ההמלצה הזאת לא תהיה ככל ההמלצות. היא לא יכולה להיות. אילה דקל עושה המון דברים פרט להיותה סופרת, אבל בשנה וחצי וקצת יותר האחרונות, הכל נצבע בצבע השירות של בן הזוג שלה במילואים. היא אשת מילואימניק ואני מתנדבת בהעוגן למשפחות המילואים. אז למרות שקראתי את שני הרומנים הקודמים שלה, וגם המלצתי עליהם, את הרומן הזה אני קוראת בעיניים אחרות. אני קוראת אותו וחושבת על זאת ועל ההיא שנפשי נקשרה בנפשן, ועל כל הסיפורים האלה ששמעתי שברירים מהם בשנה וחצי פלוס האחרונות, בשיחות עם מאות נשים שבן הזוג שלהן מגוייס למשהו. הספר "עד שתחזור אליי" הוא עדות אותנטית מתוך המלחמה הזאת, שמתחוללת בכל הגבולות (במקרה הזה עזה) ובתוך עשרות אלפי בתים בישראל, הקרבות של הבית של העורף. העדות הזאת יוצאת עכשיו, בזמן אמת, לפני שוך הקרבות, הביתיים ומול האוייב. אז קודם כל הספר חשוב. חשוב מאוד. הוא גם מאוד מומלץ וכתוב מצוין אבל הוא גם חשוב והיסטורי ורלוונטי. הסיפור של רחלי וגיא מסופר בשני קולות לסירוגין. פרק פרק. מספר בדיוק בדיוק על הדבר הזה שאנחנו מדברות עליו שנה וחצי פלוס. על שני מסלולי האקסטרים המקבילים, שצועדים בהם בני הזוג במשפחה המגוייסת. אחד נלחם בחזית ואחת בבית. אף אחד לא יכול להתחיל להבין מה עובר על הצד השני. אולי הספר הזה יצליח להסביר. רחלי מספרת על הבית. על מה שקורה בבתים של משפחות מגוייסות. על הפחד מהנורא מכל, על המשפחה שמתפשטת מהרגליה, ומחוסנה, כשעל כל מערכות היחסים בתוכה עובר D9 של העדרות וחוסר ידיעה. "אחרי שהם אמרו — "הקציצות של אבא טעימות יותר" — נשברתי. "אבא לא פה!" נפלטה ממני צעקה. "אני פה. אני פה. כל היום, אני מכינה לכם אוכל ומנקה אחריכם. והוא לא כאן! הוא לא! אולי פשוט תגידו תודה?!" הילדים השתתקו, ואני התמלאתי רגשות אשמה. אין להם אבא, אין להם קציצות, ועכשיו יש להם גם אמא שיצאה מדעתה." גיא מספר על הקרבות בעזה, על המעברים הבלתי אפשריים בין שדה הקרב לבית, ולמשפחה. "לא יצאתי מאז שנכנסנו וכל הזמן שהיה לפני גם," אני עונה, מובס. "חזרתי הביתה לשתים־עשרה שעות בסך הכול מאז ההתחלה." "אתה רוצה להסביר מה הסיפור? כי לפי הריח שלך, אתה די צריך בית." "אם אני אצא אני לא בטוח שאצליח לחזור." הספר מרגש, ומותח וכתוב היטב, קראתי אותו בתוך כמה שעות (הוא גם לא ארוך מדי) הספר הזה הוא הקול שלכן משפחות המילואים, המשפחות המגוייסות. והוא כתוב נהדר. אני לא אספר לכם איזה סוף אילה סידרה בשביל רחלי וגיא, אני רק אגיד שהמלחמה לא נגמרה, לא בגבולות ולא בבתים ושלא אצל כולם הסוף דומה. כל משפחה נכנסה למלחמה הזאת בנקודת חיים אחרת, ועם מאגר כוחות וכלים שונה. אני יכולה לומר שהמלחמה הזאת שינתה את כל המשפחות המגוייסות. והן עוברות דרך אתגרים מטורפים, אז מגיעה להן תודה רבה רבה. תודה אילה על התרומה האדירה שלך ושל משפחתך לבטחון המדינה (תקראו בספר) ותודה רבה לך על הספר הזה. רוצו לקרוא!! אילה דקל התחנה - בית הוצאה לאור Orna Landau
כמה שהספר הזה הוא סיפור אישי, אבל גם מדבר על כל כך הרבה נשים ואנשים שחווים את המצב הזה, שעודו הווה. כתוב בצורה שנכנסת ללב...
וואו, איזה ספר מרגש, מטלטל וחשוב. תודה על הצוהר לחיי משפחות המילואים ואל ליבם.
מצוין. תיאור אמיתי כל כך, חשוף ומרגש של המציאות המטורפת מאז 7.10, שבין המלחמה לבין השגרה שעל סף התפרקות.
מתקשה להסביר במילים. ספר סוחף שגמעתי בפחות מיממה. החיבור המרגש בין מה שקורה פה ומה שקורה שם, התסכול, העצב והתקווה נודפים מהשורות באופן הכי נוגע ללב שאפשר. ממליצה בחום!!!
ספר מלא רגישות וכנות שמתאר את המציאות המורכבת שאנו חיים בה על כל קשת הרגשות. ספר סוחף וחי. ממש ממליצה
ספר עוצמתי ומטלטל, עוד מסמך היסטורי שחובה להכיר כדי להבין עוד חלק משמעותי במה שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, החלק של מי שנלחמים עבור המדינה שלנו בבית ובחוץ. לא בטוחה שמשפחות מילואים בזמן אמת יצליחו לקרוא/ לשמוע אותו, אבל הוא בהחלט יכול להיות עבורן עוגן בעיבוד של כל התקופה הזאת. שמעתי בגרסה הקולית, בכיתי לא פעם והספר הולך איתי גם אחרי שנגמר. יש בו דיוק ומבט מקיף, וחוכמה רבה של הבאת שני הקולות. יותר ממומלץ, פשוט חובה.
כאמא ללוחם ואשת מילאימניק במלחמת חרבות ברזל היה לי ממש מרתק קראתי את הספר ברצף לא יכולתי להניח מהיד, כן בכיתי כאבתי נחשפתי למורכבות והקושי של הלחימה והזדהתי עם הקושי של האשה והמשפחה שנשארים וכאילו ממשיכים בשגרה ובמיוחד האתגר של החוזרים מהמלחמה עם כל ההשלכות בספר יש כאב מורכבות אבל גם עצמה ותקוה ובעיקר הצצה אמיתית למה שמתחולל במשפחות המילואימניקים. ספר חשוב מרגש ועצמתי
הספר הזה נכתב כמו שיחה שוצפת פנימית וחיצונית, מדויק לתקופה, לתחושות, לפחדים, לשיח הזה של גבר ואישה בתוך מלחמה. מרגש, מרכיש כמו רגע בחיים, חשוב כל כך ובתודות כבר בכיתי, מודה.
