שטרמר

פרק 1
נתן

בשביל רִבְקָה הוא חזר מאמריקה. במשך ארבע שנים חשב כל יום על הבחורה הזו, כך סיפר, עד שלבסוף קנה כרטיס אונייה בחזרה לפולין. הוא לא סיפר שחזר בלי פרוטה, ואפילו בשביל הכרטיס נאלץ ללוות כסף מאחיו הגדול. אבל עדיין אהב לשבץ בשיחה מילים אמריקאיות, שאיש מבני משפחתו לא הבין.

מאמריקה הביא חגורת עור עם אבזם פליז. מתנת פרידה מאחיו לחזרתו לפולין. הם התחבקו על הרציף הניו־יורקי ולא התראו יותר לעולם. על־פי שחיקת החורים בחגורה במהלך השנים ניתן היה לעקוב אחרי השינויים בגזרתו של נתן. הוא עצמו לא האמין כמה דק גזרה היה פעם.

בדומה לאביו ולסבו, היה לו מראה של מתאגרף. מתאגרף זקן. כתפיים רחבות, צוואר שבקושי נראה לעין וחזה בולט, כמו של תרנגול. גאה היה על שקראו לו בעיר "בוס".

משנשאל ברחוב מה נשמע, נהג לענות:

"הכול בסדר, אבל לא חסר תקווה".

נגע בידו במגבעתו והמשיך הלאה.

מדי מספר חודשים הגיע מכתב מניו יורק. בֵּן כתב שלצערו הוא חייב בינתיים לדחות את ביקורו בטַַרְנוּב. הוא לא יכול לעזוב עכשיו את החנות שלו למכשירי כתיבה. שנת הלימודים מתחילה ויש יותר מדי הזמנות. הוא חייב לפטר את העובדת הרמאית ועדיין לא מצא במקומה אחרת שראויה לאמון. עוד מעט חג המולד הנוצרי, תקופת המַּתָּנות, ולא רק יהודים קונים אצלנו! אשתו חלתה שוב. מתחיל משבר כלכלי, אם יעזוב את החנות עכשיו לא יהיה לו בשביל מה לשוב לאמריקה. אבל הוא מתגעגע ומתכנן להגיע בשנה הבאה. הוא מצפה בקוצר רוח להכיר את רבקה, את בניהם ואת בנותיהם.

אתם ההורים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אז תקנו בשמי.

את דפי המכתב, הכתוב על נייר מכתבים רשמי (BEN STRAMER, GENERAL MERCHANDISE, 33 Grand St., NY) נהג לקפל לשלושה חלקים ולהטמין ביניהם שטרות ירוקים. נוסף על כך, עטף אותם בנייר סופג סגול, כדי שלא יתגלה מה יש בפנים. נייר הספיגה צבע תמיד את השטרות, שאחרי הוצאתם מן המעטפה היו בצבע ירוק־סגול, ורבקה נאלצה לשטוף אותם בעדינות ואחר כך לייבשם מעל התנור במטבח.

לילדים הוא נתן רק את הבולים האמריקאיים שעל המעטפה. את הדולרים חסך.

"אני כל הזמן עובד, אז אין לי זמן להרוויח", הסביר לאשתו.

והמתין. המתין, המתין, המתין. שתזדמן עסקה טובה. עסקה שתשנה את חייה של משפחת שׂטְרַמֶר, שתישא אותם מדירת החדר עם המטבח הקטן בקומת הקרקע, בקצהו של רחוב גּּוֹלְדְהַמֶר, תעלה אותם גבוה מעלה, ותצניח אותם רק בקומות העליונות של בתי הדירות, העטורים בוויטראז'ים צבעוניים בחדרי המדרגות, ברובע פולני־יהודי אלגנטי, רצוי בקרבת תחנת החשמלית שבה טַרְנוּב התגאתה כל כך. באחת הדירות המרווחות והגבוהות, מרובות החדרים, בעלות שירותים וחדר אמבטיה עם מים זורמים, אור חשמל ומרפסת מלאה פרחים.

היה זמן קצר שבו נראה היה שזה יתגשם. הוא קנה די בזול קרון שלם של שָׁרָף "רוֹזִין", שעליו נאמר לו כי הוא משמש כַּנָּרִים לשימון זיפי המיתרים. כיצד היה אמור לדעת שבטַרְנוּב הכַּנָּרִים מעטים כל כך? בסופו של דבר, הוא עצמו קנה כינור עם קשת, והורה לסָלֶק לנגן עליו. רבקה אמרה על סָלֶק שיש לו אצבעות יפות וארוכות.

