בת הדיין

1

כפיר

'הבית הנטוש', כך היינו קוראים לו.

מאז שאני זוכר את עצמי הוא עמד שומם, עם קרשים על החלונות השבורים וגג רעפים מחורר. שיחים ומיני עשבים גדלו פרא בין הסדקים שבקירות.

בערבים גל היה מתגנב לשם ומעשן עם החברים שלו, כשחשב שההורים שלנו כבר נרדמו.

עכשיו אני יושב על גג ביתנו וצופה בו. מדליק סיגריה, יחף. עייף.

יש מכאן תצפית מעולה על הנוף המקיף את המושב הקטן שלנו, שמכל צדדיו חובקים אותו ההרים חיבוק ירוק ומלא חיים. יש כאלה שהחיבוק הזה חונק אותם, וברגע שהם יכולים הם עוזבים לחיבוק בניינים אורבני. אני דווקא אוהב את המקום הגבוה הזה בין ההרים. את הקִרבה לשמיים, לאדמה.

אני נושף עשן לבן וסמיך והוא מסתחרר כלפי מעלה, מתמזג עם העננים השטים ומתפוגג באיטיות.

לפני הרבה שנים כמה חבר'ה מהשכבה של גל הכניסו לבית הנטוש ספות ישנות שהיו בדרך למזבלה. הם העמידו ביניהן חבית גדולה וזרקו לתוכה עצים למדורה. כשהייתי בחטיבת הביניים הייתי נדחף לערבים האלה עם גל והחברים שלו. היינו יושבים שעות סביב החבית הבוערת, בזולה המאולתרת שצמחה ממה שהיה פעם כנראה הסלון.

עכשיו גל הפך להיות פוץ מתנשא מתל אביב, והחברים שלו, אלוהים יודע איפה הם. גם הספות המתפוררות כבר לא כאן. החבית המחלידה ששימשה לנו תנור נעלמה גם היא.

רק אני נשארתי.

אני קם ומתמתח, הולך להשתין באחד העציצים הענקיים שזרוקים בצד ומלאים באדמה יבשה ומלוכלכת.

לפני חודשיים בערך התחילו להגיע המשאיות. גדולות, מרעישות, מפרות את השקט במושב. הן שפכו מתוכן פועלים שהחלו להזיז את הכול ממקום למקום. בהתחלה הם רק פינו את ערימות הזבל שהצטברו, העמיסו את הרהיטים המעופשים והשבורים שהיו בפנים, את הרעפים השבורים, והבריחו את כל הציפורים שהפכו את החורים שנפערו בגג למקום קינון. הם נסעו, חזרו, העמיסו עוד ועוד גרוטאות. שוב, ושוב, ושוב, עד שערימות הזבל בתוך הבית ובחצר נעלמו.

לא נעים להודות, אבל במשך השנים המקום הפך לסוג של מזבלה מקומית. כל מי שהיה לו משהו לזרוק, שם אותו בחצר של הבית הנטוש. היו שם מכונות כביסה מחלידות בין העשבים, אופניים בלי גלגלים עם כידון מעוקם, שעדיין קשורים אליו משני הצדדים סרטים מתנופפים, חומים מאבק ומאדמה. אפילו שלד של מכונית היה שם בחצר, גם הוא הצמיח מתוכו גן בוטני פעיל. מדי פעם הייתי תוהה מי זה שהביא את המכונית שלו להחליד בבית הקברות לחפצים המוזר הזה.

אחרי שהכול פונה, החלו להגיע הדחפורים.

בימים הראשונים הם רק יישרו את כל הקוצים, שכבר היו גבוהים אז כמו עצים.

כשהייתי בן תשע, קברתי בחצר של הבית הנטוש תיבת אוצרות. היו בה משרוקית ירוקה מתקופת מלחמת העולם השנייה שקיבלתי מסבא שלי, מצית עם ציור של בחורה ערומה שגנבתי מגל, שטר של דולר קצת קרוע בצדדים וכמה תרמילי קליעים ריקים שמצאתי בטיול של התנועה. עטפתי את הכול בשקית, ובאחד הלילות נכנסתי לחצר עם כף וקברתי את התיבה שלי הכי עמוק שהיה לי הכוח לחפור. חשבתי שכשאהיה גדול אגיע לחפור ואמצא את התיבה מלוכלכת ומחלידה. שזה יהיה מעניין לפתוח ולהתבונן בחפצי הילדות שלי.

כשהדחפורים גרפו הכול לערימה ענקית של אדמה ושברי גרוטאות, ואז הרימו ושפכו אותה למשאית, חשבתי שאולי בתוך כל האדמה הזאת מתגלגלים גם האוצרות שלי מגיל תשע.

אני נשכב על הגב, הסיגריה בפי. אני שואף ונושף מבלי להוציא אותה מבין השפתיים.