ספר שנכנס לי ישר ללב בכתיבה רגישה נוגעת ואמיתית. ספר כזה שנשאר איתך בלב ובמחשבות, גם אחרי שהקריאה נגמרת. ממליצה בחום!
הגעתי לספר עם סקרנות גדולה- איך זה היה למי שהיה בעזה וגם לנשים שנשארו כל כך הרבה זמן לבדן בבית- והספר פשוט מעולה, חזק ומטלטל כל כך. הרעיון של שני הקולות- מעולה. כתיבה קולחת, אמינה. מומלץ מאוד
אחד הספרים החשובים לתקופה זו, ולאנשים שעברו את המלחמה בגוף ראשון - מי בחזית ומי בעורף. ומעבר לכך - כתוב בצורה מרגשת, סוחפת ומחברת. מומלץ!
תודה על הספר הזה. מספר את הסיפור של כלכך הרבה משפחות בשנה וחצי האחרונות. מפיג במעט את תחושת הבדידות הבלתי נסבלת של הנשים שנשאריות בבית. מתאר את המציאות הכואבת והכל כך מורכבת בלי לפסוח ובלי ללבן… במיוחד בימים אלה כשהאיום על גיוס סבב מילואים נרחב נוסף מרחף באויר(אצל חלק כבר נחת) הספר הזה מזכיר את המחיר הכבד שמשלמות משפחות המגוייסים. מי ייתן וזו תהיה הפעם האחרונה….
ספר מרגש ונוגע בכאב החשוף של מה שעוברות משפחות המילאומניקים מאז השביעי באוקטובר. קראתי את זה כמעט בלי הפסקה והרגשתי שהצלחתי להזדהות עם כל אחד מהצדדים ועם החוויות השונות שהוא עבר במקביל. תודה על ההצצה החשובה הזאת
כבר ספר שלישי של אילה שאני מסיים תוך יום, ספר מדהים שאי אפשר להוריד מהידיים. היכולת של אילה לברור דמויות שמתכתבות עם המציאות שכולנו חווים ולתת קול ומילים לחוויות שכולנו עומדים מולן אילמים היא פנומנאלית. מומלץ בחום!
ספר כנה, אמיץ, כואב ומרגש. הספר הכי רלוונטי בזמנים הללו. משתף במחיר הפחות מדובר של המלחמה והמילואים, למשפחה, כשאב נגזל ממשפחתו ואדם נגזל מתוך חייו. גם כשתחושת השליחות ממלאת אותו.
ספר מטלטל וחשוב כל כך נותן ביטוי לנשות המילואימניקים שבעליהן לחמו בעזה בחרוף נפש . חלקם חזרו בחיים חלקם לא. הקשיים וההתמודדות עם מצב כה מורכב כזה . מרגש עצוב נפלא וחובת קריאה .
ספר חובה בכל בית!!! לכל מי לקח חלק בלחימה ולא רק לבני ובנות זוג, אלא גם אחים/אחיות, וכמובן ההורים של המילואמניקים. הזדמנות פז להבין את המאבקים היום יומיים, הפשוטים והמסובכים של הקרובים שלנו ומאפשר הצצה נדירה לעולמם. רק לאחר קריאת הספר התחלתי להבין את ההתמודדויות של גיסי ואחותי ונחשפתי להיבטים שבכלל לא הייתי מודעת עליהם.
ספר מרתק שמצליח להעביר את החוויה האישית לקורא בצורה מושלמת. כבת זוג של איש מילואים הצלחתי להתחבר בצורה מושלמת לרחלי ולמצוא קווי דימיון בינה לביו הרחלי האישית שבי.
סופרת אהובה במיוחד, אילה מבטאת במילים רגישות, אוהבות ומפלחות את מה שאנחנו מתקשים לעשות. ממליצה בחום על כל הספרים שלה
איזה ספר!!! מקסים, מרגש, נוגה ונוגע ללב, סוחף מאד ומרתק. ממליצה בחום, אין מי שלא יזדהה עם רחלי וגיא.
ספר שנכתב ברוח התקופה ,שמתאר את ההתמודדות של הגיבורות שנשארו בבית ונושאות בנטל היום יומי בזמן שהגיבור במילואים. קראתי בשקיקה כל מילה.
כל-כך חשוב לשמוע את הקול של נשות המילואים, את המורכבות והכנות שאיילה מביאה בספר שלה.
מרגש וגם כואב, מתאר היטב את חוויית המילואים. ממש התחברתי לדמויות בתקווה שבקרוב המלחמה הזאת תהיה כבר מאחורינו
קריאה סוחפת, משולבת במעט דמעות שיורדות ללא שליטה לעיתים הספר נגע לליבי. הספר נותן צוהר לזוג ולתקופה כל-כך מורכבת שהיא היום יום של כה רבים מאיתנו
יפה יפה ונוגע ללב! על החיים של כולנו בתקופה האחרונה, חלון למה שעובר על משפחות רבות בזמנים מורכבים.
ספר מרתק וחשוב, נותן לכולנו הצצה לחיים שרק חלקנו חיינו בתקופה ככ מורכבת. תמיד כיף לקרוא ספרים של אילה דקל! תודה על הספר, תודה על השירות.
קראתי אותו בנשימה אחת. הספר מתחבר אל הקורא מהשורה הראשונה. מרגש וחשוב מאד ששומעים היטב את שני הקולות בספר וממש מרגישים שהוא נכתב יחד.
הסיפור של כולנו, מומלץ לכל אשת מילואימניק. סיימתי לקרוא תוך יום זורם ונוגע ללב
ספר מרגש וחשוב, לא עזבתי אותו עד סוף התודות! כל הדקויות בהתמודדות של כל בני במשפחה מתוארות להפליא! התודעה שלי נצמדה לרחלי ולגיא לסירוגין עד שעצם הקריאה כורכת אותם יחד. תודה!