אף שמעולם לא היה בפילהרמונית או באופרה, בדמיונו כבר ראה שם את בנו בן השבע — על במות קְרָקוֹב ואפילו וינה. גם לרבקה הכי קל היה לדמיין את סָלֶק בטוקסידו קטן, עם עניבת פרפר וערֵמת שערו המתולתל. בניגוד לאחים שלו, הוא לא אהב להילחם או להתלכלך.

"בשבילך", אמר נתן והגיש לו את הכלי. "כנר מפורסם במשפחה לא מזיק אף פעם, וידוע שהכרטיסים מניבים רווח טוב".

אבל גם מזה לא יצא שום דבר.

נכון, נתן שלח אותו כמה פעמים לשיעורי כינור אצל המורה הפולנייה. אבל האם סָלֶק בכלל הגיע לשם? הרי בכל פעם שבאו אורחים ונתן ביקש ממנו לתת "קונצרט קטן", סָלֶק התחמק. עד שכעבור חצי שנה נתן הפסיק לבקש, וציווה עליו "להביא את הכינור מייד".

אחרי ההופעה, שתק.

רק אחרי שעזבו האורחים אמר, מנענע את ראשו על צווארו הבלתי־נראה:

"גּוֹד דֶּם אִיט!" (God damm it)

אף אחד לא הבין, אז הוסיף:

"כסף זרוּק לפח".

באותו הערב, בפעם הראשונה, במקום להשתמש בחגורה השתמש בקשת הכינור. לפחות יהיה לזה שימוש! ואכן כך היה. הוא לא היה צריך להכות חזק, וסָלֶק השמיע קולות הדומים לאלו שאך לפני רגע הפיק מהכינור שלו במהלך "הקונצרט הקטן".

גם בעבודה, מאחורי הקופה בבית המטבחיים היהודי, המתין נתן לעסקת חייו. לכן קרה שבלהט המחשבות, התוכניות והחישובים הקפדנים של הרווחים העתידיים, טעה במתן העודף ללקוחות.

"שִׁיט", אמר, אם היה חסר כסף בקופה בסוף היום.

אבל קרה גם שהיה יותר מדי כסף. אז לא אמר כלום, רק טמן בסתר את ההפרש בכיס מכנסיו.

"יש לי ילדים", חשב.

כשהרגע הזה של עסקת חייו היה סוף סוף מגיע, התחשק לו לרוץ מהעבודה הביתה. בדרך ערך קניות. בבית לא ישב אף לרגע. עזר לרבקה להכין את האוכל. במהלך ארוחת הערב תִּשְׁאֵל את הילדים על מה נשמע בבית הספר. אבל לא הייתה לו הסבלנות להקשיב. "טוב, לפחות הוא שאל", חשבה רבקה. אחר כך ביקש ממנה לשבת ולנוח. בעצמו אסף את הצלחות, גלגל את שרוולי החולצה והדיח את הכלים בקערה.

רק אחרי שסיים והילדים כבר ישנו הוציא מרגל המתכת של המיטה צרור מגולגל של דולרים.

"יש לי הרגשה שהפעם זה יצליח, הפעם זהו זה".

רבקה לא אמרה כלום. אבל נתן ידע מה היא חושבת:

"למה בעסקה האחרונה לא עלה בדעתך לבדוק לפחות נר אחד כמו שצריך?"

הוא לא רצה לבזבז זמן, פחד שהסוחרים האחרים יקדימו אותו, שמישהו יציע מחיר גבוה יותר. אבל יותר מכול הוא פחד שהמוכר, שהגיע לכאן מִִקּוֹלוֹמִייה הרחוקה, יבין כמה עולים הנרות בְטַרְנוּב, וייווכח שהוא מוכר את שלו כמעט בחינם. נתן היה צריך לפעול מהר. הזדמנות כזו לבטח לא תשוב. נרות הזולים פי ארבעה מאלו של בית החרושת היהודי המפורסם "פְּשְׁצ'וּלְקָה" — "הדבורה", שמספק סחורה לכל הכנסיות בְטַרְנוּב! ואולי אפילו בקְרָקוֹב. כך שמע, אבל לא ידע אם זו אמת או מדובר בפרסומת סמויה. דרך אגב, שמע גם שהבעלים, מר שְׁפִּילְמַן, נותן כסף בסתר לסוציאליסטים. אבל זו יכלה להיות סתם הכפשה, המופצת על־ידי המתחרים של "פְּשְׁצ'וּלְקָה".

נתן אפילו הרגיש לרגע כמו נוכל, בזמן התשלום. אולי צריך היה להוסיף עוד קצת כסף למוכר ביש המזל הזה מִִקּוֹלוֹמִייה או לפחות להזמין אותו לארוחת צוהריים? אבל ההרגשה הזו מייד פינתה את מקומה לצער על שלמוכר אין יותר סחורה למכירה. אז אולי, בכל זאת, לא כדאי.

