יוס'ל הנער ממזִ'יבוז'

פרק א'

יוס'ל בן שימל'ה דער ברייטהאַרציקער

שמי יוס'ל מנדלביץ' ואני כבן ארבע־עשרה שנים. אני חי פה, בעיירה מְזִ'יבּוּז' שבארץ פולניה, והיא עיר החסידות של רבי ישראל בן אליעזר, הוא הבעל שם טוב. העיר נמצאת במפגש שבין נהר הבּוּג ונהר הבּוֹז'וֹק, למעשה שמה של העיר מְזִ'יבּוּז' נובע במישרין מהמיקום הגיאוגרפי שלה: מְזִ'י (בין) ובּוּז' (השם של נהר בּוּג־בּוּזוֹ'ק שמקיף אותה סביב). בעיירה שלנו נמצאת עד עצם היום הזה מצודה מאוד עתיקה ומפורסמת, שבנה אוליגראד, נסיך ליטא, במאה הארבע־עשרה.

כיום, לאחר מותו של הבעש"ט זצ"ל, יש כבר רב הממשיך את דרכו אף על פי שאינו משתווה אליו בדרגתו. זהו הרבי ברוך, נכדו של הבעש"ט, ולו מצויה חסידות גדולה פה בעיירה. בזכותם של חסידיו הרבים, נחשבת החסידות של רבי ברוך לעשירה ומופלגת במיוחד, וכל מעיניה ומטרתה אחת היא: לתרום לטובת יישובם של חסידים בארץ הקודש, ישראל. אפילו ליצן חצר יש לרבי ברוך ושמו של הבדחן הולך לפניו במחוזותינו ועוד רחוק משם. שמו המלא הוא רבי צבי הירש, ובמקור הנ"ל הגיע מן העיר אוסטרופולי, ועל כן כינויו היה בקצרה הרשל'ה אוסטרופולייר. לא מעט סיפורים מבדחים סובבים סביב דמותו השנונה, המשמחת את הנפש, חרף העובדה כי אותו הרשל'ה הוא תלמיד חכם ועסק לפרנסתו כשוחט. בעירנו אם כך, מצויים לא מעט רבנים אבל היתר הינם יהודים חרוצים, חקלאים ובעלי מלאכות למיניהן. חלק לא מבוטל מן הגברים כאן הם לומדי תורה וגמרא. ללא כל ספק הדבר הזה נחשב לדרגה הנעלה ביותר בקרב קהילתנו היהודית, ששומרת באדיקות ובעקשנות על חוקי היהדות. עירנו היפה שופעת נהרות, עצים תמירים, שיחים, דשאים, חורשות, אגני מים, שדות, משקים חקלאיים ותלוליות מוריקות למכביר. הנה, לבטח כבר הבנתם מהקדמתי זו כי עיר מיוחדת היא עירי, מז'יבּוּז'.

