דמדומי הימים

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות"

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה: ספרות עברית: עבר הווה, עוסקת ביצירות ספרותיות שהתפרסמו בעבר ויצירות חדשות בנות העת הזאת. הנחת היסוד של תת סדרה זו היא שלספרות יש חשיבות מרכזית בחיינו התודעתיים: היא קול הצומח מהחיים עצמם; מתארת אותם, נאבקת בהם, שופטת אותם ומעל לכל מספרת את סיפורם של בני אדם בתשוקתם למשמעות בחייהם. הספרות היא עדות לעולמו הפנימי של האדם. האדם אינו רק יצור החי בעולם; האדם הוא יצור המתייצב מול חייו ומספר את סיפורו, או משורר את שירו. הספרות היא עדות לכישלונות ואכזבות, לתקוות ולמאוויים, והיא מבטאת את הצורך העמוק של האדם בדיאלוג עם זולתו.

במסגרת סדרה זו יראו אור ספרים המבטאים קול בעל ערך וחשיבות לעת הזאת. חלק מספרים אלה שהתפרסמו בעבר לא היו בהישג יד. אחרים הם ספרות מהעת הזאת שיש בה קול ייחודי, שמעבר להישג האמנותי.

אבי שגיא

עורך הסדרה

חלק ראשון:
עבר מתקדם

למה בכתה סבתא בבר־המצווה

מה היא בוכה?! ידעתי שמבוגרים מזילים דמעה גם בשמחות, ובכל זאת היה משהו מוזר בשיחת הטלפון של סבתא קלרה ביום בר־המצווה שלי. קולה היה סדוק, ספוג דמעות, כאילו קרה משהו עצוב. שאלתי את אימא למה היא בוכה דווקא ביום כל כך שמח, ואימא השיבה שככה זה איתה, עם סבתא, וכממתיקת סוד לחשה לי, שלפני כארבעים שנה, כשעלתה לארץ, סבתא נכנסה לדיכאון.

"אז בגלל זה היא ממשיכה להיות עצובה גם עכשיו?" התרעמתי, "אפילו כשהיא מברכת אותי, היא בוכה".

"תראה, הדברים לא פשוטים, אבל אתה מספיק בוגר כדי להבין. אם תרצה, נדבר על זה בערב, אחרי שהמסיבה תסתיים".

משכתי בכתפיי. לא בא לי לשוחח על הדיכאונות של סבתא קלרה דווקא ביום בר־המצווה שלי. חוץ מזה, היום עדיין לא הסתיים.

וזה היה באמת יום מרגש. בבוקר קמנו מוקדם, אבא ואני, לבשנו את מיטב בגדינו וצעדנו לתפילת שחרית בבית הכנסת בחולצות לבנות, כיפות לבנות לראשינו וטליתות על כתפינו. אבא ענב עניבה ונראה מגונדר כחתן. אימא ואוממה הצטרפו אלינו מאוחר יותר. לבושות בשמלותיהן היפות, נכנסו לעזרת הנשים רגע לפני העלייה לתורה.

אימא לא הסכימה שפולצ'ק הסנדלר, שלימד את כל ילדי השכונה לקרוא את ההפטרה, ילמד גם אותי. הסנדלרייה שלו, אמרה, ממוקמת במחסן עלוב בחצר האחורית של המכולת של קרניץ, ואינה מקום ראוי ללימוד הקריאה בתורה וההפטרה. הפריע לה שניגון טעמי המקרא ילווה בהלמות הפטיש ובתקתוק מסמרים תוך כדי תיקון נעליים.

בחור ישיבה צעיר, שאת שמו קיבלה מאחת השכנות, לימד אותי את ההפטרה. עליתי לתורה ואבא עמד לידי, קורן מאושר. זימרתי בדבקות את הפסוקים, והרגשתי שקריאתי מצאה חן בעיני המתפללים. אימא הציצה מעזרת נשים וזרקה חופן סוכריות. אפילו במטפחת המוזרה על ראשה היא נראתה לי כל כך יפה.

