המחנה השביעי שלי

משפחתי
חנה ציטרון

אבי, נח (נתן) זֵ'לֵכוֹבֶר, נולד ב-8 באוקטובר 1904 בוורשה שבפולין לפֵסה (לבית פרֶכנֶר) ולפייוול זֵ'לֵכוֹבֶר. אביו של אבי היה תעשיין, והוא עצמו היה טכנאי שיניים. לאבי היו 11 אחים ואחיות, ורובם נרצחו בשואה.¹

בשנות העשרים נישא אבי לאשתו הראשונה, בַּלבּינה לבית נוּרפלוּס, ונולדה להם בת ושמה סטלה. הם גרו ברחוב זֵ'לַזנה 2 בוורשה, ושם גם הייתה מעבדת השיניים של אבי. בימי הגטו התגורר אבי עם אשתו ובִתו ברחוב גֶנשה 31א. לאחר שאיבד את שתיהן באקציות ובגירוש הגדול בקיץ 1942 התגורר אבי מקצת הזמן עם אחיו (לצערי אבי לא ציין את שמו), ושניהם חווּ מקרוב את הלחימה בנאצים בעת מרד גטו ורשה. עוד קודם נטלו השניים חלק בפעולות חבלה שבוצעו במסגרת פעילות קומנדו הפינוי, כפי שהוא מתאר בזיכרונותיו.

עם חיסול גטו ורשה הועבר אבי למחנות ריכוז והשמדה שונים ולמחנות לוויין שבהם נוצל בעבודת כפייה — במחנות אחדים נכלא אבי יותר מפעם אחת — עד להצלתו ולשחרורו המופלאים ממחנה הריכוז בוכנוולד.²

בתום המלחמה ולאחר שובו לפולין החליט אבי לתעד, בתיאור מפורט, מצמרר ושזור בחוש הומור ובאירוניה שהיו אופייניים לו, את הזוועות שחווה בגטו ורשה ובמחנות העבודה, הריכוז וההשמדה השונים.

לאחר המלחמה עבד אבי בכל מיני עבודות מזדמנות. בפולין זרועת ההרס לא היו אפשרויות רבות להתפרנס. כשניסה לעבור את הגבול לגרמניה נתפס ונאסר. בבית הסוהר הכיר אבי את יאן קוּרצָ'בּ (Kurczab) והתיידד עימו. קוּרצָ'בּ הדפיס את רשימותיו של אבי. כשאבי השתחרר מבית הסוהר הפנה אותו קוּרצָ'בּ לקרובת משפחתו רוזה וַנדֶרֶר, שהתגוררה אז בביתו בעיר זַבּזֶ'ה (Zabrze). באותם הימים התגוררה שם גם אִמי פאולינה (פולה), בת דודתה של רוזה (לימים עם עלייתה ארצה עִברתה רוזה את שמה לרינה מאיר), ושם נפגשו הורי לראשונה.

אִמי, פאולינה, נולדה בקרקוב ב-3 בפברואר 1913, בת זקונים לאנה לבית אברהמוביץ' ולאהרן ויינרֶבּ (בן ארבעים במותו). היו לה שני אחים: מאוריצי (מָצֶ'ק) ואיזידור. לימים שינה מָצֶ'ק, עורך דין במקצועו, את שמו ושם משפחתו למיֵצ'יסלב ווֹינר. איזידור, שהיה אדריכל ותכנן בניינים רבים בקרקוב, נספה במלחמה.³

לפני המלחמה נישאה אִמי להֵנֶק פַּנצֶר. לאחר פרוץ המלחמה הם נכלאו בגטו קרקוב עד 1943, אז הופרדה מבעלה וגורשה עם אימהּ ובת דודתה רוזה למחנה הריכוז פּלָשוּב (Płaszόw). באוקטובר 1944 נלקחו לאושוויץ־בירקנאו. במחנה נספתה סבתי, ואִמי הייתה כלואה בו עד ינואר 1945. רוזה וַנדֶרֶר ואִמי הועברו למחנה הריכוז לנשים רוונסבריק,⁴ ושם נפרדו דרכיהן. אִמי נלקחה למחנה נוֹישטָט־גלֵוֶוה⁵ ועבדה במפעלי סריגה ותפירה, ושם שוחררה על־ידי האמריקאים.

לאחר צאתה לחירות ולאחר גירושיה מבעלה הראשון עברה אִמי להתגורר עם בת דודתה רוזה אצל משפחת קוּרצָ'בּ והועסקה שם בתור מטפלת לבִתם.

אִמי ואבי התאהבו, והם נישאו ב-16 באוגוסט 1946. הם גמרו אומר לעלות לפלשתינה (א"י) ולכן נסעו לגרמניה, שם היה סיכוי רב שאבי ימצא עבודה במקצועו — טכנאי שיניים — ויעלה בידו לחסוך די כסף כדי לעלות ארצה. הורי הגיעו לעיירה באד רייכנהל (Bad Reichenhall), שכרו דירה ואבי החל לעסוק במקצועו, ושם נולדתי.

