שמונים מלקות ועוד אחת

בית לחזור אליו

במאי 1945 אושפזתי בבית חולים סובייטי שהקימו הרוסים בפולין, זמן קצר לאחר שזו שוחררה מידי הגרמנים. שכבנו ארבעה או חמישה פצועים בחדר, ואם הרמתי את עיני יכולתי לראות מבעד לחלון את צמרות העצים הירוקות וכמה כחולים השמים.

יום אחד נכנסו שתי אחיות בלבן לחדר. "חברים", הן אמרו, "המלחמה נגמרה". אני לא חושב שאני יודע למצוא את המילים הנכונות, שאדע אי־פעם למצוא אותן, כדי לתאר כמה גדולה היתה השמחה. הפצועים, חלקם קטועי רגליים, חלקם קטועי ידיים, חלקם חבושים מכף רגל ועד ראש, נעמדו. ומי שלא יכול היה לעמוד, התרומם מעט במיטה. עמדו, הצדיעו ושרו את ההמנון הרוסי: "הוד לך מולדת, אדמת חירותנו/ את לאחוות העמים ביטחון/ דגל סובייטי הוא דגל עמנו/ הוא יוליכנו אֱלֵי ניצחון". עמדתי איתם, שרתי איתם ובכיתי איתם. רוסיה לא היתה המולדת שלי, ההמנון הרוסי לא היה ההמנון שלי, אבל זה היה רגע מופלא שבו הייתי שותף, שווה בין שווים, לתקווה הענקית שחיים חדשים מחכים לנו מעבר לפינה, תקווה שחצתה גבולות של מקום ושל לאום. רגע אחד של חסד גדול.

ועכשיו, כשהמלחמה נגמרה, שאל אותי חבר רוסי ששכב לידי כל אותם הימים, לאן אתה חוזר? עברו כמה דקות עד שיכולתי לענות לו, לענות לעצמי. "אין לי לאן לחזור", אמרתי לו, "אין לי בית".

כשנתיים לאחר מכן מצאתיו. את ביתי הישן, ה-ALT NEULAND, את ארץ ישראל שלי. כאן ביתי מעל ל־80 שנה וכאן אני כותב את הספר הזה, סיפור חיי. איש כותב - אני יכול לומר על עצמי. איש כותב מאז למדתי לכתוב. במשך עשרות שנים כתבתי את הקורות אותי, את רגשותי ותחושותי, ולעתים הרשיתי לעצמי לכתוב את תקוותַי לעתיד. בתקופות הטובות היו לי יומנים ופנקסים מסודרים, אך גם בתקופות קשות, כשכל מה שיכולתי להשיג היו קרעי ניירות - גם אז כתבתי. למעֵט ברוב שנות המלחמה הארורה.

בעוד חצי שנה אהיה בן 100. את הספר הזה התחלתי לכתוב בקיץ 2022, כשהייתי בן 97. היה לי ברור שזה לא אמור להיות מסמך היסטורי, שזה סיפור חיי ואני מספר אותו כמיטב זיכרוני, ואני עושה את זה למען יישאר זכר להורי, לאחי, לאחותי ולמשפחתי, זכר ועדות לחיים שחיינו שם, לחלומות שהיו והתנפצו אל מול מכונת ההשמדה הנאצית. יכול להיות שממרחק הזמן פרטים מסוימים נשכחים, מתערפלים, צונחים לאטם אל תהום הנשייה. אבל מה שחשוב באמת זה מה שחָרות בלב, שצרוב בבשר.

ועוד אני רוצה להוסיף ולומר שיכול להיות שהייתי צריך להתחיל את הספר הזה לפני שנים - כבר עשרות שנים שבני המשפחה, ובראשם אשתי אוה, לוחצים עלי לעשות את זה - אבל מסיבות שונות, חלקן טכניות, רובן כאלו שאני לא ממש יודע להסביר, ואף שכמה פעמים התחלתי לכתוב - בסופו של דבר זה לא קרה.

וכך יצא שסיימתי את הספר בעיצומה של המלחמה ששמה הרשמי הוא "חרבות ברזל", אבל אנשים קוראים לה "המלחמה", חלק מכנים אותה "מלחמת טבח שבעה באוקטובר", ואפילו שמעתי כאלה שקוראים לה "השבת השחורה". אני חי בארץ הזו שמונה עשורים, במהלך השנים הללו כבר קשה לספור את המלחמות והמבצעים שעברנו, אבל אף לא אחד מהם דומה למלחמה הזו.

