אהבה בקריות

1.
הבית המוקדם

1.

שמי ג'ימי. אני בן שש־עשרה. לפני שאהיה בן שבע־עשרה יזיינו אותי בתחת, מה שעתיד לגרום לי לטראומה רצינית; אני גם עומד לפגוש את אהבת חיי ולחלום עליה בסתר, בלי הרבה סיכוי לזכות בה במציאות — ומלבד זאת צפויים לי, בשנה הזאת, עוד כמה ניסיונות קשים.

אבל בינתיים אני רק בן שש־עשרה, ואני לא יודע מה עתיד לקרות לי בשנה הקרובה, כמו שאתם לא יודעים מה עומד לקרות לכם. היום שבו התחיל הכול היה, כמובן, יום חמישי. כל הדברים החשובים בחיי קרו בימי חמישי, שלא לדבר על כך שזה היום שבו נולדתי. יום חמישי, ה־7 באפריל 1960 בשבע בבוקר, בבית החולים "אלישע" בחיפה.

גם עכשיו שבע בבוקר, ואני שרוע על מיטת הנוער הצרה שלי, בתנוחה החביבה עליי: על הצד, מכורבל כולי בשמיכה, הכרית תקועה בין ירכיי המהודקות, ואני מתחכך בה לאט, עיניי מתבוננות עמוק ורחוק דרך החלון בקיר שממול. מקימים שם בניין, במרחק כמה רחובות ממני, והפיגומים מגיעים בדיוק לגובה של החלון שלי. זה רחוק מדי בשביל לראות פרטים, אבל מספיק קרוב כדי לקלוט את התמונה הכללית — מנהל עבודה בחולצת משבצות, תמיד אותה חולצת משבצות, וקסדה לבנה על ראשו, ועוד שלושה פועלים, אחד תמיד בגופייה לבנה, השני תמיד בחזה חשוף, השלישי תמיד בסווטשירט אפור. המרחק לא מאפשר לראות את תווי הפנים שלהם, וגם לא את מבנה הגוף (מלבד בקווים כלליים מאוד), אבל אלה שלושה גברים שמתרוצצים על פיגום של בניין, בערפל הדק והקריר של הבוקר, ואני מגביר את קצב ההתחככות שלי בכרית ועיניי מתחילות להיעצם, כך שהתמונה בחלון נהיית מטושטשת, ואז, כשקצב הנשימה שלי מתגבר והכרית הופכת בבירור לידו הגדולה והשזופה של מנהל העבודה שנסגרת על קדמת המכנסיים שלי, נשמע הווֹיְס־אובר הקבוע, שהוא חלק בלתי נפרד מן הטקס היומי —

"ג'ימי!"

זאת אמא שלי, כמובן, והיא צועקת מן המטבח; אחרי הכול כבר שבע בבוקר, ואני אמור לקום.

"ג'ימי!"

אני לא עונה, רק מגביר את קצב הנעיצות שלי בכרית. הייתם חושבים שאחרי עשרים, שלושים בקרים כאלה, אני אמור ללמוד כבר משהו, נגיד לקום קצת יותר מוקדם ולבצע את פולחן הבוקר לפני שאמא שלי תתערב בעלילה. אבל אני יצור של הרגלים, וזהו אחד המקודשים שבהם. אם אנסה להתחכם, לתכנן מראש או לשנות איזשהו פרט, אני אהרוס הכול. לכן אני הולם עכשיו בכרית כאילו הזין שלי הוא פטיש אוויר, והאיבר התפוח שמתחכך בקדמת התחתונים שלי ודרכם בגופה הרך, המלא מוך, של הכרית האומללה, הוא התשובה הטובה ביותר לקול של אמא שלי שממשיך לקדוח בלי רחם —

"ג'ימי! אתה לא שומע אותי? אתה רוצה להכריח אותי לבוא עד לשם?"

נעיצה. רתיעה לאחור. נעיצה. נעיצה. נעיצה...

"ג'ימי! אני באה אליך!"