במרס 1949 עלינו ארצה. לאחר ששהו במחנות עולים שונים השתקעו הורי בטבריה (הנוף האביבי המרהיב של הכנרת וההרים סביב לה הזכיר להם את הנוף האירופאי).

רשימותיו של אבי נשארו אצל יאן קוּרצָ'בּ בפולין.

עם עלייתם ארצה חלה אבי במחלת טיפוּס הבטן, ואִמי טיפלה בו במסירות בבית החולים במשך כחצי שנה ובזכותה ניצלו חייו. הם חיו בטבריה עד פרישתו של אבי לגמלאות.

ב-1969 נישאתי לסטפן ציטרון (רינה מאיר, בת דודתה של אִמי, ערכה בינינו היכרות). ב-1971 עברו הורי לגור ברמת אביב כדי להיות קרובים אלינו ואל נכדיהם. אבי נפטר ב-1994 ממחלת אלצהיימר והוא בן שמונים ותשע, ואִמי נפטרה בשנת 2001 מסרטן והיא בת שמונים ושמונה.

* * *

מיום שאני זוכרת את עצמי שמעתי על הזיכרונות שכתב אבי בפולין והשאיר אצל חברו דאז, יאן קוּרצָ'בּ. יאן מסר את הרשימות לאחד הארכיונים, וכל המאמצים שעשה אבי לקבלן חזרה לידיו (באותן השנים לא היו יחסים דיפלומטיים עם פולין) ואף פניותיו לראש הממשלה דוד בן־גוריון וליד ושם בירושלים לא נשאו פרי. שנים רבות הדבר גרם לאבי לסבל נפשי רב משום שרצה להפקיד את התיעוד ביד ושם.

בשנת 2007 פרשתי לגמלאות והתחלתי במשימה של בניית עץ שורשים משפחתי מצד אִמי (זיכרונה המעולה של רינה מאיר ז"ל עזר לי רבות) ומצד אבי. בחיפושי באינטרנט הקלדתי את שם אבי ולתדהמתי ולשמחתי גיליתי אִזכור של שמו וציטוט מזיכרונותיו במאגר המידע על גטו ורשה מייסודו של המרכז הפולני לחקר השואה (Centrum Badań nad Zagładą Żydów).⁶ בהמשך מצאתי ציטוטים מזיכרונותיו בעבודות ובכתבות של אחרים. איני יכולה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בי באותו הרגע, רגע שהיה משמח ודרמטי ביותר בעבורי אך גם עצוב שכן אבי כבר לא היה בחיים. לצערי אבי לא זכה לראות את התיעוד שלו יוצא לאור ונקרא על־ידי הדורות הבאים.

פניתי בכתב אל מרכז המחקר בבקשה לקבל פרטים על מקום הימצאותם של הזיכרונות, ובמענה הופניתי למכון היהודי ההיסטורי בוורשה (ŻIH). לשמחתי הרבה אישר המכון שהיומן נמצא ברשותו.⁷ נודע לי שהוא נתרם בשנת 1968, כנראה בידי יאן קוּרצָ'בּ לפני מותו.⁸ לבקשתי הובטח לשלוח לי עותק בדואר. אני מודה לצוות המכון ובייחוד לד"ר אלאונורה ברגמן שעמדה בראשו באותה תקופה, לאיש הארכיון ד"ר מיכָל צ'ייקה (Czajka) ולגברת אגנשקה רֶשקה (Reszka).

בשנת 2009, בעת ביקורנו בפולין, ביקרתי במכון היהודי ההיסטורי בוורשה ונודע לי שעותק של היומן נמצא גם בארכיון יד ושם בירושלים. ייתכן שאבי ידע על כך ועל כן היה רגוע, הוא האמין שזיכרונותיו נמצאים בידיים המתאימות והטובות ביותר ולא הוסיף לדבר על הנושא.

כשחזרנו מן הביקור בפולין קראתי כתבה על מפעל תרגום העדויות של ניצולי השואה מייסודו של מר יוסף (יוסל'ה) כרמין. פניתי אליו לעזרה במציאת מתרגם וכן לאיתור היומן בארכיון יד ושם, והוא שימש לי כמורה נבוכים להתמצאות ביד ושם, וכן מצא את היומן. הופניתי אל הגברת לאה טיכטל, אז מנהלת שירותי יעץ ומידע ביד ושם, והיא סייעה לי רבות במציאת התיעוד הנוגע להורי בארכיונים של מחנות הריכוז. מאוחר יותר אף וידאה שהזיכרונות ייכללו בפרויקט הדיגיטציה של הארכיון.

