השטן בא לבקר

יום חמישי, ב' בחשוון התשי“ט, 16.10.1958

חצבים כבר פרחו וחבצלות קמלו ליד הקבר המסויד לבן במסגד סידנא עלי. על אף שהגשם בושש לבוא ובאוויר עוד עמד ריח של קיץ, התנהגו הפרחים כאילו הסתיו הגיע. אבל הקיץ סירב להסתלק. נראה שסדרי הטבע התערערו וסדרים אחרים, אולי על־טבעיים, באו במקומם.

אוטובוס ישן של אגד התגלגל משכונת הווילות של הרצליה פיתוח בדרך המאובקת המובילה לנוף ים. רחוב קפלן, המשיק למעברה, נמשך בסיבוב חד ימינה במעלה רחוב שער הים, אשר ראשו הגיע עד הכביש שחיבר בין תל אביב לחיפה.

באוטובוס ישב גבר מבוגר. לידו ישבה נערה יפה, מצחה היה מקומט מדאגה לאימה אשר אינה ישנה בלילות. האיש שישב ליד הנערה קם, ניגש אל הנהג והושיט לו גיליון נייר ישן שתלש מפנקס ועליו נכתב בלטינית בכתב יד שחור ודק: רחוב החורש 42 כפר שמריהו.

הנהג סימן באצבעותיו, עוד חמש תחנות. האוטובוס עצר בתחנה לפני עץ שהצל על רחבת כורכר שהייתה תחתיו. בשולי הרחבה, מתחת לעץ השקמה העתיק, עמד אדם מזוקן בעל לחיים שזופות. האיש גבה הקומה היה עטוי גלבייה לבנה. בידו האחת אחז סכין, שהיה מעביר בזריזות על גרונה של תרנגולת, אותה היה משליך על החול הרך המוכתם באדום. רגע קט הייתה התרנגולת מפרכסת בחוסר אונים ועד ששכבה מתה, כבר הייתה אחרת מוטלת לצידה.

ברלה, שישב לצד אימו במושב לפני האחרון באוטובוס, הביט בבעתה במחזה שנשקף מבעד לחלון. זיעה קרה כיסתה את גופו. לפתע חש את ידה השמנה של אימו מונחת על עיניו. “די קומדיקע סטנצייה מיר גייען ארויס, בתחנה הבאה אנחנו יוצאים,“ אמרה. האוטובוס עצר. האם נטלה בידה האחת את החבילה שהייתה מונחת לרגליה, ובשנייה משכה את ידו של ברלה והובילה אותו במורד המדרגות אל הרחבה המאובקת לצד הכביש. הנערה היפה ירדה אף היא, חלפה על פניהם בצעד מהיר ונעלמה באבק. ברלה ואימו התנהלו בכבדות. כאשר עברו על יד עץ השקמה, הסב הנער את פניו והניח את כף יד שמאלו הפנויה על אוזן ועין שמאל, לבל ישמע ויראה את המחזה המבעית שהתרחש תחת העץ. השניים שמו פעמיהם במעלה הגבעה. כשהחלו לטפס, ניגש אליהם גבר שנראה כבן שלושים, הושיט יד רועדת מאוד ונטל את החבילה מידי האם. השלושה הגיעו עד המכולת של חוטה. חוטה יצא מן החנות ונטל את הסלים מידיו הרועדות של האיש. עד שהאם הספיקה לומר תודה, נעלם האיש הרועד בדרך המובילה אל הים, כשהוא מעלה אבק בנעליו.

חוטה, האם והילד צעדו מרחק מה, עד לפתח דלתו של הצריף שמספרו שבעים ושתיים, הבית שבו גרו ברלה ואימו במעברה החדשה. צמודה למעברה החדשה, הייתה מעברה ותיקה, ושתיהן יחד נקראו בפי כל “מעברת נוף ים“.

לפעמים הרהר ברלה על דרך הכורכר החוצה את המעברה החדשה. בעצם היה זה שביל רחב, לא סלול, שמכבש עבר עליו בקושי פעם אחת, וזהו. משני צדדיו עמדו שורות צריפי אסבסט שהוצבו בחופזה, כדי לקלוט את גלי העולים שהגיעו. בחורף היה הכביש הופך לעיסת בוץ, שכל הדורך בתוכה נשא את סימניה על נעליו היישר אל תוך הצריף. ואולם כיוון שרוב ימות השנה שרר כאן קיץ חם ולח, הייתה הדרך מעלה ענני אבק לבן יחד עם זבובים ושאר מזיקים שבאו לבקר.