משחק עם המצית. מדליק ומכבה. מדליק ומכבה. מלטף את הגלגל המתחמם וכמעט גורם לעצמי כוויות בקצה האגודל.

השמיים כחולים. עננים לבנים אווריריים שטים בתוכם בעצלות ומתערבבים עם העשן העולה מהסיגריה הבוערת.

החיים שלי זורמים כמו ביוב על הכביש ונוזלים לתוך מרזב אין סופי שבולע אותם.

הזמן מזדחל סביבי.

אחרי הפועלים הגיעו השיפוצניקים. הם נכנסו בשיירה מסודרת כמו חיילים מוכנים למשימה, שברו קירות ובנו חדשים במקומם. ריצפו, בנו מטבח בצבע תכלת. התקינו גג רעפים חדש בצבע אפור די מחריד. בסוף הם עשו טיח שמנת על הקיר מבחוץ, ואימא נשמה לרווחה כשהרעשים נגמרו. אני חושב שבעיקר בשביל אבא.

השמועה במושב אמרה שהמשפחה שמגיעה, היא לא פחות ולא יותר — משפחה חרדית מירושלים. לפי מה ששמעתי הם צאצאים של בעל הנכס שעזב לפני כמה עשורים, ועכשיו הם החליטו לחזור.

מה למשפחה חרדית ולמושב החילוני שלנו?

בכל מקרה, אחרי עשרים שנה, ובפעם הראשונה בחיים שלי, הבית הנטוש קם לתחייה.

אני מכבה את הסיגריה השמינית. נושם כמה נשימות עמוקות, כאילו לראות אם הריאות שלי עדיין מסוגלות לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת.

פעם, אי־שם בשנות החמישים, כשפרקו כאן את הסבים ואת הסבתות שלנו שהגיעו לארץ חדורי רוח ציונית, המושב היה קצת יותר מסורתי. אולי אז הוא קצת התאים לחרדים האלו.

בזמנו העולים נזרקו פה בין ההרים והקימו הכול מאפס בעשר אצבעות. אדמת הטרשים עשתה להם חיים קשים, והם לא ידעו הרבה על חקלאות. אבל הם עבדו קשה, ועם כל זאת הצליחו לשמר את המסורת.

זו הסיבה שעד היום עומד בית כנסת במרכז המושב, מעין אנדרטה לאמונתם של המקימים. כיום הוא לא הכי פעיל. יש בו תפילות בחגים, ביום כיפור ולעיתים רחוקות גם בשבתות, כשאיזה ילד מחליט להגדיל ראש ולעלות לתורה. אבל אפילו אז לא תמיד יש מניין.

היום המושב מלא ב"טחונים" שגרים בווילות הבורגניות שלהם.

אני מתיישב וממשיך לתצפת על הבית הנטוש, שעוד שנייה כבר לא יהיה נטוש. הוא נמצא ממש מעבר לכביש, ומהגובה הזה אפשר לראות את כל מה שהולך בחצר שלו.

בחודשים האחרונים הצפייה בו הפכה למעין מדיטציה, בהייה מונוטונית בהתקדמות, בשינוי הזה שקורה כמה מטרים ממני. מצחיק איך שהעולם זז מסביבי, ואני נשאר סטטי בתוכו.

אני יושב ומסתכל. הזמן נוזל מסביבי. סמיך. איטי.

הרוח פורעת את השיער הסבוך שלי, מעיפה אותו לכל הכיוונים. הוא מצליף על הפנים שלי. אני פורש רגליים קדימה, נשען אחורה על הידיים, זורק ראש אחורה ונהנה מהאוויר.

אני צמא, אבל מתעצל לרדת לשתות.

משפשף בעייפות את הזיפים הדוקרים על הפנים. נראה לי שאשאיר אותם. הם משלימים את המראה עם נעלי הצבא השחורות והכבדות, הטריקו המשומשת מדי והשיער הפרוע.

"אתה נראה כמו הצרות שלי," גל היה אומר אם היה רואה אותי עכשיו. אבל מה שמצחיק זה שפעם הוא היה זרוק ממש כמוני, אם לא יותר. היום אי אפשר לזהות אותו. הוא גר בצפון תל אביב בבית הצפון תל אביבי שלו, עם החברה הצפון תל אביבית שלו. הוא אוהב להתלבש כאילו יצא מאיזה מגזין לגבר הדביל. מכנסיים מחויטים וחולצות צמודות שרכש רק בכמה אלפים, כדי שיבליטו את השרירים שעבד עליהם שעות בחדר הכושר. כשאנחנו נפגשים, אני צוחק עליו ואומר שכמה שעות עבודה במטעים שלנו יעשו עבודה יותר טובה על שרירי הידיים והבטן, ולגמרי בחינם, אבל הוא מחייך אליי בשיניים מולבנות ואומר, "זה לא בשבילי. אני רק מבקר פה."

