ימים בלי שם

מבוא
היהודים המוסווים

הספר שלפנינו הוא אחד מסיפורי השואה האנושיים והקשים שכתבה אם יהודייה צעירה, והוא ייחודי הן בסיפור שהוא מספר הן בסגנונו. חיה אלבאום־דוֹרֶמבּוּס כתבה את קורותיה על דפים ופתקאות סמוך להתרחשותם. את רובן של הרשימות נשאה עימה בבואה ארצה, ואולם הספר המוצג בפני הקורא העברי הוא תרגום של זיכרונותיה שראו אור ביידיש, תחילה בסדרת כתבות שנדפסו בין השנים 1954 ל-1956 בימי שישי בעיתון היידי לעצטע נייעס, ובוודאי נערכו קודם הפרסום. מרדכי צאנין, עורך העיתון, הוא שהציע לחיה לפרסם את רשימותיה, אך בגילוי לב הוסיף ואמר לה כי אינו יודע אם יהיה מי שיקרא את הספר המוגמר. צאנין, שביקש לקדם את הספרות היידית, הפציר בחיה שתאגד את זיכרונותיה בספר ותפרסמם, והספר ראה אור בעריכתו ב-1957.‏

הספר נפתח במעין מכתב שבו סיפרה חיה לאחיה יעקב, שברח לשטחי ברית־המועצות, על חוסר האונים הנורא עת ראתה את בתה הקטנה תמרה ואת אמה לכודות באוּמשלַגפּלָץ (Umshlagplatz, מתחם הגירוש) בימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה בקיץ 1942. פתיחת הספר במכתב היא ביטוי למבנה הספרותי שבו בחרה המחברת לכתוב את זיכרונותיה: מכתב שבו פירטה את הסאגה של אישה יהודייה בצד הארי של ורשה ואת מאבקה היום־יומי לשרוד על־אף המהמורות הרבות שנקרו בדרכה, וממנו מצטיירים תושייתה הרבה, אומץ ליבה, עומק אהבתה למקורביה ומאבקה להצילם.

תיאור חייה של האישה הצעירה וסִבלה בצד הארי של ורשה אומנם נכתב לכאורה לאחיה, אבל הרשימות, כמובן, לא נשלחו ולא יועדו להישלח, שכן, לדבריה, באותה נקודת זמן לא ידעה חיה כלל היכן הוא נמצא, מתי והאם תפגוש אותו, והאם הוא עדיין בחיים. הרשימות שכתבה חיה היו לעיתים מפורטות מאוד ונמסרו בהן חילופי דברים עם בני משפחה ושיחות עם שכנות ושכנים פולנים, שיש להיזהר בנוכחותם כפל כפליים, ולעיתים תפסו הרשימות רק שורות אחדות. חיה התמידה לכתוב בהסתר, ובכל הזדמנות שנקרתה לפניה. זה היה כנראה הכוח, אחרי אובדן בתה הפעוטה ואִמה, שאִפשר לה לעמוד במרוץ החיים המטורף של החלפת זהויות, התחזות והעמדת פנים כדי לשרוד בצד הארי, שבו "צריך לחשוש מעיניים". הכתיבה העמידה את חייה בסכנה מתמדת, שכן עם גילוי הרשימות הייתה מתגלה יהדותה. ראוי לציין שגם בפרק הזמן שבו עדיין הייתה כלואה בגטו רשמה חיה בלא הרף את שראו עיניה ואת חוויותיה, הסתירה את הדפים, וכאמור את מרביתם אף הביאה ארצה. בתה רות ידעה על קיומם, אבל עם השנים והמעברים מארץ לארץ ומבית לבית אבדו הדפים.

חיה נולדה ב-23 במאי 1910 בעיירה סטוֹצֶ'ק לוקובסקי (Stoczek Lukowski) לישראל אלבאום ולשרה לבית הוכמן. כאשר מלאו לה שלוש־עשרה שנים עזבה את הבית ועברה לגור בזֵ'לֵחוּב (Żelechów) משום ששאפה להמשיך בלימודיה. לחיה היה כישרון טבעי לשפות והיא דיברה פולנית משובחת וגרמנית. בכוחות עצמה הצליחה להשיג עבודה בבתי הגבירים בעיירה ושימשה מורה פרטית לילדיהם, וכך עלה בידה לפרנס את עצמה. לאחר שסיימה את לימודיה החלה חיה לפרסם בעיתונות היהודית המקומית שירים וסיפורים קצרים פרי עטה. היא למדה בסמינר למורים ועבדה זמן מה בבית היתומים שניהל המחנך ינוש קורצ'ק. בסופו של דבר החליטה חיה שלא תצלח בתפקיד מורה, ופנתה ללמוד בבית ספר של רשת אורט. בלימודיה התמחתה בעיצוב ובייצור חזיות, חגורות וכדומה. חזייה בלא כתפיות פרי עיצובה נשלחה לפריז לתחרות עיצוב, ואף זכתה במקום הראשון.