ובעודי כותב את הדברים האלה, חוזר אני אל ימי מלחמת העולם השנייה, אל הימים הנוראים ההם. אני שומע אנשים שאומרים שזה כמו השואה אז אני רוצה לומר, בצורה ברורה וחד־משמעית: זו לא השואה. יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי את אותם ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה. ואני רוצה לומר את זה שוב באופן שאינו מותיר מקום לאי־הבנות. יש הבדל גדול בין הטבח הנורא שקרה לנו בשבעה באוקטובר ובין מה שקרה לעם שלנו בחמש שנות המלחמה ההיא. לא רק מספרית, גם מהותית. היום יש לנו מדינה משלנו, וצבא משלנו. אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תתי־אדם, כאל מספרים.

ועם זאת, אלו ימים מאוד קשים בשבילי, שקורעים את לבי. אני לא מפסיק לחשוב איך זה, שכמעט 80 שנה אחרי שמלחמת העולם השנייה נגמרה, אנחנו עדיין חיים בעולם שבו יש מי שמצהירים בגלוי שכל תכלית קיומם, טעם חייהם כמעט הייתי אומר, לפגוע בנו, ואם רק יעלה הדבר בידיהם - להשמיד אותנו.

אני עצוב ומוטרד ומודאג נוכח גילויי האנטישמיות בעולם. גם אם בחלק מהמקרים העולם הנאור, לפחות לכאורה, מתעקש לטעון שזו אינה אנטישמיות, שזה מאבק לגיטימי נגד הכיבוש, נגד מה שהם מגדירים הקולוניאליזם הישראלי. יש כאלה שמגדילים ומודים שזה גם מאבק נגד הישות הציונית, ישות גזענית לטענתם. ואני אומר שאינני קונה את זה. לא קונה את התחפושת החדשה־ישנה של האנטישמיות.

האם זה אומר שאנחנו בסכנה קיומית? אם זה היה תלוי באויבים שלנו, אז כן, אנחנו בסכנה קיומית. וזה מתחבר למה שאנחנו אומרים כל שנה בליל הסדר, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", שבכל דור ודור אנחנו עדיין נאלצים להילחם על חיינו. אבל אני איש מאמין. אני מאמין במדינת ישראל, ואני מאמין גם במשפט הבא שנאמר בהגדה של פסח, "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". אני מאמין בקיומו של גוף עליון, שאצלנו קוראים לו אלוהים. אלוהים שיש לי שאלות גדולות אליו, אבל שמעולם לא הפסקתי להאמין בקיומו. כי אם אין אלוהים אז גם אין לי זכות לתבוע ממנו משהו, לבקש, וכן, גם לשאול שאלות, מלבד השאלה: למה?

צילום אחרון על השולחן בחדר העבודה שלי

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו - נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל, בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים". את המשפט היפה הזה, שאני אוהב אותו מאוד, אמר ש"י עגנון בדברים שנשא בטקס שבו קיבל פרס נובל לספרות. וגם אני אומר שלמעשה הייתי צריך להיוולד בארץ ישראל, אבל כיוון שגורשנו מארצנו, נולדתי בקטוביץ שבפולין. ושם מתחיל סיפור חיי.

נולדתי ב־26 ביולי, 1925. בדרך כלל תאריך הולדתו של אדם חשוב עבורו. מדי שנה הוא מציין בתאריך זה את הגעתו לעולם, חוגג עם משפחתו וידידיו הקרובים. מבחינתי, בגיל 17 הפסקתי לחגוג, לפחות במובן הרחב של המילה. כן, אני מציין את התאריך, וכן, הרבה פעמים יחד עם בני משפחה ועם חברים טובים, אבל בלב צרוב אותו יום הולדת 17 שלי שבו ראיתי, בפעם האחרונה, את הורי ואת אחותי האהובה. ועוד אחזור ליום הזה בהמשך.

שנות נעורי עברו עלי בעיר קטוביץ, בירת שלזיה עילית, סמוך לגבול הגרמני, שעד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה לגרמניה ועברה לפולין בעקבות משאל עם שנערך בשנת 1922 כשרוב זעום של תושבי האזור הצביעו בעד צירופה לפולין.

כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה בשנת 1933, הייתי בן שמונה, ומאז, בכל פעם שהורי האזינו לתחנת הרדיו של העיר גלייביץ, השכנה שמעבר לגבול, שמעתי איתם את מה שההורים שלי כינו "הנביחות". הנביחות של גדול הצוררים שקמו לעם היהודי, כאשר כל משפט שני לערך התחיל, או הסתיים, בקללות נגד "דִי יוּדן" - היהודים.