באי בית הכנסת הקבועים וחבריו של אבא בירכו אותו בסיום התפילה. "מוישה, הבן שלך יכול להחליף אותי", אמר הופמן החזן. פישל, השכן חשוך הילדים, החמיא: "התפוח לא נפל רחוק מהעץ". כשהנשים ירדו מהקומה השנייה שמתי לב שאוממה, אימא של אבא, שילבה את זרועה בזרועה של אימא. זה נראה לי מוזר ומרגש. מעולם לא ראיתי אותן קרובות כל כך.

פראו כץ, קרובת משפחה רחוקה של אוממה, הציעה לאימא לשלוח אותי לישיבה. "הוא בטח יהיה גדול בתורה", התלהבה. אימא הודתה לה בנימוס. זה עוד חסר לי, אמרתי בליבי. אומנם אוממה לא נסעה בשבת, אבל המשפחה שלי לא נחשבה לשומרת מצוות. רק ביום כיפור נזכרו המבוגרים באלוהים, צמו, נחו, ונראו לי חולים וחלשים. "זה יום של חשבון נפש", אמרה לי אימא בכל ערב הצום, "פעם אחת בשנה לא יזיק לנו לזכור שאנחנו יהודים".

התפילה הסתיימה. שמחתי לצאת החוצה וחשבתי שהולכים כבר הביתה. אבל אז הלכו כולם לחדר צדדי, שהוגש בו כיבוד. המבוגרים טעמו דג מלוח עם ריח דוחה, ואני הסתפקתי בחלה לא טרייה ובזיתים. הגבאי של בית הכנסת מזג לי יין ואמר שעכשיו, כשאני גדול, מותר לי לשתות. אבל היין היה חריף מדי, ובמקומו שתיתי מיץ פטל מתוק. הרב של בית הכנסת בירך אותי שאגדל לתורה ומצוות, העניק לי סידור במתנה, והוסיף שישמח לראות אותי מצטרף מעתה לקהל המתפללים. בכך ננעל האירוע הדתי וכולנו צעדנו ברגל הביתה.

החגיגה הגיעה לשיאה בסעודת צוהריים בחוג המשפחה. התכנסנו אבא, אימא, אוממה — סבתא מצד אבא שגרה איתנו, אחי הקטן, אחותי התינוקת, וכמה קרובי משפחה, כולם מהצד של אימא. ריינה, אחות של סבתא קלרה, הגיעה עם בעלה, ולצערה, הוזמנה גם אחותה מרגה עם בן־זוגה. שתי האחיות לא סבלו זו את זו, ואימא דאגה להושיב אותן משני עברי השולחן. סבתא קלרה, כזכור, לא נכחה. באותה שנה הצטרפה אל בנה זרובבל, אחיה הגדול של אימא, שכולם קראו לו בבל. הוא נשלח לגרמניה בשירות המודיעין, כנראה משום שידע גרמנית כשפת אם. בבל ואשתו היו הדוד והדודה היחידים שלי, ושני ילדיהם — בני דודיי היחידים. אימא הפצירה בסבתא קלרה לא לוותר על ההזדמנות לנסוע אל בנה לגרמניה אפילו במחיר היעדרותה מבר־המצווה שלי, והבטיחה לה לסדר כל מה שצריך כדי שתוכל לברך אותי משם.

