטו מאושוויץ ועשו את דרכם אל החופש — מתוך קומץ זעיר שמימש את ההישג הכמעט בלתי אפשרי הזה. הוא עשה זאת כדי לחשוף בפני העולם את האמת על מחנה המוות, ולהזהיר את אחרוני יהודי אירופה מפני הצפוי להם.

כנגד כל הסיכויים, ורבה וחברו פרד וצלר טיפסו על הרים, חצו נהרות וניצלו מכדורי הנאצים. השניים מסרו את התיאור המלא הראשון של אושוויץ שהעולם נחשף לו אי־פעם — דיווח מפורט, שהגיע בסופו של דבר לפרנקלין רוזוולט, לווינסטון צ'רצ'יל ולאפיפיור.

ועדיין, מעטים מדי הקדישו תשומת לב לאזהרה שוורבה סיכן את חייו בשבילה. אף שעזר להציל כמאתיים אלף יהודים, עד יום מותו התייסר למחשבה, שהמסמך שלו היה יכול להציל עוד מאות אלפי חיים.

ג'ונתן פרידלנד הוא עיתונאי וסופר, בעל טור ב'גרדיאן'. נבחר לכותב הטורים של השנה ב־2002, לפרשן השנה ב־2016 ולחתן פרס אורוול לעיתונות ב־2014. פירסם 11 ספרים שנמכרו בעולם במיליוני עותקים. פרידלנד מגיש את הפודקאסט הישראלי Unholy, לצדה של יונית לוי, מגישת חדשות 12.

רודולף ורבה (2006-1924), אדם שברח כל חייו — לא רק מאושוויץ אלא מעברוֹ, מארץ הולדתו, אפילו משמו שלו (המקורי). סוף־סוף נעשה צדק לסיפורו הנשכח.

הרומן הכנרת מאושוויץ המבוסס על חייה הבלתי נשכחים של אלמה רוזֶה, מפיח חיים בדמותה של צעירה יהודייה מעוררת השראה, שהצילה חיים רבים והעניקה תקווה גם למי ששכח מהי.

באושוויץ, כל יום הוא מאבק הישרדות. אלמה היא אסירה מספר 50381, המספר מקועקע על זרועה בדיו כחולה. היא לכודה עם אלפי אנשים שנקרעו מחייהם ומכל היקר להם במבוך של גדרות תיל מחושמלות ומגדלי שמירה, כשמדי יום אלפים מהם נעלמים מעל פני האדמה. בחייה הקודמים, אלמה היתה בת למשפחת מוזיקאים ואחייניתו של המלחין גוסטב מאהלר. ככנרת מחוננת כישפה את הקהל הווינאי בהופעותיה, עד שהנאצים עטו על אירופה, ודבר לא יכול להצילה.

כשמפקדת מחנה הנשים ממנה את אלמה למנצחת על תזמורת הנשים של המחנה שאמורה להופיע לפני נאצים רמי דרג, אלמה מסרבת בתחילה אך מהר מאוד מגלה שכמנצחת יהיה באפשרותה להציל נערות צעירות מציפורני המוות.

בתפקידה החדש, אלמה פוגשת את מיקלוש, פסנתרן מוכשר. השניים מוקפים בייאוש אבל מוצאים אושר בהחלפת מכתבים חשאית, בחזרות מוזיקה ובקונצרטים משותפים. הם לא מפסיקים להתפלל ליום שבו כל זה יסתיים, אך אושוויץ הוא מקום בו סבל הוא הוודאות היחידה. האם מוזיקה ואהבה יכולות לשרוד במקום שמהותו ייאוש?

קוראות וקוראים שאהבו את הספרים הבחירה, סיפורה של הבת והתופרות מאושוויץ יתמכרו לסיפור המופלא של אלמה שטמון בו כוח ותקווה ומלמד שגם בימים האפלים ביותר יש בכוחה של הקרבה ואהבה לגבור על החשכה ולהעניק סיבה לחיות.

אֶלי מידווּד היא סופרת של רומנים היסטוריים, ספריה תורגמו ל־14 שפות ונכללו ברשימת רבי המכר של "יו־אס־אֵי טודיי".

כאשר הגרמנים פלשו לפולין בערב שבת פרשת כי־תבוא, י"ז באלול ה'תרצ"ט, דֹב (בערל) זִ'ילוֹנְקָה, האמצעי מחמישה ילדים במשפחה חסידית שעסקה בבנקאות ומסחר בעיר קאליש, היה בן 26 ומאורס.