אני קרוב מאוד עכשיו. אני יודע בדיוק איך אני נראה: שרוע על הצד, עיניי הפוכות לאחור, קצף מצטבר בזוויות פי, והאגן שלי נע בתנועות חייתיות קדימה ואחורה; לא המראה הכי מלבב לאם שנכנסת לחדרו של בנה. אבל אני לא יכול להפסיק, אני מרגיש את זה בא, כמו רעם שמתגלגל במורד עמוד השדרה שלי, ובינתיים הצעדים של אמא שלי מתקרבים דרך הסלון, במורד המסדרון המוביל לחדרי, ובתיאום מופלא איתם (כי אחרי הכול מדובר בתחרות) הרעם מגיע אל המפשעה שלי ואני נאנק, מתעוות, נכנע, ופולט סילון של זעם מסנוור לתוך הכרית. שנייה אחרי זה, כשאמא שלי פותחת את הדלת, אני שרוע על צידי, קל ורגוע, עיניי מפלבלות, אגלי טל על שפתי העליונה, ואני מחייך אליה. כך בדיוק נראה נער חסר דאגות בן שש־עשרה, שהתעורר זה עתה משנת הלילה.

2.

חצי שעה אחרי פולחן הבוקר אני כבר מדווש על האופניים בדרך לבית הספר, לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה עם סמל התיכון על הכיס הימני, ליד החזה. זהו בוקר צלול של אמצע אוקטובר, וקריית מוצקין נראית נפלא. שמיים כחולים עם שמש צהובה מעל רחובות רחבים ונקיים, ובתים קטנים בני קומה או שתיים, מסוידים בלבן, עם גדרות חיות גזומות היטב שמתוכן מבצבצים פרחים גדולים ואדומים. כמו ציור מלבב בצבעי פסטל, ואני, על האופניים שלי, עם המוח שפועם לי בתוך הגולגולת, אני איזו תולעת שהזדחלה לה לתוך הציור.

לא שמישהו יכול לנחש, לפי המראה שלי, שאני תולעת. אני נראה נורמלי ובריא, עם חולצת התיכון שלי בצבע תכלת שמשתלבת להפליא בנוף, ושערי החלק והחום, שיער טיפה ארוך מדי, שמתנופף מעל עורפי כשאני מדווש לי במרץ על האופניים, לכיוון בית הספר. אכן, התגלמות האון והנעורים — חסר רק שאפרוץ לפתע בשריקה עליזה, בבוקר נפלא שכזה.

מרחוק, בקצה רחוב וֶרֶד, נראה הבניין הגבוה והמלבני של התיכון, גם הוא מסויד כולו בלבן, עם המון חלונות קטנים מרובעים ושערי מתכת גדולים, צבועים בתכלת. אין זקיפים עם תת־מקלעים שמסתובבים על הגג וצופים אל הרחוב, וגם אין צורך שיהיו. רעיון כזה מתאים בדיוק למוח חולני כמו שלי. בפועל מדובר במוסד לימודים ותיק והגון שכבר הוציא מתוכו רבבות בוגרים צעירים, מצוידים בתעודת בגרות, שהסתערו על החיים במלוא המוטיבציה, עשו תואר באוניברסיטה, מצאו לעצמם עבודה טובה, פגשו בחורה נחמדה, התחתנו, הולידו ילדים, גידלו אותם לתפארת, יצאו לפנסיה, מתו ונקברו — בקיצור, הצליחו.

אני עובר בשערי התכלת, התיק שלי על כתף אחת והכידון של האופניים ביד השנייה, קושר את האופניים למתקן שליד השער, שנועד בדיוק לשם כך, ונסחף בזרם העולץ של בני תשחורת שחוצים את הרחבה הגדולה, עולים במדרגות ונכנסים דרך הדלתות הכפולות הפתוחות לרווחה, כדי להיבלע בחלל השחור שבפנים.