כנהוג במשפחתנו, אימא ניהלה את הטקס. את הזכות להיות ראשון המברכים נתנה, כמובן, לאבא. "אני שמח, יורם, שהגעת ליום שבו עוברים מילדות לבגרות", פתח אבא, "אני לא יודע במה תבחר לעסוק, אבל בטוח שזה יהיה משהו שישקף את היכולות הגבוהות שלך". הוא הפנה את מבטו ממני אל הנוכחים והודה בפניהם: "כידוע לכולכם, אינני דברן גדול, אבל אני מאוד מתרגש מכך שבני הבכור הגיע למצוות". שפתיו רטטו קצת, והוא נראה נרגש ונבוך. "עד לא מזמן היה לנו ילד בבית, והנה יש לנו כבר בחור בוגר ומבין עניין". הוא החזיר אליי את מבטו והניף חבילה גדולה שהחזיק בידו. "אתה זוכר שכשהיית בן עשר הבאתי לך מחוץ לארץ רכבת חשמלית"? שאל, "עכשיו הבאתי לך ערכת משחק מכאנו (Meccano) גדולה ומורכבת. תוכל לבנות בה גשרים ומנהרות, כבישים ומסילות ברזל, קווי מתח גבוה, ותעלות מים, סכרים ותחנות כוח. המשחק דורש זמן והרבה עבודת הרכבה, ואם תיתקל בקשיים ותבקש עזרה, תמיד אשמח לעזור, כמובן".

נזכרתי ברכבת החשמלית שהביא לי אבא לפני שלוש שנים. באחת השבתות באו אלינו קרובים וחברים מבוגרים כדי להפעיל אותה ולחזות בפלא נסיעתה על הפסים שהורכבו בסלון. מאז היא נחה בחוסר מעש על המדף. אבא בטח קיווה להעיר אותה מתרדמתה בעזרת המכאנו החדש.

היה לאבא חוש טכני יוצא דופן, והוא ממש התלהב מכל משחק ומוצר שאפשר לבנות, לפרק ולהרכיב מחדש. הוא נחשב למומחה בתחום משאבות המים, עבד ב"מקורות" בקידוחי מים בכל רחבי הארץ, והיה שותף בתכנון וביצוע פרויקט הדגל של מדינת ישראל, המוביל הארצי, שנחנך רק לפני שנה. קצת לפני בר־המצווה שלי קיבל אבא תואר מהנדס מכונות מהטכניון, לאחר שעבר בהצטיינות את כל הבחינות. שנים של למידה מהבית בשעות הלילה המאוחרות הביאו סופסוף תוצאות. עכשיו, בזכות התואר שקיבל, הוא התמנה למהנדס ראשי של חברת קידוחי המים של "מקורות".

אני, לעומת אבי, הייתי בור טכני מוחלט. ידעתי כי מי שירכיב את משחק המכאנו יהיה הוא, אבא. קצת התאכזבתי מהמתנה, אך התנחמתי במחשבה על שעות הבילוי הרבות והמהנות הצפויות לי בחברתו.

הברכה של אימא הייתה כמובן ארוכה ומפורטת יותר. חלק ממה שסיפרה כבר שמעתי ממנה בעבר. "הגעת לעולם, יורם בני, בתקופת הצנע, ולכן בזכותך קיבלנו עוד תלוש של ביצה ועוד חפיסת מרגרינה לשבוע. היית תינוק שחור שער וכהה עור, וכשטיילתי איתך במושבה, שאלו אותי אם אימצתי תינוק תימני".

"חס וחלילה", פלטה במהירות אחת הדודות. כולם צחקו וגם אני צחקתי, אף שלא הבנתי מה מצחיק בזה. ובכלל, מה פתאום אנשים אימצו אז תינוקות תימנים?

"בגיל שבועיים התייבשת בחמסין הגדול של אפריל", המשיכה אימא, "ניצלת בנס, בזכות סבתא קלרה שהבהילה אותנו לבית חולים, שם קיבלת עירוי נוזלים". מיששתי בסתר את הצלקת הקטנה בפרק כף הרגל שנשארה כעדות וחיכיתי להמשך. "כולם התלהבו מהשפה שלך כבר בגיל שנתיים. לא פעם מתחת את גבולות הסבלנות שלי. רצית הסבר מפורט לכל תופעה שגילית; על כל דבר שלא מצא חן בעיניך, היית נכנס לבכי היסטרי, משתטח על הכביש או על המדרכה. אבל הייתה לך אמביציה וסקרנות לגלות את העולם, להיות ראשון בכל דבר, לעשות יותר שיעורי בית ממה שנדרש. מחנכת הכיתה הודיעה לי, 'יורם יודע כבר את כל החומר ומשתעמם בכיתה', והציעה להקפיץ אותך ישר לכיתה ג', אבל סירבתי. אמרתי שאתה לא בשל לכך ומוטב שתהיה ראש לשועלים ולא זנב לאריות".

