שניים ממשפחה

שניים ממשפחה

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּון".

(ירמיהו ג, יד)

הרב יהודה אלקלעי נולד בסרייבו (סרביה) בשנת תקנ"ח (1798), עלה לארץ ישראל בשנת תרל"ד (1874), והלך לעולמו בירושלים בשנת תרל"ט (1878). הוא היה מבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון (כ-50 שנה לפני הרצל), וקרא לשיבה של העם היהודי לארץ ישראל בהסכמת אומות העולם, ולהקמת מדינה יהודית של תורה ועבודה.

במצוות התשובה הוא מבחין בין תשובה פרטית לתשובה כללית: "אבל התשובה הכללית שישובו כל ישראל אל ה' אלוקינו לארץ נחלת אבותינו. כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א־לוה" (הרב אלקלעי, "פתח כחודה של מחט").

הרב אלקלעי ראה את התקופה משנת ת"ר כימות המשיח בהם צריך לפעול לשוב לארץ ישראל. "שנת ת"ר, היא היתה שנת רצון לה', אילו נאספו ראשי ישראל בעצה אחת לתת גאולה לארץ. באותה הפעם התעוררו כמה אנשים ואדוננו השר מונטיפיורי בראשם, לעשות יישוב בארץ ישראל, לעבוד את האדמה, ולעשות בתי מלאכות לפרנסת העניים עולי גולה" (שם).

הרב אלקלעי קובע ששנת ת"ר, שנת הגאולה, איננה שנה אחת בלבד אלא "100 שנה מן היום ועד שנת תרצ"ט, כי אחריה באה שנת ת"ש חס ושלום" (הרב אלקלעי, "שלום ירושלים").

קריאתו לא זכתה להיענוּת ותמיכה מצד חכמי ירושלים וההנהגה הרוחנית בעם. בשנת תרי"א (1860), 80 שנה לפני השואה, כותב הרב חזון מחריד, מה יקרה חס ושלום בשנת ת"ש (1939), אם לא תהיה התעוררות לשוב לארץ ישראל:

"ואם חס וחלילה ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להיקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקיבוץ, יאבדו ימות המשיח בן יוסף, שהם באלף השישי, ובסוף האלף השישי יבוא בן דוד ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחינו אחד מעיר ושניים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־לוהי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל" (הרב אלקלעי, "ספר חיים").

בי"ז באלול תרצ"ט (1 בספטמבר 1939) פרצה מלחמת העולם השנייה, כאשר צבא גרמניה פלש לפולין, ובשנת ת"ש החלה השואה האיומה של העם היהודי.

מבוא א'
יצחק מאיר ניר (ז'ילונקה)

שמי יצחק מאיר ניר (ז'ילונקה). במשפחה קראו לי מאיר, ואני דור שני לניצולי שואה.

נולדתי בלודז' שבפולין בשנת 1948, בן בכור להורי ז"ל ליבה קריינדל (לִיבְּצָ'א) ודב (בֶּערל) ז'ילונקה. השם שניתן לי, יצחק מאיר, הוא על שם סבא, אבא של אבא שמת בגטו לודז' בתקופת השואה. הגעתי לישראל יחד עם ההורים בשנת 1950, בהיותי בן שנתיים.

ההורים הם ניצולי שואה שסיפורם מובא כאן. אני נולדתי זמן לא רב אחרי השואה, ואספר את סיפור לידתי.

הורי נישאו בלודז' אחרי המלחמה, באוגוסט 1946. זוג ניצולי שואה, שעברו את התופת של גירוש מבתיהם, רעב בגטו, אושוויץ, סלקציות, מחנה עבודה, צעדת מוות. כמעט כל בני משפחתם הקרובה והמורחבת נספו. הם שרדו, נישאו ומספר חודשים לאחר נישואיהם, זכו להיריון.