לִיבָּה (ליבצ'ה) גוֹדְלְבִיץ' היתה תלמידת תיכון בת 15 כאשר ברחה עם משפחתה מהעיר שירדז תחת הפצצות הצבא הגרמני. היא זוכרת שאת הבית, ששופץ לקראת החגים, הם נאלצו לעזוב עוד לפני שהספיקו להתיישב לסעודת שבת.

עדותם של דב וליבה ז'ילונקה מתארת את קורותיהן של משפחות ז'ילונקה וגודלביץ', שתי משפחות יהודיות שחיו בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. החל בחיים היהודיים לפני שנות השואה, דרך פרוץ המלחמה והחיים בגטו, הסלקציה והמשלוחים אל מחנות ההשמדה, מחנות העבודה וצעדות המוות, ועד לשחרור, הקמת משפחה, ועליה לארץ ישראל.

בעיר פיוטרקוב טריבונסלקי הוקם על ידי הגרמנים הגטו הראשון בפולין הכבושה. פה חיה במשך מאות בשנים קהילה יהודית מפוארת אשר הטביעה את חותמה על העולם היהודי והכללי בזכות א/נשי מופת, יוצרים/ות ופעילים/ות בתחומי תרבות וחברה ובתי הדפוס הרבים. הקהילה נכחדה כמעט כולה על ידי הנאצים באוקטובר 1942 והשורדים/ות נפוצו ברחבי העולם, כשהם מחוייבים/ות לשמר את זיכרון הקהילה ואת מורשתה.

הספר הנוכחי מתאר את תולדותיה של הקהילה, ובמיוחד את אשר ארע לה בגטו פיוטרקוב טריבונסלקי, אך גם מה שלפניו ואחריו. זאת על בסיס עדויות רבות ומקורות ארכיונים מגוונים, שחלקם לא נחקרו או פורסמו עד כה. בין השאר מתוארים החיים ברחובות גטו פיוטרקוב, בשלביו השונים, פעילות היודנראט, המשטרה היהודית, הועד היהודי לעזרה עצמית וארגון הג‘וינט, העבודה הכפוייה בגטו ובמפעלים, החיים הדתיים, עולם הילדים, והנשים, וכן פרטים על שתי קהילות יוצאי פיוטרקוב, שפעלו בפולין לאחר המלחמה. בנוסף הספר מציג את שואת יהודי פיוטרקוב בראי העיתונות הישראלית, מתאר את הצלת יהודי פיוטרקוב והסביבה על ידי פולנים, והמחיר ששילמו, וכן מביא רקע ועדויות של בני רומה (צוענים) ששהו בגטו פיוטרקוב. בספר מוצגת גם הפשיעה הגרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה כנגד תושבי פיוטרקוב, וכן את סיפורו של ריינולד כריסטמן, שהציל מאות מיהודי פיוטרקוב, רבים מהם ילדים.

ד"ר דינה פלדמן – תושבת ירושלים, פסיכולוגית קלינית, חוקרת ויזמית חברתית ובין תרבותית, המתמקדת למעלה מעשור בתיעוד ושימור זכר הקהילה היהודית בפיוטרקוב , עיר הולדת אבותיה, ובכינון קשרי שיתוף פעולה ישראל – פולין.

אנה ז‘נדובסקה – תושבת פיוטרקוב טריבונלסקי, היסטוריונית ומדריכת טיולים העוסקת בשימור זכר הקהילה היהודית בפיוטרקוב. הינה בת למשפחה פולנית, שהכירה מקרוב את יהודי פיוטרקוב, והייתה עדה לשואתה.

"על משכבי בלילות עוד המשכתי לראות בהזיותיי וחלומותיי, בבהירות רבה את אותם מראות ותחושות גוף מענגות, שחוויתי ביחד עם רוחל'ה תחת עץ התאנה המיטיב, בצהרי אותו יום של חטא בשרים. אומנם נחשב הוא לזיכרון טמא, אבל מאידך היה נעים ועל כן, המשיך עוד ללוותני בכל לילה ולילה".

זהו סיפורו של יוס'ל, נער יהודי פולני שחי לפני מעל מאתיים שנים בעיירה מז'יבוז', היא עיר החסידות של הבעש"ט ורבי נחמן הידוע מברסלב. אהבתו של הנער ללימודים בבית המדרש במקביל ללימודי מדעים בסתר מביאים אותו לייסורים וללבטים יומיומיים. בנוסף אהבתו הסודית לרחל, בתו של רַבּוֹ ומלמדו מסעירה את חייו. 
יוס'ל עובר התבגרות מואצת – פיזית, נפשית ומינית – המטלטלת את כל עולמו. יוס'ל חווה אף חיים מטאפיזיים, שאינם יחודיים לברייה מצויה בזמנים ההם, וקל וחומר בימינו.