לפעמים שאל ברלה את עצמו מדוע לא סללו את הדרך, והניחוה כל כך מוזנחת? תשובה הייתה עימו: מעברה נגזרת מהשורש ע־ב־ר. המעברה תעבור מן העולם, כמו ששמע שקרה לרבות מן המעברות שהוקמו בזמן שהמבוגרים כינו “העלייה ההמונית“, משמע שדייריה יעברו מכאן במהרה. אין טעם להשקיע במקום. לכן גם לא נקבו בשם הרחוב שחצה אותה. הסתפקו בציון מספרי הצריפים שהוצבו בתוכה, כמו היו קופסאות גפרורים גדולות. אלא שדיירי צריפים רבים נתקעו במקום, אם מחוסר יכולת או מחוסר רצון, והמעברה של נוף ים לא עברה לשום מקום. אף שהייתה בה תנועה ערה של יוצאים ונכנסים, היו לא מעטים שהיו תקועים בה, כמו יתד שמחזיקה את האוהל.

החנות של חוטה לא הייתה רק מקום לקניית מצרכי מכולת, פירות וירקות על ידי דיירי המעברה החדשה וסביבתה, אלא מרכז החיים הציבוריים שלה. כאן אפשר היה לתלות פתקים עם בקשות בשלל שפות: גרמנית, רוסית, פולנית, הונגרית, רומנית ואפילו ערבית. אך רוב הפתקים נכתבו ביידיש. רק השפה העברית הייתה נדירה על לוח זה. עיקר הבקשות עסקו בחיפוש קרובים, שהיו גרסה מקומית של מדור בשם זה שהושמע ברדיו. כאן אפשר היה להאזין למארג הסיפורים, הרכילויות של דיירי הסביבה או סתם לעמוד ולבהות בעוברים ושבים. אפילו נהוג היה לנהל ברחבה סחר חליפין, וכיוון שהימים היו ימי סוף עידן הצנע, הופיעו בה, מפה ומשם חלפני כספים. הרחבה גם שימשה מקום מפגשה הקבוע של חבורת הנערים שגרו במעברה. תחילה הגיעו הנערים לחנות כדי לאסוף את הקומיקס של ג'ו וחבריו, שהיה כרוך בעטיפת המסטיקים שחוטה היה משליך אל הפח שמחוץ לחנות. אחר כך הפכו את הרחבה למקום מפגשם הקבוע.

כשנחה עליהם הרוח, היו הנערים משתעשעים במתן שמות לרחוב חסר השם, כמו רחוב החולד, על שום החולדות שנתגלו בחלק מן הצריפים, או רחוב החיידק, בשל מחלות המעיים שהיו פורצות תדיר עקב תנאי ההיגיינה הירודים ששררו במקום.

בקדמת החנות ניצב שולחן עץ קטן ולו שלוש רגליים. סביב השולחן היו ישובים מספר אנשים, חלקם לבושי פיג'מות, כפופים אל משחק שש־בש סוער. בצידי השולחן התגלגלו בקבוקי ערק לבנוני, מה שקרוי בפי העם ערק זחלאווי, ובקבוקי בירה ריקים. היה חם למדי לתקופה זו של השנה. כאשר לא שיחקו, מחו האנשים ביד אחת את זיעתם, במגבות שהחזיקו על ברכיהם, ובידם הפנויה דחו את נחילי הזבובים שעטו עליהם כל אימת שהיד הייתה נסוגה.

הרדיו השמיע זמרת ערבייה מתייפחת, והקהל המצומצם חזר אחריה בהמהום.

לקול המוזיקה, פתחה מי שכונתה בפי כל מם, שניצבה צמוד אל המשחקים, בריקוד בטן איטי, מניעה ואוספת את פרקי ידיה לפנים ולאחור, בתנועת נתינה ולקיחה. אחר כך חטפה מאחד המשחקים מגבת, ספק לבנה, ונענעה אותה סביב השיער החום שעל ראשה, כשהיא מסיטה את אחוריה לימין ולשמאל, לאחור ולפנים, בתנועת התחמקות מידו של אחד היושבים סביב השולחן, שניסה לטפוח בלא הצלחה על העכוז המלא, כאשר קוביות השש־בש היו אצל יריבו.