זה היה היריון מאוד קשה. כבר בחודשיו הראשונים תקפה את אמא אסתמה קשה, שהקשתה מאוד את נשימתה. במשך שבועות ארוכים לא יכלה לשכב, לא יכלה לעמוד, והיא ישבה על כורסה בבית ונאבקה על כל נשימה. הרופא המטפל מלודז' הודיע שלדעתו צריך להפסיק את ההיריון, מאחר שהמשכו מסכן את חייה. זו היתה הודעה קשה. אחרי כל מה שעברו - הצליחו לשרוד, להקים משפחה, לזכות בהיריון - ועכשיו לאבד אותו.

הרופא הציע שלפני קבלת החלטה סופית על הפסקת ההיריון, הוא יזמין מומחה נוסף מעיר הבירה ורשה להתייעצות. נקבע מועד לביקורם של שני הרופאים, זה מוורשה יחד עם הרופא המטפל, לבדוק את אמא ולקבל החלטה.

באותו בוקר של הביקור, אמא ישבה כדרכה בשבועות האחרונים על הכורסה, ונאבקה על כל נשימה. בשעות שלפני הגעת הרופאים, אבא יצא מהבית והלך לבית הקברות היהודי בלודז'. בבית הקברות מצוי הקבר של אבא שלו, יצחק מאיר, שמת ברעב בגטו בשנת 1943 בהיותו בן 56. כיוון שגטו לודז' היה פעיל עד סמוך לסוף המלחמה, בית הקברות נותר שלם ולא נהרס בידי הגרמנים. כשאבא חזר מהמחנות הוא הקים מצבה על קבר אביו, שקיימת עד היום. אבא הלך לקבר של אבא שלו, לבכות ולהתפלל לבריאותה של אמא.

סמוך לשעה בה אמורים היו הרופאים להגיע, חזר אבא הביתה, וכשפתח את הדלת, ראה את אמא כפי שלא ראה אותה בשבועות האחרונים. היא ישבה באותה הכורסה, אבל במקום להיאבק על כל נשימה היא פיהקה פיהוקים רחבים בזה אחר זה, מה שהעיד שהאוויר נכנס לריאות ברווחה גדולה. אט־אט פסקו הפיהוקים, והיא החלה לנשום נשימות סדירות ורגילות.

זמן קצר לאחר מכן הגיעו הרופאים, והרופא המטפל לא האמין למראה עיניו. הכול נראה תקין. הרופא המומחה מהעיר ורשה לא הבין מדוע הזעיקו אותו.

מאותו יום, נמשך ההיריון כסדרו.

מספר חודשים מאוחר יותר, נולדתי במזל טוב בכ"ג בשבט תש"ח. הברית נערכה בזמנה בל' בשבט - שהוא בדיוק יום השנה, הירצאייט של הסבא יצחק מאיר. כפי שמצוין על קברו: "פ"נ איש חסיד מו"ר יצחק מאיר ב"ר חיים צבי ז"ל זיעלאנקא נפ' א' ר"ח אדר א' תש"ג תנצב"ה". (פה נטמן איש חסיד מורי ורבי יצחק מאיר בן רבי חיים צבי זכרו לברכה זיעלאנקא [ז'ילונקה ביידיש] נפטר א' ראש חודש אדר א' [שחל בל' בשבט] תש"ג תהי נשמתו צרורה בצרור החיים).

כאמור, השם שניתן לי הוא שמו של הסבא יצחק מאיר.

פרשת השבוע ביום לידתי היתה פרשת משפטים. קיים מנהג בישראל, להצמיד לכל שם פסוק מהתנ"ך, שהאות הראשונה של הפסוק היא האות הראשונה של השם, והאות האחרונה של הפסוק היא האות האחרונה של השם, ומי שנושא את השם אומר את פסוק השם שלו בסוף תפילת העמידה לפני "עושה שלום". פסוק השם של אמא, ליבה, היה מפרשת משפטים: "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמות כג, כו).

זכיתי ברוך ה', להיוולד, לגדול, לעלות עם ההורים לישראל, ולהיות בעצמי סבא יצחק מאיר לשבעה נכדים ונכדות מקסימים.