כך ענה נתן במחשבותיו על השאלה שלא נשאלה על־ידי רבקה.

הם ישבו זה מול זה ליד שולחן המטבח, המתנדנד מעט. הרצפה לא הייתה ישרה, ופיסת העץ מתחת לרגל השולחן כנראה נשמטה שוב. כהרגלו, ניסה נתן לדחוף אותה חזרה עם הנעל. לא הצליח, התכופף, מצא את הפיסה והניח אותה במקומה. מחר בבוקר, כשיהיה אור, הוא ינקה אותה וידביק סוף סוף — החליט.

שניהם ידעו שאף אחד מההסברים שלו לא ישכנע אותה, ובגלל זה, כנראה, דיברו בלי מילים. או אולי פשוט לא רצו להעיר את הילדים? רק הסתכלו זה על זה. ובכל זאת נדמה היה לנתן לרגע שבעיניה הבהירות של רבקה לא משתקף הנר האחד שדולק על השולחן, אלא אלף הנרות שקנה בלי פתילים.

אז מה אם, כשהבחין בתרמית, רץ מייד לתחנת הרכבת ובכספו האחרון קנה כרטיס כניסה לרציף? הרכבת יצאה לְקוֹלוֹמִייה לפני זמן רב, יחד עם הסוחר המחזיק בדולרים של נתן, עדיין סגולים מעט. נתן עמד הרבה זמן בין האנשים על הרציף והשמיע שוב ושוב מילים אמריקאיות בלתי־מובנות לפני שהתוודה בפני רבקה על מה שקרה. ובערב, למרות החלון הסגור, נשמע ברחוב גּּוֹלְדְהָמֶר בִּכְיים של ילדיו.

אחר כך נשכב במיטה ולא קם לעבודה במשך שבוע שלם. בבית המטבחיים אמרה רבקה, בדיוק כמו לילדים: "נתן חלה בדלקת קיבה".

"הפעם זה יהיה שונה", אמר מבטו עכשיו.

זה לא עשה רושם על רבקה כשעיניו האירו שוב, כמו בזמנים שבהם פגשה אותו לראשונה. לפעמים היא רק תהתה מאיפה זה מגיע, האנרגיה שלו, הבאה והולכת בגלים. פעם אחת אפילו שאלה אותו.

"הבאתי את זה מאמריקה", אמר.

ואז היא חשבה על הים, שעליו סיפר לה לאחר שובו לטַרְנוּב. גם אותו טלטלו הגלים, גאות ושפל. לעיתים רחוקות היה שקט — כמוה.

"יותר נכון, ספגת את זה בים", היא חייכה.

בכל מקרה, היא בהחלט העדיפה סיפורים על הים ועל הספינות הגדולות מאשר על ניו יורק. הם הרגיעו אותה. היא אהבה לדמיין אותם לפני שנרדמה.

רבקה

פעמים רבות נתן הבטיח לקחת אותה לחוף הים, אבל זה היה עוד לפני הנישואים והילדים. עד כה, קרקוֹב היה המקום הרחוק ביותר שביקרה בו.

כמובן, בצעירותה הוצע לה לנסוע לאמריקה. לאיזו בחורה לא הוצע? אדם נחמד ניגש אליה ברחוב, שׂיבה שזורה בשערו ועל זרת כף ידו טבעת שהוטבעו בה ראשי תיבות. יהודי, כמובן. הוא הציג עצמו כיזם, בעלים של מפעל משגשג בנְבְּרַסְקָה, "אך מעל לכול אלמן, הממאן להתנחם, שחזר לאירופה בחיפוש אחרי אהבה".

החיפושים האלו הובילו אותו אפילו להוריה. אביה של רבקה איים ללכת למשטרה. לא במקרה לְגָלִיצְיָה קראו אז "סְקַנְדָּלִיצְיָה". כולם ידעו מה באמת קורה ואת מי מחפשים באמת. למרות זאת, שתיים מחברותיה מִנִּיסְקוֹ, נֶסָה שְׁנוּר ולִילָה פְלַאוּם, החליטו לנסוע. ואולי היו אלה הוריהן ששכנעו אותן, כדי שיצאו מהבית? היא שמעה שהן הגיעו לבסוף לארגנטינה או לברזיל. היא לא ראתה אותן שוב.

בנִיסְקוֹ סופר כי את הבנות היפות מכנים הסרסורים "כפיות כסף", "חבילות משי" ו"שטיחים מִסְּמִירְנָה". את הפחות יפות כינו "חביות קמח", ואת המכוערות — "שקי תפוחי אדמה". היא עדיין זכרה את המונחים האלה. אולי מפני שהבנות כינו כך זו את זו בלעג. היא גם תהתה לאיזה קטגוריה שייכו אותה.