בכל מקרה, הוא לא מגיע לבקר פה הרבה. אני חושב שהוא פשוט לא אוהב את המושב, אולי אף פעם לא אהב. בתל אביב הוא התברג בקלילות, לפי מה שהוא אומר.

אבל אני, המושב הזה הוא חלק ממני. מאז שאני ילד אני עובד בחופשים במטעים שלנו, כתף אל כתף עם הפועלים התאילנדים. זה לא שאני חייב לעבוד, יש לנו מספיק פועלים, אבל אני אוהב את זה. לעבוד בשעות השקטות של הבוקר, לפני שהעולם הזה מתנפל עליי. כשהכול עדיין חדש, נקי ומבריק מטל. אני אוהב את הקרירות והאפלוליות שבין העצים, את התנועות המכניות של הקטיף. כל אלה מנקים לי את המחשבות. אחרת אני פשוט יוצא מדעתי, שגם ככה לא יציבה במיוחד.

העבודה במטעים, הגג הזה והשיחות עם השם, הם המקומות השפויים בחיי.

אמצע אוגוסט עכשיו, החופש הגדול מתקרב לסיומו. זו השנה האחרונה שלי בתיכון וברוך שפטרנו. אחר כך איזו יחידה קרבית מובחרת, ואחר כך השם גדול, מי יודע...

השמש מתחילה לרדת מערבה לכיוון ההרים. אני מכופף את הרגליים אליי ומשעין את הסנטר על הברכיים. מסתכל בשעמום על הגנן בסרבל הירוק ובמגפי הגומי השחורים עושה פינישים אחרונים בחצר. הוא מכסח את הדשא החדש, משקה את כל הפרחים החדשים, עובר עם הצינור על עצי הפרי, גוזם, מדשן. מפיח חיים במה שהיה פעם החצר המוזנחת של הבית הנטוש. עכשיו הוא בודק ומסדר את הממטרות.

אני מפהק פיהוק ענק, מתמתח ומתכוון לקום ולנטוש את עמדת התצפית, אבל פתאום אני שומע צליל כבד. משאית גדולה ומבריקה פונה בקצה הכביש המוביל אל הרחוב. נו, מה היא מביאה הפעם? חול? חצץ? עוד אדניות עמוסות פרחים?

היא עוברת, ומאחוריה נוסע רכב משפחתי כסוף, מודל חדש יחסית אבל קצת חבוט.

אני מיישר את הגב ומשפר את זווית הראייה, מותח את הידיים למעלה ישרות מעל הראש ומרגיש את הגב כואב. סחבתי יותר מדי בעבודה במטעים.

המשאית עוצרת מול הבית ואני רואה ארבעה סבלים קופצים מהקבינה, פותחים את שתי הדלתות האחוריות ומתחילים לפרוק ספה ארוכה אפורה. הרכב המשפחתי גולש וחונה מעט לפני המשאית. אחרי רגע יוצא מתוכו זוג חרדים.

אני מתרווח שוב, מוציא מהכיס של הג'ינס טבק וניירות ומגלגל סיגריה, מדליק, שואף ומוציא את העשן לאט־לאט.

אז כנראה שהחרדים הגיעו סוף־סוף.

האישה החרדית, ראשה מכוסה במטפחת מנוקדת מבריקה כמו שהייתה לסבתא שלי, נכנסת במהירות לתוך הבית אחרי הסבלים. כנראה כדי לומר להם איפה לשים כל דבר. מהקבינה ממשיכים להישפך עוד רהיטים — מיטות, שולחנות, כיסאות. בקצב מהיר הסבלים מורידים רהיט אחר רהיט ונכנסים בשיירה אל הבית שכבר לא נטוש.

האבא, חרדי עם זקן ארוך ועם פאות מסולסלות עד הכתפיים, עומד ליד המשאית, מלטף את זקנו. כנראה מוודא שהעובדים נזהרים על הרהיטים ולא שוברים שום דבר. למרות החום של סוף אוגוסט, הוא לובש מעיל שחור ארוך וחובש כובע, כמו של אלה מההפגנות בטלוויזיה.

כבר ראינו אותם כמה פעמים בעבר כשהם באו לפקח על התקדמות השיפוצניקים.

"ברסלברים..." התיז אבי בבוז באחת הארוחות המשפחתיות שלנו לפני כמה שבועות.

"מה רע בברסלב?" שאלתי אותו, "זה לא החבר'ה האלה שקופצים על מסחריות ענק ומשמיעים טרנסים בפול ווליום?"