* * *

אני רוצה להבהיר משהו כאן ועכשיו. אני לא איזה מוכיח בשער, איזה מתקן־עוולות־חברתיות, איזו נפש מדממת כזאת שהולכת להתריע על גסותם של החיים ואטימותם של בני האדם. זה לא הולך להיות סיפור על ג'ימי המשורר הרגיש שהחיים רצחו את נפשו העדינה. אולי קלטתם כבר שאני עד עוין, שיש בי המון זעם שאני לא מבטא אלא חונק באלימות מתחת לכרית, ומסתיר את גופתו באיזה מקום אפל בנפש שלי. ואז גווייתו הנרקבת של הזעם שלי תוססת לה באפלה כמו מצע של שמרים משובחים, שעליו גדלות בקטריות ופטריות מורעלות. ואני, אני מבקר מדי פעם במקום הזה כדי להתבשם מריח הריקבון, לבחור לי איזו פטריית תסכול שמנה שכבר הבשילה ונעשתה מרירה כל צורכה, ולאכול אותה במצמוץ שפתיים.

מה שאני מנסה להגיד זה, שהאשמה היא בי. זה לא שעשו לי איזה עוול איום־ונורא, זה לא שזיינו אותי בתחת בניגוד לרצוני או משהו (בכל אופן עדיין לא, לא בשלב הזה). אני לא יכול לנופף להגנתי באיזו ילדות עשוקה — הילדות שלי היתה רגילה לחלוטין, והיחסים בין הוריי הם לא יותר טובים או יותר גרועים מהיחסים בין רוב ההורים של החברים שלי. הילדות שלי היתה מלאה בעוגות תפוחים וארוחות ליל שבת עם הקוגל האלוהי של סבתא שלי, וקיץ, וחופש גדול, וריח של דשא קצור, ונסיעות לכנרת בשבתות, וקומזיצים בל"ג בעומר — מספיק לכם? השתכנעתם, או שאתם רוצים עוד? תעודות ומסיבות סיום כיתה ולילות סדר משפחתיים סביב שולחן של שלושים איש, כשכל הילדים מקימים קול זוועות במרוץ אחרי האפיקומן, ושיעורי ימאות והפלגה לחוף הסוסים בעכו וטיולים לגבעת הכלניות — ילדות רגילה ונורמלית של ילד ישראלי שגדל בקריית מוצקין.

אני לא יכול להאשים גם את החבר'ה מהכיתה או מבית הספר. נכון, יש אצלנו כמה בריונים גסים ומופרעים, אבל הם המיעוט. רוב הבנים והבנות בכיתה שלי הם נחמדים ומחונכים. אם אתה חולה, הם יעתיקו בשבילך את השיעור, אם נקעת את הקרסול בטיול השנתי הם יסחבו לך את התרמיל, אם עשית מסיבה אצלך בבית הם יישארו אחר כך לסדר ולנקות — בקיצור, מיטב הנוער. הם לא אשמים בשום דבר. אף אחד לא אשם בשום דבר, מלבדי.

אני לא יודע למה אני מה שאני. אני לא יודע למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש. אני לא יודע למה אני מסתכל על הנערים בכיתה שלי ובכיתות האחרות, והם נראים לי כמו חבורה של אנדרואידים חייכניים וחסרי נשמה שפועלים לפי תוכנה שהושתלה בהם על ידי מחשב רחוק, וכולם מחוברים למחשב הזה, מלבדי. אני לא מבין איך הם יכולים ללכת ולרוץ ולקפוץ ולאכול ולצחוק, מאיפה יש להם את האנרגיה לעסוק בספורט ולהתאמץ בלימודים ולהתעניין בבחורות ולטפוח אחד לשני על השכם ולצחוק בקול ניחר, ולשחק כדורסל, ולחיות, פשוט לחיות ולבצע את כל הפעילויות הטפלות של החיים — כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים — ולצעוד במין מצעד אווזים נמרץ כזה לעבר העתיד.