האופן שבו המילים נשמעות הוא נוגע מאוד. עבורי היה משמעותי לשמוע את הספר על ידי הקריין והקריינית שהכניסו מבע אנושי לכל אחת מהדמויות ולכל אחד מהאירועים המתחוללים בספר. הכתיבה של אילה נוגעת, רגישה, אנושית ומאפשרת חיבור גם למי שסובבות וסובבים את המשפחות המגוייסות וגם עבור מי שנמצאות ונמצאים בצו 8 אזרחי. נקודת מבט רגישה, מורכבת, אנושית, נשית. תודה!
קראתי את הספר בערב אחד. הוא כתוב מצוין, ומשקף בצורה מאוד חייה את הסיטואציות, התפיסות והדילמות של מי שהיה בצבא ומי שהיה בעורף. הרבה אנשים במדינה יכולים להזדהות עם מה שכתבת, ויש בו חלקים מרגשים ושהוא נוגע בנימי הנפש - לגבי המלחמה, ההתמודדות השכול והעוצמות שלנו. כל הכבוד! 🫶👏
ספר שמספר את פסקול האישי של המחברת אך גם את פסקול הקול החברתי שלנו מאז ה-7.10. ספר שאומר הכול. לאילה יש את היכולת לספר סיפור והדברים נכונים כפל כפליים במקרה הזה שמביא את הקול האישי והמשפחתי שלה. דרוש אומץ ויכולת להיחשף ככה ולעשות זו בצורה כל כך נוגעת ללב..
ספר נפלא ומרגש המתאר את חווית המלחמה בעזה מתוך נקודת המבט של אלו שנשארו מאחור - הרעיות - אמהות והילדים, יחד עם תיאור מקביל יוצא דופן של נקודת מבטו של הלוחם בקרב שהשאיר את משפחתו מאחור. ספר שמדבר על מלחמה ספציפית אבל רלוונטי לכל מלחמה.
ספרה של אילה דקל הוא מסמך חצי היסטורי מרגש, כן וחשוף. דרך הסיפור של רחלי וגיא, דקל מצליחה לבטא את מה שלרבות כל כך מאיתנו אין מילים לתאר – את החוויה של להיות אשת מילואימניק ומשפחה מגוייסת במציאות המתמשכת והקשה של מלחמת חרבות ברזל. הספר שוזר יחד ציטוטים אמיתיים שנלקחו מנשים אמיתיות מתוך קהילת נשות המילואימניקים והקבע (דיסקליימר, אני מנהלת הקהילה) ומעניק להן מקום של כבוד וחשיפה שלא מובנת מאליה. אלה קולות שבדרך כלל נותרים בצל, מאחורי הקלעים של הסיפור הלאומי, ודקל מחזירה להם את מרכז הבמה. דרך הציטוטים והסיפורים, מתגלים הקשיים האינטימיים בזוגיות תחת עומס הריחוק, החרדה, והשגרה המתפוררת. יש שמתארות התרחקות כואבת, ניכור מצטבר, בדידות עמוקה – ויש שמתארות דווקא התקרבות מחודשת, הערכה חדשה של הקשר ותחושת שליחות משותפת. שני המצבים נכנסים ללב באותה מידה. דקל נוגעת גם בפצעים העדינים של הילדים – ברגרסיות, בגעגוע, בשאלות הקשות ובתחושת חוסר הוודאות של הדור הצעיר שצופה בהוריו נקרעים בין הבית לחזית והדאגה העצומה לאבא בתוך המציאות ההזויה של מדינת ישראל. זהו לא רק ספר – זה קול. קול של קהילה שלמה, של נשים חזקות שמחזיקות את הבית כשהלב שלהן במילואים. מומלץ מאוד לכל מי שרוצה להבין באמת מה קורה מעבר לכותרות, וגם – למי שזקוק להרגיש שהוא לא לבד.
וואו. לא מאמינה עדיין איך מישהי יכולה גם לכתוב אותי וגם את בן הזוג שלי בכזה דיוק נוגע והופך בטן את הרגשות והתחושות שאפילו לא הצלחתי לבטא בפני עצמי ובכלל בלי שאנחנו מכירות. גם כתוב מעולה, גם אמיתי וחזק גם מטרגר וכואב וחשוב, כל כך חשוב! תודה על 2 זויות המבט המרתקות והחשובות שקיבלו פה קול משמעותי.
ספר מצויין וחשוב ביותר. פתח צוהר להתמודדות של מילואימניקים, משפחותיהם ונשותיהם. מה שהדור הזה עבר,לא מתקרב לחוויותי כשאת מילואימניק. תודה על השיתוף.
אילה כמו תמיד כותבת ברגישות. לא הצלחתי להניח את הספר. בטוחה שכמו בספר כך גם במציאות- אילה היא לביאה. זו שתדע להיות איפה שצריך ולהגיד בדיוק את מה שצריכים לשמוע. תודה לך! מרגישה שדרך הקריאה של הספר והסיפור השגעון הזה בכמעט שנתיים האחרונות מקבל תוקף. מחכה לספר הבא.
ספר סוחף , מרגש ופותח צוהר לחיי משפחות המילואים לאורך כל השנה וחצי שחלפו תוך כאב אדיר על חיילים קרובים שנפלו , נפצעו קשה והליווי שלהם. החשש העצום של בני המשפחה על חייו של יקירהם . הספר כתוב מצויין ומחולק לפרקים ע"פ הדמויות , פעם הבעל ופעם האשה ואיך שהם רואים וחווים את התקופה . ההתמודדות לבד בניהול החיים של בת הזוג והילדים . לא הצלחתי לעצור , קראתי בלי הפסקה כמעט . בחלק מהקריאה הזלתי דמעות הבנתי קצת מה המשפחות עברו ועדיין עוברות גם אחרי חזרת יקירהם . ממליץ בחום לכל אחד אשר חי כאן בארץ הזאת ובעולם ורוצה לקבל הסתכלות רחבה יותר , כמו גם אמפטיה והערכה עצומה למשרתים ובנות זוגם. תודה לאילה דקל על כתיבתו המדוייקת והמרגשת .
הספר הזה של איילה כל כך חשוב להבנת הסיטואציה הנוכחית וכל מה שעוברות משפחות המילואימניקים. ברגישות ובתבונה, איילה מכניסה אותנו אל נבכי המחשבות, האתגרים וההתמודדויות של המשפחה. תודה!! ממליצה חובת קריאה לכל אחד ואחת!!
