הנערה מהבית הוורוד

1

אשתו של יוסף מתה באמצע נובמבר, בדיוק כשהייתה האפונה הריחנית פורחת במלואה ומקיפה את כל קירותיו של "הבית הוורוד". עוד מעט תיבּוֹל ותמות גם היא. אף אחד לא יָדע שבכלל לא הייתה אשתו, וזה גם לא משנה, כי היא הייתה גבירתו. אף אחד לא ידע גם שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות.

דומה היה שכל העיר הזאת, הנושקת לים, צועדת בטור ארוך אחריהם, אבא ובת, אל בית הקברות הישן במגדל אשקלון. בכניסה עצרו לחיבוק עם משפחת חדד שזה עתה סיימה לקבור את אבי המשפחה. עיר קטנה, כולם מכירים את כולם. רק אז המשיכו להתקדם לאורך השביל, אל הבור שנחפר מראש. יוסף פסע צמוד לבתו, נערה רזונת ששְּׂערהּ הארוך מכסה חלק מצדודית פניה, אוחז בחוזקה בידה כמבקש לחזק, אולי בכלל להתחזק.

כל הדרך הארוכה אל תוך בית העלמין הציצה הנערה באלונקה שעליה הייתה מונחת האימא'לה שלה, מה שנותר ממנה. לרגע עלה בה זיק מחשבה שהיא קטנה כמו ילדה. מעולם קודם לכן לא הייתה בהלוויה ולא היה לה מושג שכּך נעטף גופו של המת, מִתאַר גופו נראה לעין, בטח ובטח כשהמת כל כך רזה וגרום.

מפעם לפעם הגניבה מבט ביוסף, מנסה לזהות מה מצוי מתחת להבעת פניו החתומה, והוא חיוור, סנטרו המרובע מתוח, ועיניו בוהות נִכחן. ברגע מסוים קלט את מבטה, הִרפה מיָדהּ ושלח את ידו ללטף את ראשה, רק לרגע קט. והנה, שוב ידו אוחזת חזק בידה, כמעט מכאיבה.

בידה השנייה חבקה זֵר גדול של פרחי אפונה ריחנית, שספק קטפה ספק תלשה שעה קלה קודם ליציאתם מן הבית. אלה "הפרחים של אימא" שהריטואל סביב זריעתם וההמתנה לפריחתם מדי שנה, לקראת בוא החורף, גרמו לאִמהּ שמחה גדולה. היא תלשה אותם במהירות, גבעול אחר גבעול, מלאים בפרחים בשיא פריחתם עד שלא נותר מקום באחיזתה, וזר גדול בצבעי ורוד וסגול מילא את ידיה, רק אז נרגעה. עמוק מתוכה יצאה התלישה הזאת, מרגישה שכּך נכון וראוי, מבקשת לכסות את אימא'לה בפרחים "שלה" טרם תכוסה בעפר. כעת היא רואה את הבחורים מחליקים את גופה העטוף אל הבור, ובעוד רגע יניפו אֵתֵי חפירה וישליכו עליה את העפר שערמו קודם לכן בצד. בשני צעדים זריזים השיגה אותם, התקרבה אל פתח הבור ופיזרה את הפרחים על כולה, מצד אל צד. לא מעל הקבר, אלא בתוכו. כך רצתה, שתיקבר עם הפרחים שלה, עם צבעם, עם ריחָם.

דממה ירדה על בית העלמין. יוסף הביט בה בתדהמה בלי לומר מילה. כולם מסביב שתקו. אפילו אנשי הדת נאלמו. נגע לליבם, כמעט קרע את ליבם, לראות את הילדה־נערה הזאת, שטרם מלאו לה שש־עשרה, מתעקשת לשלוח את אִמהּ לדרכה עטופה בפרחים שכל כך אהבה, בפרחים שזרעה במו ידיה מדי שנה לקראת בוא החורף.