אני מאמינה שראוי וחשוב לתרגם את הרשימות של אבי מפולנית לעברית ולהוציאן לאור. על החומר התיעודי הזה להיות נגיש לדורות הבאים — שאינם בקיאים בשפה הפולנית — כדי שיקראו על הזוועות שנגרמו ליהודים במלחמת העולם השנייה מתיאור אותנטי ואישי ויזכרו זאת. ההוצאה לאור של יד ושם קיבלה על עצמה להוציאם לאור, ואני מודה לצוות ההוצאה על העבודה המסורה והמקצועית. ברצוני להביע את הערכתי העמוקה לד"ר בלה גוטרמן על העריכה המדעית של כתבי אבי, על התמיכה לאורך השנים בקידום הוצאתם לאור, על הייעוץ בעל פה ועל כתיבת המבוא ההיסטורי המעניין ודבריה המרגשים עליו. בייחוד ברצוני להודות למר יונתן ברזלי על מקצועיותו, סבלנותו, בקיאותו והבנתו העמוקה שהסבו לי הנאה מרובה בעבודה איתו בהבאת היומן לדפוס.

חברתי הטובה יעל פייג התנדבה לתרגם את הזיכרונות לעברית. יעל תרגמה כרבע מכתב היד, אך הפסיקה משום שהתיאורים היו קשים לה לקריאה. היא נתנה את הדחיפה הראשונית לפרויקט הזה, ובזכותה הצלחנו. יעל טענה שבעלי סטפן, שכמוה עלה ארצה בעלייה של גוֹמוּלקה ב-1957 והוא בקי בשפה הפולנית, יוכל לעזור לי. ואכן, ניגשנו במלוא המרץ למלאכת התרגום מפולנית לעברית, והיא נמשכה חודשים רבים. אני גאה על שבכוחות משותפים סיימנו את הפרויקט החשוב הזה, שבעבורי הוא צוואתו של אבי לדורות הבאים.

ברצוני להביע את תודותי לחברַי אשר בלעדי תרומתם הפרויקט לא היה מתאפשר: לדרורה פרידריך — על סיועה בעריכת העברית; לאלי אופטובסקי — על שהדריך אותי בוורד; תודה לכל חברי שסייעו ויעצו ושאת שמם לא הזכרתי כאן — עימכם הסליחה.

ואחרון חביב — תודה לבעלי היקר והאהוב סטפן על שתמך, עזר, תִרגם וסבל את "נדנודי" האין־סופיים בחיפוש אחר המילה המתאימה ביותר בעברית בפעם המי יודע כמה...

אני תקווה שקריאת הזיכרונות, המתעדים יריעה רחבה כל כך, תשקף לקורא את נקודת המבט של הקורבן היחיד ותפריך את האמירה "הובלו כצאן לטבח" ששמעתי לעיתים קרובות בנערותי מוטחת כלפי אבי וכלפי שורדי שואה אחרים. הזיכרונות שכתב אבי יבליטו את תעצומות הנפש של האדם היחיד שהוטל פתאום לתהום הנשייה של מכונת ההשמדה המשומנת היטב של הגרמנים ועמדו לו, בעזרת התושייה העצמית שלו, הכוחות לאלתר ולמצוא דרכים למרוד, להתמודד ולשרוד את הזוועות שהעולם לא ידע או סירב להאמין באמיתות קיומן באותה העת.

* * *

אני מקדישה עבודה זו לזכרם של כל קורבנות השואה ובני המשפחה של הורי שנספוּ, ובייחוד לזכר בִתו של אבי, סטלה בת החמש־עשרה בהירצחה, אחותי למחצה שלא זכיתי להכיר. בזכות מכתבהּ האחרון אליו שאב אבי, שאהב אותה מאוד, כוח נפשי לשרוד מהתופת בתקווה לשוב ולהתאחד עם הבת שכה אהב.

אבי ואִמי היו אנשים נפלאים וידעו להעריך את חייהם החדשים. הם היו אנשים צנועים וחסרי כל אנוכיות ועזרו תמיד לזולתם במידת האפשר. הורי היו מסורים זה לזה ולי, והיינו תא משפחתי הדוק, אוהב ותומך.

לאחר שקראתי את הזיכרונות למדתי להעריך את אבי, להבין ולהכיר אותו יותר לעומק. אבי הצטיין באופטימיות שלו והיה לו חוש הומור נהדר: התבדחנו תמיד. הוא היה חבר וחינך אותי מילדות לדעת לעשות הכל ולסמוך על עצמי. כשהייתי קטנה סיפר לי סיפורים נפלאים פרי דמיונו הפורה (ספרים לא היו, ומכאן כנראה אהבתי לקריאת ספרים), לימד אותי לתקן דברים בעצמי, לרקוד ריקודים סלוניים וכן עזר לי בלימודים. הוא דחף אותי ללמוד ולהתקדם (הייתי שובבה ולא רציתי כל כך ללמוד). אִמי תמכה בי תמיד ויעצה לי כל חייה. היא לימדה אותי לתפור ולסרוג. היינו חברות בנפש. על השואה מיעטו הורי לדבר בבית, ורק בשנים האחרונות לחייה סיפרה לי אִמי על קורותיה ועל קורות אבי.