הספר הזה הוא הרבה מעבר לקריאה, הוא חוויה רגשית עמוקה. הוא מספר סיפור חשוב, כזה שראוי שיישמע – סיפורן של משפחות המילואים. דרך כתיבה רגישה, כנה ומדויקת, נפרש לפנינו המסע שהן עוברות הדאגה, ההמתנה, ההתמודדות עם השגרה שנשברת שוב ושוב, והחוסן שנבנה מתוכה. זהו קול שלרוב נשאר ברקע, אך בזכות הספר הזה מקבל את המקום הראוי לו בלב התודעה הישראלית.
שמעתי את הספר. קודם כל - כמה זה משמעותי שההגשה היא של שני מקריאים, גבר ואישה. מעבר לזה, ספר ככ משמעותי. זה אמנם סיפור מקביל לשלי, אבל ככ נוגע ומדייק תחושות
ספר מרתק שלא רציתי להניח מהידיים יכולת מופלאה של אילה לספר את שני הסיפורים, של גיא ושל רחלי. לא להאמיו שזו המציאות של כל כך הרבה משפחות. תודה על הצוהר לעולמכם תוך כדי שהמלחמה עוד כאן, תודה על הרגישות הרבה בכל מילה שלך, ועל כתיבה סוחפת ומרגשת.
תודה אילה שהקשבת לבטן (ולמאירה) וכתבת. אחד הספרים החשובים, הרכים, הכואבים והמרטטים שקראתי.
'עד שתחזור אליי' נותן מילים לעכשיו. אילה מתארת במילים עדינות ורגישות את המציאות העכשווית. נותנת מילים לכל כך הרבה התמודדויות שרואים יותר ופחות שממלאות את היום יום הכל כך לא פשוט במלחמה. הסיפור השזור בין הבית לבין החזית, הניתוק והחיבור המדומה, מתגלים דרך הספר של אילה כמדגישים שוב ושוב את החיפוש אחר החיבור העמוק, אחרי הדרך להחזיק בין ובתוך השברים, להחזיק חברה, להחזיק בית, להחזיק משפחה אהבה ולהחזיק מקום אנושי רחום שבו הלב מהדהד. שם הספר 'עד שתחזור אליי' מהדהד את השאלה המנקרת בכל התקופה האחרונה לגבי האפשרות של חיים לצד המלחמה, ולגבי השזירה של אלה יחד לחיפוש מתוך הבנה שאנחנו לא מי שהיינו עוד. הכתיבה הקולחת של אילה, לוקחת את הקוראים איתה לרגעים הקטנים, רגעי שבר ואכזבה, רגעי ניסיון ושמחה, אך גם שם אילה כמו אמא רחומה מחזיקה את ידי הקוראים ומשמרת את התקווה.
מדהים! מדהימה!!! תודה לך אילה שבתקופה כזאת מחזיקה את כולנו עם מבט לאופק
תקראו! ספר חובה לכל מי שחי בארץ בתקופה הזו - שיש סביבו משפחות מילואימניקים. אילה נותנת הצצה אמיתית לתוך מה שהם חווים, אני לא חושבת שאפשר להבין בצורה מלאה אבל ללא ספק הספר של אילה פותח צוהר הכרחי.
זהו הרומן השלישי של אילה דקל, קדמו לו ״הביתה הלוך חזור״ ו״רסיסי חיים״ שאת שניהם אהבתי מאד. הספר הזה מתאפיין בכתיבה הקולחת של דקל, ביכולת שרטוט הדמויות שמוצאות ישר מקום בתוך לב הקורא ובשימוש בשני גיבורים ובשתי נקודות מבט שיוצרות קצב ועומק לסיפור כולו. זאת לצד העריכה המצויינת של אורנה לנדאו שהיא גם המו״לית של הוצאת התחנה. גיא הוא לוחם מילואים אשר עולה על מדים בשבעה באוקטובר ומתחיל סבב אחר סבב של לחימה בעזה. רחלי היא ״אשת המילואימניק״ אשר מנסה להחזיק את הבית, את שני הבנים שלהם ואת עצמה כשגיא נמצא בסכנת חיים תמידית. כשגיא חוזר לאפטרים או נמצא בבית בין סבבים המצב לא יותר פשוט ואף לפעמים מורכב יותר. הספר מרתק, קשה להוריד אותו מהיד כי יש בו שילוב מצויין של דרמה ומתח. הרגשתי שאני חייבת ללוות את יונתן ולדעת שהוא בריא ושלם ובו זמנית גם רוצה להתעצבן עליו ולחבק את רחלי. אולם מעבר לעובדה שמדובר בסיפור טוב וזורם, הספר הזה הוא רלוונטי וחשוב. הוא הכי אקטואלי שיש כי הוא מתאר אותנו, את מי שיש לה אדם קרוב שבשנה ושבעה חודשים האחרונים מנסה לחיות בשני עולמות תוך הקרבה אדירה והתמודדות נפשית קשה. זהו ספר הפרוזה הראשון שאני קוראת שנוגע ישירות ובאופן כנה ואמיץ במשפחות המילואים במציאות ההזויה שלנו ב-19 החודשים האחרונים. דקל נותנת במה, קול ולגיטימציה להתמודדות של בנות הזוג אך לא בוחרת צד. ההחלטה שלה להביא את שתי נקודות המבט יוצרת תמונה מורכבת אך מאוזנת מכיוון שכל אחד מבני הזוג מציג לקורא את עולמו בצורה ישירה וכנה. ניתן לדמות את הספר לקובץ מונולוגים אשר נותנים לצופה (כן, יש כאן בהחלט רמיזה שכדאי לתרגם את הספר להצגה) את האפשרות להקשיב ולהרגיש שני פרוטגוניסטים שהם אנחנו, האחים, השכנים, הדודים והחברים שלנו. מאז שסיימתי לקרוא את הספר לפני יומיים אני מספרת עליו בלי סוף, בעיקר כשיוצא עכשיו גל חדש של צווי 8 ואותם אנשים כמו גיא עולים שוב על מדים, בפעם המי יודע כמה. זהו ספר שהצבא צריך לחלק לכל משפחות המילואים, ספר שהוא מראה צלולה המשקפת אינספור בתים וזוגות בישראל של היום. לכו תקראו אותו. אני אומרת מראש שתרצו ישר להעביר הלאה ולקנות כמה עותקים כמתנה לחברות או חברים. התחנה - בית הוצאה לאור
אילה מביאה באומץ את הקולות הפחות מושמעים של משפחות המילואים ומציגה ברגישות רבה את המורכבות באופן שמאפשר להתחבר לדמויות ולעולמות הנפרדים-נפגשים שלהם. ספר חשוב בעיניי. תודה עליו
ספר שמסיימים בבכי, שקוראים בכאב, באימה ובהערצה גדולה. בסוף בסוף זה ספר אופטימי, ספר שמלמד אותנו כמה אנשים גדולים מסתובבים בינינו, גיבורים וגיבורות עם מדים ובלעדיהם. תודה ❤️
אמיתי עד כאב, נוגע בעצבים חשופים, כתוב ברגישות רבה ומתאר את מציאות חיינו, המורכבת כל כך, בעידן מלחמת חרבות ברזל.