“אז למה הביאו אותנו לפה? טפו אינעל רבם האשכנזים, הדובי פנדה האלה,“ אמר ז'אקו, ששערו – שהיה אפור יותר משחור, בתוכו בלטו קרחות שעתידות היו להתרחב – היה סרוק לאחור ועיניו בלטו מחוריהן, אולי בגלל השתייה המרובה שנהג לשתות.

“לפני סנתיים, בזמן המלחמה סל חמיסים וסס, אמרו לנו הציונים סאנחנו בסכנה גדולה. עזבנו הכול ובאנו, ומה יצא? אין פרנסה, אין עבודה, החיים סלנו קאפוט איך סאומרים האסכנזים, העיקר מדברים על הצנע,“ אמר אלבר בעל השיער המדובלל, חסר הגבות, שהיה לו סנטר מחודד ואף שהתחבר ישר למצח התחתון. הוא מחט בידו את אפו הפחוס, זכר למכת אגרוף שספג בתגרת שיכורים, תוך שהוא משליך בידו השנייה זוג קוביות על משטח השש־בש.

אחר כך החל לזמזם, בשפתיים מכווצות שהדגישו את האות סמך כל אימת שהייתה צריכה להישמע שין, “בתסלומים, בתסלומים, על כל דבר בתסלומים. כל המשכורת הולך למכולת. למכולת של חוטה.“

“איצ'יקדנה דנה, דנה אופיידנה,“ ענה לו ז'אקו, כולו מדיף ריח של אניס מהערק ששתה, היה ביניהם מעין שיח של שיכורים.

“סגרת אותי,“ אמר חסר הגבות, “טוב, עכסיו דוולק, תורך, תגלגל. תגמור את המחייה ותסחק.“

“לבן גוריון יש פוליצ'קה ולנו יש קדחת, לבן גוריון...“ ז'אקו, שניסה שוב את מזלו בשירה, עצר פתאום כאשר הרים את עיניו מלוח השש־בש. “תראו, יש לנו אורחים,“ אמר.

ממורד הכביש הגיעו למעברה מורות־חיילות, לבושות חולצות לבנות ומכנסי חאקי קצרים, ללמד את העולים לרקוד הורה. החיילות, שביניהן היה חייל אחד לבוש מדי צבא, התמקמו ברחבה שלפני המכולת של חוטה ויצרו מעגל, שאילץ את שחקני השש־בש לזוז הצידה. החייל שלף חליל וחילל מנגינת רועים עצובה. אחריו השמיעה צלילי אקורדיון נגנית שחורת שיער בעלת רגליים שמנמנות. שאר החיילות, שהיו דקיקות ממנה בהרבה, פתחו בהורה סוערת. למשמע הנגינה הגיעו דרי המעברה והקיפו את הרוקדות. תחילה היו האנשים מסויגים, מהססים. אט אט הפשירו והצטרפו למעגל הרוקדים. עיניהם של אחדים מהם מלאו דמעות. בליל שפות נשמע סביב. לפתע, פרץ מאן דהוא לתוך מעגל הרוקדים והחל ריקוד קזצ'ו'ק. אחריו נכנסו רוקדים נוספים בשלל ריקודים. מעל כולם בלט יהודי מזוקן שרקד ריקוד חסידי שמח, תוך שהוא מתכופף ומתרומם, משליך רגליו לפנים ולצדדים. מם המשיכה להניע ישבנה לקול מחיאות הכפיים של הסובבים. מסביב נשמעו קריאות יאסו, יא סלאם, נוך אמול, אנקור, ישצ'ו ראז ואפילו דו איט אגיין. מעל כולן נשמעה הקריאה הקצובה “עוד הפעם,“ מפי שחקני השש־בש שניצבו דחוקים בפינת החנות. בשולי החגיגה נראה אדם באמצע שנותיו מזיז את עכוזו בתנועות שהזכירו ריקוד. האיש אחז בידיו עגלה ובה שתי בובות שהיטלטלו לקצב הנענוע ונראו לברלה כאילו הן משוחחות ביניהן. האירוע נמשך דקות אחדות ונראה לברלה כקרנבל, שהמשתתפים בו רק ציפו לבואו.