אני כותב ביומני בשפת האידיש, בעיקר על חיי האישיים, וחיי משפחתי וחברים, בתקווה שיומן זה ייקרא על ידי בריות באשר הן, ביום מן הימים. השנה היא 1800 אחרי ספירת הנוכרים, הלוא היא שנת התקס"א, והעת הנוכחית היא ט"ז בחודש תשרי (5 באוקטובר), תקופת ימי חול המועד של חג סוכות. העיירה שלנו מתהדרת לה בכסוּת חגיגית. ניתן לראות הרבה סוכות מפוארות בסמיכות לחצרות בתי העץ, בשטעטל היהודי שלנו. העיירה שלנו מונה כמה מאות יהודים, אך מצויים בה לא מעט נוכרים פולנים, הדרים בה בכפיפה אחת עימנו, ובשלום זה עם זה באופן יחסי. כלל לא אכחיש כי ישנם פולנים לא מעטים בקרבנו, שאינם נחשבים בלשון המעטה כאוהבי יהודים, אף על פי שהללו חיים לצידנו במשך עשרות שנים. השנאה הזו מצויה לא פחות בקרב אנשי השלטון הרוסי, המהווים הלכה למעשה את הממשל של האימפריה הרוסית האדירה והמתרחבת. לדאבוננו רוסיה כבשה את פולניה ממש רק לאחרונה. את ההשתלטות ביצעה לא אחרת מאשר אותה צארית, יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה רַבָּתִי, אך היא נפטרה לפני כארבע שנים לערך. כיום, קיסרה של האימפריה הזאת הוא בנה, פָּאבֶל הראשון. האימפריה העצומה הזו השתלטה על כל שטחי האזור הפולני לפני כחמש שנים, במה שכונה אז "החלוקה השלישית", וזו קרתה בשלהי שנת 1795. כתוצאה מכך ויחד איתה גם האימפריות של פרוסיה ואוסטריה נטלו לעצמן שטחים נרחבים מבין הארצות הסמוכות להן. הארצות הנכבשות כללו את ליטא ופולניה. מאז השלטון הרוסי אינו מאפשר יותר לתושבים היהודים לחיות בכְּרַכִים הגדולים, וככה בלית ברירה התיישבו היהודים בישובים כפריים ומרוחקים, במה שנקרא בלעג "תחום המושב". את כל החדשות הללו אנחנו כמובן מקבלים כעבור שבועות אחדים, וזה מתפרסם בדרך כלל מפה לאוזן. לעיתים קרובות נושאים ארציים חשובים יעלו בשיחות בבית הכנסת, בעיקר לאחר זמן התפילות, ופעמים אחדות גם ברחוב או בשוק. אישית, בורכתי בזיכרון יוצא דופן, ועל כן אני מתעניין תמיד בנושאים מגוונים, שלא כוללים רק לימודי דת גְּרֵידָא. על מנת שאירועים מיוחדים לא יפרחו חלילה מזיכרוני, אני רושם אותם בקולמוסי בדפים האחרונים של יומני האישי. בטוחני כי העובדות הללו ייהפכו מטבע הדברים לאירועים היסטוריים בעבור הבריות בעתיד.

חלק גדול מיושבי השטעטל הפולני הם בפועל תושבים עקורים, שבאו מהערים הגדולות בשל אותם חוקים נוראיים ונוקשים. בצורה הנ"ל יישבו היהודים בעיקר את אזורי הסְפָר, וכך הלכה למעשה נמנעו חיכוכים בענייני פרנסה מול הסוחרים הרוסים והפולנים. ברור כי כל ההגבלות הללו הקשו עד מאוד על חיינו ובעיקר על המפרנסים, שהתקשו למדי לסחור עם אנשי הערים בגלל בעיות של מעבר מאזור לאזור וכיוצא בזה. בכל אופן, היהודים בעיר מז'יבוז' נחשבו ללמוּדֵי סבל. הם ידעו היטב בעת הצורך להוציא דבש אפילו ממצבים מרירים. מעיק אומנם לראות פה ושם שוטרים וחיילים רוסים העוברים מדי פעם ברחובותינו, אך כבר התרגלנו למראות הללו. תכופות התעמרו הללו באיש או באישה בשווקים או בדרכים, רק לשם הרוע שבדבר. אך כמו היה זה רק עניין חולף ואנו, היהודים, לא הראינו ולא השמענו כביכול כל טרוּניה על כך, והאמת שגם לא ממש יכולנו. זוהי עובדת חיינו פה. היהודים בגלות בכלל ובפולניה בפרט ידעו תמיד לכפוף את הראש בעתות של צרה וְצוּקָה. זאת הייתה עת לא קלה, אבל אני כנער כבר התרגלתי אל המציאות האיומה הזו. אני בפשטות הדחקתי אותה במוחי הצידה, ממש כמו יתר היהודים כאן. מתברר, אם כך, שהסבלנות והסיבולת הנפשית של היהודים הן מתכונותיהם המאוד בולטות והלכה למעשה גם הנסתרות ביותר.