באחת מנסיעותיו לסטוֹצֶ'ק בא גבר צעיר לביקור בבית הוריה של חיה. ישראל דוֹרֶמבּוּס, יליד 1910, בן למשפחה אמידה שהתגוררה בפּלוֹצק (Płock), היה רווק מבוקש בזכות מעמדו והופעתו החיצונית. חיה הנאה, נמוכת הקומה, הביטה מעלה בצעיר התמיר, ולאחר שעזב אמרה לאִמה שהוא עתיד להיות בעלה. וכך היה. לאחר הנישואים עברו בני הזוג לפּלוֹצק, והם חיו שם ברווחה. בשנת 1938 נולדה בתם תמרה.

ישראל ואביו היו בעליה של חנות בדים גדולה שמכרה את סחורתה הן לסיטונאים הן לציבור הרחב. חיה, שהייתה מעורה בחיי החברה הפולנית, עבדה בחנות וסייעה בקשרים עם יצרנים וסוחרים פולנים. מילדותה הייתה לה לחיה חשיבה מעשית מאוד, והיא חזתה את הקשיים בעתיד לנוכח המצב המדיני העולמי ובעקבות ההקצנה במדיניות של פולין כלפי אזרחיה היהודים, ולכן הציעה לבעלה שיעבירו מלאי גדול של בדים לוורשה. "תהיה מלחמה", אמרה לישראל, ולמרות ההתנגדות המשפחתית הגורפת גייסה את אחיה יעקב, שכרה משאית והעבירה את מקצת הבדים לוורשה. הבדים והרכוש, העריכה, יהיו המטבע העובר לסוחר המועיל ביותר בעיתות מלחמה. והבדים והרכוש אכן הצילו את חיי הזוג. חיה וישראל גם האמינו שעדיף לחיות בקרב יהודים בעיר הבירה. "מה שיקרה עם כל היהודים, יהיה גם גורלנו", נהגו לומר. אביו של ישראל, מאיר־בער דוֹרֶמבּוּס, ובתו יטלה אף הגיעו לוורשה בעקבותיהם.

באוקטובר 1940 פורסם צו המורה על הקמת גטו בוורשה וב-16 בנובמבר 1940 נסגר הגטו. רבים מיהודי העיר נאלצו לעזוב את מגוריהם ולהצטופף בתחום הצר של הגטו, שחולק לשני חלקים: הגטו הקטן שבו רוכזו יהודים אמידים ובעלי מעמד, והגטו הגדול. רחוב חלודנה (Chłodna), שקישר בין שני חלקי הגטו, נמצא בתחומי הצד הארי, ולימים הוקם גשר עץ מעליו וחיבר בין שני הגטאות. בין דצמבר 1940 לאוגוסט 1942 נמצאה משפחתה של חיה בתחומי הגטו, שבו ישבו גם פליטים ומגורשים מן העיירות בסביבה. בכל מבני הגטו, ובהם בתי כנסת ואולמות ציבוריים, ובחצרות הבניינים חיו בדוחק קשה 450,000 יהודים. הרעב והחולי גברו ובעקבותיהם התמותה.

חיה הועסקה בעבודת תפירה במפעל של ולטר טֶבֶּנס, התעשיין הגרמני הגדול ביותר בגטו שהיה מקורב לשלטונות, ואִמה השגיחה על תמרה. ישראל עבד באחת מיחידות העבודה שכונו בשם "פּלָצוּבקה" (placówka), שהעובדים בהן יצאו לעבוד במפעלים מחוץ לגטו ושבו עם ערב לביתם, וכך החזיקה המשפחה מעמד והתברכה ביכולתה להימנות עם בעלי רישיונות העבודה. המשפחה הקטנה בגטו אומנם קיוותה לטוב, אבל חיה השמיעה לא אחת באוזני אִמה ביקורת על יהודי הגטו המתעלמים מסכנת המוות ומן השמועות על מחנות מוות שכבר נפוצו בגטו. מי שראתה נכוחה את העתיד הייתה שכנתם, אמו של הפסל הנודע נתן רפופורט. באחד הימים נכנסה אליהם חיה רפופורט, מסרה לחיה כף מוכספת וביקשה ממנה שכאשר תפגוש את בנה תיתן לו את הכף, שתהיה לו מזכרת מאמו.

