עד שתחזור אליי

רחלי

"פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו היתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה." — תום.¹

"אני מגיע," הקול שלו נשמע צרוד ועייף מהצד השני של הקו. בדיוק שלושה שבועות אחרי שלבש מדים ונעלם הוא מגיע לשתים־עשרה שעות בלבד, ולשנינו ברור שלביקור הקצר הזה יש משמעות אחת: האימונים נגמרו. הכניסה הקרקעית לעזה עומדת להתחיל.

הכול קרה בבת אחת. גם בשבת ההיא התעוררתי לאט. פקחתי עין ועוד אחת, הדלקתי את הטלפון, וההתראות האדומות קפצו בזו אחר זו.

הילדים עוד ישנו, ואני לא מיהרתי להעיר אותם. מלחמה. התקשרתי לגיא, שיצא כהרגלו לרוץ בחמש בבוקר, ושמעתי את הצלצול לידי. הוא לא אוהב לרוץ עם טלפון. כשהוא רץ הוא רוצה להיות חופשי. אני ההפך. אני רוצה אותו זמין תמיד.

אפילו לא הספקתי להשלים את המחשבה הזאת ופתאום — אזעקה. הערתי מהר את ליאור ורצנו אל הממ"ד, אל החדר של עידן. "שבו קרוב לקיר," הסברתי להם, ושלושתנו נדחקנו בקצה המיטה של עידן. אין לנו דלת לממ"ד. לפני כמה שנים כשעשינו שיפוץ הקבלן שכנע אותנו שאין צורך בדלת הזאת, כי מתי בכלל תהיה כאן אזעקה? לסיום הוא הוסיף שגם אם ייפול טיל על הבניין אנחנו מוגנים בקומת הקרקע, והבית שלנו לא נמצא בזווית שייפגע. אני נכנעתי אז לביטחון שלו ושל גיא — "יש סיכוי גדול יותר שמישהו ידפוק את היד כשיסגור על עצמו את הדלת הכבדה הזאת מאשר שטיל ינחת כאן בבית." ועכשיו יש אזעקות ואין לי דלת ממ"ד וגם את חלון הממ"ד אי אפשר לסגור, כי שוב, מה הסיכויים לטיל לעומת הוודאות — או הכמעט ודאות — שמישהו יסגור את החלון על האצבע? כל הסיכויים בעדנו, אבל אני רועדת ללא שליטה.

"אז אין בית ספר מחר?" עידן בדק בפנים כמעט שמחות. הוא בכיתה ז', בצעדים הראשונים של החטיבה, ומחפש כל הזדמנות לפספס לימודים. ליאור לעומתו נצמד אליי בלי מילים. בגיל תשע עדיין מותר להיצמד לאמא.

"חמודים, התחילה מלחמה בדרום, אז כנראה ירו גם לאזור שלנו כמה טילים, אבל המלחמה רחוקה מאיתנו. היא לא מגיעה לכאן, בבית ובממ"ד אנחנו בטוחים," הסברתי בלי ממש להאמין במה שאני אומרת. "בבית אנחנו בטוחים," חזרתי שוב.

אחרי שעה ארוכה גיא חזר הביתה מזיע, בפנים דאוגות. "קיצרתי את הריצה," הוא הסביר וניגש אל הטלפון. "בטוח מגייסים אותנו."

הנהנתי. עוד לא הבנתי אז כמה הרגע הזה דרמטי, עוד לא ידעתי איך הוא עתיד לשנות לנו את החיים, איך בבת אחת הוא יהפוך מאבא, בן זוג ומהנדס למפקד, וכמה אני אתגעגע לזה שהוא לא זמין כי יצא לרוץ.

יש רגעים בחיים שהם כמו קו המשווה: עד רגע מסוים היה משהו אחד ומשם משהו אחר לגמרי. רגעים כמו חתונה, כמו לידה. או מילואים. מסתבר שככה זה גם עם מילואים.

שתים־עשרה שעות. 720 דקות, וכל דקה נספרת. 43,200 שניות, וכל שנייה היא נצח. להכין את הנפש לניתוק הכפוי. להתכונן.

