רכבת הרים

הקדמה

אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שזוכרים את תקופת התיכון שלהם כתקופה הכי מאושרת בחיים שלהם. בטח יש כמה אנשים כאלה, אבל לא הרבה. כבר הרבה זמן שאני חושבת על התקופה הזאת והדבר האחרון שאפשר לומר עליה, זה שהיא הייתה מאושרת. עברתי לא מעט דברים במהלך התיכון, דברים שרבים מבני גילי לא יכולים בכלל לדמיין. במשך שנים התביישתי בכל מה שקרה. לפעמים היו לי רגעים שבהם חשבתי פשוט להשמיד את כל מה שכתוב ביומן הזה. אבל לאחרונה החלטתי להפוך את זה לפרויקט.

במשך שלוש השנים בהן “ביליתי” בתיכון, כתבתי יומן. כתבתי בכנות מדהימה, בעיקר כי ידעתי שאף אחד לא יקרא את זה. סיפרתי על כל המחשבות שלי, על כל הבעיות שלי, בלי לסנן שום דבר. בזמן האחרון התחלתי ליצור עיבוד חדש ליומן הזה. אני לא לגמרי בטוחה למה, אולי זה חלק מהתהליך הריפוי שאני מתמודדת איתו עד היום. כתבתי ביומן הזה הרבה דברים שיכולים להיות מאוד קשים. אפילו סיננתי חלק מהתוכן, בעיקר כדי לא לפגוע באנשים שלקחו חלק באירועים שמרכיבים את היומן.

כל מה שתקראו פה מבוסס לחלוטין על התקופה שלי בתיכון. כמובן שהשמות הוחלפו לגמרי כדי לא לפגוע או לחשוף אף אחד, אבל הדברים באמת קרו וזו הייתה המציאות שלי בימי התיכון. אני מקווה שהחשיפה של המילים האלו תעזור גם לי וגם למי שיקרא אותן.

אז לפני שנצלול לתוך החיים שלי, כמה הערות: הסיפור הזה כתוב כיומן, משמע הדקדוק והתחביר לא בהכרח מדויקים. ניתן למצוא בסיפור גם קללות ומילים שבדרך כלל לא אמורות להשתלב בתוך ספר שיוצא לאור. אבל בכל זאת החלטתי להשאיר את הסיפור כתוב כמו שהוא כדי שהוא יישאר אותנטי. בכל מקרה, הגיוני שבן אדם שכותב יומן לא בהכרח יטרח לשים לב לדקדוק ולשפה. בין קטעי היומן תמצאו גם שירים, קטעים וסיפורים שנכתבו בין הזמנים. רבים מהם קשורים לאירועים שמופיעים ביומן, וחלקם גם נכתבו לשם הנאה או סתם לשם ההתנסות בכתיבה. בנוסף, כמו שכבר אמרתי, אף אחד מהשמות שמופיעים כאן, כולל השם שלי, אינו אמיתי. אני לא חושפת שום מידע אישי על אף בן אדם שהוא לא אני. על אף שהסיפור הזה הוא סיפור אמיתי, יש להסתכל עליו כסיפור בדיוני ולא כאוטוביוגרפיה. נעשו הרבה שינויים כדי לשמור על הסיפור כיומן של נערה אקראית בתיכון, וכך אני רוצה שזה יישאר. חלק מהתכנים שכתובים כאן לא יתאימו לכל אחד. יש סיפורים על דיכאון, אובדנות, פגיעה עצמית ונושאים נוספים שעלולים להוות טריגר לאנשים מסוימים. מומלץ לקחת את כל זה בחשבון לפני שמתחילים לקרוא.

ובכן, מכאן אני נותנת לכם להיכנס לתוך העבר שלי, לתוך הראש שלי. אתם מוזמנים להישאב לתוך המחשבות של נערה בגיל ההתבגרות שעוברת חוויה לא קלה בתיכון. מי ייתן והסיפור הזה יעורר בכם את כל קשת הרגשות – מהזדהות ועד השראה, כעס, שמחה והנאה – אפשר גם לשנוא את הסיפור, אני לא שופטת. אפילו מומלץ.