מרגש מעניק תחושת שייכות לחוויה הלא שגרתית של אשת מילואימניק, אמא ששואבת כוחות לא ברור מעין כדי לשמש עמוד תווך לילדיה אחד הטובים שקראתי!
ספר ישיר, מפלח לב ואותנטי. נוגע בנימים הדקים של מצב הנפש הישראלית בימים אלו. אמיץ ועדין
זה סיפור נורא. כואב והזוי. אבל אמיתי. יותר אמיתי מזה אין. ואני יודעת כי למרות ששום דבר ממה שכתוב כאן לא קרה לי, הכל קרה לי. בדיוק בדיוק ככה. אי אפשר יותר. אי אפשר.
ספר חשוב מאוד שמתאר את המורכבות החברה הישראלית בעיתות שלום ובעיקר בעיתות מלחמה. קשת הרגשות שמלווה חיים של משפחות רבות כול כך ובעצם את כולנו : פחד, כעס, יאוש, עצב, תסכול עם גאווה, התרגשות, הזדהות ושמחה. עד מתי כך?
ספר חובה בכל בית בו משרת מילואימניק, כתוב ברגישות ועוצמה, זה לא סתם עוד סיפור מלחמה, זו המציאות ממלחמת חרבות ברזל עם דמויות אמיתיות.
ספר חשוב ואותנטי שמאפשר הצצה מדוייקת ומרגשת לעולם של משרתי המילואים ומשפחותיהם על רקע מלחמת 7 באוקטובר. סוחף כך שאפשר לגמוע תוך כמה ימים, וכתוב קולח, ברגישות ומתובל בהומור במקומות הנכונים. כל הכבוד.
אני חושבת שהספר הזה נותן קול חשוב ואמיץ למציאות הקשה שבה אנחנו חיים. התרגשתי, בכיתי ולעיתים אפילו צחקתי. איילה מצליחה להעביר בחדות ורגישות את הסיפור שלנו כחברה מאז ה07.10 . ממליצה מאד!
וואו. כתוב מעולה! לא הצלחתי להניח אותו כבר מחכה בקוצר רוח לספר הבא שלך.
ספר נפלא מרגש עד דמעות. .אני לא חוויתי מילואים מפני שאנחנו בני שיבעים אבל הכתיבה של אילה ממש הכניסה אותי חזק לתוך עורה של הגיבורה כן הגיבורה.עדנה זיו אב
סיפור מרגש ביותר. מאוד עדכני ורלוונטי. דרך אחרת להרגיש את המצב של המלחמה והמצב בארץ. מומלץ!
ספר חשוב קריא וקולח. ריתקה אותי בעיקר הפרספקטיבה של גיא. הצצה לעולם שלא באמת מבינים אותו אם לא נמצאים שם. כמנהלת בארגון גרם לי לחשוב על עובדים ששהו הרבה זמן במילואים וגם על בנות זוגם. חייבים לגלות אמפתיה וחמלה.
תוך כדי קריאה חוויתי את החוויות הכל כך משותפות להרבה אנשים, ואישיות עבורי. מודה שקראתי את הספר בנשימה עצורה. לא התחברתי לדמויות ולחוויות ככה בקריאה מאז "אם יש גן עדן" שהחזיר אותי לאי-אז אי-שם. הפעם הרבה יותר קרוב ובתוך האירוע. זווית שונה, מיוחדת ואישית שמועברת לקורא בשלמותה. מומלץ מאוד!
אני שופט ספרים רק אינטואיטיבית, זו פעם ראשונה שאני וכנראה לא רק אני, קורא רומן על מציאות אינטימית, עכשווית כואבת ונוגעת בלי הנחות בעצבים חשופים. אילה את אמיצה!
רחלי
"פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו היתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה." — תום.1
"אני מגיע," הקול שלו נשמע צרוד ועייף מהצד השני של הקו. בדיוק שלושה שבועות אחרי שלבש מדים ונעלם הוא מגיע לשתים־עשרה שעות בלבד, ולשנינו ברור שלביקור הקצר הזה יש משמעות אחת: האימונים נגמרו. הכניסה הקרקעית לעזה עומדת להתחיל.
הכול קרה בבת אחת. גם בשבת ההיא התעוררתי לאט. פקחתי עין ועוד אחת, הדלקתי את הטלפון, וההתראות האדומות קפצו בזו אחר זו.
הילדים עוד ישנו, ואני לא מיהרתי להעיר אותם. מלחמה. התקשרתי לגיא, שיצא כהרגלו לרוץ בחמש בבוקר, ושמעתי את הצלצול לידי. הוא לא אוהב לרוץ עם טלפון. כשהוא רץ הוא רוצה להיות חופשי. אני ההפך. אני רוצה אותו זמין תמיד.
אפילו לא הספקתי להשלים את המחשבה הזאת ופתאום — אזעקה. הערתי מהר את ליאור ורצנו אל הממ"ד, אל החדר של עידן. "שבו קרוב לקיר," הסברתי להם, ושלושתנו נדחקנו בקצה המיטה של עידן. אין לנו דלת לממ"ד. לפני כמה שנים כשעשינו שיפוץ הקבלן שכנע אותנו שאין צורך בדלת הזאת, כי מתי בכלל תהיה כאן אזעקה? לסיום הוא הוסיף שגם אם ייפול טיל על הבניין אנחנו מוגנים בקומת הקרקע, והבית שלנו לא נמצא בזווית שייפגע. אני נכנעתי אז לביטחון שלו ושל גיא — "יש סיכוי גדול יותר שמישהו ידפוק את היד כשיסגור על עצמו את הדלת הכבדה הזאת מאשר שטיל ינחת כאן בבית." ועכשיו יש אזעקות ואין לי דלת ממ"ד וגם את חלון הממ"ד אי אפשר לסגור, כי שוב, מה הסיכויים לטיל לעומת הוודאות — או הכמעט ודאות — שמישהו יסגור את החלון על האצבע? כל הסיכויים בעדנו, אבל אני רועדת ללא שליטה.