הגירוש הגדול מוורשה לטרבלינקה
במרס 1942 נערכו ברחבי פולין אקציות ראשונות, והיהודים שנתפסו נשלחו למחנות ההשמדה שהוקמו ברחבי הגנרלגוברנמן. השילוחים למחנות ההשמדה נערכו בה בשעה שיהודים נוצלו במחנות לעבודת כפייה ובמפעלים שהקימו תעשיינים גרמנים ואוסטרים לשם ניצול כוח העבודה היהודי הזול. הרעב הכבד, המגפות, האימה, שיעור התמותה הגבוה וההרג ברחובות תבעו קורבנות יהודים מדי יום ביומו. אור ל-18 באפריל התחולל בוורשה "ליל הדמים" (ליל ברתולומאוס), שבו נכנסו אנשי ס"ס לגטו ורצחו, על־פי רשימה מוכנה מראש, 52 יהודים ממגוון חוגים בגטו.

ב-22 ביולי 1942, ערב ט' באב, הודיע הגסטפו ליושב ראש היודנרט אדם צ'רניאקוב כי כל יהודי ורשה, חוץ מיהודים בכמה קטגוריות ובהם עובדי השוֹפּים, יגורשו מן הגטו ויופנו מזרחה. היודנרט פרסם מודעה על חובת הפינוי ומהלכו שלפיה היה כל יהודי רשאי לקחת איתו 15 קילוגרם מטען. בו ביום החל הגירוש הגדול מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה (Treblinka), אחד משלושת מחנות ההשמדה שהקימו הגרמנים ב"מבצע ריינהרד". אלפי קשישים וילדים נחטפו מבתיהם ומרחובות הגטו ונלקחו לטרבלינקה, ויהודים שלא היו מצוידים באישור עבודה נחטפו והובלו למקום הריכוז לצורך השלמת המכסה שהוקצבה לחוטפים. בני המשפחות של עובדי השוֹפּים זכו רשמית לחסינות מפני הגירוש, וחיה המשיכה אפוא לצאת בימי הגירוש הגדול, כדרכה יום־יום, אל מקום עבודתה בשוֹפּ של טֶבֶּנס בשעה שבתה הקטנה נשארה בהשגחת אִמה.

הגירוש הגדול נמשך עד 12 בספטמבר 1942, ובמהלכו שולחו כ-300,000 יהודים מן הגטו. בשבוע הראשון היו אלה אנשי שירות הסדר היהודי שלכדו את היהודים לקראת שילוחם. השלב הראשון של השילוחים נמשך עד 14 באוגוסט. במחצית אוגוסט עזבו הכוחות של מבצע ריינהרד את ורשה ויצאו לעיירות ולכפרים בסביבתה, ובגטו חלה רגיעה מסוימת. ואולם הגירושים חודשו עם שובם של הכוחות. ב-5 בספטמבר פורסם צו שבו נדרשו היהודים להצטייד במזון ולהתאסף למחרת במתחם של ארבעה רחובות — סמוֹצ'ה (Smocza), מילָה (Miła), זמנהוף (Zamenhof) וגֶנשה (Gęsia). אקציה משלימה ומחרידה זו נודעה בכינוי "אקציית הדוּד". חוץ מן המגורשים נספו ונרצחו בתוך הגטו קרוב ל-10,000 יהודים בימי הגירוש הגדול. בגטו נותרו כ-36,000 יהודים בעלי אישורי עבודה וכן יהודים שכונו "פראיים", מכיוון שהיו חסרי תעודות והסתתרו בבתי הגטו הריקים. רבים מן השוֹפּים הקטנים חוסלו והאקציות בקרב עובדיהם היהודים התנהלו באכזריות רבה. רחובות שלמים התרוקנו בבת אחת.

בראשיתו של הגירוש הגדול עדיין לא הבינו יושבי הגטו את המשמעות של הקריאה להתייצב להעברה, בייחוד משום שהגרמנים הציעו פיתוי והבטיחו לספק ליהודים המורעבים מנות לחם וריבה. מרבית היהודים סברו שמדובר בהעברה למקום יישוב אחר כי הלוא רבים מיושבי הגטו היו בעצמם פליטים שגורשו לגטו ורשה מיישובים אחרים ומקצתם אף הועברו עוד קודם לכן ממקום למקום. הגרמנים נקטו כידוע שיטות הערמה והטעיה משוכללות והמשיכו להפיץ ידיעות כזב על מטרת הפינוי, כגון שהיהודים נשלחים ל"יישוב מחדש" לשם עבודות חקלאיות. לא מעטים מאנשי הגטו הותשו מן המאבק הממושך לשרוד ומן הרעב המציק והתייצבו כנדרש, וחיה, שצפתה בהם מגיעים אל האוּמשלַגפּלָץ, הייתה שואלת בפליאה, "הכיצד זה אין אתם יודעים שיש כאן רמייה וכי אתם הולכים לקראת המוות?" מקצתם בוודאי הבינו, אך תש כוחם. הולכת שולל אחרת נגעה לרמיזות שהועלו באשר למועד הצפוי לסיום האקציה. התאריך שננקב הלך והתרחק שוב ושוב, ותחום הגטו צומצם בינתיים. הגטו הקטן פונה משוכניו היהודים ב-10 באוגוסט וסופח לצד הארי של ורשה. אלפי יהודים נותרו בלא קורת גג ובלא מזון.