היא הביטה בבחורים נועצים את האֵתים בערֵמת העפר ומשליכים אותו על אימא'לה שלה, שומעת את צליל החבטה של האֵת בעפר, פעם ועוד פעם, ובכל פעם מחדש מתכווץ גופה והיא נושכת את שפתיה, עוצרת את היבבה שמבקשת לפרוץ מתוכה, מרגישה כאילו על גופה שלה מושלך העפר.

אט־אט נערם עד שהפך לתלולית קטנה ששלט עץ ננעץ בה, ועליו נכתב בטוש שחור: "לוסיה פרידמן".

זה בכלל לא היה שמה. ואף אחד לא ידע.

2

הכול השתנה באחת והאין שלה היה כל כך נוכֵחַ. לאן שלא סובַבת את ראשך, לאן שלא נדדו לרגע המחשבה או המבט, ידעת בהבנה עמוקה שהיא איננה. הם ישבו שבעה, חלקו את הזיכרונות ודיברו בה טובות עם כל מי שבא. והימים האלה היו ארוכים, שקטים מהרגיל, דומה היה שכולם מדברים בהם קצת בלחש ומהלכים על קצות הבהונות, זהירים.

בראש היא הבינה שלוסי מתה, אבל הלב לא רצה להבין והיא רצתה רק לנגן. לצרוח את נפשה הקרועה על הקלידים האלה בשחור ולבן שהם חבריה לחיים. הקלידים האלה, שיודעים את נפשה ומכירים כל משב רוח שחולף בה. את זה שמוביל את אצבעותיה בעדינות, בשקט, את זה העליז שמוסיף כאילו מעצמו משהו סוער וקצבּי למנגינה שמתנגנת, ואת זה שהצטברו בו כעסים קטנים והוא מַקיש בקלידים בכוח, בכאב, ללא רַחם.

הם לא ישבו לפי הספר. הם לא הכירו את החוקים, וליוסף לא היה מושג מתי מתחילים ומתי מסיימים. גם לא היו תפילות בסיומי הימים. הם פשוט נותרו ספונים בתוך הבית הוורוד שלהם, מארחים בנועם כל מי שהגיע, מקשיבים למילים החמות שהיו לכולם לומר על לוסי. אבל היא רצתה רק לנגן, מרגישה שעוד רגע לא תוכל להתאפק, תרים את מכסה הפסנתר ותכַלה בו את צערה. זה היה כל כך מוחשי, עד שברגע מסוים פשוט הפנתה לו את גבה, שמא לא תוכל לתחושה הזו שפושטת בה. יש גבול, בשבעה לא מנגנים!

בכל הימים האלה היה לה קר. אומנם היה חורף, אבל לא קור כזה הרגישה, אלא קור חודר עצמות. דני, שקורא לה "אנאבל לי", אמר לה שזה מהקור שבלב והניח על כתפיה בטלדרס רך ומחמם שאביו שלח לו מניו יורק. "קחי," הוא אמר, "שיחמם אותך."

הוא זיהה את ליבה הקרוע מִצער בתוך הגבורה שניסתה לשדר. "בואי, נלך לטייל, נלך לקטוף תפוזים," הציע, ולקח אותה לפרדס ליד כפר הנופש הצרפתי, הולכים כמה קילומטרים באוויר החורפי הנהדר, המרפא את הנפש, נותן לה לנשום קצת.

כל הדרך דיבר אליה. על קורס הטיִס העומד לפתחו, על אבא שלו שנותר בניו יורק ועל אימא שלה היפה, שהלכה ואיננה עוד. הוא דיבר והיא הקשיבה לחפירה שלו, שהיה בה משהו מרגיע. הוא אהב לספר לה דברים, כך אמר לה תמיד.

הם חזרו עמוסי תפוזים בתוך חולצתו שפשט בדרך, ומייד כשנכנסו הביתה הבינה ששום דבר לא עזר, היא רוצה רק לנגן.