תודה להורי על שגידלו אותי באהבה ובמסירות ועל שחינכו אותי על־פי דרכם לאהוב ולעזור לזולת. לנצח אנצור את זכרם ולעד אחוש בחסרונם.

רמת אביב, דצמבר 2019

חנה (אָנִי) ציטרון

מבוא
מגטו ורשה אל עולם הפחם והאבן

כיצד התמודד המחבר נח (נתן) זֵ'לֵכוֹבֶר עם מציאות המלחמה בימי הכיבוש הראשונים של ורשה? האם יצא לחפור חפירות מגן ולהקים מתרסים נגד הטנקים הגרמניים? איך חווה את ההשפלה של הצווים הנאציים, את חובת ענידת הטלאי על בגדו ואת הבידוד וההדרה של כליאתו מאחורי חומות הגטו? כיצד הצליח לפרנס את רעייתו ואת בִתו האהובה שעה שהרעב והמוות השתוללו ברחובות? הפרטים האלה ואחרים נותרו עלומים ולוטים באפֵלה שכן המחבר, שורד השואה, החליט לכתוב את קורותיו למן אביב 1942, המועד שבו חלו השינויים הקיצוניים ביותר בחייו ובחיי הקהילה היהודית בוורשה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נמנו בקהילה היהודית בוורשה כ-400,000 נפש. על־אף האנטישמיות שהייתה מוטבעת בקרב העם הפולני והמִמסד וחרף המשבר הכלכלי העולמי שפגע קשות ביהודי אירופה כולה התנהלה בה פעילות פוליטית תוססת. הקהילה חיה חיי תרבות עשירים ומגֻוונים והקימה מוסדות סעד ומוסדות חינוך דתיים וחילוניים. פעלו בה איגודים מקצועיים, מוסדות אקדמיים, תיאטראות ואגודות ספורט וכן עיתונות יהודית תוססת ששיקפה עמדות פוליטיות וחברתיות מגֻוונות. ואולם לצד הפעילות הקהילתית הנרחבת הזאת היו בקהילת יהודי ורשה שכבות של עוני ומצוקה קשה שחיי הגטו חשפו אותם במלוא חומרתם.

המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 ובתוך ימים מעטים נתגלתה חולשתו של הצבא הפולני לעומת ההתקדמות המהירה של צבא גרמניה הנאצית. תחילה דרשו הרשויות הנבוכות מתושבי ורשה הבירה לחפור שוחות ולהתבצר בהן, ורבים מצעירי הקהילה היהודית התייצבו לצד האוכלוסייה הפולנית לשם הקמת מתרסים ולהגנה על עירם. הוראות סותרות שפורסמו כעבור ימים אחדים קראו לגברים לצאת מהעיר עם הצבא הנסוג והמנהיגים ולבלום את המתקפות, והתושבים הנפחדים נותרו ללא יד מכוונת. ב-8 בספטמבר 1939, לאחר שהפציצו את ורשה מהאוויר, פתחו הגרמנים בהפגזה מסיבית עליה. בתים נהרסו, רחובות נחסמו בתילי חורבות, וחיים רבים אבדו. העיר נפלה ב-28 בספטמבר 1939, ופולין כולה הובסה ובותרה לשלושה חלקים: מזרח המדינה סופח בידי ברית־המועצות, חבלי מערב המדינה, כולל העיר לודז', סופחו ישירות לרייך הגרמני, ואילו אזורי מרכז פולין, לרבות ורשה, הוכרזו שטח מִמשל כללי — גנרלגוברנמן (Generalgouvernement), ומושלו היה הנְס פרנק. פרנק קבע את מושבו בקרקוב שלא נפגעה בהפצצות.

הקהילה היהודית בוורשה הייתה נתונה משלב זה ואילך, עד 1943, במסלול של חורבן סופי, קורבן להתעללות של פולנים אנטישמים — ובעיקר של הגרמנים ועוזריהם — וקורבן לשוד ולביזה שיטתית של רכושם. על היהודים נגזרו חוקי גזע רבים שפגעו בחייהם וביכולתם להתפרנס כדי לשרוד. הם נחטפו בפראות מרחובות העיר ונלקחו לעבודות כפייה שונות, ולעיתים קרובות לא שבו מהן.