אחרי סיום הגירוש הגדול שממו רחובות הגטו ולא נראו בו ילדים וקשישים. עתה הפך הגטו למעשה למחנה עבודה ענק ומי שהחזיקו באישורי עבודה תקפים המשיכו לעבוד בשוֹפּים. העובדים התגוררו עם בני משפחותיהם במקומות העבודה עצמם, והאמינו שהם ומשפחתם מוגנים כל עוד הם עובדים למען כלכלת המלחמה הנאצית. ב-1943 וב-1944 נמשך חיסול הגטאות שעדיין נותרו על אדמת פולין.

באחד מימות הגירוש הגדול, באוגוסט 1942, שבה חיה מעבודתה במפעל, ואז נודע לה, לאסונה, כי אִמה ובתה הקטנה תמרה נלכדו, והן נמצאות באוּמשלַגפּלָץ ויגורשו לטרבלינקה. שוטר יהודי, מכר של המשפחה, מסר לישראל את כובעו ונטע בו תקווה שיוכל להציל את בתו, אבל התנאי היה שיספק יהודי אחר במקומה. האב הצעיר לא התלבט. מצפונו ואופיו הכריעו בו במקום: הוא סירב להקריב יהודי אחר בתמורה לחיי בתו.

בעקבות אובדן אִמה ובתה הבינה חיה בחושיה החדים שאפסו הסיכויים לחיות בגטו שבו אין ביטחון ליהודים, וסכנת המוות מרחפת על ראשה ועל ראשו של ישראל אף־על־פי שהם מוגנים כביכול בשוֹפּ של טֶבֶּנס ובפּלָצוּבקה. חיה האבלה חשה כי לא תוכל להמשיך להיות כלואה בין חומות הגטו, והיה ברי לה שעוד לפני שילוח עובדי בתי המלאכה שעבדו למען המאמץ המלחמתי הגרמני יבוא תורם של עובדי השוֹפּים ובתי המלאכה הקטנים ומשפחותיהם. חיה מיהרה אפוא להפעיל את קשריה הטובים עם ידידים פולנים ועברה לצד הארי. כעבור זמן מה הצטרף אליה ישראל, והם הצליחו להוציא גם את אחותו ולאחר מכן את אביו. כך החלו חיים מתוחים של התחזות, של רעד לשמע כל אוושה קלה בחדר המדרגות וחרדה בלתי פוסקת שזהותם תתגלה לשכנים הפולנים. בתקופה רגישה זו חילצה חיה את עצמה לא פעם מידי אנטישמים פולנים בעזרת אופייה החזק, תושייתה ויכולתה לחשוב בזריזות, והיא התחזקה בהחלטתה לעזור אף ליהודים זרים, וסיכנה את עצמה שוב ושוב למען אחרים.

יחסי פולנים ויהודים בתקופת הכיבוש הגרמני
מיד לאחר כיבושה של פולין בידי גרמניה הנאצית התעורר בקרב תושביה היהודים הפחד הישן והמתמיד שלא הרפה מהם במשך אלף שנות קיומה של יהדות פולין — פחד מפני השנאה העמוקה ופחד מן הרדיפות והאלימות ומן ההסתה נגדם. לפחד הזה היה בסיס איתן עקב טיפוחו של דימוי היהודי כאויב של פולין. ואכן, השנים שקדמו לפרוץ המלחמה הציבו את שליטיה של פולין עם המשטרים האנטישמיים ששלטו במזרח אירופה. תגובתם אל מול התנכלות אלימה כלפי אזרחיהם היהודים הייתה אדישה במקרה הטוב, וגם כוחות החוק, כגון המשטרה הפולנית, לא נקטו די אמצעים נגד מי שפגעו ביהודים. בימי השואה מילאה המשטרה תפקיד פעיל באקציות ובגירוש הגדול, וגם הייתה פעילה מאוד באיתור יהודים שהצליחו להסתנן אל הצד הארי של ורשה ובמרדף אחריהם. תגובות נִרפות של הממשלה הפולנית בגולה אותתו לסחטנים ולשונאי היהודים כי זאת העת לפעול בלא חשש, והמסר הזה נקלט היטב בקרב מרבית הפולנים:

כל החברה הייתה ספוגה בעוינות כלפי היהודים, עוינות שהונחלה לה במהלך מאות שנים על־ידי הכנסייה הקתולית. זו לא הייתה אנטישמיות על רקע גזעי, והדבר לא גרע הרבה מהכאב שהסבה, היות שהיה אפשר לחמוק ממנה אך ורק באמצעות התכחשות לדתו של אדם ולעמו. ואולם בעיני הפולנים, גם כך לעולם לא יוכל איש להשתחרר מיהדותו לחלוטין.