הבית היה ריק, רק יוסף בא לקראתם, ובלי שהרגישה נשׂאו אותה רגליה אל הפסנתר. היא הרימה בעדינות את המכסה והתיישבה על הכיסא מולו, שומעת מרחוק מנגינה מתנגנת בשקט, בעצב, בצער גדול, מוכנה להישבע ששמעה את לוסי מבקשת שתנגן לה את השיר "שלה", "עלי שלכת" של איב מונטאן. אצבעותיה הן הנעות על הקלידים, אבל המנגינה כמו מתנגנת מעצמה. בצד עמד יוסף, לידו דני, עדיין אוחז בחולצתו עמוסת התפוזים, ושניהם הביטו בה ברוֹך, בפליאה, מבינים שרצתה רק לנגן, שהייתה חייבת לנגן. שזו דרכה לצרוח את נפשה, בשקט. לנפש יש חוקים מִשלה גם בענייני שבעה.

3

כשלוסי כבר הייתה חולה מאוד, אמר ד"ר הורוביץ ליוסף שעכשיו, כשהיא בהפוגה, כדאי שינצלו את הזמן שנותר להנאות, אולי האחרונות שיהיו לה.

"קח אותה לטיול באיזה מקום נחמד, אולי לפגוש חברים שלא ראתה זמן רב והיא תשמח לראותם. שְׁאל אותה מה מתחשק לה יותר מכול, וזה מה שתעשו. ההפוגה הזאת לא תארך, וכדאי לנצל כל רגע."

רק אז הִפנים יוסף שבתוך כמה חודשים היא עומדת להיעלם מחייו, מחייהם. לא יותר מארבעה, אולי פחות, כמובן, קשה לדעת. עד אותו רגע הדחיק כל מחשבה על כך, למרות כל האשפוזים, הטיפולים ושאר הסימנים שהיו תזכורת יום־יומית למחלתה.

היא רזתה מאוד, ובאופן פרדוקסלי למצבה הפיזי, נראתה פתאום חטובה יותר. לא שהייתה שמנה קודם, אבל משהו מעוּדן יותר ניכּר בסילואט הרזה שלה, עם שְׂערהּ הכסוף שקוּצר בשל הטיפולים שעברה, ולכן נאלץ להיפרד מתסרוקת הבננה המפורסמת שלה, אבל עדיין היה אסוף בשתי מסרקות לאחור, חושף את פניה היפות שעכשיו הודגשו בהן עצמות הלחיים.

הוא הצית לעצמו סיגריה, שאף ממנה עמוקות ושחרר אט־אט את עשנהּ. עם ענני העשן שעטפו אותו עלו בו הזיכרונות מהפעם הראשונה שפגש בה, באותה פרמיירה של תיאטרון "המטאטא", שבּוֹ עבדה כמעצבת תלבושות. הוא ראה אותה עומדת בפינה, צעירה יפהפייה עם מבט עצוב בעיניים, שְׂערהּ האסוף שזור פסי כסף בגילהּ הכל כך צעיר, ובמרכזו פס לבן כאילו נצבע באבחת מכחול. במשך שבועות אחרי כן הפציר בה שתיתן לו לצייר אותה, עד שניאותה, ומשסיים לשרטט את גבותיה כבר ידע שהוא מאוהב בה לגמרי. רק אחר כך נחשף גם לתמהיל של יופייה עם תבונתה, חריפות שכלה ובלִיל כשרונותיה.

אבל יותר מכול היה לה הכשְׁרון הזה עם בני אדם. להיכנס איתם לשיחות נפש, ובעיקר לדעת להקשיב. כאילו כל הטרגדיות שעברה בחייה ציידו אותה ביכולת להכיל את כאבם של אחרים, ובזה אולי להשקיט מעט את כאביה שלה. על כל אלה אהב אותה אהבה גדולה.

נכון, הוא חָטא לה לא פעם, אבל באופן מוזר זה לא הפחית מאהבתו אליה. איכשהו מאז ומעולם, ואף שידע שהיא אוהבת אותו, תמיד הייתה בו תחושה שזה קרב אבוד מראש. אתה לא יכול להתמודד מול יריב שאהבתה אליו נגדעה באכזריות בשיאה, רק שבועיים אחרי החתונה. אהבה גדולה, כפי ששמע לא פעם מידידיה הוותיקים.