עידן וליאור עוצרים אותו עוד מחוץ לדלת. כשהבינו שהוא בדרך הביתה הם חיכו בכניסה והקשיבו לכל רחש. היד שלו מניחה את התיק על הרצפה ונשלחת כדי לחבק אותם בחזרה. הוא מתכופף אליהם. "כבר נגמרה המלחמה?" ליאור שואל בתמימות. "עדיין לא," גיא עונה. "אבל הלילה אני ישן איתכם בבית." "יש!" ליאור ועידן קוראים פה אחד וחוזרים לראות את הסדרה שלהם במחשב. משהו על טרולים שצריכים להציל את העולם ממפלצות. עדיף ככה, אני חושבת, שיאמינו שתמיד אפשר להציל. בסדרות האלה המפלצות תמיד מפסידות.

גיא ניגש אליי, הגוף שלו מדיף ריח חריף של מילואים, תמהיל של זיעה, קפה וסיגריות. "אני אכין לך משהו לאכול?" אני מציעה, אבל הוא מנענע בראשו.

"אין לי הרבה זמן," הוא מסביר לי. "אני צריך עורך דין."

"עורך דין?" אני מרימה גבה.

"לכתוב צוואה," הוא לוחש כדי שהילדים לא ישמעו. אני משתתקת.

שלושה טלפונים וגיא מסתגר בחדר, לוקח עט ומחברת פשוטה ומתחיל לכתוב. אני ממשיכה כרגיל — מכינה אוכל לילדים, נוזפת בהם שיתנתקו מהמסך, מוציאה כלים מהמדיח, מכניסה חדשים. אני מנסה ככל יכולתי לנתק את עצמי ממה שקורה בתוך החדר, ממה שהוא כותב, ממה שהוא חושב.

"כבר חוזר," אני שומעת את גיא אומר כשהוא יוצא. דרך חלון המטבח אני רואה אותו ניגש לרכב שמחכה בצידו האחר של הכביש. שני אנשים יוצאים ממנה. הם מחליפים תעודות זהות, מצלמים כמה מסמכים. נראה שכולם מבינים שהוא קצר בזמן ומגיעים אליו.

"אני שולח עותק גם אלייך לווטסאפ," גיא אומר כאילו הרגע שלח לי רשימת קניות רגילה. "את המקורי אני שם במגירה של הגרביים שלי."

אני לא מבינה איך הוא אומר את המילים האלה בקור כזה. יכול להיות שאנחנו באמת מדברים עכשיו על המוות שלו? שהוא יצא בעוד כמה שעות מהבית במחשבה שאולי אני אישאר אלמנה? אני מסתכלת עליו ומנסה לגלות שמץ מהסערה שבטח מתחוללת בתוכו, אבל מבחוץ שום שריר לא זז.

הוא רק אומר, "אמא שלי בדרך," ומוסיף, "כתבתי כמה הודעות שאני בבית."

בתוך חצי שעה הבית שלנו מתמלא באורחים שרוצים לראות אותו לפני שייכנס לשם. ההורים שלו, ההורים שלי, אחים, חברים. הכול רועש מדי ואיכשהו, שנינו מוצאים את עצמנו בשירותים הקטנים שבחדר שלנו, מסתגרים שם, מצטופפים בין האסלה למקלחת, מתחבאים מההמון.

"מחרפן אותי שכולם פה, אני מרגיש שזה כמו הסעודה האחרונה," גיא אומר ומצמיד אותי אליו, "אם אני אמות, תבטיחי לי שאת מתחתנת מחדש."

"שום סיכוי," אני עונה והודפת את המחשבות שהתעוררו בתוכי, מחשבות שבהן מישהו אחר נוגע בי במקומו. "פשוט תחזור משם חי וזהו, זו המשימה שלך."

"נו, למה את עקשנית, הילדים צריכים לחיות בבית שמח," הוא מפטיר, והגוף שלו מתרחק קצת.

"מבטיחה לך שהם יגדלו בבית שמח," השפתיים שלי לוחשות ומתקרבות מחדש, "ואתה גם תהיה כאן כדי לראות את זה. אתה תחזור."

כמה שעות אחר כך הוא כבר עומד בדלת. הילדים מחבקים אותו ומרעיפים עליו נשיקות ומילים מתוקות, אבל אני לא מצליחה להתקרב, הרגליים שלי כמו נטועות ברצפה. אף אחד לא הסביר לי מה אמורים לעשות ברגע כזה. איך אמורים להיפרד כשלא יודעים מה יקרה מחר? הגוף שלי מתנגד לפרידה, המחשבות שלי משתוללות. תסריטי אימה יוצאים מהראש שלי ונכנסים אליו בחזרה. אני רק רוצה לצעוק עליו, "אל תשאיר אותי כאן לבד! מלחמות זה לא בשבילנו, לא בשבילי ולא בשבילך, אנחנו סתם אנשים רגילים, אל תלך!"