"אני אגיד לך מה," הוא הצביע עליי עם המזלג. "אלה הכי מסוכנים. משוגעים לגמרי. מסוּבבים על כל הראש אם אתה שואל אותי." הוא גרף עוד אוכל מהצלחת, הכניס לפה מזלג עמוס אורז ושעועית והמשיך תוך כדי לעיסה, "תשמע מה שאני אומר לך, עוד שנייה הם יסגרו את הכבישים שלנו בשבת, ילכלכו לנו את הרחוב בחד־פעמי שלהם, ימחאו כפיים כמו מטורללים במניין ויחלקו ספרים צבעוניים ומדבקות עם פסוקים מדלת לדלת."

"אבל אין פה מניין," עניתי.

החרדי מסמן בידיו לכיוון המכונית הפרטית, כאילו אומר בפנטומימה למי שנמצא שם, "בואו, צאו כבר."

הדלת האחורית נפתחת בתנופה וילדים קופצים ממנה בזה אחר זה. עוד אחד, ועוד אחד. כולם בלונדינים בצורה קיצונית כאילו יצאו מאיזו פרסומת ליוגורט פירות יער. הם לבושים חולצת כפתורים לבנה, מכנסיים שחורים וחובשים כיפה שחורה. כולם נראים בדיוק אותו דבר.

הבנים הקטנים פורצים אל החצר ומתחילים להתרוצץ על הדשא החדש כמו חבורת כלבלבים מאושרים. אני יושב באור שהולך ודועך, מסתכל עליהם ומחייך לעצמי באיזו אווילות.

ואז אני רואה אותה.

היא יורדת מהרכב לאט־לאט, רגל אחרי רגל, בכאלה עדינות ואצילות, שנראה שעוד רגע יגיח משום מקום איזה משרת ויפתח עבורה שמשייה.

היא מתקדמת כמה צעדים קטנים, עוקפת את המכונית ונעמדת מול הבית כמו פסל שקפא. היא נראית בערך בגילי. אולי בעצם שנתיים־שלוש מתחתיי. קשה לקבוע מהמרחק הזה.

אני רואה מכאן איך היא סוקרת את הבית, אז אני אומר לה בשקט, "מותק, הנסיכה על העדשה, עם כל הכבוד לזה שהגעת הנה רק עכשיו, את לא מאמינה מה היה פה קודם," אני צוחק ומועך את הסיגריה על הגג.

היא מרימה את הראש באיטיות, מתחילה מלמטה, מעצי הפרי והגדר הלבנה, ועד קצה הקומה השנייה. הראש שלה מוטה מעט הצידה. היא מתעכבת במבטה על גג הרעפים האפור והחדש.

"צודקת, גם בעיניי הוא מכוער נורא," אני שוב מדבר אליה ממקום מושבי.

השיער שלה זהוב, כמעט לבן, קלוע בצמה הדוקה שמגיעה עד סוף הגב. קרן שמש אחרונה מסתננת ונוגעת בו, ולרגע הוא נראה בוהק.

אני מתרומם ומתקדם לקצה הגג כדי לראות טוב יותר, מה שגורם לי לסחרחורת ולחוסר יציבות אחרי שעות של ישיבה. אני מתייצב ומצל בידי מעל העיניים, כי נראה שהשיער שלה אשכרה מחזיר אור.

היא מזכירה לי את הסרט המצויר הזה שראיתי לא מזמן עם האחים הקטנים שלי, שהייתה שם איזו מטורללת בעלת אישיות גבולית עם שיער ארוך בצורה קיצונית, שהיה מחזיר אור כשהיא שרה או איזה שיט אחר.

טוב, נראה לי שהתייבשתי כאן אחרי כל השעות האלה מתחת לשמש.

אני עומד וממשיך לבחון את הדמות החדשה הזאת. יש לה חצאית ארוכה בצבע כחול שמגיעה כמעט עד הרצפה, וחולצת כפתורים לבנה עם שרוולים ארוכים שקצת מזכירה את אלה שלובשים האחים שלה. היא מתחילה לצעוד לעבר שביל הכניסה, ואני מחפש את ההוא עם השמשייה.

היא נכנסת לחצר ומעבירה יד עדינה על גדר העץ החדשה שהתקינו הפועלים לפני שבועיים. עוברת עליה שלב אחר שלב, במין ליטוף עדין שנראה קצת עצוב.

אפילו ממרחק של שלושה בתים אני רואה עד כמה היד שלה לבנה. כמעט שקופה. קיץ עכשיו, ואני עצמי כולי חרוך משעות של ים, עבודה במטעים שלנו וטיולי שטח עם ניו.

"את חייבת להיות יותר בשמש," אני אומר לה. לעצמי.

אימא שלה יוצאת מהבית ונעמדת לצידה, מניחה בעדינות יד על גבה ועוצרת את טקס הליטוף. זה נראה כאילו היא מנחמת אותה.