לילך.

נ.ב: בחרתי בשם דניאל גולדברג כי הוא היה נשמע לי הכי גנרי וישראלי, ואני גם ממש אוהבת את השם דניאל. אין שום משמעות מאחוריו.

כיתה י׳

6.11.17

אני מרגישה כל כך בודדה. אין לי חבר, והיום גם גיליתי שכמעט ואין לי חברות. לפחות לא כאלה שאפשר לסמוך עליהן שהן באמת חברות שלי. יש רק שני אנשים בעולם שאני באמת מרגישה שהם חברים שלי, וזה לא מספיק. נמאס לי מזה. לפעמים אני בוכה סתם כי אני מרגישה בודדה. אני רוצה חברה. אני רוצה שמישהו יזמין אותי לשבת איתו תמיד בהפסקות, שירצה להיות הזוג שלי כשצריך לעבוד בזוגות, לא כי אני ביקשתי אלא כי הוא ביקש ורצה. אני רוצה חברה שאפשר לקרוא לה החברה הכי טובה, ושניפגש מלא ושנעזור ושתמיד נהיה יחד. אני רוצה חבר שיהיה בן הזוג שלי וימלא לי את החור בלב שזקוק לאהבה שהיא לא רק מהמשפחה.

נמאס לי כבר להיות כל כך בודדה. אני מפחדת מהבדידות, ושמתישהו היא תבוא ב-100%. אני לא רוצה לשבת בהפסקות לבד בכיתה, אני רוצה שיזמינו אותי לשבת עם הרבה אנשים שאני יכולה לקרוא להם חברים. אני רוצה להרגיש שייכת, ולא נדחפת. אני לא מבינה למה החברות שלי לא משתפות אותי ולאחרונה גם דוחפות ומרחיקות אותי. לא עשיתי להן שום דבר רע. אני לא יודעת אם הן חושבות ככה, אבל אני מרגישה שלא אכפת להן ממני. הטיול השנתי הוא הוכחה לכך, וזה גרם לי לאבד את החשק לצאת אליו. אני חושבת שאם אני אצא לטיול השנתי אני ארגיש לבד. החברות שלי קבעו בעצמן חדרים, ושכחו שגם אני קיימת ושגם אני רוצה חברות לישון איתן. מילא הן היו משתפות אותי, מגלות שאין מקום לכולן ואז אחת מאיתנו הייתה מוותרת כמו בכיתה ח’, אולי זו הייתי אני אבל אז זה היה פייר. אבל זה לא היה ככה. הן פשוט קבעו והתעלמו מהעובדה שאני קיימת ומשתייכת לחבורה שלהן. הן השאירו אותי בצד כאילו לא אכפת להן ממני. אני מרגישה שאם הן היו חברות אמיתיות, הן לא היו משאירות אותי בצד. אז עכשיו אני מפחדת. אני מפחדת ממה שיהיה בטיול השנתי, עם מה אני אאלץ להתמודד, ואיך אני אמלא את החור שבו היו צריכות להיות החברות שלי. יש לי חברה, שגם היא ככה. גם לה אין עם מי להיות. יש לה חברה שרוצה להיות איתה, אבל החברה הזו שלי לא רוצה להיות עם החברה שלה שרוצה להיות איתה, אלא עם חברה אחרת שלה. ומחוץ לכל הבלבול הזה עדיין יש אותי, שלא ברור למה לא שיתפו אותי בעניין, אבל אני שוקלת לדבר עם דנה המחנכת ולהגיד לה שאני לא יוצאת לטיול השנתי. אבל אז מה? היא תנסה לשייך אותי בחזרה, ואני לא רוצה את היחס הזה שלה. חוץ מזה שזה גם גורם לי לבכות, ואני לא רוצה לבכות מול כולם.