אבל בסוף יוצאות לי מהפה מילים רפויות של האישה שאני אמורה להיות. "אני אוהבת אותך וגאה בך, תשמור על עצמך."

"אני אשתדל," הוא עונה בלי להבטיח ומפנה אליי את הגב.

הערות

1 תום שחר זהרי, מתוך הקבוצה של נשות המילואימניקים והקבע.

הציטוטים המופיעים בראשית הפרקים של רחלי הם ציטוטים של נשות מילואימניקים מתקופת המלחמה. רובם לקוחים מתוך קבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע", שהפכה למקום מפלט ובית בין כותלי הפייסבוק. קבוצה זו היא קבוצה פרטית וסגורה, והציטוטים שנלקחו ממנה קיבלו אישור מהכותבות ומהמנהלות ומופיעים בשם ״אנונימית״ או בשמן האמיתי של הכותבות, לפי בחירתן. חלק מהציטוטים לקוחים מפוסטים של חברות קבוצת "המתמרנות". כל הכותבות מקבוצה זו מופיעות בשמן האמיתי.

גיא

"מה קורה, הרצפלד?" ריח הסיגריות עוטף אותי כבר בכניסה אל הרכב. אני זורק את התיק מאחור ומתיישב ליד שמעון.

"הייתי מעדיף לא לצאת הביתה בכלל עד שנסיים עם זה," נאנחתי. "אבל אז היית חושב שאין לי לב."

"אני לא חושב שאין לך לב," אומר שמעון ושולח אליי חיוך. "אני יודע את זה כבר מזמן."

ביום הראשון של הטירונות נכנסתי לאוהל של הפלס"ר, העיניים שלי סרקו את כל המיטות שבפנים, מתלבטות איפה כדאי להניח את התיק. מתחת לאחת המיטות בצבץ תיק של גיטרה. מיד החלטתי להניח את התיק שלי על המיטה הצמודה. מי שמביא גיטרה אל הטירונות חייב להיות בחור טוב, כזה ששווה להיות לצידו, חשבתי. דקה אחר כך נכנס לאוהל חייל רזה וגבוה עם משקפיים עגולים והושיט לי יד ללחיצה. יוחאי, הוא אמר, ומאותו רגע היינו בלתי נפרדים. תיזזנו יחד בריצה ובזחילה, שרנו עם הגיטרה בפינת העישון בשעת ת"ש וצייתנו לחוקים חסרי משמעות. בלילה, גם כשכיבו את האורות דיברנו זה עם זה בשקט, מתחת לשמיכות. אפילו כשעלינו לעמדות בכפר דרום והחלפנו את האוהל בפילבוקס, נשארנו צמודים. ארבע שעות שמירה, ארבע שעות מנוחה. עד ההיתקלות הראשונה שבה פגשנו מחבלים פנים אל פנים.

שמעון הוא שחיכה לי בקצה בית העלמין בסוף הלוויה של יוחאי. הוא גם היה היחיד שהצליח לסחוב אותי בחזרה אל העמדה. הוא עבר לישון במיטה לידי, ומאז לא פספס שום אזכרה, יום זיכרון או יום הולדת. יש רגעים שמדביקים אנשים זה אל זה באופן שאי אפשר להסביר ואי אפשר להפריד. כל הצוות שלנו כבר השתחרר, רובם לא כשירים למאמץ הפיזי הזה בגילנו המופלג. רק שנינו נשארנו, קצין אג"ם ונגביסט, אחרוני הדינוזאורים של הגדס"ר.²

אני יורד מהרכב, והמציאות מתחילה להתגלגל במהירות כמו סרט נע. השלמות ציוד. פקודות. הסמכות. אני מתרוצץ בין הפלוגות, מנסה להביא את הגדוד לרמת המוכנות הגבוהה ביותר לקראת היציאה. ולמרות כל המאמץ, יש בי צד שעדיין לא בטוח שבאמת ניכנס. בצוק איתן עמדנו על הגדר כמעט חודש. היינו מוכנים. בכל פעם הרגשתי מחדש את הלחץ שמתגבר בחזה רגע לפני, אבל בכל פעם חדלו אותנו בשנייה האחרונה, ובסוף נשארנו חודש שלם בשטחי הכינוס, צמודים אל הגבול וחוטפים פצמ"רים כמו ברווזים במטווח. למדתי אז שהיחידים שאפשר לסמוך עליהם הם קציני הלוגיסטיקה. הם תמיד יודעים את האמת. רק אם הם משנעים טנקים ואכזריות, סימן שהגדוד באמת מתחיל להתקדם.