אני מסתכל על הסיטואציה ומרגיש קצת מציצן. מגלגל עוד סיגריה ומדליק ותוהה לעצמי איך נראה השיער שלה כשהוא לא קלוע בצמה הדוקה, ואם היא מפזרת אותו מדי פעם או שזה בכלל אסור בגלל החרדיות שלהם, ואם הוא באמת בוהק כמו של ההיא מהסרט המצויר.

האימא אומרת לה משהו באוזן והן נכנסות ביחד אל הבית.

הילדים ממשיכים לשחק תופסת ולהתגלגל על הדשא.

האבא עומד ליד המשאית ומחליף כמה מילים עם הסבל הראשי, בזמן שכל האחרים ממשיכים להכניס ארגזים לתוך הבית.

אני שוב מתיישב, פורש את הרגליים קדימה. יחף, עייף וקצת מיובש. כבר נהיה קצת קריר. באזור ההררי שלנו קר בלילות אפילו באמצע אוגוסט.

אני ממשיך לשבת שם עד שמחשיך. אולי היא תצא שוב.

2

רחל

אני נכנסת אל הבית בצעד מהוסס. הבית חשוך מעט וקר מאוד בגלל מזגן ענק המקובע על הקיר בסלון.

נראה שרוב הרהיטים כבר הורדו והונחו פחות או יותר במקומם.

הספות מהבד הבהיר עומדות באי־סדר יחד עם הכורסה החומה והמרופטת של אבי שהתפרים בה קצת רופפים, והריפוד מציץ מכמה מקומות. אני לא מאמינה שהוא סחב אותה מירושלים עד הנה.

ליד הכורסה עומד הסְטֶנדֶר השרוט שלו, זה שהוא לוקח איתו עוד מימי הישיבה הקטנה. שולחן הקפה הנמוך עם העיצוב הלא שגרתי מזכוכית וברזל שקנינו בשוק לפני ארבע שנים, קצת לפני הבת מצווה שלי, עומד בין כל הארגזים.

ארבע הספריות שלנו מעץ אורן בהיר צמודות לקיר, עומדות ריקות ומיותמות מהספרים הקדושים אשר ממלאים אותן דרך קבע מלמטה עד למעלה. כרגע הם ארוזים בעשרה ארגזי ענק, מונחים זה על גבי זה במרכז הסלון.

שולחן השבת, גם הוא מאותו העץ, עומד במרכז והכיסאות עליו.

אני מציצה בפתח המוביל למטבח. הוא יצא נחמד, ארונות בצבע תכלת. סביב שולחן פינת האוכל המלבני מפוזרים כיסאות באי־סדר. גם הם בצבע תכלת, מתאימים לחלל.

הכול מריח מִלכה דביקה, צבע טרי ועץ.

חדש.

הכול חדש.

חדש מדי.

הניילון עדיין צמוד למסגרות שסביב החלונות.

אני נעמדת באמצע הסלון. נושמת נשימה עמוקה ונושפת אוויר שלא שמתי לב שעצרתי.

מבחוץ נשמעות קריאות השתובבות של אחיי.

אפילו האור האחרון שנכנס מדלתות הזכוכית המובילות אל החצר האחורית נראה אחר וחדש. ובמקום לנסות ולהסתנן לבית כהרגלו, בין כל בנייני השכונה החרדית הצפופה שלנו, הוא פורץ פנימה במין ביטחון ותעוזה, מציף את הכול באור זהוב־כתמתם.

אני עוצמת עיניים ונתקפת געגועים לדירה בבניין שלנו בכזו עוצמה, שאני כמעט נופלת על ברכיי. לדירת השלושה־וחצי חדרים המוכרת כל כך, החשוכה מפאת צפיפות הבניינים מסביב.

לקולות ההמולה מהרחוב למטה, של ילדים חוזרים מהחיידר, בנות סמינר פטפטנית, אימהות עם עגלות וילדות קופצות בחבל. המולה שבדרך כלל ממשיכה ולא פוסקת כמעט עד הלילה.

מתגעגעת לרעשים מתוך הבניין שלנו, ארבע משפחות בקומה, בניין המלא במשפחות ברוכות ילדים. בכי תינוק שרק נולד מהקומה למעלה, צליל הסירים והמחבתות של ארוחת ערב משפחתית.

אני עוצמת עיניים וכמעט יכולה להריח את החביתה שהכינה גברת גלר מהדלת ממול. אני שונאת שינויים.

אני קורסת על אחד הארגזים, מעבירה את הידיים הלוך וחזור על החצאית. מיישרת אותה. מרגיעה את עצמי. מעלה בזיכרוני את מה שסבתא אמרה לי לגבי המעבר.

"השינוי הזה יביא לכם ברכה," שמעתי אותה אומרת לאבא לפני כמה חודשים, כשהוא עדיין התלבט אם לעבור.

