סהר לא, סהר כן

פרק 1

העגילים של דן
 

דן חזר מהסאמר סקול בלונדון יום לפני סוף החופש. אמא הסכימה להקפיץ אותי אליו אם אני אתלווה אליה לקניות בסופר. סיימנו את הקניות מהר, וכששמנו את הדברים באוטו היא שאלה אם אני רוצה גלידה. רציתי כבר ללכת לדן, אבל אני לא יכול להגיד לא לגלידה.

הלכנו לגלידרייה החדשה שפתחו בכיכר המייסדים. כשאמא שלי היתה ילדה זה היה "הלב הפועם של העיר", כמו שהיא אוהבת לומר. היום יש שם כמה חנויות שאף אחד לא קונה בהן, מזרקה שלרוב לא פועלת והרבה יונים, אבל מדי פעם פותחים שם משהו חדש שמחזיק מעמד שנה פלוס־מינוס. הגלידרייה היתה המשהו התורן.

ברגע שנכנסנו, אחרי שנשמנו לרווחה ממשב הרוח של המזגן, ראיתי אותה ליד הדלפק. ליאן. עומדת כמו הנסיכה שהיא, השיער הזהוב־אדמוני המשגע שלה פזור. דן תמיד צוחק עלי שאני קורא לשיער שלה זהוב־אדמוני. אבל זה ביטוי שקראתי בסדרת ספרי "פרידיין" וזה מתאים בול לצבע השיער שלה. הלב שלי דפק חזק. אולי היא לבד פה? אולי יש לי סוף־סוף סיכוי לדבר איתה.

כמעט וניגשתי, כשפתאום ראיתי שהיא עם כל החבורה שלה. ברור. הם הולכים לאכול גלידה ביחד, ואני הולך עם אמא. קיוויתי שהם לא ישימו לב, אבל אמא היתה חייבת לומר בקולי קולות, "תראה סהר, יש גלידת מרשמלו כמו שאתה אוהב!" למרות המזגן נהיה לי חם וידעתי שאני כולי אדום. הראשים של כולם הסתובבו אלי והם צחקו. לא בקול רם, רק חילופי מבטים וצחקוקים קלים.

אני משוגע על מרשמלו. משהו במרקם ובצבע הוורוד הזה פשוט עושה לי הרגשה טובה כל פעם. אבל פתאום שמעתי את זה באוזניים שלהם, וזה נשמע קצת... לא יודע... רכרוכי כזה. יצא לי כל החשק, אבל מה אני אגיד לאמא?

התיישבנו אל שולחן. יכולתי לראות אותם מעבר לגב של אמא. הם היו בהרכב מלא. ליאן המלכה של הבנות ויוגב המלך של הבנים עם כל הבסטיז שלהם מסביבם, ולידם מישהו חדש שלא הכרתי.

אמא שאלה אותי אם אני מתרגש לקראת שנת הלימודים ואם אני בטוח שאני רוצה מגמת תיאטרון. עניתי לה שלא ושכן, אבל העיניים שלי היו על החבורה. איזה כיף להם לשבת ככה כמו בדיינר באיזה סרט תיכון אמריקאי. אותם בחיים אף אחד לא יתפוס עם ההורים. בטח אין להם בכלל הורים. זאת אומרת, ברור שיש להם. אבל הם שומרים אותם לאירועים מיוחדים. הסתכלתי על ליאן מזיזה קווצת שיער זהוב־אדמוני שנחתה לה על הגלידה וצוחקת עם ילד שלא הכרתי. יש לו עור שחום ושיער חום כהה עם קוקו מתוח וגַּאלח בצדדים, כמו של סוקה מ"אווטאר". תמיד רציתי תסרוקת כזאת, אבל כשהשיער שלי צומח הוא סתם מזדקר לכל כיוון ואי־אפשר לעשות איתו כלום. שמתי לב שתוך כדי שהוא מדבר הוא מעביר את האצבעות על השולחן כאילו הוא מנגן בפסנתר.

"מה יש שם, סהרוני?" אמרה אמא כששמה לב שאני לא איתה.

"אל תסתכלי," הספקתי להגיד לה רגע לפני שהיא הסתובבה. היא חייכה את החיוך המעצבן, זה שאומר "קלטתי אותך". "זו לא בושה לבלות זמן איכות עם אמא, סהרוני."

שבילים של גלידה נמסה עם חתיכות מרשמלו התחילו לנזול לי על הידיים. "את מוכנה לא לקרוא לי ככה בפומבי?" אמרתי, תוך כדי שאני מנסה להתנקות.

"אל תדאג, הם יושבים רחוק, הם לא ישמעו."

"טוב."

"תאכל מהר שלא תימס לך הגלידה."

"עוד משהו?"