החגיגה התעצמה והשמחה עלתה, עד שנקטעה באיבה, כאשר אחת המורות־חיילות הרימה קולה: “כולם לעצור,“ פקדה. “די, מספיק. מה זה הריקודים החסידיים והאחרים? העיירה היהודית מתה, הגרמנים הרגו אותה,“ אמרה בבוטות.

חיילת נוספת, מנומשת עם צמה, אמרה: “נגמרו הזמנים של העיירה היהודית וגם של החיים הלוונטיניים. עכשיו זה הזמן הציוני. אצלנו רוקדים רק ריקודים ישראליים, אנחנו ציונים, זאת אומרת, כולנו לב אחד, כי יש לנו זהות אחת.“

“אני אלמד אתכם לרקוד הורה,“ הוסיפה חיילת אחרת.

“פארבוס, איך פארשטיי נישט מיר דארפן זיין פריילאך, מדוע, איני מבינה, אנחנו צריכים לשמוח,“ אמרה אישה כחושה כשהיא מוחה דמעותיה, שברלה לא ידע להחליט אם הן דמעות שמחה, שנותרו עימה מתחילת האירוע, או עלבון על דברי החיילות. “מיר זייננען אידין אונד קיינר וועט אונזץ ניט זוגן, וי זיין פריילעך. מיר האבן שויין גענוג גועויינט, אנחנו יהודים ואף אחד לא יאמר לנו איך לשמוח, כבר בכינו מספיק,“ אמרה.

ואחרת הוסיפה, “למה עושים כאן צרות לדז'יגאן ושומאכר? בגלל שההצגה שלהם, ‘זע ווי דו גייסט', שים לב לאן אתה הולך, משוחקת ביידיש. ועוד אומרים שמי שיופיע רק ביידיש ישלם שטרוף, קנס, ולאחרים שמופיעים בעברית עושים פרוטקציות, אה?“

החיילת המנומשת עם הצמה הזהובה הביטה אליהן ופתחה במונולוג: “פה זה ארץ ישראל, פה אין אני, פה יש אנחנו. אנחנו ציונים, אנחנו יוצרים משהו חדש. כולנו ביחד. בעברית קוראים לזה ממלכתיות. אנחנו ‘יהודים חדשים', לא כמו אלה בגולה שביקשו רחמונעס מהגויים. גם הזמן שלנו הוא זמן ציוני, לכן גם התרבות צריכה להיות בעברית,“ אמרה, “וחוץ מזה אתם צריכים לעברת את שמותיכם. לעזוב את השמות הגלותיים ולעבור לשמות עבריים. כמו שלפני כמה שנים שינו את השמות של המקומות בארץ לשמות עבריים, כי יש קשר בין האדמה לבין המדינה היהודית. כך אתם צריכים להתאים את עצמכם לתרבות של הארץ הזאת ולשנות את השמות שלכם. אתם חלק מתוך מיזוג הגלויות,“ הוסיפה.

דרי המעברה נותרו המומים מבליל המילים הבלתי מובן.

ברלה דווקא הרהר במקומות שניתן להם שם עברי חדש, וחשב שזה כמו לצייר על ציור שכבר קיים. אבל הרי אומרים שהיינו כאן לפני אלפיים שנה, המשיך והרהר, אז מה זו עוד שכבה שנמרחת מעל לציור המקורי של המקום?

“את, מה שמך?“ פנתה חיילת לילדה היפה שעמדה בצד. “מריצ'יקה פלדמן,“ השיבה.

“מעכשיו את צריכה להיקרא מרים שדה. ואתה?“

“שייקע שטיינפלד,“ ענה הנער.

“ברור שזה ישעיהו עשת,“ פסקה, “ואתה?“ פנתה אל נער גוץ, בלונדיני, בעל עיניים כחולות וערמומיות, שזקנקן מדובלל החל לצמוח מסנטרו וניצני שערות צהובות הזדקרו מעל שפתו העליונה.

“יורקו פולונסקי,“ ענה.

“צריך לקרוא לך אורי פורת,“ אמרה. יורקו העווה את פניו ואמר, “בחיים לא אסכים.“

“ואתה?“ החיילת התעלמה והמשיכה.

“עמי לוי,“ ענה.

“זה שם עברי מקורי,“ אמרה החיילת בקול שבע רצון.

המשך הפרק בספר המלא