יוס'ל הוא הכינוי שלי בקרב משפחתי וחבריי, אך אני כמובן נולדתי בשם יוסף, על שם אותו חוֹלֵם מקראי. אני בן הזקונים במשפחת מנדלביץ'. אבי, שמעון, ידוע בעיקר בכינוי החביב: שימל'ה דער ברײטהאַרציקער, בשל העובדה כי הוא איש נדיב ונוח לבריות, חרף היותו טיפוס גְּדָל ממדים ואף גבוה מן הממוצע. אף על פי מראהו החסון, אבי הינו גבר מאוד עדין המשרה אווירה טובה על שאר הבריות, ובכלל על כל הסובבים. אימי שתחיה, הינה החסודה מבין נשות העיירה ושמה מירל'ה, לשעבר מרים שטיינר. אכן, שמה לא היה נפוץ כלל וכלל באזורנו היות והיא הייתה נצר למשפחת שטיינר, שהתגוררה במדינת פְּרוּסְיָה הסמוכה, וזה עוד מִקַּדְמַת דְּנָא.

אז איך הגיעה אימי הפרוסית לפולניה? זהו ספור ארוך וגם טיפה מוזר. אני רק אקצר אותו ואומר כי הדבר קרה רק בזכות אביה, הלוא הוא סבי ארנֵסט. הוא היה סוחר אמיד, שסחר לא מעט עם מדינות אירופה, ביניהן כמובן גם רוסיה ופולניה. ארנסט בעיקר מכר ציגרטות של טבק לאנשי המעמד הגבוה, הנקראים באידיש פַּפִּירוֹסָה. את הציגרטות סבי מכר כמובן בעיקר לאותם אנשי אצולה כגון רוזנים, גְּרָאפִים, מיוחסים ועשירים בכללותם, כיוון שרק ידם הייתה משגת את הטוּבִין הזה. רק אצלם יכולת לראות סיגרים וציגרטות איכותיות לעילא, וזקני הכפר קינאו בתימרות העשן המסתלסלות מפיהן בעוברם דרך עיירתנו. אם כך, ביום קיץ אחד עברה אימי בעיירתנו ונקרתה בדרכו של אבי, שמעון. זה קרה בשוק, בסמיכות לכיכר העיר המרכזית. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, ואף כי הייתה בדרכה עם אביה לערים אחרות הם נותרו בסביבה עוד זמן מה. סבי שאף הוא היה יהודי מאמין ודובר אידיש, תהה חיש מהר על קנקנו של אבי, שהיה נראה לו מגודל למדי בהשוואה לבתו הקטנטונת והמעודנת. סבי במהרה הגיע אל המסקנה שאם בתו עקשנית כפרד וחפצה רק בשמעון כבחיר ליבה, הרי שלא נותרה בידו כל ברירה מאחר שהוא אהב אותה אהבת נפש. כך התקיימה החתונה לבסוף רק אחרי שאשת חיקו, הלנה, סבתי, הסכימה לעניין הנ"ל בקושי, ועל כן הגיעה אל העיירה רק כעבור כמחצית השנה. חתונתם של הוריי הייתה מרגשת וכלל לא אופיינית למקום. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה כאן בעיירה, שיהודי נישא למישהי מפרוסיה. אז מה ניתן להבין פה מבין השיטין? בפשטות, שאימי כעסה על עקשנותה של אימה בסוגיית החתונה. אימי לבסוף התחתנה הרחק מארצה, וללא אישורה הראשוני של סבתי, הלנה. אכן, הדבר נבע מיחס קשה שאותו קיבלה אימי מצד סבתי. הדבר התבטא בכמה סוגיות, אבל בעיקר בגלל המשודכים המיוחסים שהביאה אימה לחיתון בעבורה. מאידך, בעיניה של אימי כל החתנים העתידיים שבאו לבקש את ידה היו מכוערים לחלוטין, עקומים, טרחנים, משעממים ולעיתים אפילו מבוגרים מדי, למרות שכולם היו עשירים ומיוחסים. אימי חפצה לבחור את בחיר ליבה באופן אישי בתקווה שאף הוריה יסכימו עימה, וזה היה בניגוד למקובל בעולמנו. דברים כאלו לא היו כלל מקובלים בפולניה, אך בחדשנותה אימי כנראה כבר הקדימה את זמנה. אוסיף כדי לקצר כי החתונה התקיימה בתוך חצר ביתנו ממש. האירוע היה חריג למדי בעיירתנו, שבה עניינים של נישואין רציניים דרשו לא מעט בדיקות מקיפות משני הצדדים. סבי הצטער כמובן כי היה עליו לחזור לפרוסיה, אך פרנסתו היא שאילצה אותו לכך. כשנתיים אחרי כן נפטר סבי משבץ, ואת הידיעה המרה קיבלנו לאחר חודשים אחדים במברק מסבתי, הלנה. על סבי וסבתא הלנה ז"ל שמעתי אך ורק מסיפוריה של אימי, אך לדאבוני הרב מעולם, בכל ימי חיי בחלד, לא ראיתי את זיו פניהם.