אימא הפכה את כוונת מאמר חז"ל ממסכת אבות, והתכוונה לומר שעדיף להיות בין הגדולים בכיתה ולא בין הקטנים. בסוף, כמו ברוב המקרים, התקבלה דעתה. המשכתי עם כיתתי המקורית. בליבי הודיתי לה על החלטתה, כי פחדתי מילדי הכיתות הגבוהות.

אימא התרכזה בהצלחות שלה בחינוכי, ותוך כך החמיאה לעצמה על סבלנותה הרבה למנהגיי הילדותיים, ועל איך עודדה אותי לפתח אתגרים ולהגשים חלומות, ואיך הציבה לי גבולות ומנעה ממני לשגות באשליות. "והנה, יורם", אמרה לסיום נאומה, "אנחנו חוגגים היום את הגעתך למצוות כנער בוגר ואחראי, אהוב על משפחתו, חבריו וכל מכריו, מוערך על־ידי צעירים ובוגרים, קרובים ורחוקים. אני מאחלת לך להגשים את כל חלומותיך, ובטוחה שנכון לך עתיד מבטיח ועוד נשמע עליך הרבה".

סופסוף הגיע הרגע המיוחל: אימא נשקה לי על המצח והעניקה לי את המתנה שעליה חלמתי מזה שנים: שעון יד.

עכשיו הגיע תורה של אוממה. היא בירכה אותי בגרמנית. אומנם עברו שלושים שנה מאז עלייתה ארצה, אבל את העברית לא הצליחה לקלוט. אבא היה בנה היחיד ואני נכדה הראשון. במובנים רבים היא זו שגידלה אותי, בעיקר בשלוש השנים הראשונות שלי. אימא עבדה אז כמורה במעברת עולים בהרצליה, ואבא עבד הרחק מהבית, בקידוחי מים. אוממה הביאה והחזירה אותי מהפעוטון, דאגה לי לארוחות צוהריים — כרוב מבושל וקציצות עוף מתובלות בשום, שריחן מילא את הבית — שמרה עליי במחלותיי וסיפרה לי סיפורי ילדים גרמניים. הלקח של סיפורי אוממה היה פשוט וחד: צייתנות תמנע אסון, והפרת הוראות תביא לצרות צרורות ואפילו למוות. הילד שלא אכל את המרק הלך ורזה מיום ליום עד שמת. ילד אחר, שתמיד הסתכל לשמיים ולא ראה את הדרך, טבע בנהר. הילדה שלא שעתה לאזהרות המבוגרים ושיחקה בגפרורים, נכוותה למוות. ילד שלא ישב בשקט בזמן האוכל, נפל ארצה ונחבל. הילד שלא התרחץ ולא קצץ ציפורניים, נוּדה מהחברה.

לעומת הילדים הפרועים שבסיפורים, אני הייתי החמוד של אוממה — "מיין שאצי", ילד נבון שעזר לה לפתור תשבצים בגרמנית ואפילו ניצח אותה בדמקה. היא קנתה לי לוח של קרטון קשיח למשחקי דמקה, שחמט, תחנה, שח יפני, וגם הלמה, מין דמקה סינית. בזכותה דיברתי גרמנית בשטף וללא מבטא זר.

אחי בן השבע הגיש לי ציור מעשה ידיו. אני הייתי אחיו הבכור, המגונן, וכשהלכנו יחד כל בוקר לבית הספר, התגאה בי. עכשיו שאל פתאום, "נכון ש'יורם' זה שם של נעבעך, של למך כזה?"

"יורם שלנו הוא במלרע, לא במלעיל", פסקה אימא בקול נחרץ.