הספר הזה הוא יומן סודי שיוס'ל כותב בו יומיום על עצמו וסביבתו, והוא למעשה סיפור חייו של הסופר אותו דמיין לעצמו לפני 13 שנים במידה והוא אכן היה נולד וחי אז בעיירה. הכותב נחשב בנעוריו לדיראון הכיתה בתחום הספרות. רק תחומי המתמטיקה, המדע והפיזיקה עניינו אותו כתלמיד בבית הספר בוייאר, בעיר ירושלים.

להפתעתו הרבה, לקראת גיל 50 גילה הכותב את היכולת לכתוב ללא מאמץ ניכר סיפור דמיוני בצורה ייחודית, ואפילו ארכאית מעט. הכותב שילב סיפורים ודמויות אמיתיות מחיי המקום ע"פ הכרונולוגיה וההיסטוריה המקומית של מז'יבוז'.

עיר חיה ושוקקת, צפופה ותוססת, מגוונת ורבת פנים, הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה והשני בעולם אחרי ניו יורק, זו הייתה ורשה היהודית שלפני השואה. ורשה זו שתושביה היהודים נרצחו ואף רחובותיה ובנייניה נהרסו עד היסוד והיום אין לה זכר, היא הנושא של ספר זה.
כ־370,000 יהודים, כשליש מתושבי הבירה הפולנית חיו בוורשה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כ־80% מהם התגוררו בשכונה היהודית שבצפון העיר. בורשה שאיננה נבחן ומנותח ריכוז יהודי גדול זה על גווניו המרובים, אורח חייו, סביבתו הפיזית, דפוסי מגוריו וגם היחסים בינו לבין האוכלוסיה הסובבת. 
ורשה שאיננה מעלה תמונה של ציבור שקצב חייו הוא מהיר ואינטנסיבי בכל תחומי החיים: תרבות, פנאי, חינוך, פוליטיקה, חברה, תעסוקה ופרנסה וכן חיי דת, אורח חיים שהתאפיין ברעש, צפיפות ובקשרים אנושיים עשירים והדוקים אם כי גם מפולגים ומסוכסכים. 

ד"ר אירית צ'רניאבסקי היא כלכלנית אוּרבנית והיסטוריונית וזהו ספרה השני. ספרה הראשון בעור שיניהם, הבוחן את דרמת המאבק לעלייה ולהגירה של יהודי פולין ערב השואה פורסם ב־2015 ותרגומו לאנגלית: At the Last Moment יצא לאור ב־2020.

הספר אושוויץ – גיהינום של מַּטָּה נכתב משך ארבע שנים וכולל בתוכו מפות, תרשימים בתלת-ממד ותמונות. מחנה אושוויץ היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר מששת מחנות ההשמדה בפולין. הספר סוקר את הקמת מחנה אושוויץ ועד לנטישתו בינואר 1945, וכן סקירה כללית על המשפטים העיקריים של הפושעים הנאצים לאחר המלחמה. הקורא יוכל למצוא בספר תיאורים מהרגע שהיהודים נכנסו בשערי המחנה ועד לרגע שניספו בתאי הגזים. הזוועות שחוו היהודים באושוויץ אין שני להן בעולם. המחבר משקף דרך הסבר מקיף של שלבי ההשמדה, את אשר קרה בחמשת הקרמטוריומים שבהם הושמדו, באמצעות גז, למעלה מ-1.1 מיליון יהודים. אושוויץ – גיהינום של מַּטָּה הוא ספר חובה למי שרוצה לדעת מה קרה באותו מחנה השמדה הקשה מכולם.

עו"ד יורם פרי הוא היסטוריון בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל-אביב. כתב עשרות ספרים בתחומים שונים, בעיקר ספרי לימוד בהיסטוריה. נולד בתל-אביב, שירת בתפקיד בכיר בצה"ל ועוסק גם בעריכת דין. ספרו הקודם "משפטי נירנברג – משפטי הזיקית", יצא לאור בשנת 2018.