ומה בדבר סבי וסבתי מצד אבי, הלוא תשאלוני? אז המקרה הזה הוא טרגי בהשוואה לסיפור הקודם. שניהם זיכרונם לברכה, נטבחו באכזריות על ידי אותם הַיְידָמָקִים, שהיו קוזאקים חסרי לב ובלתי אנושיים. מנהיג הקוזאקים היה מקסים ז'לזניאק, ובצירופו של מנהיג הפורעים, איוואן גונטה, חברו שניהם לטבח הנורא מכול. אותו איוואן, שהיה אמור להילחם מול ז'לזניאק מלכתחילה, הצטרף לפתע לכוחותיו הלוחמים של מקסים. האיחוד ביניהם יצר את הטבח הנוראי הזה לפני כשלושים שנים. בפוגרום הזה נרצחו אלפי פולנים ויהודים, וליתר דיוק קרה הדבר בשנת 1768 בעיירה אוּמן. לאחר שהרוסים דיכאו את המרד הזה, נותרו ממשפחתם רק אדל, אבי שמעון, ואחיו מאיר. שניהם היו אז רק כבני עשר שנים, ואדל בת שבע־עשרה. שניהם גדלו בהמשך אצל אחותם, דודתי הצדקת, אדל, כשבע שנים. היא תפקדה כאחותם הגדולה והייתה להם לאמא. ברגע ששניהם בגרו, הם עזבו את ביתה. זה קרה זמן קצר לאחר פטירתה ממחלה חשוכת מרפא. אדל הייתה בסך הכול בת עשרים וארבע במותה והיא נקברה בעיירה המדממת עדיין, אוּמן. משם עבר דודי, מאיר, להתגורר לא הרחק משם בעיר ברסלב. הוא חי בה מאז ועד עצם היום הזה. אבי הצעיר, שמעון, שהיה כבן שבע־עשרה החליט, בניגוד גמור אליו, להגיע בדחף רגעי עיקש אל העיר מז'יבּוּז'. היא הייתה עירו הידועה של הבעש"ט. שמו של עושה הניסים הזה הלך לפניו והתפרס על פני כפרים, מחוזות, ערים ולאומים רבים בסביבה. אז מה נבע אם כך מכל אותם סיפורים מצמררים ומלאי תוגה? בפשטות, העובדה כי לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי, וגם שארבעתם מן הסתם נפטרו בטרם הכירו את כל חמשת נכדיהם.