הם ישבו על כיסאות פלסטיק במרפסת של דירתה הצפופה. אני ואימא ישבנו בסלון. המרפסת הייתה פתוחה לרווחה, ושמענו כל מילה.

"אבל אימא, את לא חושבת שיהיה פשוט יותר לשכור או לקנות דירה בעיר, באיזו שכונה חרדית?" אבא שאל אותה.

"בינך לבין הבית הזה יש קשר דם," היא אמרה לו. "והבית שם... הוא מחכה לכם."

הבטתי באימא בשאלה. על איזה קשר דם היא מדברת?

אימא נאנחה וסיפרה לי שפעם, סבא של אבא קיבל חלקה במושב, כשעלה ארצה מרומניה. הוא נטש את הבית לאחר כמה שנים, כשהוא ראה שהמושב הלך ונעשה חילוני יותר ויותר. אף אחד מהמשפחה החרדית לא רצה להתקרב לשם, אבל עכשיו המצב קצת שונה. אבא הרי קיבל עבודה בבית דין בצפון.

"זה ממש משמיים," סבתא הורביץ המשיכה לומר לאבא. "וחוץ מזה, לשפץ את הנכס יהיה לכם זול יותר מלשכור דירה או לקנות משהו חדש."

אבא לא ענה לה. במשך כל אותו היום הוא נראה מכונס בעצמו, מהורהר.

כמה שבועות לפני המעבר שוב ישבתי אצלה במטבח החמים בדירתה הירושלמית הקטנה, אבל הפעם היינו שם רק שתינו. בלי אבא ואימא. שָתינו כוס תה חם עם מעט חלב שקדים.

היא ידעה שהמחשבה על המעבר מערערת אותי, שקשה לי, והיא ניסתה לעודד את רוחי.

"שינוי הוא לא תמיד דבר רע," היא אמרה והסתכלה עליי בעיני התכלת הטובות שלה.

"שינוי הוא דבר לא ידוע," עניתי לה, "ולא ידוע הוא מפחיד. כל מה שקשור במעבר הזה הוא לא ידוע, סבתא. המושב הזה, הוא חילוני לגמרי. האנשים שבו, הסמינר בפריפריה, והתלמידות..." ערבבתי בקדרות את התה שהתקרר.

"תסתכלי על זה בתור הזדמנות, רחלי שלי. כאן הכול מוכר. כל הדרכים שתלכי כבר סלולות. כל מה שמצופה ממך כבר קבוע."

"אני אוהבת מוכר," אמרתי בטון קצת יותר מתריס ממה שרציתי, "ובכל מקרה אלך בדרך המוכרת, גם אחרי שנעבור. אני אסיים סמינר, אתחתן עם בן תורה, אקים בית נאמן בישראל. לא צריך לעבור דירה בשביל זה."

"כן. בעזרת השם כל זה יקרה," היא אמרה בשקט ולגמה מהתה. "אבל את יודעת, רחלי אהובה, שרבנו הקדוש כותב שלכל יהודי יש את הנקודה האישית שלו, מה שאין בחברו. הנקודה הזאת היא המהות שלו. מה שמייחד אותו בעולם. התפקיד שלו שהוא בא לעשות כאן בעולם הזה. והוא צריך למצוא את הנקודה הזו ולהשפיע ממנה."

הסתכלתי עליה בדריכות, ניסיתי להבין מה היא מנסה לומר לי בין השורות. אבל היא לא הסבירה, אלא רק לגמה פעם נוספת מהתה.

לבסוף היא אמרה, "את יודעת מה אני חושבת, יקירה? שיש תוכנית אלוקית עבורך, והמעבר הזה הוא חלק ממנה."

אני עוצמת עיניים. עכשיו סבתא הורביץ רחוקה ממני, וליבי נחמץ מהעובדה שלא אראה אותה באותה התדירות כמו בעבר.

היא בירכה את המעבר הזה, את הבית הזה. לא נותר לי אלא לסמוך עליה.

מסביב לבית יש שטח גדול שמקיף אותו משני צדדיו. אולי פעם זה היה שטח חקלאי. עכשיו נותרו בו כמה עצי פרי מזקינים שנראה שהפסיקו לתת פרי מחוסר השקיה, ושוחות שנחרשו אך מעולם לא נזרעו.

הניגודיות הזו משעשעת אותי. הבית חדש וטרי, מטופח, והוא עומד באמצע שטח חקלאי עזוב ולא מעובד.

אני קמה ומעבירה אצבע על הספריות המשופשפות. מנסה להתנחם במגע המוכר. השכנים הכי קרובים משני צידי הבית נמצאים מטרים רבים מאיתנו. גם אלו שממולנו. הבית שלנו מבודד ממש. ואולי בהתחשב בחילוניות של אוכלוסיית המושב, עדיף ככה.