החבר האחרון שלי היה בן, הוא שנה מתחתיי והוא לא לומד בבית הספר שלי. הוא גם מתבייש להיות איתי ליד החברים שלו. אבל כשאנחנו ביחד, הוא החבר הכי טוב שלי. הוא מתבייש להיות איתי ליד החברים שלו בגלל שאני לא מקובלת, ובגלל שהרבה מהחברים שלו שונאים אותי. הוא מספר לי שלפעמים כשהוא מדבר איתי, חברים שלו אומרים לו, “איכס, למה אתה מדבר עם דניאל”. אין לו מספיק ביטחון עצמי בשביל לומר להם לסתום ושאני הבן אדם הכי נחמד שהוא מכיר, אבל הוא אמר את זה לי וזה מספיק. אבל בחזרה לעניין הקודם. אני לא רוצה ללכת לבית ספר מחר. אני מסתובבת כל היום עם הילה של עצב ואני מפחדת שיתחילו לחשוד. אבל אין איך למנוע את זה. מחר אני אהיה חייבת לומר לדנה שאין לי עם מי להיות בחדר, ושאני לא יודעת אם לצאת לטיול או לא. אני לא רוצה שדנה תתערב, אבל אין לי ברירה, אני במצב בלתי אפשרי. גם חברה שלי אמורה לדבר עם המחנכת שלה וגם היא תבדוק מה עושים. אבל כפי שזה נראה עכשיו, לא עומד להיות לי כיף במיוחד בטיול השנתי.

דניאל גולדברג, טיו”ש לניצנה 2017

14.11.17

אז זהו זה. העניין נפתר בעיני כל מי שהיה מעורב, לפחות מבחינה חיצונית. נקבע שאהיה בחדר עם בנות אחרות מהשכבה שלי שהיה להן מקום פנוי. בנות נחמדות. מבחינתי העניין אולי נפתר, אבל אני לא שוכחת. אני לא שוכחת איך הגענו למצב הזה שבו לא היה לי חדר להיות בו. היום דנה המחנכת שלי עשתה לי שיחת “שטיפה”, אני קוראת לזה, על המצב. היא אמרה לי בדיוק ההפך ממה שאנשים רגילים לשמוע: תתחילי לחשוב על עצמך ולא רק על אחרים. משפט מאוד מוזר, כי ההוא ההפך מאגואיסטיות, מה שאני יותר רגילה לשמוע. אולי היא צודקת, אני לא יודעת. גם אימא שלי אמרה לי את זה. אבל היום הגעתי למסקנה: דנה היא אחד מבני האדם החכמים ביותר שנתקלתי בהם. אני ממש שוקלת לספר לה על העניין עם החברות, למרות שהיא כבר חושדת במשהו. היא אומרת לי להתחיל לחייך ולהפסיק לחשוב על אחרים ומה יהיה בטיול השנתי. היא אומרת שאם אני ארצה שיהיה טוב, יהיה טוב. היא צודקת, אבל היא לא יודעת הכול. היא לא יודעת על מה שקרה עם החברות שלי. למעשה, גם הן לא יודעות משהו על זה. אני מספיק חכמה כדי לא לחשוף את הכעס שלי בנוכחותן. עדיף ככה, אני לא רוצה לאבד את החברות שלי לתמיד. אבל אני מרגישה בודדה יותר מאי-פעם.