מאז עברו כמעט שני יובלות שנים, ואילו נשאלתי היום מה משמעותה של קטוביץ עבורי, הייתי עונה כמעט אינסטינקטיבית: קטוביץ, על רחובותיה הנקיים והגנים המטופחים, היא בשבילי עד היום בית קברות. זה המקום שבו נחרבה כליל קהילה יהודית מפוארת, עיר שבה נשרפו בתי כנסת, ובתי הספר היהודיים נתייתמו מתלמידיהם ומוריהם. זו העיר ש־40 שנה קודם לכן התקיימה בה ועידת קטוביץ. ועידה שהיתה הכינוס הפומבי הבינלאומי הראשון של האגודות החשאיות של תנועת חובבי ציון, ודיוניה התנהלו באווירה חגיגית מתוך תקווה גדולה שהנה ימי בשורה חדשים עומדים בפתח וקרובה תחיית העם היהודי בארצו.

קטוביץ היתה עיר גדולה יחסית, עיר מחוז, שחיו בה אז כ־50 אלף איש, גרמנים, פולנים וגם כמה אלפי יהודים שהגיעו אליה כמה מאות שנים קודם לכן. בעיר היתה כנסייה גדולה שבה התפללו הגרמנים־הפולנים הנוצרים, היה בית כנסת גדול ומפואר שבו היו מתכנסים מרבית היהודים שחיו בקטוביץ, והיו עוד שניים או שלושה בתי כנסת קטנים יותר של החסידים. אחת לשבוע יצא לאור עיתון מקומי, בפולנית ובגרמנית, שהוציאה הקהילה היהודית בקטוביץ.

גרנו בקומה השנייה בבניין בן חמש קומות, וגם ממרחק השנים אני יכול לשחזר בדמיוני את חדרי הבית: את הסלון עם הספה הכבדה; את המטבח רחב הידיים, לפחות במונחים של אז, שבמרכזו עמד שולחן אוכל גדול שסביבו ישבנו; ואת שני חדרי השינה המרווחים. מתחתינו השתרעה העיר שהלכה ושגשגה בזכות תעשיות הברזל שהיו בה ומכרות הפחם סביבה. עד היום אני זוכר את העיר מכוסה, בעיקר בימי הקיץ, בענן דק של אבק פחם. זוכר את אמי ממהרת להכניס את הכביסה הלבנה, את הכריות והשמיכות שתלתה לאוורור על אדן החלון, לפני שיתכסו בכתמי פיח שחורים.

שמה הרשמי של אמי היה ארנה, אבל בבית קראו לה אסתר. על שמה קראתי לבתי מנישואי הראשונים. היא נולדה בעיירה קטנה ליד פשמישל, שהיתה אז תחת שלטון אוסטרי, ושם משפחתה היה גולדרייך. אביה היה חייל בצבא האוסטרי והוא נהרג במלחמת העולם הראשונה. היא באה ממשפחה ציונית, שחלק ממנה עלה לארץ עוד קודם שהמלחמה פרצה, והם הקפידו, בכל שנה, לשלוח לנו מצות כשרות לפסח מבית החרושת ראשון לציון, שלמיטב ידיעתי קיים עד היום.

אבי, נפתלי, נולד בעיירה קטנה בשם בירצ'ה, גם היא לא רחוקה מפשמישל, למשפחה חסידית. כשגדלתי מעט הצטרפתי לאבי ולסבי יצחק שנסעו בכל ראש השנה ובכל יום כיפור לרב שלהם, הרבי מבוקובסק. היינו לנים במלון סמוך לבית הכנסת החסידי ואני זוכר היטב את ניגון התפילה "ונתנה תוקף", וכשאני מתפלל ביום כיפור, עד היום, אני חוזר אל אותו הניגון. מתפלל ובוכה.

אבי היה סוחר והיה לו עסק סיטונאי למכירת מוצרי חלב. היה לו מחסן בסמוך לתחנת הרכבת שאליו הגיעו חביות חמאה מרחבי פולין, שאותן היה מוכר לחנויות ולמסעדות בעיר. למחסן הגיעו גם ביצים מצפון פולין וגם אותן מכר אבא בסיטונות. רוב לקוחותיו של אבא היו גרמנים שהתייחסו אליו בכבוד שכן היה ידוע שהוא אמנם סוחר, וסוחר טוב, אבל גם איש ישר כמו סרגל. בזכות עסקיו של אבי מצבנו הכלכלי היה טוב מאוד. נוסף למחסן, ההורים החזיקו גם משרד שהיה בו טלפון, מצרך נדיר מאוד באותם ימים. טלפון נוסף היה לנו גם בבית - עוד הוכחה למעמדנו הגבוה ולמצבנו הטוב. אבי, כמו שאמרתי, היה סוחר הגון, ואיש נדיב שלא שכח את עניי עמו. הוא הקפיד בכל בוקר להתפלל בשטיבל של חסידי רדומסק שהיה ממוקם שניים־שלושה בתים מביתנו, ופעמיים בשבוע, לפני שיצא לתפילה, השאיר על שולחן המטבח מטבעות כסף לחלק לעניי העיר ולקבצנים שהגיעו מסוסנוביץ'. מה שעוד עשה, וכשאני נזכר בכך עולות דמעות בעיני, היה לפזר פירורי לחם על אדן החלון בשביל הציפורים. אני זוכר אותו מפזר את הפירורים, וזוכר אותי ואת אחי ואחותי מדביקים את ראשינו לחלון הבית ועוקבים אחר הציפורים שכבר ידעו שמחכה להם שם ארוחת בוקר.