השואה בראי המציאות הוא ספר המקפל בתוכו אוסף ענק ונדיר של מסמכים, כתבי יד, יומנים, סיפורי ניצולים, אביזרים, מוצגים וצילומים – מתקופת השואה.
כל הפריטים באוסף הם מקוריים וחלק ניכר מהם נדיר וייחודי, אינו נמצא בשום מוזיאון בעולם ומוצג כאן לראשונה.
את האוסף ליקט אברהם לינהרט לאורך תקופה ארוכה בת 40 שנה.
האוסף כולל חומר אנטישמי ופריטים מראשית עליית הנאצים לשלטון, מרדיפות היהודים, ממלחמת העולם השנייה, מהגטאות ומחנות ההשמדה ומשארית הפליטה.
פרק שלם מוקדש בספר למאמצים להצלת יהודים מציפורני הנאצים והוא כולל גילויים על ויכוחים, חילוקי דעות ופעולות אשר מנעו והכשילו אפשרויות הצלה של יהודי אירופה, לצד גילויי גבורה והקרבה למען מטרה זו.
ניתן למצוא בספר את הוראות הנאצים בדבר איסור העסקת יהודים במקצועות שונים בברלין, עם פירוט שמות כל אותם יהודים; פתק ובו תפילת "שמע ישראל", אותו כתבה ילדה יהודייה בת שמונה, דקות לפני שילוחה אל תאי הגזים באושוויץ; מכתב פרידה שכתב רודולף פרנץ הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, אל משפחתו חמישה ימים לפני הוצאתו להורג; ועוד למעלה מ־300 מסמכים, צילומים ופריטים – מלווים בסיפורי רקע.
 
אברהם לינהרט, יליד שנת 1938, מוותיקי העיר חולון, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה, וממייסדי קיבוץ יוטבתה שבערבה. כיהן לאורך תקופה ארוכה בת 43 שנים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי, ביניהם שימש במשך 13 שנים כמנכ"ל הראשון של קרן "ידע" – קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח, מיום היווסדה. יזם והקים את "בית האקדמאי", המשמש מכללה ארצית להשתלמויות אקדמאים במדעי החברה והרוח. הוא חבר ופעיל בגופים שונים, מקומיים וארציים, הפועלים לטובת הציבור. היה עורכו הראשי של הירחון "שדמות". כיום לינהרט מרצה בנושאי השואה ואירועים בתולדות היישוב בארץ. הוא גם מלחין ופזמונאי, ורבים משיריו שודרו בתחנות הרדיו השונות.

לא סבלתי נפשית כי ברוחי לא הייתי נוכח במחנה. חיזקתי את רוחי בזיכרונות מן השנים הטובות ומן השעות שביליתי עם הקרובים לליבי. [...] הו! רגעים כה נפלאים, נפלאים! כמזור גואל ומרגיע את פצעי הגוף והנשמה. נזכרתי שהייתי, ואני עדיין, בן אדם. [...] אולי, אולי, אפגוש שוב בשתי הנפשות היקרות לי ביותר.
בלא פחות משבעה מחנות ריכוז והשמדה נכלא היהודי הפולני נח (נתן) זֵ'לֵכוֹבֶר בשנות מלחמת העולם השנייה. עם פלישת צבא גרמניה לפולין וכיבוש עיר הבירה חווה נח, איש ורשה, את מדיניות ההדרה והנישול הגרמנית כלפי היהודים. בנובמבר 1940 נכלא עם אשתו בַּלבּינה ובִתו סטֵלה וקרוב ל־500,000 יהודים בתחום גטו ורשה – הגטו הגדול באירופה. האישה והבת אבדו בימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה בקיץ 1942, והוא נותר לבדו להתמודד עם איום ההשמדה והרדיפה הנאצית. עם פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הועבר נח ללוּבּלין ונכלא במחנה שדה התעופה הישן ובמחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, ובו שהה ארבעה חודשים רוויי ייסורים וסבל. באוגוסט 1943 שולח למחנה אושוויץ I ומשם למחנה הלוויין יאווישוביץ, ובמשך יותר מ־16 חודשים הועבד בחפירות וביציקת יסודות למבנים, בהנחת פסי רכבת ובכריית פחם. בינואר 1945, עם התקרבות כוחות הצבא האדום, פונו אסירי מחנות אושוויץ בצעדת מוות לתחום הרייך הישן. נח ועימו עוד אלפי מפונים הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד העמוס עד אפס מקום אסירים שפונו מן המחנות במזרח. בחודשים האחרונים של המלחמה הועסק בעבודת פרך בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים במחצבות האבן של מחנה הריכוז מיטֶלבּאוּ־דוֹרה. בשלהי מרס 1945 שולח בַשֵנית לבוכנוולד, ובמקום הזה זכה לרגע השחרור בידי כוחות צבא ארצות־הברית באפריל 1945. בעזרת חוסן רב ותעצומות נפש הצליח נח לעמוד בתלאות עולם המחנות, עבודת הכפייה וצעדות המוות ולשרוד. את חיבורו מלא העוצמה והחיוּת על ייסוריו וייסורי אחיו לגורל בשנות המלחמה כתב עוד בשנת 1946, חודשים מספר אחרי ששב לוורשה החרֵבה ונודע לו בוודאות כי משפחתו אבדה. בספר המחנה השביעי שלי, בצד תיאורים מפורטים של ידיעת רעב והמצאת דרכי עינויים ששוביו עינו בהם אותו ואת חבריו, הִרבה נח לכתוב על מערכת היחסים של האסירים בינם לבין עצמם והדגיש את אובדן התקווה. לצד גילויים של אהדה ועזרה הוא תיאר בעוצמה את הייאוש, את הסבל ואת הכאב שהִקהו את רגשותיהם של האנשים. אחרי המלחמה נשא נח לאישה את פּאוּלינה, שורדת שואה אף היא, וב־1947 נולדה בִתם היחידה חנה (אָני). זיכרונותיו רואים אור ביוזמתה של חנה ובתרגומה המשותף לה ולבעלה סטפן ציטרון.