* * *

חיכיתי לברכתה של סבתא קלרה מעבר לים, אבל לא הסגרתי את ציפייתי. אימא ואוממה הגישו לשולחן "הקאלע" — ממרח כבד קצוץ מחצילים, שאכלנו מדי שבת בבוקר. אחר כך הגיע תור המרק. דילגתי עליו כדי לשמור מקום בבטן לשניצל ולצ'יפס. צלצול הטלפון קטע את הארוחה: "תוכלו לקבל שיחת גוביינא? אתם יכולים לדבר עכשיו". אבא חיבר את הטלפון לרמקול מאולתר שהרכיב לאפרכסת, ואִפשר לכולנו לשמוע את השיחה.

"מזל טוב!" צהל דוד בבל מעברו השני של הקו, "חבל שלא יכולנו להגיע לאירוע, אבל סבתא וכולנו מברכים אותך, יורם, ושמחים בשמחתך ביום החשוב הזה. אנחנו איתך. עלה והצלח והמשך את המלאכה בה התחילו הוריך וסביך, לתפארת המשפחה ולתפארת המדינה. אתה הבכור, בן הדור השלישי לתחיית עמנו, כמעט בגיל מדינת ישראל, שחגגה לא מזמן בר־מצווה להקמתה".

הקול מהצד השני נקטע. שיעול ארוך, השיעול המוכר של סבתא קלרה, התפרץ לשיחה. מאז שסבא יהודה נפטר לפני שנתיים, השיעול הארוך הזה, מלווה בבכי עצור, השתלט עליה לעיתים קרובות, בעיקר כשנזכרה בבעלה. ככה זה תמיד אצלנו. בכל טקס, התוגה מתערבבת בשמחה. דוד בבל, סגן אלוף בקבע, ובשבילי מקור לתולדות המשפחה והחברה הישראלית, הביע זאת בסגנונו החגיגי:

"נזכור את סבא שלמה־יהודה שהלך לעולמו לפני שנתיים ולא הספיק להשתתף איתנו בשמחתך היום. אין אני עושה זאת כדי לפגום בשמחה, חלילה, אלא להפך, כדי שנעריך איך הגענו לרגע החגיגי הזה". הוא כחכח בגרונו כמתכונן לנאום ארוך, והמשיך: "הכול התחיל בבחור צעיר, בן למשפחת וולמן מהעיירה לוטוטוב שבפולין, יהודי ירא שמיים, כוהן ובן למשפחת רבנים, שהעיירה כולה נשאה אליו עיניים. יום אחד, בתחילת שנות העשרים לחייו, קרא תהילים בבית הכנסת. במזמור השביעי של שיר המעלות — "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" — חווה התגלות. בת־קול קראה לו להגשים את חלום הגאולה ולעלות לארץ אבותיו. מאותו רגע ידע מהו ייעודו בחיים. יחד עם אחיו הוא ייסד תא ציוני והקים בעירו את בית־הספר 'תרבות' שבו למדו התלמידים עברית, מקרא, מורשת ישראל, חקלאות והגנה עצמית, כהכשרה לעלייה לארץ. המבוגרים במשפחה, שהועידו לו תפקיד של רב, לא הבינו מאיפה צצו במוחו של וולמן הצעיר רעיונות ציוניים, אך סבא שלך דבק במטרה מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא ניהל את בית הספר, הפך אותו למקום מפגש חברתי והקפיד לדבר עברית".

בבל עצר לרגע ושינה את נימת דיבורו: "בשנת 1923 התחולל פוגרום בעיירה. איכרים פולניים מכפרי הסביבה, חמושים במקלות ובקלשונים, מוסתים על־ידי הכומר המקומי, פשטו על העיירה. הם שדדו את חנויות היהודים, היכו ופצעו יותר ממאה איש, בהם בני משפחת וולמן, הציתו את בית הכנסת, פרצו לדירות ושדדו מכל הבא ליד. גם את בית ספר 'תרבות' השחיתו. המשטרה הגיעה באיחור ולא נקפה אצבע. איש מהפורעים לא נעצר. סבא שלך ראה באירועים רמז היסטורי והוכחה לצדקת עמדתו הציונית. הוא התפטר מניהול בית הספר, נפרד מארוסתו קלרה, שנשארה בעיר הגדולה לסיים את לימודיה, ארז את חפציו ועלה לארץ ישראל. למשפחה אמר שהוא החלוץ שהולך לפני המחנה, ולארוסתו הודיע כי יתחתנו בארץ. בקיץ 1924 הגיע לנמל יפו. מאז ועד מותו, כארבעים שנה מאוחר יותר, לא עזב את הארץ".