בלילה שבו נרצח אברהם בעלה על ידי מפַגעים ערבים נצבע אותו פס לבן בשְׂערהּ. הפס הזה שיווה לה מראה מסתורי, משלים את העצב שניבט מעיניה. אותו פס לבן ריתק את עיני הצייר שלו, שהבחינו בכל ניואנס דק, וּבְשלוֹ לא שקט עד שהתירה לו לציירה.

ככל שהלכו ונשלמו תווי דיוקנה בבלוק הציור שלו, חש שליבו יוצא אליה. הוא נאחז בעיניה ובמבט החם והעצוב שלה, ומשסיים לצייר, עודנו אוחז בעפרונו הפשוט בין אצבעותיו, כבר היה מאוהב.

"אני רוצה לטבריה," אמרה לו, כששאל אותה היכן תרצה לטייל, "אני רוצה לראות שוב את הכינרת. אומרים שיפֶה שם מאוד עכשיו."

מעניין, חשב, דווקא טבריה מכל המקומות.

הוא ארגן להם הסעה עם נחום הנהג. את ה"קטנה", כמו שלוסי קראה לה, השאירו לבד במלון. היא כבר לגמרי לא קטנה. חצתה את גיל החמש־עשרה והפכה אט־אט לעלמה צעירה. היא עצמאית לגמרי ויודעת להתנהל לבדה במלון, וגם פורטונה תהיה לה לעזר.

"היא חכמה גדולה," אמרה לו לוסי זמן קצר קודם לכן, "לקחה מאיתנו רק את הדברים הטובים, ואת אלה שפחות השאירה אצלנו." יש לה את עיניה של לוסי, עם המבט העמוק, רק לא ברור איך קיבלה את הצבע התכול המיוחד שלה מעיניה האפורות של לוסי עם עיניו החומות ש"שפריץ" של ירקרק נצבע בהן סביב האישון. כאילו ביקשה לעצמה צבע פרטי משלה. אין ספק שעיניה הן הדבר הראשון שמבחינים בו כשמביטים בה.

היא ספגה בבית שלהם הרבה מהם. מהתרבות, הספרים והמוזיקה שסבבו אותה. והיא הייתה מלאה בהם, אוהבת לקרוא ולנגן ולרכוב על סוסים ואוהבת את הכלבים שהיא מגדלת מילדותה. והיא פשוטה, לא מתיימרת, אבל יודעת להתנסח ברהיטות ושפתה יפה. וכמוהם היא שקועה בספרים, אפילו בספרי שירה, ושולטת בשפה האנגלית עוד מאותה תקופה שבּהּ התגוררו אצלם במלון קודחי הנפט מטקסס במשך כמעט שנתיים, ואפילו יודעת לתבל במילים בצרפתית שאותה היא שומעת כבר שנים במטבח של לוסי, שמדברת צרפתית עם פורטונה המסייעת לידה. ילדה משוחררת יחפת רגליים.

ילדתו הקטנה, הוא אהב אותה עד כְּלוֹת. כל מה שעשתה או אמרה היה טוב בעיניו. לפעמים ברגע של אמת, כשהביט בה מהצד, היה בוש ונכלם על בנו שלא גידל, והרחיק מחייו בגלל חולשתו ומכיוון שלא עמד בהתפרצויות אִמו, שנפרד ממנה אחרי שנת נישואים אחת, ספק הולך ספק בורח לבריגדה.

ילדתו לא ידעה על כך דבר. זה נושא שלא דוּבּר בו, ולוסי כיבדה את רצונו אף על פי שחָלקה על דעתו. יום אחד הוא יצטרך לספּר לה, אבל הוא דוחה את הקץ. לא בטוח שיוכל לשאת את מבטה אחרי הגילוי. זה לא משהו להתפאר בו שיש לך ילד שזנחתָ עוד בטרם מלאו לו חמש, ומשמלאו לו כמעט שלוש־עשרה אִפשַׁרת לבן הזוג החדש של אִמו לאמצו.