פרט לי במשפחתי יש עוד שלוש אחיות וגם אח אחד, כך שבסך הכול אנו מהווים קצת יותר מחצי מניין במשפחת מנדלביץ'. לשמחתי אני זכיתי להיות בן הזקונים המפונק. שלמה מנגד הוא הבן הבכור, וגם הכי חכם מבינינו. כיום אני חי עם עצמי די בשלום, אך עם לא מעט לבטים והתחבטויות נפש עמוקות. אני בהחלט מודע לשינויים הגדולים החולפים על פני חיי השלווים באופן יחסי. ייתכן מאוד כי חיי במְזִ'יבּוּז' מַשְׁמִימִים למדי ביחס לנערים אחרים, בני גילי הדרים אי שם, בארצות הנֵכר או אפילו בפְּלָנטות אחרות שמצויות מחוץ לעולמנו. אכן, אינני כלל וכלל הנער הטיפוסי למקום או לתקופה הזו, שבה רק ההלכה היהודית היא תמצית כל חייו. אני דווקא מחשיב עצמי כאיש פתוח להבנת עולמנו המופלא על כל רזיו, ואפילו אלה הפשוטים והגלויים לכולנו רק לכאורה.

אני לומד בבית המדרש של מְזִ'יבּוּז', לשם הגעתי לפני כשנה עת נהפכתי לגבר, לאחר טקס בר המצווה. בימי ילדותי למדתי בחיידר עם הרב אביה שוורצמן, שתמיד הפליא בסיפוריו ובדרשותיו המצמררות והקולחות. דבריו תמיד ריגשו ואף לקחו את כלל האברכים בדמיוננו אל מחוזות קסומים, הרחק מפה ועד לארץ הקודש, ישראל. דרשותיו היו בפרט על עיר הקודש המיוחדת שלה, ירושלים, היא מְשׂוֹשׂ ציון ועל בית המקדש המפואר, ששכן על הר המוריה המקודש לעם היהודי.

החיים פה בפולניה הם בעיקר חיי כפר שלווים, שמשולבים בחיי קהילה יהודית תוססת, שעוברת תהפוכות עולם בגלל ריבוי החסידויות, וזה קורה בעת הזאת של טְרוֹם ביאת משיח צדקנו. אף על פי שמשפחתי יהודית למהדרין ואבי ואחי הבכור גדולים בתורה, הרי שאני נסחף לא מעט לתחומי חיים אחרים, שאין בהם בכלל נגיעה לדתנו. כל זה קורה מפאת סקרנותי הגדולה, שנובעת לה מחקרנות גדולה, שבאה בדרך כלל עם שאילת קושיות רבות, שלצערי לא תמיד קיבלו מענה הולם. ייתכן שאני כותב דברים שהינם חסרי משמעות לאותם הקוראים, שיעיינו ביומני זה בעוד עשרים, או להבדיל בעוד מאתיים ועשר שנים, היא שנת 2010 המסתורית משום מה לדידי. על פי הבנתי, חובה ואפילו צריך לכתוב את האמת על הדברים, שמתרחשים כהווייתם. לדידי, אין לקלֵּס או להדר בעניינים שאין בהם ממשׁוּת מלכתחילה. מבחינתי האישית, אמירת האמת היא הדרך היחידה והנכונה להיות שלם עם נשמתי החקרנית והבוחנת. כאמור, נראה על פניו כי אינני ממש נער רגיל המאפיין את הקהילה היהודית, פה, בארץ הקרה הזו. מנגד אני חש דווקא כמיהה למחוזות רחוקים, עם שמש מאירה ומחממת ברוב עיתות הקיץ. אני גם מחבב את הסתיו הסגרירי והקריר. והאמת תיאמר, כי הסתיו כאן גורם לי למעין תחושת הִתעלוּת, שמרוממת לעיתים קרובות את נפשי הדואבת. משבי הרוח והצל הנופל באזור הכפרי הזה, מאידך משרים עליי מן דכדוך קל, אבל יחד עם זאת גם אושר עילאי על פלאי הטבע, המיטיב עימי ברגעי החסד הקטנים של חיי.

המשך הפרק בספר המלא