משפט אייכמן

״היי, אני מההפקה של 'רוקדים עם כוכבים',״ קול צעיר בקע מצידו השני של הקו. 
״מה?״ בסרטים מראים תמיד איך הגיבור לא מאמין למשמע אוזניו, אבל הפעם באמת כאילו לא שמעתי אותה, ולא הבנתי מה היא אומרת.
״היית באודישן של 'רוקדים', נכון? אתה רקדן?״
״כן,״ עניתי.
״נו, אז התקבלת!"

למה לבחור צעיר לכתוב ספר בהשראת סיפור חייו? ומה גרם לחיים פרשטיין – רקדן (רוקדים עם כוכבים), כוראוגרף ויוצר – להוסיף לרשימת התארים את התואר סופר? את התשובות לשאלות המתבקשות האלה אפשר למצוא בחיים יפים, ספר שאינו ממואר ובוודאי לא אוטוביוגרפיה אלא סיפור מרגש ונוגע ללב על הילד עם הרגליים העקומות, העולה החדש עם השביל בצד, שרקד כל הדרך אל הפסגה.

סיפור בהשראת חייו של פרשטיין עצמו על איך קמים ונופלים, נופלים וקמים, שמעניק רגעי קסם והשראה גם לאחרים.

"כשהאור נדלק והמוזיקה מתנגנת, החיים עוצרים והפנטזיה מתחילה. במה שנדמה כמו כמה שניות וגם כמו נצח, אני חי את הסיפור, כאילו היה אמיתי לגמרי. ברגעים האלה, כשאני רוקד מול המצלמות, אני תמיד יודע שאני בר מזל."

נער קטן טובע באגם בוצי, וקרמיט, שנייד וגרשון, שחוששים שמדובר בחברם טראוויס, בורחים מבית הספר לצפות בחילוץ. בעקבות הבריחה מתלקח סכסוך מר בין שניים מהחברים. חבר שלישי יוצא למסע נקמה בזקן נרגן, שאולי רצח את כלביו האהובים ואולי יותר מכלבים. והחבר הרביעי רודף אחר חלומותיו היצירתיים והופך בגיל צעיר לסנסציה לאומית. בחלוף השנים, אחד מהם ימצא את מותו הטרגי, שני יהפוך לאמן מצבות, השלישי יקים רשת פלאפליות חובקת עולם, והרביעי יוסיף להיטלטל ממקום למקום במרדף אחר אהובת נעוריו ובמנוסה ממנה ומעצמו. 

האם אינך רוצה בי מגולל עלילה אפית על ארבעה עשורים בחיי ארבעה חברים מכפר קטן ליד ירושלים. אבל זהו יותר מרומן התבגרות או חניכה. האם אינך רוצה בי הוא סיפורו של מקום וסיפור על זיכרון ועל היסטוריה הפכפכה של אלימות שזורה באהבות אובססיביות. תולדות הכפר הקטן ארוגות באלה של הציונות ושל ישראל – מביקורו הגרוטסקי של הרצל במקום עד להכרעה במלחמת העצמאות בסמוך לו, מהתנאים הקשים בימיו הראשונים של הכפר עד לגולגולת מסתורית שמתגלה בעליית הגג של בית חרב. 

הרומן השביעי של אסף גברון – ספרו העשירי – מבוסס באופן חופשי על הביוגרפיה והגיאוגרפיה האישיות שלו. ספריו של גברון תורגמו לשפות רבות, זכו בפרסים מקומיים ובינלאומיים, הומחזו ועובדו למסך. 

"המשוררת והסופרת אסתר אטינגר, בספרה החדש ים אחרון הופכת בלשית משפחתית מרתקת. במין אובססיית תיעוד וכתיבה אישית היא בונה סיפור מתח סביב משפחתה עד שהרגיל והשגרתי, בשל סגנונה הנדיר והציורי, ובשל רוח התקופה הסעורה דאז, הופך לייחודי ואף חריג, ואינך יכול להפסיק לקרוא כיצד היא מתחקה, אחר מה שהסופר הנפלא א.א. קבּק קרא "תולדות משפחה אחת", כשבמרכז עומדות הנשים.

זהו ממוּאר פמיניני-פמיניסטי, אבל טבעי מאוד ולא מגויס ולוחץ, והוא מחולק דיכוטומית: בחלקו הראשון עוקב הספר אחרי שלוש נערות בנות המשפחה בתקופת השואה, שגורלן לא נודע, ובו גם סיפור אהבה בלתי נתפס; החלק השני, מוקדש למכתבים שנשלחו מהמשפחה בפולין לקרובים בארץ לפני מלחמת העולם השנייה, מכתבים שרובם לא נענו.