כרוניקה רבת עוצמה של הנשים שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד את השואה, כשהן תופרות בגדים יפים בסדנת אופנה יוצאת דופן שהוקמה באחד ממחנות המוות הידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה.

עשרים וחמש אסירות צעירות במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו – רובן נשים ונערות יהודיות – נבחרו לעצב ולתפור בגדים אופנתיים לנשים מהעילית הנאצית בסלון אופנה שהוקם במחנה. הן קיוו שהעבודה תציל אותן מתאי הגז. את הקמת סלון האופנה – שכונה סטודיו חייטות העילית – יזמה הדוויג הס, אשתו של מפקד מחנה אושוויץ. לקוחות הסלון היו רעיותיהם של אנשי אס־אס ושומרות במחנה. התופרות שעבדו בו יצרו בגדים אלגנטיים באיכות גבוהה שלבשו באירועים חברתיים נשות אס־אס באושוויץ ורעיותיהם של בכירים נאצים בברלין.

התופרות מאושוויץ מבוסס על מקורות מגוונים – בהם ראיונות עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים בעת כתיבת הספר – ומתחקה אחר גורלן של הנשים האמיצות שעבדו בסלון האופנה של אושוויץ. הודות לקשרי משפחה וידידות הן לא רק שרדו אלא גם השתתפו בפעילות המחתרתית במחנה.

ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון מגוללת את חוויותיהן יוצאות הדופן של התופרות וחושפת את מדיניות הגזל והניצול של הנאצים: את החמדנות, האכזריות ואת הצביעות של הרייך השלישי, ומציעה נקודת ראות חדשה על פרק כמעט בלתי מוכר בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.

לוסי אדלינגטון היא היסטוריונית של בגדים ואופנה הכותבת ספרי עיון וספרות בדיונית בהשראה היסטורית. ספרי עיון אחרים שכתבה עוסקים בהיסטוריה של הלבוש ובחייהן ולבושן של נשים במלחמת העולם השנייה.

לאחר שנים של בריחה וחיים של פחד וחרדה יכולתי סוף־סוף לפרוק מעלי את מה שהעיק על ליבי ועל דעתי. הרווחה והתשישות שחשתי היו שקולות בעוצמתן רק להתרוממות הרוח ולשמחה שהרגשתי כשבאתי לקיבוץ מעוז חיים. החלום להגיע בשלום אל ארץ־ישראל היה לי תמיד כמגדלור של תקווה, ומתח הבריחה המתמדת של השנים האחרונות הוקל מעט בזכות הצורך הדוחק להשיג את המטרה הזאת. כשנכנסתי בפעם הראשונה אל חדר האוכל של הקיבוץ, כאילו התגשמו כל חלומותי.

דוד י' עזריאלי נולד ב־1922 במאקוֹב מזובייצקי שבפולין. סיפור הישרדותו המרתק בזמן מלחמת העולם השנייה, כפי שהעלתה על הכתב בתו דנה, מתחקה אחר מסעותיו יוצאי הדופן שבהם תמיד הקדים את הסכנה בצעד אחד. במנוסתו עבר דרך חלקה של פולין שהיה נתון תחת הכיבוש הסובייטי, אוקראינה, טשקנט ובוכרה. לאחר מכן התגייס לצבא אנדרס ומשם עשה את דרכו מבגדד אל גבול ארץ־ישראל שתחת המנדט הבריטי.