"הרצפלד, התיק שלך מוכן?" גוטליב הסמג"ד עוצר אותי פחות משעה לפני שכל הגדוד צריך להיות מועמס על האוטובוסים, "דאגת לעצמך בתוך כל זה או שבסוף אחרי כל התיזוזים אתה תהיה המניאק שמעכב אותנו?"

אני חוזר אל החדר, פורס את כל הציוד על המיטה כדי לבחור מה נכנס אל התיק ומה לא. אני צריך להיות נייד, לעבור ממקום למקום, והגב שלי כבר לא צעיר מספיק כדי לסחוב הרבה כל כך. אני משאיר בחוץ את השק"ש והמזרן המגולגל, אפשר לישון גם בלעדיהם, ומוותר בצער על החולצה התרמית ועל הפליז בתקווה שנצא משם לפני שיגיע החורף. אני זורק פנימה שישה זוגות תחתונים וגרביים, כדי להרגיש בכל זאת בן אדם, עוד שלושה בקבוקי מים, כמה חטיפי אנרגיה שלא תופסים הרבה מקום וארבע סוללות ניידות, על כל צרה שלא תבוא. מהרגע שכף רגלנו תדרוך על אדמת עזה אני אמור להפוך לתחנת ממסר גדודית. בכל זמן נתון צריך להיות עליי מכשיר קשר קטן, טלפון צה"לי אדום, טלפון לווייני למקרה שלא תהיה קליטה וגם נוקיה פשוט למצב שבו חלילה כל שאר המכשירים לא יפעלו. העיקר שהקשר עם מי שבחוץ לא יתנתק בשום מצב.

אני מעמיס את התיק על הגב ויוצא לכיוון האוטובוס. על הפסנתר מחוץ לחדר האוכל מנגנים שני סדירים. החיילים של היום מפונקים, אני חושב, לנו לא היה פסנתר במרכז הבסיס כשהיינו צעירים. אצלנו היתה רק גיטרה, וגם אותה היה צריך לסחוב ממקום למקום. אבל עכשיו גם המפונקים האלה בדרך לעזה.

הצלילים העדינים נישאים באוויר, כאילו מנסים לרכך את הפחד שמתעורר. "אימג'ן אול זה פיפל ליווינג לייף אין פיס," המילים של ג'ון לנון מתערבבות ברעש היציאה לקרב ומתחככות בציוד הצבאי שמתנדנד על הגב בכל צעד נוסף. אני עדיין יכול לשמוע קול חלוש של לחישת הפסנתר כשאני נכנס פנימה אל האוטובוס. שם, הצליל נעלם.

נסיעה קצרה באוטובוסים מביאה אותנו לשיירת האכזריות שמחכות לנו. האוויר בתוך האכזרית דחוס. שנים־עשר איש מקופלים בפנים, והמחשבות נודדות בין כולם. החושך עוטף את האכזרית כמו שמיכה, לא מאפשר לראות מילימטר קדימה. האכזרית מתקדמת באיטיות מכאיבה. שמעון נמרח עליי מצד אחד וגוטליב מהצד השני. גוטליב נרדם באורח פלא, לאיש הזה יש כישרון להירדם גם כשארבעים סוסים מרעישים לידו. שמעון לעומת זאת נראה כאילו עוד מעט יקיא על המדים את כל ארוחת הצהריים. כולנו דחפנו בארוחה הזאת הרבה יותר ממה שאפשר לאכול לפני שעוברים לתזונה שמבוססת על מנות קרב. כל האוכל עדיין מסתובב לי בבטן כשמכריזים בקשר החטיבתי ששעת השין שוב נדחתה, והאכזרית פורקת אותנו בבתרונות בארי.

פיצוצים מרעידים את השמיים. תותחים שלנו ומרגמות שלהם ששורקים בין שני צידי הגבול הפרוץ.