אני, כשאני מסתכל על העתיד, אני רואה רק שני דברים. אחד מהם הוא המוות, שמצפה לי בסוף החיים — ורק המחשבה עליו מכווצת את מעיי מרוב פחד. האם שאר בני גילי המאושרים והבריאים לא מבינים שהם הולכים למות? פשוט למות, בלי שום ברירה אחרת, בלי שום אפשרות של חנינה לאף אחד מאיתנו? האם המוות הוא רעיון שהם הסתגלו אליו כה יפה, הפנימו ועיבדו אותו בהצלחה כה מרשימה, שהם יכולים כבר לקפוץ ולשחק כדורסל?

והדבר השני שאני רואה, כשאני מביט אל העתיד, הוא שעד המוות מצפות לי עוד עשרות שנים של קימה בבוקר, צחצוח שיניים, הכנת קפה, אכילה, חירבון, ניגוב התחת ועוד אלף ואחת פעילויות טפלות ומייגעות שמשתרעות הרחק ככל שראייתי מגעת, לאורך שישים, שבעים שנה של חיים שנגזרו עליי, חיים שנגררתי אליהם, שנפסקו לי בידי איזה שופט אכזר כעונש על פשע שאני לא יודע מהו, ושאני איאלץ לרצות אותם עד תומם לפני שאורשה להניח את הראש על הכר ולישון, למות (אולי לחלום?).

כן, אני מודע לזה שמבחינה לוגית, שני הפחדים שלי מבטלים זה את זה. הצרה היא שבפועל, הם דווקא חיים ומתקיימים יפה מאוד זה לצד זה, והדבר היחיד שהם מבטלים זה אותי. אני הוא מה שהפחדים שלי ביטלו, אני הנעלם במשוואה. אני לא רוצה שום דבר מהחיים האלה. כל האנרגיה שלי מתבזבזת במאמץ לחיות אותם באופן שבמבט מהחוץ, ייראה נורמלי. וזה דורש המון אנרגיה, להיות נער נורמלי בן שש־עשרה, תרשו לי לספר לכם — יש לימודים וחוגים ותנועת נוער וחברים וטיולים לגבעת הכלניות והפלגות לחוף הסוסים ומסיבות סיום כיתה וקומזיצים של ל"ג בעומר, ונסיעות לכנרת בשבתות, והריח הארור הזה של דשא קצור, שמרחף מעל הכול. הניחו לי. תנו לי להיעלם. זה דורש כל כך הרבה מאמץ, להעמיד פנים שאני קיים, כשאני בעצם — כלום.

אני הוא ג'ימי לא־כלום/ ואני מקפץ לי הופה־היי/ כי לא אכפת לי שום־כלום/ זה כיף, זה יא־בה־יה.

וכך שרדתי עד הלום, חי לי את חיי הכפולים ומאמין שאני בטוח ומוגן מתחת לחזות חיצונית של נער בריא (אם כי מופנם מעט) בן שש־עשרה. אבל היום הכול עתיד להשתנות. כי היום, יום חמישי, ה־21 באוקטובר 1976, אני עומד לפגוש את אהבת חיי.

3.

כשנכנסים פנימה, דרך הדלתות הכפולות, החלל שמבחוץ נראה שחור מתגלה כמסדרון נחמד ומוצף אור, שקיר אחד שלו עשוי כולו דלתות זכוכית, שנפתחות אל חצר גדולה. צד אחד של המסדרון מסתיים בגרם מדרגות רחב, שמוליך אל כיתות הלימוד השונות, וצידו השני מוביל אל השירותים, אולם הספורט והספרייה, שכולם נמצאים בקומת הקרקע. ברגע שאני דורך על רצפת המסדרון קורה לי משהו מוזר, שחוזר על עצמו בכל בוקר: האישיות שלי משתנה. כלומר האישיות שלי, אם היא בכלל קיימת, עוברת לתפקד באופן שונה — כאילו יד נעלמה הסיטה את הזרקור שהאיר קודם פנימה, לתוכי, וכיוונה אותו כלפי חוץ. נעלמים הזעם, הפטריות המורעלות. עכשיו כל החושים שלי דרוכים לקלוט את מה שקורה סביבי ולהגיב בהתאם, וכשאני אומר "בהתאם", אני מתכוון להתנהגות נכונה ומקובלת, שלא תגרום לרעיי בני האדם לרגום אותי באצטרובלים.