בסוף אוקטובר 1939 כונַן מִמשל אזרחי בוורשה ולצידו הוקם מטה של הס"ס והגסטפו. אחת ההוראות הראשונות מטעם המִמשל החדש הייתה הקמתו של יודנרט (מועצת זקנים) שמנה 24 חברים בראשותו של המהנדס אדם צ'רניאקוב.⁹ היודנרט היה יוזמה גרמנית, והוא נועד לשמש בידיהם כלי לשליטה על האוכלוסייה היהודית ומבצעהּ לעתיד לבוא של מדיניות הניצול הנאצית. הקמת המוסד הזה בערי פולין הִטעתה את היהודים להאמין במשך זמן מה שניתן להם שלטון פנימי שכן לצד היודנרט הוקם גם שירות הסדר היהודי (ה"משטרה" היהודית), ואולם שירות הסדר היה למעשה כלי בידי הגרמנים לבצע בבוא היום את "העבודה השחורה" של ריכוז היהודים לקראת הגירוש ולמלא את הוראות הגרמנים בגטו. תחילה שירתו בו צעירים יהודים שהאמינו שהם פועלים למען הקהילה ולטובתה, אולם עם גבור הלחץ הכלכלי, הנישול, שוד הרכוש והרעב השתנה ההרכב האנושי ומטרתם של מרבית המשרתים בו הייתה לעשות לביתם. השררה שניתנה בידיהם גרמה להשחתה בקרב רבים מהם ואף בקרב עובדי היודנרט.

צווים ואיסורים מטעם השלטונות פורסמו תדיר למן נובמבר 1939. חופש התנועה הוגבל, ועל היהודים היה לענוד סרט מזהה על זרועם ועל הבגד, נאסר עליהם לצעוד על המדרכות, בתי העסק שלהם הוחרמו ותכולת הדירות הוחרמה אף היא. מכסות המזון שהוקצבו ליהודים היו המצומצמות ביותר, ובאותם הימים אלפי פליטים נהרו לתוך ורשה והגבירו את המצוקה. הרחובות מלאו אנשים, כפי שתיאר נח זֵ'לֵכוֹבֶר בפתיח שלו לזיכרונות, והיה צריך למצוא לכולם מגורים ומזון. נחשול עצום של יהודים הילך מדי יום ביומו ברחובות, רבים אצו לחפש מקום עבודה, אחרים הציגו את מרכולתם הדלה, וכולם חיפשו דרך להשיג פת לחם בעבור משפחתם. תושבים רבים נאלצו למכור את שרידי רכושם הדל כדי להשיג מזון ותרופות לטיפוּס שפשׂה בקרב יהודי העיר. והיה גם רעב אחר: הרעב למידע כלשהו על תוכניות הגרמנים ועל העתיד הצפוי ליהודים לאחר שיתייצב שלטונם בפולין. ואולם המצב ברחובות היהודים הלך והחמיר כשב-12 באוקטובר 1940 הוכרז על הקמת הגטו וסגירתו. יהודי ורשה אולצו לעזוב את דירותיהם ולחפש מקום מגורים בשכונות הדלות של העיר, שם הוקצו להם מגורים עלובים בתחום הגטו שהוקף חומה: חומה שהיהודים נדרשו לבנות, והיודנרט נדרש לממן את בנייתה. בין שני חלקי הגטו (הגטו ה"גדול" והגטו ה"קטן") הוקם גשר צר מעל רחוב שנותר בחזקתם של הפולנים. הגטו נסגר סופית ב-16 בנובמבר 1940 והצטופפו בו כ-469,000 נפש. במחצית 1942 פחת מספר היהודים בגטו לאחר שצעירים רבים נלקחו למחנות עבודה, ורבים אחרים נפטרו מרעב ומחלות.

קונצרנים ומפעלים גרמניים רבים גילו את כוח העבודה הטמון בקבלת עובדים זולים מקרב אוכלוסיית הגטו, ועל־פי המדיניות הנאצית לנצל את כוח העבודה היהודי נפתחו בוורשה מפעלים ("שופים") של הוורמכט (הצבא הגרמני) ומפעלים פרטיים. ברצותו להקל על המצוקה יזם גם היודנרט את הקמתם של בתי מלאכה בגטו כדי להבטיח ליושביו פרנסה כלשהי ובעיקר כרטיסי מזון, וקבוצות של יהודים עבדו גם בעבור מפעלים פולניים שפעלו מחוץ לגטו, ושם יכלו לשאוב מידע ולהבריח פריטים ומזון פנימה. מטבחים ציבוריים רבים הוקמו למען העניים ולמען הפליטים הרבים שהמשיכו לזרום מערי השדה ושוכנו במבנים ציבוריים ובבתי כנסת. המצב הכלכלי אילץ את היודנרט לגבות מיסים מתושבי הגטו, עניין שגרר ביקורת קשה מצד העניים ופגע באמון שנתנו במוסד הזה. המצוקה גרמה להקמתן של קבוצות מאורגנות של מבריחים בגטו ובכללן גם יחידים וילדים שהיו חומקים לצד הארי ורוכשים מעט מזון. הנתפסים נורו בו במקום או במקרה הטוב נכלאו בכלא פולני, אולם ההברחות לא פסקו שכן הרעב היה גדול.

ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לתחום ברית־המועצות והפרה את ההסכם שכרתה איתה ב-1939 (הסכם מולוטוב־ריבנטרופ). בעקבות הצבא הגרמני צעדו ארבע יחידות רצחניות מיוחדות — איינזצגרופן (Einsatzgruppen) A, B, C, D — עוצבות מבצע שתפקידן היה לחסל את ההנהגה ואת הפעילים הקומוניסטים וכמובן את היהודים. התחלת הרצח ההמוני במזרח והגילוי של הגרמנים שבשטח הכבוש החדש חיים עוד כ-1,500,000 יהודים הביאו לכינוסה של ועידת וַנזֵה בינואר 1942. בוועידה הוחלט על הכנת תוכנית הפתרון הסופי שבישרה את תחילתן של האקציות והגירושים מגטו ורשה ומערים אחרות ואת ההחלטה על המתת בני אדם בגזים במחנות שהוקמו במבצע ריינהרד (Aktion Reinhard) — שלושה מחנות השמדה חדשים, טרבלינקה, סוביבור ובֶּלזֶ'ץ — כדי להנציח את שמו של ריינהרד היידריך (Heydrich) שהמחתרת הצ'כית התנקשה בחייו. ביולי 1942, בימי ביצוע הגירוש הגדול מגטו ורשה, הורה הימלר להשלים את גירוש היהודים הכשירים לעבודה אל מחנות הריכוז עד סוף השנה. בוורשה נערכה האקציה הגדולה למן יולי ועד ספטמבר 1942, ו-330,000 מיושבי הגטו ובהם רעייתו ובִתו של זֵ'לֵכוֹבֶר גורשו להשמדה בטרבלינקה. בגטו ורשה נותרו כמה עשרות אלפים שזכו באישורי עבודה בשופים שגוננו עליהם מטעמי רווח גרידא, וכן יהודים "פראיים" שלא נכללו ברשימות העובדים המורשים.

למעשה, כבר למן סוף 1941, משהחלו להגיע ידיעות מן המזרח באמצעות קַשריות ושליחים על הרצח ההמוני של יהודים המתרחש שם, חלה התפכחות בקרב הצעירים חברי תנועות הנוער. הם הבינו שמאחורי מעשי הרצח בגטאות והגירושים הנעשים בשיטות רמייה נרקמה תוכנית שטנית ומתוכננת של הגרמנים לבצע רצח עם ביהודים. הם כבר קראו את הכרוז שכתב אבא קובנר, שבו התריע קובנר שלא לתת אמון בהבטחות השווא של גורמים במִמשל הגרמני, ואף פעלו להפיץ מידע ואזהרות בקרב תושבי הגטו — שבשלב הזה עדיין לא נתנו בהם אמון.

במהלך הגירוש הגדול בין יולי לספטמבר 1942 התארגנו שתי מחתרות של צעירים שקראו לתושבים להתקומם נגד הגרמנים: אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ואצ"י (ארגון צבאי יהודי). כן פעלו בגטו ורשה קבוצות עצמאיות אחדות ובכללן קבוצה בתמיכת מפלגת הפועלים הפולנית פפ"ר (Polska Partia Robotnicza, PPR). היו גם יחידים שרכשו אקדחים ורובים (לרוב לא־שמישים) בדרכים פתלתלות כדי להרוג גרמנים ולהתגונן. מרבית יהודי הגטו החלו לבנות בונקרים מוסווים היטב וקיוו שיינצלו באקציה הבאה לכשתבוא הפורענות.

בינואר 1943 אירעה התנגשות ראשונה בין הגרמנים ובין שתי קבוצות לוחמים של אי"ל במה שמכונה בשם המרד ה"קטן". מטרת הגרמנים אומנם לא הייתה לחסל את הגטו אלא להעביר את עובדי השופים הגדולים על ציודם למחנות עבודה של מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק (Majdanek) שהוקמו בקרבת לוּבּלין, אולם עם כניסתם לגטו הם גילו להפתעתם שקיימת התארגנות מחתרתית ועמידתה הניסה אותם. רעיון ההתקוממות העממית זכה ממועד זה ואילך באמון האוכלוסייה, ויושבי הגטו לא נענו לקריאה להתייצב למעבר למחנות העבודה בקרבת לוּבּלין.