אחרי שנים רבות שלא היו בקשר, חשב שאין לו זכות להתעקש ושמִן הראוי שאחֵר יתפוס את מקומו. גם סוג של סחיטה רגשית היה בדרישתה, הבטיחה לקבל ממנו גט אחרי כל השנים האלה, שכּן בשל התעקשותה מעולם לא נשא את לוסי לאישה. אלא שעכשיו, כשכבר אפשר היה, הייתה זו לוסי שחשבה שאין בזה שום טעם. "בשביל מה זה טוב?" אמרה, וכך זה נשאר.

הוא זכר אותו עד תום. לפעמים לא האמין שמִזוג חסר התאמה ומוזר שכמותם יֵצא ילד מתוק ויפהפה כזה, עם שׂערו הבּהיר ועיניו החומות והחיוך הזה שלו שהיה ממס אותו בכל פעם מחדש כשבא לבקרו. אבל ביום ההוא, כשהלך לבלי שוב, מותיר אצלו כלבלב שהביא לו, הצליח להוציא אותה לגמרי מדעתה, והיא, בפרץ היסטרי לחלוטין, הרימה יד וכמעט שסטרה לו.

הוא נשק בחטף לילדו והלך, ולא שב עוד.

הדרך נמשכה בנחת, בעצלתיים. נחום נהג במשנה זהירות, חושש שמא תחוש לוסי ברע. הוא זכר את הנסיעות הקודמות שבהן הסיע אותה לבית החולים בתל אביב לטיפולים ולהקרנות. בדרך חזרה כמעט תמיד הייתה מקיאה את נשמתה.

קִרבה גדולה נוצרה ביניהם בשל כך. הוא היה אוחז במצחה ותומך בגבה עד יעבור זעם, והיא הייתה נרגעת, נושמת עמוק ולוגמת מהמים שהיה מושיט לה, ורק אז היו ממשיכים בדרכם. גם בלי זה חב לה הרבֵּה על שיום אחד קראה לו, יודעת שהוא מחפש תעסוקה אחרי שתמה העבודה בקידוח הנפט שהיה מועסק בו. מכאן הייתה היכרותם, דרך קבוצת קודחי הנפט מטקסס שהתגוררה בבית הוורוד שלהם כמעט שנתיים.

"תשמע," אמרה לו אז, "יש כאן הרבה קייטנים שרוצים שמישהו ייקח אותם לנסיעה לפה, נסיעה לשם, אולי לפארק עם סיבוב בעתיקות של אשקלון, איזה הסבר קצר על ההיסטוריה של המקום. אפילו תיירים שרוצים נסיעה לירושלים, לים המלח או לתל אביב. אין מישהו מתאים ממך, אני אַפנה אותם אליך, וכך תהיה לך קצת פרנסה עם האוטו שלך, זה תפור עליך. מה אתה אומר?"

כך נוצרה פרנסתו, והוא זכה ממנה ברווחה. פעמיים כבר החליף את רכבו לחדש יותר. גם בתי מלון אחרים שמעו עליו ופנו אליו, והיו לא מעט ימים שבהם נמלא לגמרי לוח הזמנים שלו, וכדי לעמוד בו היה מעסיק עוד חבר או שניים. אלא שתמיד, כשהייתה זו לוסי שקראה לו, עזב הכול והתייצב לצידה. בשבילו היה בה משהו מורם, משהו אחר. כאילו הייתה "המלכה האם". לא מתוך התנשאות, אלא משהו מוּלד בתכונותיה, באצילותה ובמראה שלה, שכמו השלים את התמונה. האפור הזה של עיניה עם האפור הכסוף של שְׂערהּ האסוף, שילוב של נחישוּת ואינטליגנציה עם הומור חריף והמון חום אנושי.