"אני אוהבת אותך." נשק יום הדין. אי־אפשר להמשיך לכעוס עליה אחריו.

אמא הורידה אותי בכניסה לבית של דן ואמרה לי לא לחזור מאוחר מדי כי מחר מתחיל בית ספר. עבר כמעט חודש מאז שהוא נסע. זה הכי הרבה זמן שלא ראיתי אותו מהיום שאנחנו מכירים. היה מאוד נעים להיכנס שוב בשער אל השביל המרוצף עם הגינה והמזרקה הקטנה, שמוביל אל הבית.

ברגע שדן פתח לי את הדלת, הוא הסתכל עלי בהפתעה, במין התפעלות כזאת, כאילו לא התראינו שנתיים ולא חודש.

משהו בו השתנה. אבל מה בדיוק? אותו שיער בהיר מתולתל, אותן פנים עגולות עם נמשים, עדיין נמוך ממני בחצי ראש. הוא חייך אלי בשיניים מושלמות בלי גשר, אבל זה קרה עוד קודם — זכרתי איך הוא סיפר לי בגאווה שהוא הצליח לשכנע את האורתודנט להוריד לו את הגשר כדי שיוכל לנסוע ללונדון בלי.

איזה כיף לו. אני אהיה תקוע עם הגשר שלי עוד שנה לפחות.

לא חשוב, זה לא זה. מה שונה בו?

"מה?" הוא שאל, כשקלט שאני בוחן אותו.

"עשית משהו שונה."

"אתה מתכוון לזה?" הוא חייך והצביע על שתי האוזניים שלו, ואז ראיתי את זה, בטח, איך יכולתי לפספס. עגילים. ברבים. לא העגיל חישוק שעשינו יחד בכיתה ז' ונמאס לנו ממנו בכיתה ח'. גם לא שני יהלומים קטנים שלפעמים אפשר לראות בנים בבית ספר הולכים איתם, אלא שתי פנינים בוהקות בתנוכי האוזניים שלו.

"יפה, לא?" הוא חייך. "ראיתי בלונדון הרבה אנשים שהולכים ככה."

פה זה לא לונדון, רציתי להגיד, אבל שתקתי.

הלכנו לחדר שלו שנמצא בקומת המרתף, נפרד משאר הבית. התיישבתי בפינה הקבועה שלי, על הפוף הכתום הרך. ליד המיטה שלו היתה מזוודה פתוחה, והוא שלף ממנה שקית נייר. "בשבילך."

פתחתי אותה בהתרגשות. ידעתי מה אמצא שם. בכל פעם שדן נוסע לחו"ל הוא מביא לי את המרשמלו המקומי. הפעם זה היה מרשמלו בזהב וכסף.

"מותר בכלל לאכול את זה?" שאלתי, כי זה נראה מאוד רעיל.

דן משך בכתפיים. "תסתכל בתוך השקית, יש עוד משהו."

הכנסתי את היד לתוך השקית והרגשתי משהו דק ומתכתי. שלפתי שרשרת זהב עם תליון בצורת אישה עם קסדה יוונית.

"נו, מה אתה אומר?" אמר דן, והביט בי בציפייה לראות את התגובה שלי.

"מגניב." גייסתי את החיוך הכי גדול שלי.

"ראיתי את זה ומיד חשבתי עליך."

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. נכון, אני אוהב מיתולוגיה יוונית. והאלה האהובה עלי היא באמת אתנה. אבל מה גורם לו לחשוב שאני אתחיל להסתובב עם שרשרת זהב?

"תודה רבה," אמרתי והושטתי לו יד. הרגשתי שהשרירים בעיניים כואבים לי מרוב שאני מאמץ מבט שלא יַראה לו שאני לא מרוצה מהמתנה.

הוא התחיל לספר על הסאמר סקול שהתקיים בטירה ימי־ביניימית משגעת בקצה של לונדון, על כל הקורסים שהיו להם שם — פיסול, רובוטיקה, רכיבה על סוסים... באמת שלא קינאתי. אני לא בטוח שהייתי אפילו נהנה מכל הדברים האלה. באמת היה לי חופש נחמד. ישנתי עד מאוחר, נסענו לקמפינג בכנרת, קראתי ספרים. באמת שאני לא צריך יותר מזה.

"והיתה גם את... אמינה," אמר דן, והחיוך שלו נהיה רחב פתאום.

"אמינה? מאיפה היא?"

"מאיראן."

"מעניין. אז מה איתה?"

דן חייך ואמר, "התנשקנו."

דחפתי אותו בכתף.

"איי! למה, סהר?"

"סליחה," אמרתי מיד. לא יודע למה זאת היתה התגובה שלי. "פשוט הופתעתי. באמת?"

"באמת."