ב-19 באפריל 1943 נכנסו הגרמנים בכוח גדול לתוך הגטו כדי לממש את העברת עובדי השופים למחנות העבודה. ואולם העובדים לא התייצבו בכיכר השילוחים (אומשלגפלאץ, Umschlagplatz), והלוחמים היהודים תקפו בנשקם הדל ובמספרם המצומצם והדפו את הכוח הגרמני הגדול. היה זה מרד גטו ורשה, והוא עורר הערכה בלב הפולנים וגאווה בקרב היהודים הנרדפים בגטאות השונים. בשלב הזה נעשתה ההתקוממות של המחתרת היהודית התקוממות של כלל האוכלוסייה האזרחית בגטו, והכלואים בגטו הסתתרו בבונקרים שהוכנו מראש. ניסיונותיהם של בעלי השופים הגדולים לשכנע את עובדיהם לצאת לעבודה במחנות החדשים כשלו, והמפקד הגרמני שהובא במיוחד לוורשה, הגנרל יירגן שטרוֹפּ (Stroop), החליט להעלות את בתי הגטו באש. הם נעשו עד מהרה מלכודת מוות למסתתרים במרתפים ובעליות הגג. לאחר דיכוי ההתקוממות וגירוש הנתפסים למחנות המוות נותרו בוורשה "שאריותיהם העלובות והמיוסרות של החיים היהודיים", כתב זֵ'לֵכוֹבֶר.

מהלך ביצוע תוכנית הפתרון הסופי לא עמד בדרישותיו של הימלר (וכמובן של היטלר) הנזכרות לעיל להשלים את מועד החיסול הסופי של הגטאות עד דצמבר 1942 ולהעביר את הנותרים למחנות עבודה. המתת שארית היהודים שעדיין נשארו בחיים לאחר האקציות והגירושים נדחתה עקב לחצם של גורמי הצבא הגרמני והתעשיינים. הם דרשו להמשיך ולהעסיק יהודים בגלל הקשיים שנתגלו בחזיתות השונות ובהספקת צורכי המשק של הרייך, ודרישתם נענתה בהקמתן של רשתות של מחנות לוויין (בכינוי אחר: מחנה משנה, מחנה־בת) בפיקוח מחנות הריכוז. המחנות לעבודת כפייה (Zwangsarbeitslager, ZAL) שגרמניה הנאצית כלאה בהם אסירים יהודים ובני עמים כבושים נעשו בשנת 1943 כוח עבודה חיוני ביותר בעיניה. האסירים ייצרו מדים לצבא הגרמני, בנו שולחנות וכיסאות למשרדיהם, ניקזו ביצות, סללו כבישים ושדות תעופה, עבדו במפעלי חימוש ואף הורדו למעבה האדמה — אל מכרות הפחם (חומר גלם עיקרי לייצור גומי ודלק סינתטי) ומחצבות האבן, כפי שעלה בגורלו של נח זֵ'לֵכוֹבֶר. המפקדים והממונים הגרמנים ידעו שביכולתם להשיג רווחים לעצמם באמצעות צמצום מנות המזון והתרופות של האסירים ולהתעלל בהם ולרצוח אותם בלי שיינזפו, שכן כולם הניחו שלרשותם עומד מאגר גדול של אסירים יהודים שיהיה אפשר לנצל עד כלות ולהשמיד באמצעות עבודה (Vernichtung durch Arbeit).

בסוף 1942 וראשית 1943 חלה תפנית במהלכי המלחמה ומצבה של גרמניה הורע בכל החזיתות. בעלות הברית החלו בהפצצות מסיביות על המפעלים של תעשיית החימוש הגרמנית ואילצו את הפיקוד הצבאי (בפברואר 1944) להחליט על העתקת כל המפעלים הביטחוניים אל מתחת לפני הקרקע. בעיקר דאגו להבטיח את העברתם של מטוסי הקרב החדישים של חיל האוויר הגרמני (הלוּפטוַופֶה) ולפתח מערכות נשק חדשות דוגמת רקטות V1 והטילים הבליסטיים V2. האסירים היהודים הם שיועדו לעשות את העבודות הקשות הקשורות במבצעי כרייה וחציבה במקומות רבים בגרמניה וברחבי ארצות אירופה הכבושות כדי להסב את המכרות והמחצבות לאולמות ענקיים לייצור ולהסתרת כלי המשחית, וזאת בלי שבעלי המפעלים והמנהלים נתנו כלל את הדעת על מצבם הפיזי של האסירים.

שינוי נוסף וקיצוני חל במיקום כליאתם של האסירים היהודים. עד מחצית 1944 נכלאו היהודים במחנות הריכוז ובמחנות הלוויין שהוקמו בפולין ובשאר המדינות הכבושות במזרח. ואולם במחצית השנייה של השנה הוחלט בברלין שעקב מצבה הצבאי הקשה של גרמניה יש לנקוט מדיניות חדשה, שהייתה מנוגדת ניגוד מוחלט לאידיאולוגיה ולמדיניות הנאצית כלפי היהודים להפוך את גרמניה ל"נקייה מיהודים" (יודנריין, Judenrein), ואסירים יהודים הוחזרו לגרמניה ונשלחו למחנות הריכוז והלוויין בתחום הרייך הישן. לשם כך התיר היטלר במאי 1944 גם את הבאתם של 100,000 יהודים הונגרים למחנות העבודה ברייך, וזֵ'לֵכוֹבֶר נתקל בהם עת עבד עבודת פרך במכרות. העבודה בבניית המפעלים התת־קרקעיים גרמה לסבל רב ולתמותה גבוהה בקרב האסירים היהודים ובני העמים הכבושים שעבדו לצידם משום שהרעב, תנאי העבודה הקשים והיחס האדיש והאכזרי שמרבית הממונים גילו כלפיהם הפילו בקרבם חללים.