ועכשיו הסיע אותה עם יוסף, בעודם יושבים מאחור, אוחזים ידיים, מביטים בנוף היפה משני צידי הדרך. הוא הציץ בה דרך המראה וחשב לעצמו שהיא נראית נהדר. קצת רזה מדי אולי, אבל עצמות לחייה נראות מפוסלות לפתע, ואיזה מין ברק של שמחה בעיניה, כמו ילדה שנלקחה לטיול שנתי והיא עולצת. הוא קיווה מאוד שצלחה את הרע מכול, אבל עמוק בליבו לא הִשלה את עצמו. משהו באווירה שסביב, בהיאחזותה של לוסי בכל תמונת נוף חולפת, בקוצר רוחה לרגע שבּו תתגלה הכינרת וביוסף שלא עזב את ידה לרגע, עורר בו תחושה של "מסיבת סיום".

בירידות לכיוון הכינרת, כשמשני צידי הדרך מזדקרים עצים גבוהים, עבוּתים וירוקים, חלף בלוסי זיכרון בהיר מהחופשה ב"קואזימיר", הפעם האחרונה שבּה ראתה את הוריה עם אחותה. השנה הייתה 1937, שתיהן היו צעירות עליזות ויפות, שמחות כל אחת בחלקה, שמחות עם הוריהן, וכולם מאושרים כל כך על היחד שהזדמן להם פתאום, אחרי שלא ראו אותה שנה שלמה מאז עלתה לפלשתינה.

בכל פעם שהייתה חושבת על הוריה בגעגוע, ליבה שבור על שום הסבל שעברו עד שנספו בטרבלינקה, תמיד עלה בה זיק מחשבה שבעצם זכתה להיפרד מהם בחופשה קסומה כמה שנים קודם לכן, וזה מה שתזכור לנצח. היא ידעה שלא ירחק היום והיא תיאסף אליהם, אבל לא היה בה פחד, רק שקט של השלמה.

לפעמים בחלומותיה ראתה אותם מקבלים בשמחה את פניה. מחבקים, מלטפים. כנראה אין אדם חדֵל להיות ילדם הקטן של הוריו ולא משנה כמה מבוגר הוא. עד יום מותו יהיה כָּמֵהַּ לחיבוק של אימא ואבא. אבל היא תותיר את הקטנה שלה בלי החיבוק הזה. היא הֵצֵרה על כך שלא תזכה לראותה גדלה והופכת לאישה. היא לא דאגה לה, ידעה שהילדה הזאת צוידה מלידה בשתי רגליים על הקרקע, בתבונה ובשׂכל ישר. "יש לי ילדה עם קומן סנס," אמר יוסף כמעט מיום שנולדה, והוא צדק. זו ילדה בלי פחד. לא מהחיים ולא מאנשים. והיא תצטרך להסתפק בחיבוקיו של יוסף שאוהב אותה כל כך.

וישנה גם בתה הגדולה מנישואיה הראשונים, שכשלוּ די מהר. היא כבר אֵם לשניים, וגם אם יחסיהן חמים לכאורה, תמיד שׂרר ריחוק בינה לילדה הזאת, שמגיל שתים־עשרה גדלה בקיבוץ. לפחות זכתה לחבוק נכדים, והיא יודעת שעשתה כל שביכולתה כדי לעטוף אותה ולסייע לה בכול. מי יודע? אולי בכל זאת תוכל לראות מלמעלה את כולם גדלים.

"אוי, תראה, יוסף! הנה הכינרת!" קראה פתאום, סופקת כפיה. המראה שנגלה לעיניהם היה משובֵב עיניים, והוא לא זכר מתי ראה אותה נרגשת כל כך. חיוך עליז, גם אם קצת עייף, ננסך על שפתיה ועיניה קרנו מהתרגשות.

היא הציצה ביוסף ברוֹך. כל כך הרבה מהמוֹרות עברו בחייהם יחד, אבל היא תמיד ידעה שיש בו אהבה גדולה אליה, מלוּוה בסוג של הערצה. ובחודשים האחרונים, מרגע שהתברר כי מחלתה חזרה, התנהג אליה באצילות, בדאגה ובעדינות, וזה עזר לה לעבור יום אחר יום. היא ידעה שזה הטיול האחרון שלה, אבל ליבה שקט.