חוצה את הסלון בהליכה איטית ופותחת את הדלתות המובילות אל החצר האחורית. היא גדולה יותר מזו שבכניסה לבית. הדשא בה גדל יותר, פרא. עצי פרי צעירים קשורים למקלות במבוק נעים קלות ברוח.

אני מתיישבת על אחד מכיסאות העץ העומדים על הדֶק, שגם ממנו נודף ריח לכה טרייה.

המרפסת שלנו בירושלים הייתה כל כך קטנה, בקושי נכנס בה שולחן מתקפל, והכיסאות כתר היו תמיד מסודרים בפינה, מונחים זה על גבי זה. בטח שלא היה מקום לפינת ישיבה גדולה כמו זו. ועוד מעץ.

עוצמת עיניים ונושמת עמוק כמה נשימות, פנימה והחוצה. כל שאיפה מכניסה לתוכי אוויר חדש, ואני מרגישה שבכל נשיפה חלק מאוויר ירושלים עוזב אותי.

למקום הזה יש ריח של חציר ואבק.

אני מפחדת להכניס אותו אליי. כאילו אם הוא ייכנס פנימה, האוויר הזה ישנה אותי.

נשארת בעיניים עצומות ולהפתעתי שומעת ציפורים מצייצות. מוזר לשמוע אותן לקראת סוף היום ולא רק בבוקר מוקדם. כמה נדיר ולא שגרתי.

שקט כאן במושב. לא רק כי הוא שוכן לו בין הרים נישאים, מרוחק מכל יישוב אחר, אלא גם כי נראה שאין כאן כמעט תנועת אנשים ברחובות. בדרך הקצרה שנסענו משער הכניסה למושב ועד לבית החדש לא ראיתי אפילו נפש חיה אחת.

יד מוכרת מונחת לי על הכתף ומעירה אותי משרעפיי. "החדר שלך בקומה למעלה," אומרת אימא ברוך, "בואי ואראה לך."

אני קמה מהכיסא הרחב והולכת אחריה, משתדלת לא לגרור רגליים כדי שהיא לא תרגיש במועקה הכבדה שבתוכי.

אנחנו מטפסות במדרגות העץ. אני עולה אחריה בראש מורכן. מסתכלת על כל מדרגה כאילו היא לוקחת אותי לעולם אחר ורחוק. עוד אחת ועוד אחת. הן יפות המדרגות. נקיות. משויפות. המעקה גם הוא עדיין מדיף ריח לכה טרייה.

בקומה העליונה, חוץ משירותים ומקלחת יש רק שני חדרים. אחד שבו ישנים כל אחיי הקטנים ואחד שלי. יש יתרונות בלהיות בת יחידה בין בנים.

בקצה המסדרון, אימא פותחת דלת בצבע שמנת ונותנת לי להיכנס ראשונה.

אבל אני נשארת לעמוד בכניסה. משותקת.

הכול נראה כמעט אותו הדבר כמו בבית. הכוונה, בדירה הקודמת. עכשיו כאן זה הבית. אני צריכה להתרגל לרעיון.

המיטה עם העיטורים הלבנים המסולסלים בראשה עומדת צמודה לקיר, הארון התואם ניצב סמוך לקיר ממולה. המכתבה עומדת מתחת לחלון והגיטרה שלי בקייס השחור שעונה עליה.

באמצע החדר מתרוממת ערימת ארגזים גבוהה שעל כל אחד מהם כתוב "רחל" בכתב היד המסודר של אימי.

הכול דומה, אבל כל כך שונה.

אני מסתכלת בחלון, רק שעכשיו במקום שיישקפו ממנו בניינים ועוד בניינים, נראים מבעד למסגרת שלו שמיים בצבעי שקיעה והרים בשלל גוונים ירוקים שהולכים וממלאים את כל האופק.

המיטה כבר מכוסה בכיסוי הטלאים שהכנתי בחוג מלאכה בכיתה ד'. הוא תפור קצת עקום, וגם התחיל להתבלות מכביסות מרובות, אבל אני אוהבת אותו.

מתי הספיקה אימי לפרוש אותו מאז שהניחו כאן הסבלים את המיטה?

היא כנראה סחבה אותו איתה באיזה תיק, בנפרד משאר הקופסאות, במיוחד, כדי לתת לי הרגשה טובה כשאגיע לחדרי החדש.

המחווה הזו מחממת לי את הלב, ולמרות שהוא כבד עליי, אני מחייכת אליה חיוך גדול, מסתובבת, מחבקת אותה בחום ואומרת לה, "תודה אימא, החדר מקסים."

אנחנו נשארות לעמוד מחובקות כמה רגעים. אני מניחה עליה את הראש.

היא מלטפת לי את השיער. "רחל שלי, אני רואה אותך וכל מה שקורה בתוכך. מתפללת עלייך. בבקשה, נסי לא לדאוג."