* * *

נח זֵ'לֵכוֹבֶר כתב את זיכרונותיו למעננו ולמען הדורות הבאים. יש בהם תיאורים מפורטים נדירים על חיי האימה בגטו ורשה, על המאבק הקדחתני להיכלל בקרב מקבלי החסות של בעלי השופים, על אובדן בנות משפחתו ועל הובלתו בתנאים בלתי אנושיים אל "עולם המחנות". הוא כתב פרטי פרטים על האכזריות הבלתי נתפסת במחנות השונים משום שרצה להמחיש לדורות הבאים עד כמה יכולים בני אנוש להידרדר למעשים נפשעים. זֵ'לֵכוֹבֶר לא חס עלינו, הקוראים שיקראו בעתיד לבוא את זיכרונותיו, ובצד תיאורים מפורטים של גילויי רעב וכָפָן והמצאת דרכי עינויים שהממונים עינו בהם אותו ואת חבריו הוא הִרבה לכתוב על מערכת היחסים של האסירים בינם ובין עצמם והדגיש את אובדן התקווה. לצד גילויים של אהדה ועזרה הוא תיאר בעוצמה את הייאוש, את הסבל, את הרעב ואת הכאב שהקהו את רגשותיהם של האנשים האומללים והתמקד במאבק הקשה של האדם הבודד בהמון הנאלץ לשמור על פרוסת הלחם הדלה שלו פן תיחטף מתוך פיו בידי שכנו. האדישות הבלתי רצונית לסבל הזולת, הכתיבה על המגפות והמחלות, על הצפיפות, הזוהמה והסחי המתלווים להזנחה של חודשים ארוכים — ממחישים לנגד עינינו כמעט ויזואלית את התנסותם של זֵ'לֵכוֹבֶר ושאר האסירים שהושלכו אל שאול תחתיות פעם אחר פעם במכרות ובמחצבות, ובוודאי לא היו מסוגלים להיות כוח עבודה פרודוקטיבי.

ועדיין, לאחר שורה של מחנות קשים ציפתה לו, לחברו קוֹן ולשאר שברי האדם שאיתם צעדת המוות. כאמור, פינויָם מן המכרות אל מחנות בעומקה של גרמניה נבע מן ההחלטה של מנהיגי גרמניה הנאצית להמשיך ולנצל את כוח העבודה של מי שאומנם היו בעיניהם כבר "מוּזֶלמנים" — גווייה מהלכת ללא רוח חיים שעתידה נחרץ — אבל מוּזֶלמנים בעלי ניסיון בחציבה ובכרייה, ואותם קיוו להמשיך ולנצל בתוך גרמניה ולהמשיך בייצור נשק מתקדם. בכירי המשטר הנאצי המשיכו להוליך שולל את עמם בהבטחות לניצחון מזהיר במלחמה, אולם איש מהאזרחים הגרמנים הנמלטים על נפשם מפני הפצצות בעלות הברית לא האמין בכך. בעבר הם לא העיפו ולו מבט אחד אל אסירי המחנות עת הללו שׂירכו רגליהם דרך הכפר אל הגיהינום התת־קרקעי — וגם התעלמו מאלפי הצועדים והמתים שנפלו בצידי הדרך או נורו בידי שומריהם בעת צעדת המוות. ואולם בחודשים הראשונים של 1945 עשו האסירים את דרכם לצד טורי גרמנים נמלטים שהמציאות האכזרית טפחה על פניהם.

ובא הרגע המכריע שבו נתגלו שרידי כוחה של הנפש. עזרה של חבר, עוד מאמץ עילאי אחרון בעת צעדת המוות, ובתוך דמדומי המחשבה המתפוגגת התרחשה עוררות מעורפלת, והוא נזכר באשתו ובבִתו האהובה ואזר כוח כדי למלא את בקשתה של בִתו שבמכתבה האחרון הפצירה בו להמשיך לחיות כי "אולי הגורל יפגיש אותנו..." למזלו התעורר נח זֵ'לֵכוֹבֶר מתרדמת המוות שבה שקע והתמוטט, נמלט עם חברו מבין השורות השבורות של הצועדים וממראה הגוויות המוטלות ירויות בצידי הדרך וזכה בשחרור ובחיים. ואולם "את משפחתי לא מצאתי", היו אלה המילים האחרונות שכתב בזיכרונותיו.

בלה גוטרמן