"אז אין בית ספר מחר?" עידן בדק בפנים כמעט שמחות. הוא בכיתה ז', בצעדים הראשונים של החטיבה, ומחפש כל הזדמנות לפספס לימודים. ליאור לעומתו נצמד אליי בלי מילים. בגיל תשע עדיין מותר להיצמד לאמא.
"חמודים, התחילה מלחמה בדרום, אז כנראה ירו גם לאזור שלנו כמה טילים, אבל המלחמה רחוקה מאיתנו. היא לא מגיעה לכאן, בבית ובממ"ד אנחנו בטוחים," הסברתי בלי ממש להאמין במה שאני אומרת. "בבית אנחנו בטוחים," חזרתי שוב.
אחרי שעה ארוכה גיא חזר הביתה מזיע, בפנים דאוגות. "קיצרתי את הריצה," הוא הסביר וניגש אל הטלפון. "בטוח מגייסים אותנו."
הנהנתי. עוד לא הבנתי אז כמה הרגע הזה דרמטי, עוד לא ידעתי איך הוא עתיד לשנות לנו את החיים, איך בבת אחת הוא יהפוך מאבא, בן זוג ומהנדס למפקד, וכמה אני אתגעגע לזה שהוא לא זמין כי יצא לרוץ.
יש רגעים בחיים שהם כמו קו המשווה: עד רגע מסוים היה משהו אחד ומשם משהו אחר לגמרי. רגעים כמו חתונה, כמו לידה. או מילואים. מסתבר שככה זה גם עם מילואים.
שתים־עשרה שעות. 720 דקות, וכל דקה נספרת. 43,200 שניות, וכל שנייה היא נצח. להכין את הנפש לניתוק הכפוי. להתכונן.
עידן וליאור עוצרים אותו עוד מחוץ לדלת. כשהבינו שהוא בדרך הביתה הם חיכו בכניסה והקשיבו לכל רחש. היד שלו מניחה את התיק על הרצפה ונשלחת כדי לחבק אותם בחזרה. הוא מתכופף אליהם. "כבר נגמרה המלחמה?" ליאור שואל בתמימות. "עדיין לא," גיא עונה. "אבל הלילה אני ישן איתכם בבית." "יש!" ליאור ועידן קוראים פה אחד וחוזרים לראות את הסדרה שלהם במחשב. משהו על טרולים שצריכים להציל את העולם ממפלצות. עדיף ככה, אני חושבת, שיאמינו שתמיד אפשר להציל. בסדרות האלה המפלצות תמיד מפסידות.
גיא ניגש אליי, הגוף שלו מדיף ריח חריף של מילואים, תמהיל של זיעה, קפה וסיגריות. "אני אכין לך משהו לאכול?" אני מציעה, אבל הוא מנענע בראשו.
"אין לי הרבה זמן," הוא מסביר לי. "אני צריך עורך דין."
"עורך דין?" אני מרימה גבה.
"לכתוב צוואה," הוא לוחש כדי שהילדים לא ישמעו. אני משתתקת.
שלושה טלפונים וגיא מסתגר בחדר, לוקח עט ומחברת פשוטה ומתחיל לכתוב. אני ממשיכה כרגיל — מכינה אוכל לילדים, נוזפת בהם שיתנתקו מהמסך, מוציאה כלים מהמדיח, מכניסה חדשים. אני מנסה ככל יכולתי לנתק את עצמי ממה שקורה בתוך החדר, ממה שהוא כותב, ממה שהוא חושב.
"כבר חוזר," אני שומעת את גיא אומר כשהוא יוצא. דרך חלון המטבח אני רואה אותו ניגש לרכב שמחכה בצידו האחר של הכביש. שני אנשים יוצאים ממנה. הם מחליפים תעודות זהות, מצלמים כמה מסמכים. נראה שכולם מבינים שהוא קצר בזמן ומגיעים אליו.
"אני שולח עותק גם אלייך לווטסאפ," גיא אומר כאילו הרגע שלח לי רשימת קניות רגילה. "את המקורי אני שם במגירה של הגרביים שלי."
אני לא מבינה איך הוא אומר את המילים האלה בקור כזה. יכול להיות שאנחנו באמת מדברים עכשיו על המוות שלו? שהוא יצא בעוד כמה שעות מהבית במחשבה שאולי אני אישאר אלמנה? אני מסתכלת עליו ומנסה לגלות שמץ מהסערה שבטח מתחוללת בתוכו, אבל מבחוץ שום שריר לא זז.
הוא רק אומר, "אמא שלי בדרך," ומוסיף, "כתבתי כמה הודעות שאני בבית."
בתוך חצי שעה הבית שלנו מתמלא באורחים שרוצים לראות אותו לפני שייכנס לשם. ההורים שלו, ההורים שלי, אחים, חברים. הכול רועש מדי ואיכשהו, שנינו מוצאים את עצמנו בשירותים הקטנים שבחדר שלנו, מסתגרים שם, מצטופפים בין האסלה למקלחת, מתחבאים מההמון.
"מחרפן אותי שכולם פה, אני מרגיש שזה כמו הסעודה האחרונה," גיא אומר ומצמיד אותי אליו, "אם אני אמות, תבטיחי לי שאת מתחתנת מחדש."
"שום סיכוי," אני עונה והודפת את המחשבות שהתעוררו בתוכי, מחשבות שבהן מישהו אחר נוגע בי במקומו. "פשוט תחזור משם חי וזהו, זו המשימה שלך."
"נו, למה את עקשנית, הילדים צריכים לחיות בבית שמח," הוא מפטיר, והגוף שלו מתרחק קצת.
"מבטיחה לך שהם יגדלו בבית שמח," השפתיים שלי לוחשות ומתקרבות מחדש, "ואתה גם תהיה כאן כדי לראות את זה. אתה תחזור."
כמה שעות אחר כך הוא כבר עומד בדלת. הילדים מחבקים אותו ומרעיפים עליו נשיקות ומילים מתוקות, אבל אני לא מצליחה להתקרב, הרגליים שלי כמו נטועות ברצפה. אף אחד לא הסביר לי מה אמורים לעשות ברגע כזה. איך אמורים להיפרד כשלא יודעים מה יקרה מחר? הגוף שלי מתנגד לפרידה, המחשבות שלי משתוללות. תסריטי אימה יוצאים מהראש שלי ונכנסים אליו בחזרה. אני רק רוצה לצעוק עליו, "אל תשאיר אותי כאן לבד! מלחמות זה לא בשבילנו, לא בשבילי ולא בשבילך, אנחנו סתם אנשים רגילים, אל תלך!"