באוגוסט 1993 נסענו ההורים, אחי ישעיהו ואני, למסע שורשים בפולין. את המסע יזם אבא. המטרה העיקרית שלו היתה לפקוד ולהראות לנו, הדור הבא, את הקבר של אביו יצחק מאיר, שעליו סיפרתי ועל שמו אני קרוי, ואת הקבר של אחיו ישעיהו, שאחי קרוי על שמו, הקבורים שניהם בבית הקברות היהודי בלודז'; היחידים מבני המשפחה הגרעינית של אבא ושל אמא שנספו בשואה וזכו להיקבר בקבר ישראל. גם דוד ישעיהו, כמו סבא יצחק מאיר, מת בגטו לודז' מרעב, ואת שניהם אבא הביא לקבורה. דוד ישעיהו בב' בכסלו תש"ג, וסבא יצחק מאיר שלושה חודשים אחריו, כפי שכבר ציינתי, בל' בשבט תש"ג. המצבות על קבריהם, שהוקמו על ידי אבא כשחזר מהמחנות, קיימות עד היום. אבא רצה שנפקוד קברים אלה כדי שנדע על קיומם.

ביוני 2014 נסעתי שוב לפולין, יחד עם רעייתי חנה, במסגרת טיול של מקהלת "רננה" מרעננה, בה היא שרה זה שנים רבות. המקהלה הופיעה בכנס מקהלות בעיר קרקוב. במהלך הטיול הגענו גם לבית הקברות בלודז', שם זכיתי לומר קדיש במניין על קברו של סבא.

מאז פקדו את הקבר של סבא גם הבנים של אחי וגם נכדתי במסגרת מסעותיהם לפולין עם בית ספרם, ערכו שם אזכרות, וסיפרו את הסיפור הזה. מעמד זה היה שיא המסע עבור כל אחד מהם, משום שקבר עם השם המוכר ממחיש את סיפור השואה כסיפור אנושי מוחשי ולא כהיסטוריה רחוקה.

נס נוסף קרה לי בעיר זקופנה, שהיא עיר נופש ידועה בפולין. בהיותי כבן שנה, אמי טיילה איתי בעגלה באחד מהגנים הציבוריים בעיר, שהיה במורד הר. משהו הסיח את דעתה, היא הרפתה לרגע קט את ידה מהעגלה, העגלה החלה לדהור במדרון התלול, והיא לא יכלה להשיגה. העגלה עמדה ליפול לתהום, אבל ברגע האחרון נתפסה ונעצרה על ידי כבל מתכת שהיה מתוח לכל אורך התהום. אמי סיפרה שאפילו לא התעוררתי משנתי.

כנראה, שוב עמדה לי זכות האבות.

מבוא ב'
ישעיהו ז'ילונקה

שמי ישעיהו ז'ילונקה, או כפי שקראו לי במשפחה שעי'לה, אחיו הצעיר של יצחק מאיר, דור שני לניצולי שואה.

נולדתי בתל אביב בשנת 1956, מספר חודשים לפני מלחמת קדש, בן שני להורי ז"ל ליבה קריינדל (ליבצ'א) ודב (בֶּערל) ז'ילונקה. השם שניתן לי, ישעיהו, הוא על שם אח של אבא שמת בגטו לודז' בתקופת השואה, וקבור בבית הקברות היהודי בלודז'.

הילדות שלי היתה מאושרת. לא חשתי שום דבר חריג, אף שידעתי שהורי ניצולי שואה, שאבא נותר לבדו ללא משפחה קרובה, ושאמא נותרה עם שתי אחיות, דודה הלה ודודה בתיה, מתוך משפחה גדולה יותר שנספתה.

גרנו בדירת שיכון קטנה בשכונת יד אליהו. כילד, זה לא היה נראה לי מוזר, שמתוך 12 משפחות בבלוק שגרנו בו, רק ארבע היו עם ילדים: משפחת קפלן, משפחת בלנקשטיין, משפחת ג'רדי ואנחנו. שאר המשפחות בבלוק היו זוגות - בני 50-60 ללא ילדים. חלקם היו מאוד נחמדים אלינו הילדים, ופינקו אותנו מעת לעת בשתייה, עוגיות וסוכריות. רק כשבגרתי הבנתי שזו איננה סטטיסטיקה דמוגרפית נורמלית, ומן הסתם היו אלה זוגות ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם, נישאו מחדש, אך איחרו את המועד ללדת שוב ילדים משלהם.