היא הבינה שהיא נמוכה מדי ל"כפית כסף". אבל היו לה ריסים כהים סביב עיניה הבהירות, שיער שחור עבה ומותניים חטובים. אז כנראה היא לא הייתה "חבית קמח" ובטח לא "שק תפוחי אדמה".

עכשיו, ברחוב גּּוֹלְדְהָמֶר, הזמנים האלה נראו לה לא מציאותיים. היא התחתנה, עברה לְטַרְנוּב, ילדה ילדים. הרבה השתנה בחייה. אבל האם גם בעולם? עדיין נשמעו סיפורים על סרסורים הסוחרים "בבשר הרך". הרי לא כל כך הרבה שנים חלפו. עדיין קרה שהתבלבלה והתחילה מכתב בתאריך של אלף ושמונה מאות... איכשהו לא הצליחה להסתגל למעבר למאה ה־20.

אולי מפני שכמעט לא קראה עיתונים. למי היה זמן לזה עם שישה ילדים?

בעצם, היא ילדה שבע פעמים. הבן הראשון, קוּבָּה, נולד מוקדם מדי, בלי ריסים וציפורניים. היא האשימה את עצמה — לא הייתה צריכה במהלך ההיריון לעזור לנתן לצבוע ולסדר את הדירה הראשונה שלהם, דירה שהייתה קטנה אף יותר מזו שברחוב גּּוֹלְדְהָמֶר. ופעם אחת אפילו החליקה ונפלה ליד הכניסה. הייתה צריכה להישאר במיטה. בכל מקרה, זה כבר לא משנה.

זה היה בחורף, הם עטפו אותו בשמיכת הפּוך החמה ביותר, אבל זה לא עזר. הוא חי פחות משלושה שבועות. זה היה כל כך לא טבעי לערוך לוויה לילד שלה עצמה, ללכת בשלג מאחורי הארון של הבן שלה, בשר מבשרה. היא הכריחה את עצמה לבכות. לא הצליחה, לכן כיסתה את פניה בידיה. כדי שהאחרים לא יראו שהיא לא בוכה.

הארון הקטן לא היה יקר, אבל גם כך הוציאו עליו את כל מה שהיה להם. הם קברו את קוּבָּה סמוך לחומת בית הקברות.

בלילה שלאחר ההלוויה העיר אותה בכי חרישי. היא נצמדה אל נתן ורק אז פרצה בעצמה בבכי.

היא לא ידעה אם גם נתן התגעגע כל כך לפעוט שלהם. היא לא ידעה אם גם הוא פחד שלא תוכל להרות שוב. כמו גיסתו פֶּפִּי, שעוד לפני נסיעתם לאמריקה ילדה גם היא מוקדם מדי, ויחד עם התינוק אושפזה בבית החולים, אך יצאה משם לבדה. ממה שסיפר נתן, האובדן הזה היה הגורם המכריע לעזיבתם. מלבד זאת, ידוע שבאמריקה יש את הרופאים הטובים ביותר לעניינים האלה.

אבל בֵּן ופֶּפִּי, במכתבים שנכתבו בכתב יד ישר על נייר מכתבים של בית המסחר, מעולם לא הזכירו היריון או תינוק. רק במכתבים שזרמו בכיוון ההפוך (וייתכן שחלפו אלו על פני אלו אי שם בים — חשבה רבקה) הודיע נתן בכל פעם לאחיו, בכתב היד העצבני שלו, על לידתו של שׂטְרַמֶר נוסף ותיאר את האחרים. אולי זו הסיבה שהם לא הצליחו לבוא לטַרְנוּב, אף שהיו בני המשפחה הקרובים ביותר. אבל אפילו פעם אחת הם לא שכחו לשים כסף במעטפה.

לרבקה היה קל יותר להבין את זה מאשר לנתן. כי מה אם היה להפך? אם אנחנו היינו חשוכי ילדים, ומעבר לאוקיינוס, במקום הדולרים, היו זורמות חדשות על עוד אחיינים ואחייניות אמריקאים? איך היינו מרגישים?

לכן חשבה על בֵּן ופֶּפִּי בחיבה. ובכל פעם שחשבה עליהם, נזכרה בקוּבָּה.

"הילד הראשון לאלוהים", אמר פעם נתן.

"אל תקשקש כמו רב", ענתה.

למי היה דומה לוּ היה חי? האם היה כמו הבן הגדול ביותר, רוּדֶק, שמעולם לא מתייעץ איתם בשום עניין וכל היום מסתובב ברחבי העיר? מה בעצם הוא עושה ומהיכן מקבל את הכסף שנותן לה בחשאי לפרנסת הבית?

היא יכלה רק לנחש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*