אבל בסוף יוצאות לי מהפה מילים רפויות של האישה שאני אמורה להיות. "אני אוהבת אותך וגאה בך, תשמור על עצמך."
"אני אשתדל," הוא עונה בלי להבטיח ומפנה אליי את הגב.
הערות
1 תום שחר זהרי, מתוך הקבוצה של נשות המילואימניקים והקבע.
הציטוטים המופיעים בראשית הפרקים של רחלי הם ציטוטים של נשות מילואימניקים מתקופת המלחמה. רובם לקוחים מתוך קבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע", שהפכה למקום מפלט ובית בין כותלי הפייסבוק. קבוצה זו היא קבוצה פרטית וסגורה, והציטוטים שנלקחו ממנה קיבלו אישור מהכותבות ומהמנהלות ומופיעים בשם ״אנונימית״ או בשמן האמיתי של הכותבות, לפי בחירתן. חלק מהציטוטים לקוחים מפוסטים של חברות קבוצת "המתמרנות". כל הכותבות מקבוצה זו מופיעות בשמן האמיתי.
גיא
"מה קורה, הרצפלד?" ריח הסיגריות עוטף אותי כבר בכניסה אל הרכב. אני זורק את התיק מאחור ומתיישב ליד שמעון.
"הייתי מעדיף לא לצאת הביתה בכלל עד שנסיים עם זה," נאנחתי. "אבל אז היית חושב שאין לי לב."
"אני לא חושב שאין לך לב," אומר שמעון ושולח אליי חיוך. "אני יודע את זה כבר מזמן."
ביום הראשון של הטירונות נכנסתי לאוהל של הפלס"ר, העיניים שלי סרקו את כל המיטות שבפנים, מתלבטות איפה כדאי להניח את התיק. מתחת לאחת המיטות בצבץ תיק של גיטרה. מיד החלטתי להניח את התיק שלי על המיטה הצמודה. מי שמביא גיטרה אל הטירונות חייב להיות בחור טוב, כזה ששווה להיות לצידו, חשבתי. דקה אחר כך נכנס לאוהל חייל רזה וגבוה עם משקפיים עגולים והושיט לי יד ללחיצה. יוחאי, הוא אמר, ומאותו רגע היינו בלתי נפרדים. תיזזנו יחד בריצה ובזחילה, שרנו עם הגיטרה בפינת העישון בשעת ת"ש וצייתנו לחוקים חסרי משמעות. בלילה, גם כשכיבו את האורות דיברנו זה עם זה בשקט, מתחת לשמיכות. אפילו כשעלינו לעמדות בכפר דרום והחלפנו את האוהל בפילבוקס, נשארנו צמודים. ארבע שעות שמירה, ארבע שעות מנוחה. עד ההיתקלות הראשונה שבה פגשנו מחבלים פנים אל פנים.
שמעון הוא שחיכה לי בקצה בית העלמין בסוף הלוויה של יוחאי. הוא גם היה היחיד שהצליח לסחוב אותי בחזרה אל העמדה. הוא עבר לישון במיטה לידי, ומאז לא פספס שום אזכרה, יום זיכרון או יום הולדת. יש רגעים שמדביקים אנשים זה אל זה באופן שאי אפשר להסביר ואי אפשר להפריד. כל הצוות שלנו כבר השתחרר, רובם לא כשירים למאמץ הפיזי הזה בגילנו המופלג. רק שנינו נשארנו, קצין אג"ם ונגביסט, אחרוני הדינוזאורים של הגדס"ר.2
אני יורד מהרכב, והמציאות מתחילה להתגלגל במהירות כמו סרט נע. השלמות ציוד. פקודות. הסמכות. אני מתרוצץ בין הפלוגות, מנסה להביא את הגדוד לרמת המוכנות הגבוהה ביותר לקראת היציאה. ולמרות כל המאמץ, יש בי צד שעדיין לא בטוח שבאמת ניכנס. בצוק איתן עמדנו על הגדר כמעט חודש. היינו מוכנים. בכל פעם הרגשתי מחדש את הלחץ שמתגבר בחזה רגע לפני, אבל בכל פעם חדלו אותנו בשנייה האחרונה, ובסוף נשארנו חודש שלם בשטחי הכינוס, צמודים אל הגבול וחוטפים פצמ"רים כמו ברווזים במטווח. למדתי אז שהיחידים שאפשר לסמוך עליהם הם קציני הלוגיסטיקה. הם תמיד יודעים את האמת. רק אם הם משנעים טנקים ואכזריות, סימן שהגדוד באמת מתחיל להתקדם.
"הרצפלד, התיק שלך מוכן?" גוטליב הסמג"ד עוצר אותי פחות משעה לפני שכל הגדוד צריך להיות מועמס על האוטובוסים, "דאגת לעצמך בתוך כל זה או שבסוף אחרי כל התיזוזים אתה תהיה המניאק שמעכב אותנו?"
אני חוזר אל החדר, פורס את כל הציוד על המיטה כדי לבחור מה נכנס אל התיק ומה לא. אני צריך להיות נייד, לעבור ממקום למקום, והגב שלי כבר לא צעיר מספיק כדי לסחוב הרבה כל כך. אני משאיר בחוץ את השק"ש והמזרן המגולגל, אפשר לישון גם בלעדיהם, ומוותר בצער על החולצה התרמית ועל הפליז בתקווה שנצא משם לפני שיגיע החורף. אני זורק פנימה שישה זוגות תחתונים וגרביים, כדי להרגיש בכל זאת בן אדם, עוד שלושה בקבוקי מים, כמה חטיפי אנרגיה שלא תופסים הרבה מקום וארבע סוללות ניידות, על כל צרה שלא תבוא. מהרגע שכף רגלנו תדרוך על אדמת עזה אני אמור להפוך לתחנת ממסר גדודית. בכל זמן נתון צריך להיות עליי מכשיר קשר קטן, טלפון צה"לי אדום, טלפון לווייני למקרה שלא תהיה קליטה וגם נוקיה פשוט למצב שבו חלילה כל שאר המכשירים לא יפעלו. העיקר שהקשר עם מי שבחוץ לא יתנתק בשום מצב.