מויש'לה ג'רדי היה חבר בן גילי שגר בכניסה השנייה. המשפחה שלו היתה מיוחדת. היו לו סבא וסבתא שגרו עמם. לשאר הילדים בבלוק לא היו סבא או סבתא. גם לי לא. דווקא הקיום של סבא וסבתא נראה לי מיוחד. היעדר סבא וסבתא היה נראה לי מצב נורמלי.

במשפחה שלי, גם בני דודים של ההורים, ראשונים ושניים, או סתם ידידים מהעיר שלהם בפולניה, נחשבו למשפחה קרובה. פשוט לא היתה משפחה אחרת. כשהייתי בסביבות גיל שלוש, אמא סיפרה לי שאחרי הצהריים ניסע לכפר סבא לדוד נחמיה. דוד נחמיה היה בן דוד של אמא, ניצול שואה אף הוא. כששמעתי שאנו נוסעים לכפר סבא, רצתי לכיוון חדר המדרגות. אמא שאלה אותי לאן אני רץ, ועניתי שאני רץ למויש'לה לספר לו שגם לי יש כבר סבא...

בכל שנות ילדותנו ובחרותנו, ההורים לא שיתפו אותנו בסיפורים משם, ממה שעברו. הם לא רצו שנגדל בצל השואה. הם רצו שנהיה נורמלים. הזיכרון שלי כילד בהקשר זה הוא רק שיחות ארוכות ביידיש, שלא הבנתי, של ההורים עם קרובים וידידים, שהמילה "לאגער" - מחנה ביידיש - חזרה בהן שוב ושוב.

רק כשבגרנו, אחי ואני, התחלנו לשמוע את הסיפורים. השיא היה באוגוסט 1993, במסע שורשים לפולין, אליו נסענו יחד כל המשפחה: אבא, אמא, אחי ואני. את המסע וכל הסיפורים שנלוו לו תיעדנו אחי ואני במצלמות וידיאו.

ביום השואה והגבורה תשנ"ה (1995), תיעדתי את ההורים בביתם מספרים את סיפורם באופן כרונולוגי מול מצלמת וידיאו.

זמן מה אחר כך הגיעו גם מטעם קרן שפילברג לתעד, גם כן בווידיאו את ההורים מספרים את סיפור המשפחה.

התיעוד הרב שמור אצלנו על גבי דיסקים, ומתוך התיעוד המצולם, מובא כאן הסיפור, כפי שסופר על ידם.

השלמות לדברים נלקחו מפרקים קצרים שכתב אבא בספר "תולדות יהודי קאליש", שנערך בידי ישראל דוד בית הלוי, ויצא לאור בשנת 1961, וב"ספר קאליש", שיצא לאור בשנת 1964 על ידי יוצאי קאליש.

סיפורו של אבא דב (בערל) על משפחת ז'ילונקה ועל מה שעבר עליו, סיפורה של אמא ליבה קריינדל (ליבצ'א) על משפחת גודלביץ' ועל מה שעבר עליה, ולבסוף סיפור נישואיהם והקמת משפחתם לאחר המלחמה, מובאים כאן.

פרק א'
משפחת ז'ילונקה - פרוץ המלחמה, קאליש, פולין

דב (בערל) ז'ילונקה:

נולדתי בפולין בעיר קאליש בי"ב באב תרע"ו - 15 באוגוסט 1913. השם שלי בפולנית היה ברק (Berek), נהגו לקרוא לי בֶּערל, ובעברית דב. נקראתי על שם סבא רבא שלי, אבא של אבא של אבא שלי.