הדבר הראשון שקורה אחרי שהאישיות שלי מתחלפת, זה שרפי מהכיתה שלי נתקע לי בכתף תוך כדי ריצה הצידה, והוא רץ הצידה ולא הולך בנחת קדימה כמו כולם משום שהוא עסוק בכידרור נמרץ של כדורסל והטחת עלבונות במוטי, גם הוא בן כיתתי, שמנסה לחסום אותו, מצד אחד, ולחטוף ממנו את הכדור, מצד שני. עכשיו, במצב כזה — כלומר כשאתה נכנס לבית הספר ובן כיתה שלך נתקע לך בכוח בכתף — יש כמה דרכי תגובה אפשריות. בעולם אידיאלי, שקיים רק במחוזות הדמיון שאני מפליג אליהם מתחת לשמיכה בלילה, הייתי מכוון אל הלסת של רפי בעיטת מספריים שהייתה מעיפה אותו אחורה ישר לתוך הפרצוף של מוטי, אבל אנחנו נמצאים בעולם האמיתי, וכאן, כאמור, אני יכול לעשות רק אחד מתוך שלושה דברים:

א. לחטוף מרפי את הכדור, לכדרר אותו בעצמי במיומנות מופלאה ולקלוע אותו לבסוף לתוך סל דמיוני, שלא נמצא שם — בקיצור, להצטרף למשחק שלהם,

ב. לצעוק "איי" ולתפוס את הכתף שלי בהבעת כאב מהול בעלבון,

ג. לצעוק "הֵיי!" ספק־מאיים ספק־מתלוצץ, ולתת לרפי הדיפה קלה בכתף, שתבהיר לו שאני אמנם טיפוס ספורטיבי ולא כועס עליו, אבל דיר־בלאק אם הוא נתקע בי ככה עוד פעם אחת.

המוח שלי מעבד את האפשרויות האלו תוך חלקיק שנייה ובוחר, כמובן, ב־ג'. א' היתה האפשרות המועדפת אבל הצרה היא שאני לא יודע לשחק כדורסל; בחירה ב־ב' תקטלג אותי בתור רכיכה שיש לדרוך עליה או להתעלם ממנה, או להתעלם ממנה תוך כדי שדורכים עליה, ורק אפשרות ג' מניחה לתקרית כולה לחלוף בשקט בלי לאבד את כבודי הגברי, כלומר הנערי. אני כבר מכין את הכתף שלי להדיפה נגדית אבל רפי מקדים אותי וצועק "סליחה, ג'ימי," תוך שהוא ממשיך לכדרר במרץ ולהתרחק ממני. אלא שההיתקלות בי מוציאה אותו לרגע משיווי משקל, מה שמאפשר למוטי לסגור עליו ולהוציא מידיו את הכדור בטפיחה נמרצת אחת של אגרופו, שפוגע בכדור, מטיח אותו ברצפה ומקפיץ אותו בחזרה ישר לתוך ידיו של מוטי; ועכשיו מוטי מכדרר ורפי המעוצבן רודף אחריו וגם משיג אותו, ומוטי, שיודע היטב שהוא שחקן נחות בהשוואה לרפי, מביט סביבו כמחפש עזרה ומאתר לבסוף אותי, שעדיין ניצב במקום שבו עמדתי לפני רגע, כתפי מוכנה להדיפה ומוחי נעול במצב של ניוטרל, כיוון שנשללה ממני היכולת להגיב כמו שתכננתי, ועדיין לא הצלחתי להעביר הילוך אל הפעולה הנכונה הבאה — למשל, להמשיך בדרך לכיתה — בקיצור אני עומד שם כמו גולם כאשר מוטי צועק "ג'ימי, תפוס," וזורק אליי את הכדור בקשת קצרה וחזקה.