צעד אחד לפנים מתעד את הגעתו של דוד י' עזריאלי ארצה, את לימודיו בטכניון בחיפה, את חוויותיו בתור חייל במלחמת העצמאות ואת ההבנה הפתאומית והקשה מנשוא שרוב בני משפחתו הקרובים נספו בשואה. ב־1954 השתקע עזריאלי בקנדה. שם נשא לאישה את סטפני ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים - רפי, שרון, נעמי ודנה. סיפור הישרדותו של עזריאלי מרשים אף יותר לאור הישגיו בהמשך דרכו בתור יזם מצליח בתחום הנדל"ן ונדבן פעיל, מענקי הכלכלה של העולם היהודי. יוזמותיו הרבות שינו את פני המסחר בישראל והן הוכחה חיה לאומץ ולעוצמה של הנער שהיטלר לא היה יכול לנצח. גולת הכותרת של פעילותו היא הקמת קרנות עזריאלי בישראל ובקנדה, המתמקדות בשיפור חייהם של הדור הזה ושל הדורות הבאים באמצעות חינוך, מחקר, רפואה, תרבות ואמנות. 

לובלין, 1941.
יוס'לה קרלינסקי, ילד מחונן עם כישרון נדיר לשחמט, שנולד למשפחה יהודית מכובדת בלובלין, חווה את המציאות החדשה והקשה של יהודי לובלין כשהגרמנים כובשים את פולין ומאלצים את היהודים לגור בגטו הצפוף. 
יוס'לה שורד בעזרת חברת ילדותו כריסטינה שמבקרת אותו בגטו, ובעזרת חיבתו של מפקד הגטו לשחמט, שמגלה את כישרונו של הילד והופך אותו, כפי שיוס'לה מכנה זאת, ל"עבד השחמט" שלו.  
יוס'לה יודע שכל "מהלך" שיעשה עלול להיות האחרון בחייו..

ישראל, 1967.
טליה קרלינסקי, צברית בת למשפחת ניצולי שואה ששמעה מאביה סיפורים על בן דודה המוכשר, יוס'לה מלובלין, שהיה אלוף בשחמט.
אדוארד פרקינס, יליד אוסטרליה שמגיע לקיבוץ עין־ים כמתנדב לאחר מלחמת ששת הימים, מתאהב בטליה ומוכן לעבור לחיות לצידה בארץ.
סופי שמידט, שהגיעה לקיבוץ מגרמניה ומסתירה סוד אפל.
ארבעה סיפורים הקשורים בחוטים נסתרים שמתגלים במהלך המסע ההיסטורי של טובה אבירם־זילברג. כשהאמת יוצאת לאור וסיפוריהם נחשפים, האם תוכל האהבה לנצח את הסודות האפלים והשנאה של דורות קודמים?

יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.

תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.

חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.

על־אף אבלם הכבד השתתפו חיה וישראל במרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944. עם כישלון המרד בגזרתם נלכדו והופרדו זה מזה. חיה הצליחה להימלט, אבל לא הצליחה לעלות על עקבותיו של ישראל ונאלצה להתמודד לבדה עם אימת החיים בזהות בדויה בסביבה עוינת ליהודים. לאחר שחרור ורשה סירבה חיה להאמין לעדות שישראל נהרג והמשיכה לייחל לשובו אליה. ואכן, לאחר שבועות ארוכים הופיע ישראל על מפתן ביתה. ב-1946 נולדה בתם רות.

בספר ימים בלי שם, המבוסס על רשימות שנכתבו עוד בימי השואה, פותחת חיה ביד אמן צוהר אל קורותיה המרתקים וקורעי הלב של אישה, רעיה ואם יהודייה שחייתה בזהות בדויה בוורשה הארית ומוראות חייה לא הכניעו את רוחה.

'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'.

משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והטביע את חותמו על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי.
פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור -  הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרתו יצא אף הוא מופלין והגיע לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו של פראגר למלט את משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, הוא נשא את אשמת עזיבתם כל ימיו. 

מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונים, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי, ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. 

בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.

דולה אור מאפר הנו רומן המתאר סיפור הישרדות אמיתי של ילדה יהודייה בסופת מלחמת העולם השנייה. זהו מאבקה של ילדה להבין עולם שיצא מדעתו, להתבגר ולשמור על אופטימיות. הפרק הראשון "ללה", שם המחברת בזהות שאולה, הוא סיפור הצלתה מגטו ורשה, מות הוריה וגילויה המקרי והמופלא בתום המלחמה. בהמשך, יומן המתעד את פדותה ושיבתה ליהדות. בפרק "רלי", תחנות מחייה במדינת ישראל. הסיפורים האחרונים הם גלעד זיכרון להוריה, למציליה ולבני משפחתה.