היינו שלושה ילדים. אחי הבכור יעקב, שהיה גדול ממני בשש שנים, ואחותי הקטנה גולד'לה שהיתה צעירה ממני בארבע שנים. עם אחותי היו לי יחסים קרובים ומיוחדים. אהבתי אותה מאוד ולא שכחתי אותה לרגע.

אמא שלי ניהלה את משק הבית וטיפלה בנו. בבית דיברנו יידיש, פולנית וגרמנית. את שפת היידיש למדנו מסבא יצחק. אמי מאוד אהבה את השפה הגרמנית. אני זוכר שירים מסוימים שאמא שלי היתה שרה בגרמנית, Wien, Wien nur Du allein, sollst die Stadt meiner Träume sein - וינה, וינה, את היא עיר חלומותי. אני אפילו זוכר את המנגינה של השירים שנהגה לשיר, בעיקר בשעה שהיתה מגהצת.

וכך בספרייה אצלנו, אפשר היה למצוא זה לצד זה ספרים של גתה, של היינריך היינה וספרי תלמוד וש"ס. ספרייה שכמוה היו בבתים רבים של יהודים בקטוביץ ששמרו על הגחלת והיו בקיאים גם בתרבות הכללית. ואת המסורת הזו, שלמדתי בבית הורי, אני ממשיך עד היום בספרייה בביתי.

היינו משפחה דתית, חסידית. לאבי היו זקן ופאות, שאותן הסתיר מאחורי האוזניים, אך אמי לא חבשה פאה נוכרית ואני לא חבשתי כיפה מחוץ לבית וגם לא היו לי פאות. אחי יעקב נהג לחבוש כיפה אך זו היתה בחירתו, איש לא הכריח אותו.

בשבתות הלכנו, אבא, אחי ואני, אל בית הכנסת הגדול והמפואר ברחוב מיצקביצ'ה, לשם הלכנו גם בחגים כדי להתפלל וכדי לשמוע את דרשותיהם הנפלאות של הרבנים הראשיים של קטוביץ, הרב קלמן חמיידס זצ"ל, שנספה בשואה והד"ר הרב מרדכי פוגלמן, שיחד עם בני משפחתו הצליח בעשרת ימי התשובה בחודש ספטמבר של שנת 1939 לעבור את הגבול לרומניה ולאחר חודשים של נדודים להגיע לארץ ישראל. לימים היה הרב פוגלמן רבה של קריית מוצקין.

אחרי תפילות וארוחות השבת נהגנו לטייל בפארק הלאומי ברחוב קשצ'יושקי, ובשעות אחר הצהריים היתה אמי נכנסת לבית קפה אסטוריה המפורסם, שהיה קרוב לביתנו. מר פריש, בעל בית הקפה, היה יהודי שהתגורר באותו הבניין שבו גרנו. את שתיית התה והקפה של אחר הצהריים הנעימה תזמורת שניגנה ברחבה הגדולה בחוץ. איש לא העלה אז בדעתו שאחד מחברי התזמורת, כנר בשם ריכרד רוקיטה, יהפוך לקצין אס־אס וישמש סגן מפקד המחנה הנורא ינובסקה שבלבוב, האיש שיירשם בהיסטוריה של השואה כאחד הטובחים האכזריים ביותר של יהדות גליציה המזרחית. לימים, בעדותו במשפט אייכמן, סיפר העד ד"ר לאון וֵליצקר־וֶלס, שבכניסה למחנה ניגנה תזמורת גדולה שהיו בה כ־60 נגנים, כולם למותר לציין יהודים, שאותה ניהל אותו רוקיטה האיום.

עוד אני זוכר משנות ילדותי בקטוביץ את טיולי הקניות עם אמי שהיתה מבקרת בחנויות הגדולות וולוורט, טיץ ואחרות ברחוב 3 במאי. במיוחד אהבתי להסתובב איתה בימים שלפני חג המולד, להביט בחלונות הראווה המקושטים ולהצטרף לקהל הקונים המאושרים. רוב הקונים יצאו מהחנויות עם שקיות עמוסות קישוטים ומתנות לוויינאכטן - חג המולד, ואנחנו, להבדיל, קנינו שם קישוטים לחג החנוכה.

המשך בספר המלא