שם המשפחה המקורי מצד אבא בדורות הקודמים שלו היה טוזעוויץ', שהפך לז'ילונקה. הסיפור שעבר במשפחה על מקור שם המשפחה ז'ילונקה הוא שסבא רבא בֶּערל, שהיה בעל חווה חקלאית במקום שנקרא קרוצ'יק בפולין, נהג ללבוש מעיל ארוך בצבע ירוק. ז'ילונקה זה ירוק בפולנית, והעובדים הפולנים שעבדו אצלו כינו אותו ז'ילונקה - ירוק. לימים כינוי זה הפך לשם המשפחה.

גרנו בעיר קאליש ברחוב בבינא 5. הורי היו יצחק מאיר ז'ילונקה, ופייגה גולדה מבית ליפשיץ. אחַי הגדולים היו תאומים. הבכור היה ישעיהו, וקראנו לו שעיֶה. אחותו התאומה היתה שפרינצה, וקראנו לה מיצ'ה. הם נולדו בשנת 1912, והיו בני 27 כשפרצה המלחמה. שניהם היו נשואים - שעיה עם פרידה מבית ליפשיץ מלודז', ומיצ'ה עם טוביה הערץ מלודז' - ולכל אחד מהם היה ילד קטן. אני הייתי שלישי במשפחה, רווק בן 26 כשפרצה המלחמה. אחרי היתה אחותי רבקה רעיניה שקראנו לה ריק'לה, שנולדה בשנת 1918, שהיתה רווקה בת 21 בפרוץ המלחמה. והאחות הצעירה שרה שקראנו לה שר'לה, שנולדה בשנת 1920, והיתה רווקה בת 19 כשפרצה המלחמה.

היתה לנו דירה גדולה שכורה שהיו בה ארבעה חדרים גדולים. לדירה היו שתי כניסות. האחת, הכניסה המרכזית מהחזית דרך חדר המדרגות המרכזי, והשנייה מחדר מדרגות נוסף שעלה מהחצר לצד של המטבח, ושימש לצורכי משק ואספקת מוצרים לבית. היינו משפחה אמידה. בבית היתה לנו עוזרת, שגרה איתנו וסייעה במשק הבית, בבישול ובניקיון.

לאבא היתה חנות סיטונאית שסיפקה מוצרי חלב וחמאה באזור קאליש. סבא, אבא של אמא, גר בצ'נסטוחובה, והיה יבואן בלעדי של חמאה "אמדה" שיובאה מרוסיה, אותה שיווק באמצעות סוכנויות ברחבי פולין. כשאבא ואמא התחתנו, סבא הציע לאבא לפתוח סוכנות במקום בו לא פעלה עדיין אחת, וכך אבא ואמא הגיעו לקאליש והקימו את העסק. באותם זמנים לא היתה מרגרינה, וקונדיטוריות השתמשו הרבה בחמאה לאפיית עוגות ועוגיות. החמאה הזו התאימה מאוד לקונדיטוריות מבחינת האיכות והעלות, וסופקה בעיקר להן. נוסף לכך, היו לנו מתקנים גדולים לאחסון ביצים בקירור. המתקנים היו ממוקמים בשלושה מרתפים גדולים, בהם היו בריכות בטון מצופות סיד ומלאות במים. הביצים הונחו בתוכן, והמים קיררו את הביצים. בעסקי המסחר אבא היה אחראי בעיקר על רכש הסחורה, אמא מכרה בחנות, וגם אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני היינו מעורבים בעסק. העסקנו גם פועלים לפי הצרכים בכל תקופה. היה לנו פועל פולני קבוע, סטאשעק, שעבד אצלנו שנים רבות. היינו גם שותפים בבנק "אודיזיאלובי" בקאליש, ואבא היה יו"ר הבנק.