 "בספר היפה והמיוחד הזה מצאה רלי רובינזון דרך ספרותית מקורית להבין טוב יותר את הדרך שבה היא נחלצה מהזהות שנכפתה עליה לשם הצלת חייה והגיעה אל הזהות הישראלית שכה יקרה לה"  

אברהם ב. יהושוע

 רלי רובינזון לבית גלובינסקי, ילידת ורשה, פולין, היא ניצולת גטו ורשה, יחידה ממשפחתה. רלי שרדה בזהות שאולה. עלתה לישראל ב- 1950 וגדלה  בפרדס חנה אצל משפחת אביה. בוגרת תיכון חקלאי הכפר הירוק. למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). עבדה באוניברסיטת חיפה למעלה משלושים שנה בתפקידי מינהל אקדמי בכיר. בתפקידה האחרון הייתה ראש מינהל הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות. רלי תושבת חיפה, אמא לשניים וסבתא לשישה.

לקראת סוף המילניום דליה, אישה מפונקת, מוזרה ועשירה עוזבת את בעלה ובתה בטורונטו , קנדה ושבה ארצה, כדי לתעד את חייה של דודתה, קמליה, מעצבת חלונות הראווה ויתר בני משפחתה שנספו בשואה.
לצורך כך היא בונה לה בית על הר הכרמל, ותוך כדי בנייתו היא מצרפת אליו חדר אוכל של מנזר קתולי, שהיא תולשת מסרט איטלקי. היא מחליפה את הצלב שעל הקיר בשעון, שבעיניה הוא משרתו של הזמן. בחדר הזה היא יוצרת לבדה בובות של בני משפחתה [מצד אמה] שנספו בשואה, ומושיבה אותן סביב השולחן הענק, וגם מתחילה לספר את קורותיהם, כשהיא מתרכזת בעיקר בסיפורה של קמליה, "מעצבת חלונות הראווה בוורשה, דודתה והאחות התאומה של אמה."

היא משתדלת לשמור על סדר כרונולוגי מסוים, ומתחילה את סיפורה בתולדות הסבא-רבה, דוד-חיים, ואשתו, מרים, שהגיעו לוורשה עוד במאה 19. הסב, גבר גבוה מאוד וחסון, בעל חזות של "גוי" אך אדוק מאוד התעשר ורכש נכסים רבים בעיר, אך הזוג שמר בסוד את מקום מוצאם והם שילמו על כך מחיר חברתי.
דליה ממשיכה עם הסיפור על בנם היחיד, גבר נמוך קומה, עדין ומפונק, ומקל במצוות הדת. הוא בזבז את כספי אביו בנסיעות בארצות אירופה, וסעודות מפוארות, התחתן פעמיים והמשיך "לאכול" את כספי הנדוניות הנדיבות עד שבמלחמת עולם הראשונה, שבה הפסיד את כל כספו, ונפטר.
בנים לא היו לו , והוא השאיר 5 בנותיו ללא פרוטה. שלוש הגדולות היו כבר נשואות, אך התאומות, וויולטה וקמליה, שילדה לו אשתו השנייה, נותרו חסרות כל, והן פתחו במלחמת החיים, כל אחת בדרכה היא.
בפרוץ מלחמת עולם השנייה, וויולטה עם משפחתה [בן זוגה , שני בנים והבת דליה] הצליחו לברוח מוורשה והגיעו לארץ, אך 4 אחיות האחרות עם משפחותיהן נותרו בוורשה וכולם, פרט לנטלי, בתה של קמליה נספו בשואה.

בשנות החמישים של המאה הקודמת אחרי שוויולטה ומשפחתה התייאשו מהחיפושים, הניצולה היחידה של המשפחה, נטלי הגיעה ארצה. ואף על פי שהתנהגותה הייתה למופת, היא כאילו מביאה מזל רע למשפחתה של וויולה, וכל בני המשפחה מתים או נעלמים תוך מספר שנים קצר אחרי בואה.
האם זאת נקמתה של קמליה על שאחותה עזבה אותה ובתה בוורשה לבד? ואין זו השאלה היחידה שמתעוררת בספר הזה, בו הדמויות נעות בין יהדות להתבוללות, בין ציונות לקומוניזם, בין הארץ לנדידה בעולם כולו. בחיפוש אחרי תשובות דליה מצליחה "לרדת לעבר", להגיע לגטו וורשה ולהיפגש עם קמליה, אך לא מצליחה לקבל ממנה תשובות, אלה רק רשות וברכה לספר את סיפורה. 