תפיסה זאת של היהודי עוררה ביקורת מצד פולנים על הפולנים שנהגו יחס אנושי כלפי יהודים והביאה להוקעתם בחברה הפולנית ואף לרציחתם. אחת משכנותיה של חיה אלבאום־דוֹרֶמבּוּס, למשל, הביעה את דעתה כנגד בני עמה שעזרו ליהודים ושילמו בחייהם: "זה ילמד לקח את הפולנים הטיפשים שמצילים יהודונים". מרבית בני העם הפולני גילו אדישות לגורל היהודים שחיו בשכנותם או ביטאו את שנאתם אליהם בהלשנות ובאלימות של ממש. עם זאת ראוי לציין את שיתוף הפעולה בין קבוצות פולנים ובין יהודים בגטו שטיפלו במערך של הברחת מזון וסחורות מעבר לחומה אל תוך הגטו הרעב, ובעורמה פיתחו נתיבי הברחה כדי לספק מזון לגטו. אילולי נכונותם של המבריחים הפולנים, ואף של מקצת השוטרים היהודים, שהבטיחו לעצמם הכנסה נאה, לשתף פעולה עם המבריחים היהודים, הייתה מרבית אוכלוסיית הגטו גוועת מרעב.

בשנים שבין הכיבוש ב-1939 לסיום המלחמה, ובמידה רבה אף אחריה, היה ברי לכל יהודי בפולין שהצליח לשרוד בזכות מקום מסתור בבית של פולנים וזהות ארית, ובייחוד ליהודי ורשה, כי בכל יציאה לרחוב, נסיעה בחשמלית או ניסיון לסחור בשוק כדי להשיג מעט מזון יעמידו את חייהם בסכנה. הסכנה איימה עליהם לא רק מפני הגרמנים כי אם יותר מכל סיכנו אותם מכרים, שכנים ופולנים ברחוב, שהיטיבו לזהות את היהודים שניסו להתערות בחברה הפולנית יותר מכפי שהצליחו המשמרות הגרמניים ברחובות לזהותם. חיים ארוכים לצד יהודים לימדו את הפולנים להבחין ביהודים ולזהות סימני היכר שלהם, לאו דווקא סימני היכר חיצוניים. לטענתם היה ליהודים מראה מיוחד, ואף תגובה אופיינית. אחת מידידותיה הפולניות של חיה הסבירה לה כי בשוק אפשר לזהות את היהודיות המתחזות לפולניות: יהודייה שזיהתה סכנה מתקרבת הייתה ממהרת לנטוש את הסדקית שלה ומנסה לחמוק במהירות מן המקום ולהציל את עצמה, ואילו סוחרת פולנייה הייתה טורחת לאסוף את מרכולתה גם אם עמדו שוטרים לעצור אותה.

לאחר הגירוש הגדול מגטו ורשה (יולי־ספטמבר 1942) והאקציות הנלוות בערים ובעיירות של פולין חיפשו יהודים רבים דרך לעבור לצד הארי בעזרת תעודות מזויפות וחיפוש קשר עם ידידים פולנים שיהיו מוכנים להסתכן למענם. גם מי שהצליחו למצוא מקום מחבוא נאלצו להישאר במחבוא ולמעט ביציאות ממנו שמא יחשדו בהם השכנים או שייתפסו בצאתם, ואף יהודים שהסתתרו בצד הארי והיו מצוידים במסמכים מזויפים באיכות טובה למדו לדעת שגם בדירת המסתור וגם בכל יציאה החוצה חייהם בסכנה. בעלי הבית הפולנים קיבלו על עצמם לרוב לספק ליהודי המסתתר מזון בתמורה לכסף ולרכוש שהעביר לרשותם. שכר הדירה, בדרך כלל בתמורה לעליות גג זעירות וחדרונים מעופשים, היה גבוה, וסכום כסף נוסף — או תכשיטים, פרוות וכו' — מימן את המזון הנדרש לקיום. אך גם פולנים אלה היו מיעוט בקרב הפולנים. חיה הבינה כי עליה לצמצם את יציאותיה מחשש שתזוהה, ונדהמה כאשר שמעה מפי פולני שעזר לה וליהודים אחרים את המילים "בעצם אני שונא יהודים".