ברקע הנאום של בבל נשמע בכייה של סבתא קלרה. הבכי הביך אותי. לא היה לי נוח שכולם שומעים. רציתי שתפסיק כבר. ובעצם, למה סבא נסע לארץ ישראל בלעדיה, תהיתי, אולי בגלל זה היא בוכה עכשיו?

"שלמה־יהודה היה אדם חכם ואופטימי, נמרץ, פעיל, מלא חוש הומור ואהוב על הכול", המשיך בבל, "הוא חי בצניעות, התפרנס בדוחק, אבל הרגיש התעלות בהגשמת החלום היהודי בן אלפיים השנה. הוא ראה עצמו כמי שתורם במו ידיו לבניית חברת מופת ומְחייה את השפה העברית בארץ חמדת אבות. לפרנסתו עבד כחייט, וגם עסק בענייני ציבור באמונה. אחרי שסבתא עלתה ארצה הם התחתנו והקימו משפחה. אני נולדתי ראשון, ושנה אחרי כן נולדה אימא שלך. למרות קשיי הפרנסה, סבא וסבתא עטפו אותנו באהבה והעניקו לנו ילדות נפלאה. בני מזל היינו שלא נולדנו בגולה אלא בארץ ישראל. סבא שלך, שחי את אתגרי בניית היישוב, זכה לראות בהגשמת חלומו. עלינו לזכור ולא לשכוח שבזכות חזונו הגענו כולנו ליום הזה. הוא, שכל חייו הלך לבית כנסת בשבת, לא זכה לראות אותך עולה לתורה, אבל בשבילו היית בן דור העתיד, חוליה חדשה בשלשלת הדורות. עלה והצלח יורם! אל תשכח את סבא, מאנשי דור הנפילים שבזכותם אתה כאן".

לא שכחתי את סבא יהודה. אהבתי אותו מאוד, אבל הצחיק אותי שבבל קרא לו "מאנשי דור הנפילים". סבא היה נמוך קומה, נמוך מסבתא ומכל הגברים במשפחה, חמוד ומלא הומור. העברית שלו הייתה מתובלת ביידיש ובגרמנית, הוא שר זמירות יהודיות גלותיות, וכשתפר חליפות ללקוחותיו, סיפר בדיחות ומעשיות ולפעמים פלט קללה בפולנית. גם במתפרה לבש חולצה לבנה, וכשיצא לרחוב הקפיד על חליפה, עניבה, ומגבעת, והחזיק מקל הליכה. "ככה לא נראה ומתנהג נפיל", הרהרתי בליבי.

בבל סיים את נאומו, וסבתא הוסיפה, "מזל טוב, נכד שלי, אני אוהבת אותך", ושוב פרצה בבכי. אימא התערבה במהירות ואמרה, "אנחנו חוגגים עכשיו, אימא, מחכים לראות אותך מהר בחזרה".

הארוחה הגיעה לשיאה עם מנת השניצל והצ'יפס המיוחלת. לילדים שלא אהבו את הקומפוט שהוגש למבוגרים הכינה אימא מוס שוקולד. לאחר האוכל ביקשו ממני האורחים לנגן. התיישבתי אל הפסנתר וניגנתי את הפנטזיה של מוצרט.

כולם הודו לאימא על המסיבה המוצלחת, ואבא החזיר את הדודים לביתם בטנדר שלו. אחיי הצטרפו לנסיעה כדי להפריד בין הדודות ולמנוע מהן לריב.