"נשיקה אמיתית?"

"אמיתית."

"עם לשון?"

"בהתחלה בלי. אחר כך עם."

"ואיך זה?"

"להדגים לך?"

שתקתי. דן מיד נבהל ואמר, "בצחוק, כן? לא התכוונתי ש —"

"כן, כן, ברור." אמרתי. ועדיין המשיכה שתיקה לא נעימה. אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש:

"מזל שכבר לא היה לך את הגשר."

"אל תדאג, גם עם הגשר תוכל להתנשק, זה לא כל כך נורא."

"נכון," אמרתי. "טוב, כל הכבוד לך." ואז נזכרתי בספר שסיימתי לקרוא בשבוע שעבר.

"אתם כמו דאפי ונעים ב'המאהב'."

"מי?"

"הדמויות בספר שקראתי. הוא ערבי והיא יהודייה והם מתאהבים, זה ממש מקסים."

"עוד אחד מהספרים של סבא שלך?"

"כן."

בחופש הקודם הייתי אצל סבא וסבתא ובדיוק סיימתי את הספר האחרון בסדרה הראשונה של פרסי ג'קסון. נשארתי בלי שום דבר לקרוא, שזה לא משהו שאני יכול להסתדר איתו. סבתא מיד הציעה שנלך לקניון לקנות לי עוד ספר, אבל סבא לקח אותי לספרייה הענקית שלהם בסלון, שלף משם ספר בצבע זהב ואמר, "נראה לי שזה יעניין אותך." סבתא הסתכלה ואמרה לו שהוא משוגע ושאף ילד בגילי לא יקרא את זה. אבל הוא אמר לי, "אתה אוהב פנטזיה, נכון? אז זה פנטזיה למבוגרים."

ככה הכרתי את "האמן ומרגריטה", סיפור מטורף על השטן שמבקר במוסקבה. בביקור הבא סבא עשה לי מבחן בקיאות על הספר למרות מחאותיה של סבתא שיעזוב את הילד. אחרי שהצלחתי לענות על כל השאלות הוא אמר שאני מוכן לשלב הבא. הוא לקח אותי למדף ושאל אם אני מוכן לקרוא גם ספרים שהם לא פנטזיה. אמרתי שכן. ככה התחילה המסורת של "ספרי סבא". הייתי קורא, עובר בוחן בקיאות ומקבל עוד ספר. עכשיו אני בסוף של "המאהב" ובטוח שסבא כבר מכין לי את הספר הבא.

המשכנו לדבר עוד קצת על מקומות בלונדון, שיחקנו קצת באקס בוקס ואז הלכתי הביתה. זכרתי שאמא ביקשה שאחזור מוקדם כי מחר מתחילים הלימודים, ובכל מקרה הייתי צריך רגע לעצמי לעכל את המידע החדש שדן הנחית עלי.

יש קו אוטובוס שמגיע מהבית של דן כמעט עד לבית שלי, אבל כשהראש שלי מפוצץ במחשבות אני אוהב ללכת ברגל כדי לסדר אותן קצת. כמעט החשיך אז כבר לא היה כל כך חם.

אז מה העניין, סהר? למה אתה לא יכול לפרגן לחבר הכי טוב שלך?

כי אני הייתי אמור להיות זה שיתנשק ראשון. אותו זה בכלל לא עניין אף פעם. תמיד כששאלתי אותו אם הוא מאוהב במישהי הוא היה אומר אף אחת. אני לעומת זאת הייתי הכי בעניין. בכיתה ו' הייתי פעם בחודש מתאהב במישהי, חושב להציע לה חברות ולא עושה את זה, או לפעמים כן עושה את זה ומקבל תגובות שנעו בין "חמוד אבל לא בראש שלי" לצחוק מתגלגל בפרצוף שלי. בכיתה ז' הכרתי את ליאן ומאז אני חושב רק עליה.

העניין של הנשיקה התחיל להדאיג אותי. השנה אני אהיה בן שש־עשרה. כשהייתי ילד שמעתי בנסיעה באוטו שיר ישן מהפלייליסט של אבא ואמא, שאומר שגיל שש־עשרה זה קצפת ודובדבנים ורומן ראשון מוביל לרומן שני. כמה שנים אחרי זה שמעתי את שש־עשרה מלאו לנער ולבו המה. מאז חלמתי תמיד להיות כבר בן שש־עשרה. דמיינתי איך תהיה לי את החברה הכי יפה בעולם, ואיך נתנשק צרפתית. אז כאילו זה לא מספיק גרוע שאין לי סיכוי להתנשק בקרוב ואני לא ממש רואה את זה קורה עד גיל שש־עשרה, דווקא דן שבכלל לא התייחס לזה פתאום מתנשק.