אני מריחה את הריח המוכר שלה, ריח של בית. של סבון ורמז קלוש של שמן טיגון.

אני מתנתקת ממנה ונכנסת לחדר בצעדים איטיים, מתקרבת לחלון ומסתכלת ממנו החוצה.

"הנוף פה ממש יפהפה," אני אומרת ובוהה אל המרחבים. אחרי רגע אני מסתובבת אליה ומוסיפה בחיוך, "השקט לעומת זאת..." אני מתיישבת על אחד מהארגזים שבאמצע החדר, "הייתי אומרת שקצת שקט כאן, את לא חושבת?" אני מרימה גבות, משועשעת. כי באמת השקט כאן קצת חריג.

אימא נשענת על הדלת, העיניים החומות והטובות שלה נראות עייפות ולמרות זאת היא צוחקת ואומרת, "אולי עוד נלמד לאהוב אותו."

אני מטה ראש הצידה בספקנות אז היא מוסיפה, "אם תקשיבי טוב, תבחיני שזה לא בדיוק שקט, ושקולות אחרים ממלאים את המרחב."

אנחנו שותקות כמה רגעים ובאמת נשמעים קולות אחרים, הציפורים שמצייצות כאן כנראה בכל שעות היום, פרסות סוס רוקעות באורווה כלשהי, טרקטור חורש בשדה רחוק.

היא מתקרבת, נותנת לי נשיקה עדינה על הראש, ומבלי להוסיף דבר יוצאת מהחדר וסוגרת אחריה בשקט את הדלת.

אני ממשיכה לשבת על ערמת הארגזים המכילים את כל חפציי האישיים. אין לי כוחות אפילו להתחיל לפרוק אותם אז אני קמה ומתיישבת על הכיסא הניצב ליד המכתבה ומסתכלת מהחלון על הנוף ההררי. על האור ההולך ונבלע. על היום שהולך ונאסף.

הרוח נכנסת דרך החלון קרירה ונקייה, מזכירה לי במעט את אוויר ירושלים. אני עוצמת עיניים ונותנת לה ללטף לי את הפנים. אני מרגישה אותה נוגעת לי בעפעפיים, מסביב לצוואר ועל עצמות הלחיים. מורידה את הגומייה מקצה הצמה ההדוקה ופורמת אותה לאט־לאט. עוד קשר ועוד אחד. מעבירה בשיער את האצבעות כמו מברשת, נהנית מתחושת השחרור בקרקפת. נותנת לו לגלוש כמו מפל מעבר למשענת הכיסא.

מוציאה את הגיטרה מהקייס ופורטת כמה צלילים. היא לגמרי יצאה מכיוון, כנראה מטלטלות הדרך של המעבר. אני מכוונת אותה במשך כמעט עשר דקות, עד שמצליחה להחזיר את הצלילים לדיוק שלהם. עוצמת עיניים ומתחילה לפרוט עליה נגינה חסידית עתיקה, שרה את המזמור שלימדה אותי המורה האהובה שלי מירושלים.

הלילה יורד וכוכבים ממלאים את השמיים. אין כאן אורות של עיר אז הם נראים היטב. זה קצת מזכיר את האופן שבו הם מנצנצים מהמרפסת בדירה של סבתא הורביץ בקצה עיר הקודש, ירושלים.

החדר הולך ומחשיך, כאילו מישהו מעמעם את האורות בהדרגה. אני לא קמה להדליק את האור, רק ממשיכה לנגן. מזמור תודה של רוחמה בן יוסף. ואז שירים שכתבתי והלחנתי בשנה האחרונה. אני מגלה שאלו שירים של געגוע.

השעות חולפות. נמוגות.

הרעשים מעבר לדלת נדמו, האחים שלי כנראה כבר ישנים ואבא ואימא כהרגלם מדברים בשקט בקומה התחתונה. הדמעות זולגות על פניי. איך עזבתי אותך, ירושלים אהובתי, איך עזבתי את הסמינר המובחר והאיכותי עם חברותיי הטובות והחסודות.

ממשיכה לנגן עוד מנגינה ועוד אחת. האצבעות רצות על המיתרים במיומנות, כאילו מעצמן. מטפטפות אל תוך הניגון את הכאבים והפחדים. הדמעות מטפטפות על הגיטרה.

מה צופן בחובו העתיד? איך אשתלב במושב החילוני הזה? איך יסתכלו עליי כל האנשים הלא מוכרים הספונים בבתיהם הענקיים? אילו בנות יהיו בסמינר החדש? האם הן יהיו צנועות וצדיקות כמו בסמינר בירושלים? האם בעוד כמה שנים ההתפשרות על הסמינר הזה עלולה לפגום לי בשידוכים?

אני מפסיקה לנגן. משעינה את המצח על הגיטרה ובוכה חרש.

"אוי טאטע, השם הטוב, תעזור לי..."