* * *

נשארנו לבדנו, אימא ואני. שלא כדרכה, היא הייתה מהורהרת ושתקנית. לאחר שפינינו את כלי האוכל, ביקשתי שתספר לי על סבתא קלרה. היא הסירה את הסינר, חייכה אלי ונראתה מרוצה, כאילו ציפתה לבקשתי. התיישבנו על הספה בחדר אורחים, אימא, בשמלתה החגיגית וכוס תה בידה, ואני, עדיין בחולצת בר־המצווה המכופתרת שלי.

"אני לא יכולה למסור עדות מדויקת", הודתה אימא, "הרי את האירועים שעליהם אספר לך אני זוכרת במעומעם. הייתי אז בת ארבע־חמש, אבל שמעתי עליהם שוב ערב הגיוס שלי לצה"ל, שלושה שבועות אחרי קום מדינת ישראל, והסיפור השאיר בי רושם אדיר. אני מקווה שכשתגדל תמסור אותו לילדים שלך, וכך הלאה עד קץ הדורות. יש כאן לקח שצריך ללמוד".

ההקדמה הזו הגבירה את סקרנותי. אימא תיקנה את ישיבתה והתחילה:

"סבתא קלרה נולדה בכפר קטן במזרח גרמניה למשפחת וולף האמידה, זו הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר, והיא עסקה במסחר במוצרי חקלאות וקיימה יחסי שכנות קרובים עם הגויים. סבתא הבינה יידיש, אבל דיברה גרמנית כשפת אם וגדלה על התרבות הגרמנית. היא למדה ספרות ושירה גרמנית בבית, ממורים פרטיים, והצטיינה בנגינה בפסנתר. אחת לשבוע הגיע אליהם רב העיירה הסמוכה ולימד אותה ואת אחיותיה היסטוריה יהודית, תנ"ך ומסורת. המשפחה לא הייתה שומרת מצוות, ושיעורים אלה היו הקשר היחיד של סבתא ליהדותה. כשסיימה את לימודיה התיכוניים בכפר נשלחה ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון מכובד בברלין. שם התגוררה אצל האגף הברלינאי של המשפחה והתרועעה עם בני הדודים, שראו עצמם פטריוטים גרמנים ואף הגנו על מולדתם במלחמת העולם הראשונה. הם למדו באוניברסיטאות המובילות, רכשו תארים מתקדמים וחלמו להשתלב בגרמניה הדמוקרטית שקמה בתום המלחמה. סבתא, שבאה מהכפר, הוקסמה מהעיר הגדולה, אך הפריע לה שבני הדודים לא ייחסו כל חשיבות ליהדותם, לא חגגו חגים יהודיים, ואפילו התנשאו על משפחתה, שהתייחסה בכבוד לשורשיה היהודיים. בעיקר שלחו את חיצי לעגם לכפר שבו נולדה, שהפך מגרמני לפולני בגלל הסדרים מדיניים שנקבעו לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, הֶסדרים שהשפילו את גרמניה וקרעו חלקים משטחה.

"אחרי שרכשה את התואר במוזיקה התקבלה סבתא ללימודי תעודה בקונסרבטוריון בברסלאו, שם קיבלה דיפלומה כמורה לפסנתר".

"קראתי באנציקלופדיה שברסלאו הגרמנית הפכה באותה תקופה לוורצלב הפולנית. מעניין אם התעודה שלה נכתבה בגרמנית או בפולנית", הערתי.

"אני לא יודעת. סבתא לא ידעה פולנית. אני מניחה שקיבלה תעודה בשפה הגרמנית. האחיות הקטנות שלה ידעו כבר פולנית, אבל היא מעולם לא תפסה את עצמה כמי שבאה מפולין, אלא מגרמניה".

"כמה אחים ואחיות היו לסבתא?"

"היו במשפחה שני אחים, הבכור וולטר והצעיר פיליפ, וארבע בנות: סבתא קלרה, ריינה ומרגה, שחגגו איתנו היום, ולייני האחות הצעירה".