ניסיתי לעשות איזה ניסוי לפני יומיים. היה לנו מבחן, וסיימתי לפני חברותיי לכיתה ובכלל, אז הלכתי להתיישב על המדרגות שליד הכיתה שלי. בעצם בדקתי האם אחת מהחברות שלי תבוא ותתיישב לידי, או לפחות תזמין אותי לשבת איתה. אבל לא. ארבע חברות שלי חלפו על פניי, רק אחת אמרה לי שלום ושאלה אותי למה אני יושבת לבד, אבל היא לא הזמינה אותי או התיישבה לידי. זאת כל ההוכחה שהייתי צריכה כדי להבין שאני לא אהודה בעיניי החברות שלי, שהן לא מחבבות אותי. ממש עכשיו, לפני רבע שעה, דנה התקשרה אליי. היא לא הייתה בטוחה לגבי השיחה שהייתה בבוקר, והיא חזרה על כמה דברים, ודיברה איתי על איזה מבחן. בסוף השיחה אמרתי שיש עוד משהו שהיא לא יודעת, אבל לא אמרתי מה. היא אמרה שאם אני ארצה לשתף אותה, שלא אהסס לפנות אליה. אני לא יודעת אם לשתף אותה ברגשות שלי או לא. אימא שלי אומנם יודעת על מה שקרה עם הבנות, אבל גם היא לא יודעת על הרגשת הבדידות החזקה שיש לי, והיא גם לא תדע. אז יופי, הגעתי למצב שבו אני לא יודעת מה לעשות. מבחוץ אני שמחה ומדברת כרגיל, אבל מבפנים אני מרגישה חרא. איך הגעתי למצב שבו דנה אומרת לי לחייך יותר? אם מישהו קורא את זה (מה שלא ייתכן כי זה במחשב הפרטי שלי), בבקשה תעזרו לי.

דניאל גולדברג, טיו”ש לניצנה 2017

16.11.17

הטיול השנתי בשבוע הבא. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. היום הייתה לי שיחה עם אמיר היועץ של השכבה. דנה תירצה את זה בכך שהוא עושה שיחות עם כמה תלמידים מכל כיתה ואני נבחרתי במקרה. רוב השיחה שיקרתי. תמיד שנאתי שיחות עם יועצים או בפורום פרטי כזה של אחד על אחד. הוא שאל אותי אם אני בסדר עם מצבי החברתי, ושיקרתי לו שכן. גם שיקרתי שאני שמחה 7 מתוך 10, כשהאמת היא בעצם 4. הוא גם שאל אותי דברים ולא הסכמתי לענות, והוא הבין. בסך הכל, הוא לא לחץ עליי לדבר. היום בצהריים נסעתי עם אימא שלי לקניות. אני יודעת שזה ממש לא יפה מה שעשיתי, וזה פרטי שלה, אבל הייתי חייבת לדעת. נכנסתי לוואטסאפ שלה עם דנה המחנכת וראיתי שהיא כתבה לה שאני מצוברחת ושאולי בכל זאת אני צריכה להיפגש עם אמיר, למרות שאמרתי לה בפירוש שאני לא רוצה ושלא תדבר על זה עם דנה. בנוסף לזה היא גם כתבה לדנה “לגשש איתי” קצת, וזה מסביר למה דנה דיברה איתי הרבה לאחרונה. אבל עדיין, למרות הכול, אני מרגישה בודדה.

היה לנו מופע מחול היום, וישבתי לבד באוטובוס, במופע עצמו וגם בהמתנות לאוטובוסים. בכיתה ישבתי לבד ולא סיפרתי לאף אחד על זה שיש לי שיחה עם אמיר, חוץ מאשר לגל, חברה שלי, שכבר סיפרתי לה אתמול. היום גם חברה שלי דפנה פתאום התעניינה עם מי אני בחדר בטיול השנתי, והיא נראתה לי עצובה מזה שנשארתי לבד. בכללי, הרבה אנשים היום ואתמול שאלו אותי עם מי אני בחדר, וזה נורא עצבן אותי. זה מזכיר לי שאני לא עם חברות שלי. כבר די נמאס לי מכל העניין של הטיו”ש, והאמת, באלי שהוא ייגמר כבר. דנה אמרה לנו היום שהמטרה היא שנחזור מהטיול עם חיוך, ואני בספק אם אני אחזור ככה. מישהו יכול להזיז את הזמן קדימה?

דניאל גולדברג, טיו”ש לניצנה 2017