כאמור, רוב הפולנים היו אדישים והפנו עורף לסבלם של היהודים ומקצתם אף הביעו שמחה לאיד. המחברת, שבכמה מן הדירות שבהן התגוררה לא ידעו בעלי הבית על יהדותה, נאלצה לא אחת לשמוע מפיהם דברי לעג ושטנה כלפי יהודים. לאחר ההלם הראשון הבינה שעליה להצטרף אליהם בדברי ביקורת כלפי היהודים בכלל וכלפי היהודים "המוסווים" בצד הארי בפרט: "הדרך הכי טובה ליהודי להסוות את עצמו", אמרה לה פעם חברה פולנייה, "היא להכפיש ולהשמיץ את היהודים, לשמוח בהשמדתם ולספר עליהם סיפורים בלעג". שולי החברה הפולנית, מי שכונו ה"שייגעצים" (הפרחחים) וה"שמלצובניקים" (Szmalcownicy; הסחטנים), עקבו אחרי כל מי שנראה להם יהודי כדי לסחוט ממנו את "השומן" — ההון שהאמינו שיש לכל יהודי, והם בוודאי ראו בכך מעשה נאות, שהלוא במשך דורות נתקבעו היהודים בתודעתם כאויבי פולין שרכושם הוא למעשה רכוש פולני. החוגים הלאומניים דאגו לפרסם בעיתונות הלאומנית שמות של יהודים מוסווים, וראו בניסיונם של היהודים לאמץ שם פולני פשע נגד האומה הפולנית. השימוש במונח "יהודי מוסווה" הושמע עוד לפני המלחמה וכוון לאינטליגנציה היהודית המתבוללת שיש בכוחה "להרוס את 'המהות הרוחנית, התרבותית ואף הביולוגית' של האומה הפולנית". התקווה של מי מיהודי הגטו שהצליחו לעבור לצד הארי הלכה והתמוססה לנוכח הסכנה ברחוב.

תופעת ההלשנה וזיהוי היהודים נפוצה ברחבי ורשה. מחקרים שנערכו בפולין על סמך תיעוד ארכיוני ומשפטי משקפים את האינטנסיביות ואת המספר הרב של מכתבי הלשנה שפולנים ישבו וכתבו למטה הגסטפו. הלשנה בכתב הייתה לעיתים אנונימית, אבל הלשנה פומבית, ברחוב, בחשמלית, בשוק, או בחדר מדרגות נחשבה בעיני מקצת חברי הנהגות המחתרות הפולניות ובעיני מקצת בני העם הפולני שוות ערך לשיתוף פעולה עם הכובש הנאצי. ואולם הגינוי הזה לא בלם איש מן המלשינים — חברים לכיתה לשעבר, מכרים, שכנים ואורבים למיניהם — לצאת לצוד יהודים או לפחות להלשין עליהם. חיה העריכה וזיהתה מי הן השכנות וידידותיהן המסוכנות שנהגו להלשין על יהודים בכל הזדמנות ושאפו לצאת נשכרות מכך, אבל היא נאלצה להעמיד פנים אדישות לנוכח דיבוריהן. ניסיונה לפרוט על מצפונן נענה לרוב בתמיהה: האם היא, הפולנייה המכובדת, מנסה למצוא צד זכות ביהודים?

היכולת להסתתר בצד הארי לא הייתה מוצא מובן מאליו לרבים מקרב האוכלוסייה היהודית. המעשה הקשה ביותר היה להתחזות באופן מושלם. רק יהודים שהיה להם "מראה טוב" ושלטו היטב בשפה הפולנית יכלו לעבור בבטחה יחסית לצד הארי של ורשה. כהי השיער, מי שתווי פניהם לא ענו על הגוון והמראה הארי המבוקש, הפכו מיד לחשודים. קשה הייתה גם ההסתגלות לשם החדש, ולעיתים קרובות גם לשמות הרבים שיהודי נאלץ להחליף, ובוודאי למנהגים הקתוליים וליסודות האמונה הנוצרית. עצם הצורך להתמיד בהעמדת פנים ולעמוד בלא הרף על המשמר היה כמעט בלתי אפשרי. התחזותה של חיה אלבאום־דוֹרֶמבּוּס לפולנייה, בת למשפחה נוצרית מכובדת שאיבדה את ביתה, חייבה אותה לשלוט היטב בנתונים ובפרטים שסיפקה על מקום מגוריה הקודם, ויצרה צורך בלתי פוסק לאלתר ולענות בזריזות על השאלות החטטניות של שכנותיה ושל המלשינים. גם חמיה הקשיש הסתכן לא פעם כאשר פלט מבלי משים אנחה יהודית.