"איך סבתא הכירה את סבא?"

"היא פגשה אותו בשנת הלימודים האחרונה שלה בברסלאו, בכנס של התנועה הציונית בעיר, שאליו הגיעה במקרה, בלי לדעת מה זה ציונות. על הבמה עמד צעיר קְטן קומה שנאם בלהט, ביידיש ובעברית, והטיף לעזיבת הגולה ולבניית חיים חדשים בארץ ישראל. אף שלא הבינה את נאומו, סבתא ניגשה אליו אחרי ההרצאה ללחוץ את ידו. הוא הביט בה והציע לה בהומור לעלות איתו לארץ. היא ענתה בהומור דומה, 'אז קודם כדאי שנכיר, לא כן'? כך החלה אהבה נפלאה שנמשכה יותר מחמישים שנה".

"חודשיים אחר כך הם התארסו, ושלושה חדשים מאוחר יותר סבא עלה לארץ ישראל. הוא כתב לה מכתבים רומנטיים ותיאר בהם את ארצו החדשה כארץ שטופת שמש, שבה העם היהודי קם לתחייה, מפריח את השממה, מתערה בנופי התנ"ך, מדבר עברית, ומגשים את ייעודו ההיסטורי. מה הוא לא תיאר לה? את פכפוך מי הירדן, את השדות שבעמק, את ריח הפרדסים בשרון, את תל אביב, העיר העברית הראשונה. הוא צייר לה את העתיד הצפוי לזוג צעיר כמוהם בצבעים קסומים. סבתא השתכנעה וציפתה בקוצר רוח לרגע שבו תצטרף לארוסה. עם סיום לימודיה נפרדה ממשפחתה האוהבת בכפר שבו גדלה, נטשה את חיי התרבות והיצירה של העיר ברסלאו והפליגה לארץ לא נודעת, שם ציפה לה אהובה בדירת חדר קטנה וטחובה ששכר בתל אביב".

"סבא קיבל אותה בהתרגשות, הציג אותה בפני חבריו החדשים והזדרז לארגן את חתונתם. כעשרים אנשים נכחו בטקס, שנערך ללא בני משפחה, לא מצד החתן ולא מצד הכלה. מתנת החתונה שהביאו האורחים הייתה תעודה ממוסגרת של נטיעת עץ בארץ ישראל ביער הקרן הקיימת".

"מהר מאוד הכתה בה המציאות. את האחוזה הכפרית הנפלאה החליף חדר חצוי לשניים ביריעת בד, שמעברו השני חייתה משפחה אחרת. השירותים היו משותפים לשתי משפחות נוספות, ובמטבחון הזעיר חלקו שלוש הנשים את מטלות הבישול. סבא עבד מבוקר עד ערב ובקושי הצליח ללקט פרנסה. עסקן תרבות בעירייה הבטיח לסבתא להקים קונסרבטוריון בעיר בתנאי שתדאג לפסנתר. תחנוניה למשפחתה לשלוח אליה את הפסנתר שלה נפלו על אוזניים ערלות. 'לא נשלח פסנתר למדבר', השיבו לה.

בלית ברירה עבדה סבתא ככובסת. בינתיים הגענו לעולם, בבל ואני, תוך פחות משנתיים. סבתא עבדה מבוקר עד ערב בטיפול בנו, בכביסה, בבישול ובאחזקת הבית. הקריירה המוזיקלית שעליה חלמה הסתיימה עוד לפני שהחלה. הידיים העדינות שהפליאו לנגן סונטות של בטהובן "ניגנו" על קרש הכביסה הגלי שעליו שפשפה את בגדיהן המלוכלכים של משפחות השכונה. תושבי השכונה דיברו יידיש ופולנית. הגרמנית הטובה שלה, שעליה הייתה גאוותה, נשמעה זרה ומתנשאת. ובמה הועילה לה תעודת ההצטיינות שלה במוזיקה במקום החדש? בכלום".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*