סירנה של אמבולנס נשמעת מאחור, ולידנו חונה אכזרית נוספת. "קחו אותו לסורוקה," החובשים מחלקים פקודות תוך כדי שהם מוציאים פצוע מהאכזרית ומעבירים אותו אל האמבולנס. לוקח בערך עשר שניות עד שהאמבולנס ממשיך בדהרה אל בית החולים ומשאיר שובל אבק מאחוריו, אבל גם בעשר שניות אפשר לראות מה מחכה לנו מהצד השני של הגדר.

אדישות מוכרת מתחילה להזדחל אל הלב שלי. כמו הסכמה אילמת עם הגורל שבתוך הכאוס הזה, בין פצמ"רים לרעש שנשמע מסוללת התותחים, אין ברירה אלא לוותר מראש ולתת ליקום לעשות את שלו. הרי אין מה לעשות כדי להתגונן כרגע, אין אזעקות או מיגונית. מה שיבוא — יבוא.

אני לא זוכר מתי בדיוק המנגנון הזה נבט בתוכי, אבל בהחלט זוכר איך הייתי צריך להסביר אותו לרחלי. שנים התנהלתי ככה. עולה על מדים, הופך לחייל ומתנתק. ההורים שלי כבר היו רגילים ולא ציפו לשום שיחת עדכון. אחרי שירות סוער של חמש שנים פלוס טיול של שנה במזרח, הרגלתי אותם להתמודד עם חוסר הוודאות. אבל רחלי לא הצליחה להשלים עם השינוי שקורה לי כשאני עולה על מדים.

בצוק איתן היא נשארה בבית לבד עם שני קטנטנים. עידן היה בקושי בן שלוש וליאור רק נולד — ואני, נעלמתי למילואים. היא שלחה אליי הודעות שבורות, מלאות בכי וגעגוע. כל הודעה היתה עמוסה במידע על מה קורה בבית, בתחינות שאחזור כבר ובחרדות. למה אתה לא מדבר איתי? היא שאלה שוב ושוב בהודעות שהלכו והצטברו. אבל כל הודעה כזו רק הדביקה את השפתיים שלי זו לזו והרחיקה את האצבעות מהמקשים.

אחרי צוק איתן ישבנו לשיחה. אמא שלה שמרה על הילדים ואנחנו יצאנו לבד לבית קפה. הסברתי לה שיש לי בתוך הגוף מנגנון, כזה שמנתק אותי מכל רגש כשאני עולה על מדים. המנגנון הזה שם עוד מהסדיר. כשאני מתכונן לקרב אני כמו לוחץ על כפתור בתוכי ומתנתק. ואז, אני לא בן של, לא אח של, לא בן זוג או אבא. אני רק חייל. כי אם לא, אם אזכור את כל אלה, איך אצליח לעשות את מה שאני באמת צריך? איך אוכל לעטות את המדים ולהתהלך בין פגזי המרגמות?

הגוף שלי יודע מה לעשות. ברגעים כאלה קריטיים אני ננעל ומתנתק מהרגשות. הלב דומם, ורק המוח עובד. זה מה שהופך אותי לקצין טוב. זה מה שמאפשר לי להילחם. כשאני במילואים אני לא בן הזוג הנחמד והרגיש שהיא מכירה. אני מישהו אחר. ורחלי הבינה, ניגבה את הדמעות בשקט ויותר לא התלוננה שאני לא מתקשר.

רחלי לא כתבה כלום מאתמול. אולי היא התרגלה מהר מדי לעובדה שאני לא בבית. זה לא שאני רוצה אותה תלותית ונזקקת כמו לפני עשור, אבל עדיין, היה נחמד אם היא היתה כותבת קצת יותר.

בובי, זה המספר של יואל, הוא יהיה איש הקשר שלך כשאני אהיה מנותק, אני שולף את הטלפון וכותב הודעה זריזה.

אני עוד מסרבת להאמין שזה קורה, היא כותבת בחזרה.

היא לא שכחה, היא פשוט מפחדת. והפחד שלה עובר דרך המסך ונכנס לתוכי גם.

אנחנו מיומנים וחזקים, אל תדאגי, אני מרגיע אותה ואולי גם את עצמי. אוהב אותך מאוד, תמסרי לילדים חיבוק, אני כותב ולא מחכה לתשובה. אני מנתק את הטלפון ודוחף אותה ואותם הרחק לקצה התודעה.

הערות

2 גדוד סיור.