זיכרון מוקדם שנחרט בי, הוא היום הראשון שלי בחַיידר כשהייתי בן שלוש. זה היה אמור להיות יום חגיגי בשבילי, שציפיתי לו הרבה זמן. אחרי שההורים נפרדו ממני והשאירו אותי בחיידר, המלמד שאל אותי ביידיש: "וואס איז דיין נאמען?" - מה השם שלך? ואני עניתי: "בֶּעלוּש" כי כך כינו אותי בבית. המלמד חייך ואמר: "בעלוש איז א נאמען פון א הונט" - בעלוש זה שם של כלב, וכל הילדים צחקו. הוא מן הסתם רק התלוצץ, ולא התכוון לפגוע, אבל אני מאוד נעלבתי, ולמחרת הודעתי להורים שאני לא הולך לחיידר. הייתי בן שלוש, ולא ידעתי להסביר להם למה, אבל ידעתי שאני לא רוצה ללכת. וכך גם למחרת וביום שאחריו. כל הניסיונות שלהם להבין מה הסיבה לא צלחו. כל ניסיונות השכנוע לא הועילו. גם לא האיום שסטאשעק, הפועל שעבד אצלנו, יבוא לסחוב אותי בידיים לחיידר. ואכן בוקר אחד סטאשעק הגיע, הרים אותי בידיו, ולקח אותי לחיידר כשאני צועק, בוכה ובועט. כשהגענו, המלמד, שהבין את הטעות שעשה, קיבל אותי באהבה גדולה, ומאז הלכתי לחיידר ברצון.

כשהגעתי לגיל המתאים, למדתי בבית ספר יהודי־דתי בקאליש שהיה שייך לרשת תלמודי תורה של אגודת ישראל. לפני הצהריים למדנו לימודי קודש: תורה, נביא ותלמוד. אחרי הצהריים למדנו לימודי חול: פולנית, חשבון, היסטוריה של פולין וכו'. המורים היו יהודים. השפות שידעתי היו יידיש, פולנית וקצת גרמנית. מנהל בית הספר היה ר' יצחק מאיר לוין, לימים חבר כנסת ושר בישראל. הוא היה ידוע כנואם בחסד. אני זוכר את הערבים בסוף יום הלימודים, כשכל התלמידים בבית הספר התאספו לשמוע מפיו סיפור בהמשכים על תקופת אנוסי ספרד. הוא סיפר את הסיפור בצורה מופלאה, וכולנו ישבנו מרותקים בדממה מוחלטת. תמיד בשיא המתח, הוא היה מפסיק ומסמן את תחילת תפילת ערבית, והיינו נאלצים להמתין להמשך הסיפור בפעם הבאה.

לאחר סיום בית הספר היסודי, לא המשכתי לבית ספר תיכון, והשלמתי לימודים באופן פרטי, כולל לימודי הנהלת חשבונות. למדתי גם לנגן בכינור. היה לי מורה פרטי, שבא אלינו הביתה במשך שנים מגיל צעיר עד היותי בחור, ואני ניגנתי בכינור ברמה גבוהה. גם אחי, שעיה, התחיל ללמוד, אבל המורה החליט שהשמיעה שלו לא מספיק טובה, ולא הסכים להמשיך ללמדו.

אחיותי למדו בבית ספר דתי לבנות מרשת "בית יעקב".

כשבגרתי, הייתי מעורב בניהול העסקים המשפחתיים, במיוחד בהנהלת החשבונות. היה צורך לנהל ספרים לצורך מס הכנסה. הפולנים היו אנטישמים, והטילו מסים גבוהים בעיקר על העסקים היהודיים. הם היו קובעים את שומות המס לפי היקף המכירה ולא לפי הרווח, והיה קושי רב להתפרנס עם תשלומי מס כאלה. כשהתחלתי לעסוק בזה, נוכחתי שאנחנו משלמים סכומי מס גבוהים בהרבה ממה שמקובל בעסקים אחרים. היה צורך בניהול חשבונות יצירתי כדי להגיע לתשלומי מס סבירים.