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִּים אֶת הָאָדָם בְצַלְמוֹ בְצֶלֶם אֱלֹהִּים בָרָא אֹתוֹ" [בראשית א. כז]. בפירושו לתורה, מסביר רבה של דווינסק (הרב מאיר שמחה הכהן) שנפטר בשנת 1926, כי צלם האלוהים של כל אדם ואדם הינה זכות הבחירה שניתנה לו.

סיפור חייו של הילד יאנק, בתקופת השואה הוא בראש ובראשונה, סיפורם של אנשים, סיפור של אנשים שבבחירות שעשו היו בבחינת אדם, זהו סיפור על סבו של יאנק שבחכמתו ובחוש האחריות שלו, התווה את התכנית להצלת בני משפחתו, סיפור על אביו שבחכמתו ובתושייתו, ידע להוציא לפועל את התכנית להצלת בני המשפחה, סיפור על בני משפחת פאייק שסיכנו עצמם להצלת שכניהם היהודים, אך מעל הכול סיפור על קשר מופלא ובלתי צפוי שנרקם בין – הנער היהודי יאנק, ולאופולד וון קראוס, גרמני תושב פולין.

לא אמונתו, דתו או עמו הם אלו שמגדירים את האדם, אלא אך ורק הבחירות שעושה כל אחד ואחד בנסיבות חייו הם אלו שמגדירים אותו כאדם, ובחירות אלו של בני אדם הם הלקח המרכזי שיש ללמוד ממאורעות תקופה אפלה זו של מלחמת העולם השנייה.

נולד ברדום ב-13 לדצמבר 1930, יאנק ברקמן, עבר את מאורעות מלחמת העולם השנייה עם בני משפחתו בעיירה סוחדניוב במחוז קיילצה בפולין, בשנת 1946, לאחר הפוגרום בקיילצה המשפחה ברחה מפולין, יאנק עבר עם הוריו למחנה פליטים בגרמניה בחודש ספטמבר 1947, הם הגיעו לצרפת, בדצמבר 1972 יאנק אשתו אליס וילדיהם עלו לישראל בה השתקעו לצמיתות.

גם אחרי עשרות שנים של חקר ולימוד השואה, הסיפור המלא של כרבע מיליון יהודים – רובם של הניצולים היהודים-פולנים – שנמלטו מן ההשמדה הנאצית לעומקה של ברית המועצות והלאה למרכז אסיה ולמזרח התיכון, עדיין אינו מוּכּר ברובו, אפילו לצאצאיהם.
חוקרת הספרות מיכל דקל, בתו של אחד מהניצולים האלה, ידעה רק שאביה נשאר בחיים עם קבוצה שלמה שזכתה לכינוי "ילדי טהרן". במטרה לשחזר בנאמנות את קורותיו בזמן המלחמה, היא צללה לנבכי תיקים שאיש מעולם לא עיין בהם, ברוסית, בפולנית, בפרסית ובעברית, בארכיונים הפזורים על פני שלוש יבשות, ויצאה למסעות בשטח (בעזרתו של חבר ועמית איראני) כדי להתחקות בפועל אחרי עקבות הקבוצה למן הגירושים לגוּלאגים בסיביר, דרך קזחסטן, אוזבקיסטן, ומשם לטהרן, שם חייתה הקבוצה עד שהועברה לקראצ'י ואחר כך לעתלית.
חשיפת הסיפור ההיסטורי המפתיע והמרתק הזה מלוּוָה לכל אורכה במחשבות על הפוליטיקה הגלובלית המורכבת שמאחורי משברי פליטים; על מושגים כמו גורל, זהות וזיכרון; על העבר המשפחתי שלה עצמה; ועל היצירה הקולקטיבית של זהות, שקובעת את הנרטיבים שאנחנו מספרים ואת אלה שאנחנו שוכחים.
בני המזל הוא שילוב מרגש וחדשני בין מחקר ארכיוני, סיפור מסע, וממואר של בת הדור השני. 

מיכל דקל היא פרופסור לספרות אנגלית בסיטי קולג' בניו יורק וב-CUNY Graduate Center. היא מחברת הספרים The Universl Jew: Masculinity, Modernity, and the Zionist Moment ואדיפוס בקישינב: ציונות, ספרות, טרגדיה.