אני מעמיס את התיק על הגב ויוצא לכיוון האוטובוס. על הפסנתר מחוץ לחדר האוכל מנגנים שני סדירים. החיילים של היום מפונקים, אני חושב, לנו לא היה פסנתר במרכז הבסיס כשהיינו צעירים. אצלנו היתה רק גיטרה, וגם אותה היה צריך לסחוב ממקום למקום. אבל עכשיו גם המפונקים האלה בדרך לעזה.
הצלילים העדינים נישאים באוויר, כאילו מנסים לרכך את הפחד שמתעורר. "אימג'ן אול זה פיפל ליווינג לייף אין פיס," המילים של ג'ון לנון מתערבבות ברעש היציאה לקרב ומתחככות בציוד הצבאי שמתנדנד על הגב בכל צעד נוסף. אני עדיין יכול לשמוע קול חלוש של לחישת הפסנתר כשאני נכנס פנימה אל האוטובוס. שם, הצליל נעלם.
נסיעה קצרה באוטובוסים מביאה אותנו לשיירת האכזריות שמחכות לנו. האוויר בתוך האכזרית דחוס. שנים־עשר איש מקופלים בפנים, והמחשבות נודדות בין כולם. החושך עוטף את האכזרית כמו שמיכה, לא מאפשר לראות מילימטר קדימה. האכזרית מתקדמת באיטיות מכאיבה. שמעון נמרח עליי מצד אחד וגוטליב מהצד השני. גוטליב נרדם באורח פלא, לאיש הזה יש כישרון להירדם גם כשארבעים סוסים מרעישים לידו. שמעון לעומת זאת נראה כאילו עוד מעט יקיא על המדים את כל ארוחת הצהריים. כולנו דחפנו בארוחה הזאת הרבה יותר ממה שאפשר לאכול לפני שעוברים לתזונה שמבוססת על מנות קרב. כל האוכל עדיין מסתובב לי בבטן כשמכריזים בקשר החטיבתי ששעת השין שוב נדחתה, והאכזרית פורקת אותנו בבתרונות בארי.
פיצוצים מרעידים את השמיים. תותחים שלנו ומרגמות שלהם ששורקים בין שני צידי הגבול הפרוץ.
סירנה של אמבולנס נשמעת מאחור, ולידנו חונה אכזרית נוספת. "קחו אותו לסורוקה," החובשים מחלקים פקודות תוך כדי שהם מוציאים פצוע מהאכזרית ומעבירים אותו אל האמבולנס. לוקח בערך עשר שניות עד שהאמבולנס ממשיך בדהרה אל בית החולים ומשאיר שובל אבק מאחוריו, אבל גם בעשר שניות אפשר לראות מה מחכה לנו מהצד השני של הגדר.
אדישות מוכרת מתחילה להזדחל אל הלב שלי. כמו הסכמה אילמת עם הגורל שבתוך הכאוס הזה, בין פצמ"רים לרעש שנשמע מסוללת התותחים, אין ברירה אלא לוותר מראש ולתת ליקום לעשות את שלו. הרי אין מה לעשות כדי להתגונן כרגע, אין אזעקות או מיגונית. מה שיבוא — יבוא.
אני לא זוכר מתי בדיוק המנגנון הזה נבט בתוכי, אבל בהחלט זוכר איך הייתי צריך להסביר אותו לרחלי. שנים התנהלתי ככה. עולה על מדים, הופך לחייל ומתנתק. ההורים שלי כבר היו רגילים ולא ציפו לשום שיחת עדכון. אחרי שירות סוער של חמש שנים פלוס טיול של שנה במזרח, הרגלתי אותם להתמודד עם חוסר הוודאות. אבל רחלי לא הצליחה להשלים עם השינוי שקורה לי כשאני עולה על מדים.
בצוק איתן היא נשארה בבית לבד עם שני קטנטנים. עידן היה בקושי בן שלוש וליאור רק נולד — ואני, נעלמתי למילואים. היא שלחה אליי הודעות שבורות, מלאות בכי וגעגוע. כל הודעה היתה עמוסה במידע על מה קורה בבית, בתחינות שאחזור כבר ובחרדות. למה אתה לא מדבר איתי? היא שאלה שוב ושוב בהודעות שהלכו והצטברו. אבל כל הודעה כזו רק הדביקה את השפתיים שלי זו לזו והרחיקה את האצבעות מהמקשים.
אחרי צוק איתן ישבנו לשיחה. אמא שלה שמרה על הילדים ואנחנו יצאנו לבד לבית קפה. הסברתי לה שיש לי בתוך הגוף מנגנון, כזה שמנתק אותי מכל רגש כשאני עולה על מדים. המנגנון הזה שם עוד מהסדיר. כשאני מתכונן לקרב אני כמו לוחץ על כפתור בתוכי ומתנתק. ואז, אני לא בן של, לא אח של, לא בן זוג או אבא. אני רק חייל. כי אם לא, אם אזכור את כל אלה, איך אצליח לעשות את מה שאני באמת צריך? איך אוכל לעטות את המדים ולהתהלך בין פגזי המרגמות?
הגוף שלי יודע מה לעשות. ברגעים כאלה קריטיים אני ננעל ומתנתק מהרגשות. הלב דומם, ורק המוח עובד. זה מה שהופך אותי לקצין טוב. זה מה שמאפשר לי להילחם. כשאני במילואים אני לא בן הזוג הנחמד והרגיש שהיא מכירה. אני מישהו אחר. ורחלי הבינה, ניגבה את הדמעות בשקט ויותר לא התלוננה שאני לא מתקשר.
רחלי לא כתבה כלום מאתמול. אולי היא התרגלה מהר מדי לעובדה שאני לא בבית. זה לא שאני רוצה אותה תלותית ונזקקת כמו לפני עשור, אבל עדיין, היה נחמד אם היא היתה כותבת קצת יותר.
בובי, זה המספר של יואל, הוא יהיה איש הקשר שלך כשאני אהיה מנותק, אני שולף את הטלפון וכותב הודעה זריזה.
אני עוד מסרבת להאמין שזה קורה, היא כותבת בחזרה.
היא לא שכחה, היא פשוט מפחדת. והפחד שלה עובר דרך המסך ונכנס לתוכי גם.
אנחנו מיומנים וחזקים, אל תדאגי, אני מרגיע אותה ואולי גם את עצמי. אוהב אותך מאוד, תמסרי לילדים חיבוק, אני כותב ולא מחכה לתשובה. אני מנתק את הטלפון ודוחף אותה ואותם הרחק לקצה התודעה.
הערות
2 גדוד סיור.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