בקאליש חיו כ-30 אלף יהודים, שהיוו כ-40 אחוזים מתושבי העיר. בשבת הרגישו את האווירה. רוב החנויות היו של יהודים, וביום שישי לפני שבת היו מזרזים את הלקוחות לסיים את הקניות, וסגרו את החנויות. לפני שבת כל משפחה היתה מביאה את סיר החמין שלה לאופה כדי להעמידו בתנור, ובשבת לקראת הסעודה הביאו את הסיר הביתה. שעת החמין בשבת היתה ציון זמן: כשדיברו על אירוע כלשהו, ציינו שזה היה לפני שהביאו את הצ'ולנט הביתה, או בזמן שהביאו את הצ'ולנט הביתה, או אחרי שהביאו את הצ'ולנט הביתה. הרחוב בשבת היה מאוד שקט.

היתה אנטישמיות מצד הפולנים כלפי היהודים. אני זוכר, לדוגמה, שבקאליש היו שני ימי שוק בשבוע, בהם היו בעלי מלאכה וסוחרים, בעיקר יהודים, מקימים דוכנים ומוכרים תוצרת לבני העיר ולאיכרים מהסביבה. מעת לעת היו מגיעים חוליגנים והופכים את הדוכנים ומפזרים את הסחורה, והמשטרה לא התערבה. פעמים רבות נשמע הכינוי ז'יד. אם משהו בך לא מצא חן בעיני פולני, היית שומע את האמירה: יהודי מסריח. האנטישמיות של הפולנים היתה בדם שלהם. הם שנאו את היהודים. לא יכולת לסמוך גם על ידיד פולני. בקאליש היה לאבא קשר עסקי עם גרמני שהיה לקוח שלנו, שקנה סחורה מאיתנו, והיה ממש ידיד. יש בלבי על הפולנים אפילו יותר מאשר על הגרמנים. הגרמני הגיע לשפל הנורא בגלל האופי הצייתני למלא את הפקודות שקיבל, יחד עם שטיפת המוח שעבר לשנאת היהודים. אצל הפולני השנאה היתה בטבע שלו.

אני זוכר שבימים הראשונים לכניסת הגרמנים לקאליש, ראיתי שני חיילים גרמנים הולכים ברחוב, ושני פרחחים פולנים הולכים אחריהם. בצד השני של הרחוב הלך יהודי. הפולנים עקפו את החיילים הגרמנים, נעמדו לפניהם, הצביעו על היהודי ואמרו: "היי, היי - יהודי! יהודי!" בתקווה שהחיילים הגרמנים יפגעו ביהודי. החיילים הגרמנים התעלמו והמשיכו ללכת. הפולנים חסמו להם את הדרך, ושוב חזרו על דבריהם. אחד החיילים הִכה את אחד הפולנים בעוצמה רבה, וצעק עליו בגרמנית: "אל תסית אותי!" והמשיך להכותו עד שהפולני נשאר שוכב על הקרקע ללא יכולת לקום. זו דוגמה לאנטישמיות הפולנית.

היינו משפחה של חסידי גור, עם קשר לחצר הרבי. סבא, חיים צבי, היה מהמקורבים לרבי מגור, וכשהוא היה מגיע לשבת אל הרבי, הרבי היה מכבד אותו גם בליל שבת וגם ביום שבת עצמו להסב ליד שולחן "הטיש" שערך. סבא היה חוזר שמח על הכבוד שזכה מהרבי.

התפללנו בשטיבל של חסידי גור. בשבתות ובחגים היו מגיעים אלינו הביתה מתפללים מהשטיבל לקידוש, והיו מתכבדים באוכל ושרים זמירות ושירים חסידיים בשמחה רבה.

המראה החיצוני שלי לא היה כשל חסיד. הלבוש שלי היה אירופאי, ולא גידלתי זקן, אבל מעת לעת בחגים נסעתי לבלות את החג בבית המדרש של הרבי מגור.

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכרתי בשידוך בחורה מעיירה סמוכה, גם היא מבית של חסידי גור, ממשפחת ליכטנבאום. כאמור, אבא שלי היה יו"ר בנק אודיזיאלובי, ואחיה הבכור של הבחורה היה חבר הנהלה בבנק, והיה גם נשוי לקרובת משפחה שלנו. הוא הכיר מקרוב אותי ואת המשפחה שלנו, והוא היה השדכן. נפגשנו פעמיים והתארסנו.

המשך הפרק בספר המלא