עכשיו, במצב רגיל, כלומר כשהמוח שלי שולט היטב בגופי, בחיים לא הייתי מצליח לתפוס כדור שנזרק אליי ממרחק שלושה מטרים בתנופה אדירה כזאת. מרוב שהייתי עסוק בניסיון מודע לתפוס אותו, הייתי מפספס אותו לחלוטין, כי כשכל האישיות מרוכזת במתח העצום של הרצון לעשות את הדבר הנכון, אין לך שום יכולת לפעול באופן אותנטי. אני אישית פועל באופן אותנטי רק כשאני תוקע נאד, וגם אז אני מרגיש אחר כך דחף חזק להתנצל, למרות שאין אף אחד סביבי כשזה קורה, ואני אפילו מתנצל לפעמים, ובקול רם. אבל כשמוטי זרק אליי את הכדור המוח שלי היה, כאמור, בניוטרל, והגוף שלי, שהשתחרר לרגע משלטון העריצות שאני מפעיל עליו, עשה את מה שהוא יודע לעשות — העיניים קלטו תוך אלפית שנייה את המרחק שבין הכדור וביני, היד התרוממה לגובה המדויק שדרוש כדי לעצור את הכדור במעופו, ואותו חלק של המוח שאחראי על הפעולות הללו, ושלא נשלט באופן רצוני, תיאם את הכול כמו מנצח וירטואוזי של התזמורת הטובה ביותר בעולם.

בקיצור, תפסתי את הכדור. וגם עשיתי את זה בקלילות שלא היתה מביישת שחקן מקצועי. ואחר כך פשוט עמדתי שם, הכדור בידי האחת (כן, תפסתי אותו ביד אחת) ובהיתי סביבי, תוהה מה לעשות הלאה.

מוטי לא נתן לי הרבה זמן לתהות. "אליי, ג'ימי, אליי," הוא צרח בזמן שרפי התקדם לעברי במהירות של קטר, ראשו מוטה קדימה וכתפיו שמוטות כאילו רצה לנגוח בי; אבל אני התחלתי להרגיש מין עליצות מוזרה מדגדגת לי כמו נוצה בפאתי הבטן, איכשהו בלי שתכננתי עברנו לאפשרות א' — אני משחק כדורסל! — והקפצתי את הכדור פעם אחת על הרצפה, ומיד הנפתי את ידי באוויר והטחתי אותו בכיוון הכללי של מוטי, שנייה לפני שרפי הגיע אליי ונכנס בי עם כתף אחת בקדמת החזה, כמו שחקן פוטבול. הרגשתי את הרגליים שלי מתרוממות מהקרקע, ולרגע קצר ומוזר ריחפתי באוויר. לפני שנחַתּי על גבי הספקתי עוד לראות את הכדור שזרקתי מפספס לחלוטין את מוטי, מעופף באוויר כמוני ופוגע לבסוף באחת מדלתות הזכוכית הרבות שהרכיבו את קיר המסדרון, והזכוכית, שעמדה שם במשך שנים רבות ואפשרה לאור השמש לחדור פנימה ולהאיר באופן שוויוני על דור אחרי דור של נערים, התנפצה לכמה חתיכות גדולות, שצנחו על הרצפה והשמיעו מין צלצול מוסיקלי ורועד, לפני שהשתתקו.

ואז נחַתּי גם אני על הרצפה, על גבי, ורפי צנח עליי במלוא כובדו.

"חרא," אמר רפי מעומק ליבו. אחר כך טלטל את ראשו, הזדקף על מרפקיו, ואז קם לאט ובמאמצים על רגליו. "חרא, שיט, מֶרְד," הרחיב בשעה שהושיט לי יד, ועזר גם לי לקום. "זין," הוסיף כנזכר לפתע. "זין, כוס. שיט."

"אכלנו אותה," הודיע מוטי שהצטרף אלינו, הכדור בידיו, וכולו קורן עליצות בלתי מובנת. "כדאי שנתחפף מפה." אבל שלושתנו המשכנו לעמוד שם, מוקפים בעוד ועוד תלמידים שבאו במרוצה ונעמדו להביט, כמונו, בשבריה המנותצים של דלת הזכוכית. וככה גם מצאה אותנו ניצה, המנהלת.