נשים יהודיות בעלות מראה פולני ולא שמי, שהיה להן ניסיון, כישרון ושליטה בשפה הפולנית כפי שהפולנים דוברים אותה, היו בנות מזל. הן יכלו להעז ולנוע בעיר, ואולם גם עליהן היה להיזהר מפני עינם החדה של המלשינים הפולנים, שפיתחו חושים חדים לזהות שיער צבוע לבלונד, תווי פנים מסגירים ומבט נרדף בעיניים, ובעיקר, כפי שכתבה חיה: "בעיגולים השחורים מתחת לעינַי הכבויות יכול 'מומחה לדבר' לזהות את המוצא היהודי שלי". לגברים היהודים לא הועילו לרוב גם אמצעי הסוואה משובחים שניסו לעטות על עצמם. ברית המילה היא שהסגירה אותם, גם אם היו בהירי שיער ושלטו היטב בשפה הפולנית. ברשימותיה כתבה חיה על צעיר יהודי שנורה עוד בטרם הספיק לשוב וללבוש את מכנסיו המופשלים. פולנים הם שהפנו את תשומת ליבו של משמר גרמני אל הצעיר האומלל.

ככל שגדל המתח בתוך הגטו למן התחלת החטיפות וקיום האקציות, כך גברה לרוב הסחטנות בצד הארי. שכר הדירה עלה פלאים, וכך גם ההוצאות לרכישת מזון. היו יהודים שהחליטו לנסות את המרחבים הכפריים וקיוו למצוא בהם איכרים שיסכימו להסתירם, אבל גם הם ברובם נפלו קורבן לסחיטה, להלשנות ואף לרצח מידי חוגים פולניים אנטישמיים.

היו יהודים שלא עמדו במתח של חיים במחבוא והחליטו לחזור אל הגטו משום שכוחות הנפש לא עמדו להם. אחרים חזרו משום שכספם אזל, ובעל הבית המיטיב הפך לסכנה ולאיום. גם מי שהותירו בגטו בני משפחה לא תמיד עמדו בדאגה להם. ישראל דוֹרֶמבּוּס חש גם הוא באותה מצוקה ותחילה אף עיכב את יציאתו מן הגטו מכיוון שלא עלה בידו לחלץ עימו את אביו ואת אחותו יטלה. הדאגה לא הניחה לישראל עד שעלה בידיו לחלצם בעזרת חיה.

מרד גטו ורשה פרץ ב-1 באפריל 1943, ערב ליל הסדר תש"ג. היינריך הימלר, מפקד הס"ס והמשטרה והמבצע בפועל של הפתרון הסופי, הורה לחסל סופית את הגטו וכוחות גרמניים גדולים כיתרו את הגטו. החיסול, הניחו, יתבצע בנקל ובלא דחייה. ואולם, שתי המחתרות היהודיות בגטו, אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ואצ"י (איגוד צבאי יהודי), שהשתייכו למסגרות אידיאולוגיות שונות, לחמו בתעוזה בכוחות הגרמניים, שעלו עליהם עשרות מונים במספרם ובנשקם. תחילה עורר המרד פרץ של פליאה והתלהבות בקרב לא מעטים ברחוב הפולני. הידיעה על יהודים הנושאים נשק ולוחמים, ואף מפגינים גבורה וכוח עמידה נגד כוחות שעלו עליהם במספרם ובכלי נשקם, עוררו גם בעומק ליבם של אנטישמים הערכה שהתקשו לשאתה. ואולם לאחר כשבועיים־שלושה, כאשר ראו את אלפי החיילים הגרמנים המוזרמים לגטו, שמעו את קולות הירי וצפו בלהבות העולות מתוך הגטו, לא חסו כלל על הקורבנות. תחושת אכזבה גוברת הייתה נחלתם של הלאומנים הפולנים, ונגוזה תקוותם שעד שיסלקו בעלות הברית את הגרמנים מארצם יהיה אפשר להיפטר גם מהיהודים. היהודים לחמו על חייהם!

"הפולנים המסכנים", כלשונו של חוקר הספרות יאן בלונסקי, עמדו באותם הימים ליד חומת הגטו, האזינו לקולות הירי הגוברים והביטו בסקרנות ובעניין בלהבות המכלות בני אדם והורסות את בנייני גטו ורשה, ובראש מעייניהם עמדו ההכנות לחגיגות הפסחא של שנת 1943. ברשימותיה תיארה חיה את צליליה הנישאים של הסחרחֶרֶת בכיכר קרָשינסקי (Plac Krasińskich), שהמשיכה להסתחרר לקול מצהלות ילדים והורים. המשורר הפולני צֶ'סלָב מילוֹש הנציח את צליליה העליזים של הסחרחֶרֶת הזאת בשירו "קמפו די פיורי".

