טוב, אז ככה. אל. פשוט אל תקראו את הספר החדש של רועי זפרני. למה? כי לא תוכלו להפסיק ולהניח אותו מהיד לרגע. וכשתסיימו לא תוכלו להוציא אותו מהראש.
אני חייבת להתנצל בפני הסופר שבאינטואיציה שלו בחר בי מרשימה ארוכה של אנשים שהתנדבו לקבל את הספר עבור סקירה הוגנת. אני לא יודעת איך לסקור את הספר הזה באופן הוגן.
אני לא מכירה את רועי באופן אישי אבל אני עוקבת אחרי הסופר כבר זמן מה. קראתי את כנפיים מנייר והתאהבתי בספר. ואז קראתי את הקומיקס שלו מקולל ולא ברור לי איך שניהם נכתבו על ידי אותו סופר.
ואז הספר הזה.
ההקדשה שלו כאילו נכתבה עבורי אישית.
אני מאוד אוהבת ספרי מאפיה אבל זה לא ממש ספר מאפיה קלאסי. מאוד אוהבת ספרי מתח, אבל זה גם לא ממש ספר מתח.
הדמות של ג'ו הזכירה לי ממש את טוני סופראנו - מאפיונר עם לב, חרדות, ושאוהב את אישתו ואת אמא שלו. איכשהו אני מרגישה שאני מכירה אותו. ומחבבת אותו.
קשה מאוד לסקור את הספר הזה בלי להרגיש שאני עושה ספויילרים.
אני כן אגיד שאף שיש לספר סוף סגור הוא לגמרי פתוח. אני רוצה את ספר ההמשך ואת ספר ההמשך של ההמשך.
ויש לי מלא שאלות. ותיאוריות. למשל לגבי סופי. ולגבי שרה ואיידן. וממש בא לי ספין אוף על דון וגם על ג'ימי. ומה עם אשלי וקמילה? לגמרי אפשר ספר עליהם.
היחידי שלא ממש חיבבתי זה פרדי. אבל נראה לי שיש מצב שבסוף גם הוא יהיה בסדר.
אבל כל דמויות המשנה המהממות בספר הזה הן רק הקישוט לדמותו של ג'ו דימאיו. ג'ו מספר לנו את הסיפור, ואנחנו חווים את הכל וגם את דמויות המשנה דרך עיניו ומנקודת המבט שלו.
אין בספר תיאורים מיותרים. הכל קורה כמעט מהשניה הראשונה מהר. מאוד מהר. ואי אפשר לעצור. אפילו לשניה. וכך גם ההרגשה כשקוראים את הספר. אי אפשר להניח אותו מהיד. אי אפשר לעצור אפילו לרגע.