רק בקרב מעטים מבני האומה הפולנית גברה החובה המוסרית על החשש מפני הגרמנים והם הושיטו יד לסייע ליהודים, ואילו הרוב מבני העם הפולני לא הסתירו את דעתם על שכניהם היהודים, וגם בשעה שצפו ברציחתם השמיעו בגלוי את טינתם כלפיהם. המיאוס מן היהודים לא היה נחלתם של שולי החברה בפולין בלבד, או של מי שהשתייכו לחוגים אנטישמיים מובהקים, אלא היה תופעה נרחבת בקרב כל השכבות. יש שהתבטאו בקולניות בשיחות חברתיות ויש שכתבו על כך לציבור רחב. בין חיה וישראל ובין אדם, פולני בעל אוריינטציה קומוניסטית שהיה נשוי ליהודייה, התפתחה שיחה מדהימה בגילוי הלב הנועז מחד גיסא ובקוטביות ובתהום הדעות הקדומות מאידך גיסא. אדם הקומוניסט שאל את ישראל במילים חדות ופוצעות: "מדוע לא התנגדתם? מדוע לא הִצתם את בתי המלאכה, לא התנפלתם על הרוצחים שלכם [...] ואפילו בידיים חשופות?" והעלה בכך את חמתו של ישראל שהתקשה להבליג על הנאמר.

ב-1 באוגוסט 1944 פרץ המרד הפולני בוורשה, שהיה אמור להשתלב בהתקוממות כללית ולשחרר את ורשה הבירה מידי הגרמנים עוד בטרם יכבשו אותה כוחותיו של הצבא האדום המתקרב. ואולם מחתרת "צבא המולדת" (Armia Krajowa, AK) כשלה במשימתה, והלוחמים נכנעו לאחר חודשיים של לחימה שבהם הרסו הגרמנים את העיר, הרגו ורצחו כ-200,000 אזרחים פולנים, ובהם גם יהודים שהצליחו לשרוד בעיר בזהות בדויה או במסתור. בימי דיכוי המרד הפולני בוורשה נתפס ישראל ונשלח, בזהותו הפולנית הבדויה, למחנה הריכוז שטוּטהוֹף (Stutthof). למן אותו היום חרדה חיה לגורלו ובמסע ייסורים עשתה ככל יכולתה לאתר את בעלה. קול פנימי עודד אותה להאמין שהוא עדיין בחיים, ולאושרה ישראל שרד.

לאחר ששבו והתאחדו החליטו חיה וישראל לעזוב את אדמת פולין הספוגה בדם משפחותיהם ובדם מיליוני יהודים. בני הזוג עברו לגרמניה והמתינו בהנובר (Hannover) למסמכים שיאפשרו להם לעלות לארץ־ישראל, ושם הצטרף אליהם אחיה יעקב, שחזר מברית־המועצות. אסתר (אסתוּשה) אלבאום, בת אחי אביה של חיה שהתגוררה זמן מה עם חיה והקשר בין השתיים היה רגשי ועמוק, שרדה אף היא את השואה והיא נישאה והשתקעה בצרפת. גם הוּטקה (הדסה), אחותה של אסתר, שרדה והיא עלתה ארצה, נישאה והקימה משפחה. אחותו של ישראל עלתה ארצה, אבל הקשר איתה לא נשמר. ישראל ויעקב עבדו בינתיים בסניף המקומי של אונרר"א (UNRRA), וחיה וישראל זכו להביא לעולם חיים חדשים. לאחר אובדן תמרה והתינוקת מַלגוֹשה, שנולדה בהיותם בצד הארי, נולדה רות בהנובר בשנת 1946.

כעבור שנה, ב-1947, עלתה המשפחה לארץ־ישראל והשתקעה בקרית מוצקין. מאוחר יותר, בעקבות אילוץ בריאותי, עברו בני המשפחה לקיבוץ אילון, ומשם לתל אביב. האווירה בבית המשפחה, זוכרת רות, הייתה של חיים לצד זיכרונות השואה. בסיפור קצר פרי עטה, "העגבנייה" שמו, כתבה חיה שכל חפץ יום־יומי מזכיר לה את העולם שנכרת אך לא נשכח. בסיפור שאלה חיה מדוע שותקים הניצולים, שנשמתם קועקעה ונצרבה באש, ועם זאת תהתה אם אולי דווקא הבחירה לשתוק היא הבחירה החכמה. לדבריה, הייתה רוצה למחוק את סיפור חייה ולכתוב לעצמה חיים חדשים, הייתה רוצה לשמוח בחיים החדשים שצמחו מן החורבן, אבל העבר דורש ממנה שלא תשכח. כמו שורדים רבים באותן השנים סברה חיה שאין אוזן כרויה בציבור לשמוע ולקרוא על סבלם בתקופת השואה ואף משתיקים את מי שמבקש לספר.

המשך הפרק בספר המלא