המחברת נטלה על עצמה את המשימה לענות למכתבים ולחשוף את חייהן של הדמויות במציאות, ובעזרת הדמיון הספרותי להשלים פערים. אטינגר מוכיחה שוב לאחר ספרה הראשון, הרומן פלא לילה זוכה פרס הנשיא תשס"ו, וספרה השני, הנובלה, שלום לך דודי, שהייתה מועמדת לפרס ספיר, שהיא מהקולות הליריים הנדירים בסיפורת הישראלית." - רן יגיל: מבקר, עורך וסופר

בלשון ערבה ורבת ניחוחות רושם רובי יהושע פרקי זיכרון מילדותו, עת "למד להיות תימני" אצל המורי, ובה בעת הבין ברגישות ובתחכום שהוא גם לומד את שפת "כיתה אלף", שפת מערכת החינוך וחרושת התרבות הישראלית.
הספר מושך וכובש את הלב באיכות הבעתו המדויקת והנועזת ומצית את הדמיון בישירותו ובתמימותו של הילד המתבגר, ההולך וחותר בהתרגשות אל שורשי זהותו. זה סיפור שטרם סופר ועתה ודאי יסופר וייקרא עוד ועוד.
פרופ' חנה נוה

רובי יהושע, יליד ישראל, גדל במושב במרכז הארץ בראשית שנות השישים של המאה שעברה, בין עולים חדשים מתימן וממזרח אירופה. בוגר הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית. במהלך השנים עסק בתכנון גנים ועבד בתעשיית ההיי-טק. מלמד בהתנדבות שיעורי אהבת הקריאה בבית ספר יסודי. הולכים למורי הוא ספרו הראשון, פרי געגועיו לניגונים ולריחות של בית הוריו.

שש נשים נפגשות בחדר קטן בחיפה, בניסיון להתיר סבך של חידות וסודות שבצילם גדלו, ושהשפיעו על ילדותן ובעיקר על יחסיהן עם אימותיהן. כמו בסיפור בלשי, דרך תמונות וחפצים מפתיעים שמתגלים בהדרגה, נחשפים האירועים שקרו בטרם הן נולדו, תוך תנועה בציר הזמן בין ההווה לשנות הארבעים של המאה העשרים.

בתום מסע מטלטל, סודות אחדים נחשפים ואחרים נותרים עלומים. חלק מן היחסים הסבוכים יבוא על פתרונו, וחלק אחר יישאר מכאיב ובלתי נגיש, כמו בחיים.

בלב הספר מצוי סיפורם של הורי המחברת, המסופר על ידי אימהּ בלנקה, בשנה האחרונה לחייה. הספר מתאר סיפור עוצר נשימה על אהבה, נישואין והישרדות תחת הכיבוש הנאצי, ועל מעשי גבורה במחתרת הפולנית, תחת זהות בדויה.

שולי פויר שיין נולדה בחיפה, עבדה שנים רבות ככתבת ברשת ב' של "קול ישראל" ובמערכת העיתון "מעריב". כיום משמשת יושבת ראש אגודת העיתונאים בחיפה והצפון, מרצה, אוצרת וחוקרת אוֹמנות ותרבות.

ציפי ואילון שכבו זה לצד זה בבית החולים ברזילי באשקלון. הם הגיעו לעולם בהפרש של שלושים שעות. כילדים התגוררו באותה שכונה, למדו ביסודי באותה כיתה, הפריעו באותם שיעורי מתימטיקה בתיכון והדריכו יחד בתנועת הצופים. הם התגייסו לאותו גרעין נח"ל ויצרו עולם משלהם בשיחות נפש אל תוך הלילה. כשגדלו, התאהבו והחליטו להתחתן ולהקים משפחה. כשצעדו לחופה לצלילי השיר "שם מעבר לקשת" של הרולד ארלן, הם היו בטוחים שהזוגיות שלהם היא גורל ומזל משמיים, ושאין כוח בעולם, שמסוגל לפגוע בחברות או באהבה שלהם.
ואז הם נכנסו לכת.

היחיד והדורות, מה שהתרחש ומה שספק אם התרחש, חוברים להם בספר האישי שלפנינו. המחברת מנסה להתחקות כאן על מהלך חייה ולהקשיב לסודם. הקובץ מורכב פרקים פרקים, כשכל אחד מהם מתקיים גם כיחידה נבדלת. ביחד מצטרפים הסיפורים לסיפור אחד מתמשך, כמו השתקפויות רבות של אותה בָּבוּאה, ברסיסי מראה מנופצת.

דונה רובל, ילדה אוסטרית־יהודייה שמחה וסקרנית, חיה בגן עדן וינאי: להוריה יש בית חרושת למאפים ולממתקים, היא מטופלת על ידי אומנת אוהבת, רוקדת וחולמת שתקבל את תפקיד פיית שזיף הסוכר בבית הספר, אלא שאט־אט משתנים חייה: פאפא שלה נלקח למחנה ריכוז, גוסטי אחיה נמלט לפלשתינה עם עליית הנוער והיא נשלחת להולנד.

והתחדש עליי עולמי הוא סיפור של ילדה־נערה בתוך מציאות בלתי אפשרית, שמלמדת אותה ומצווה עליה לפעול; פמיניזם אקטיביסטי שנוצר מכורח. מתוך הפחד והחרדה המתמדת אך גם מתוך העשייה המשמעותית נולדת דונה: ברחובות פריז, בתחנות מטרו וברציפי רכבות, בין חשמליות ומדרכות וחיילי גסטפו, כשהיא מחופשת לגרמנייה, ובין כרמים בבורדו בדרום צרפת עם רודי המדריך, אהבת נעוריה, עימו היא יוצאת לפעולות־נגד מסכנות חיים. הם חיפשו יהודים שמסתתרים וציידו אותם בתעודות מזויפות ותלושי מזון. מסעה המטלטל של דונה עובר בהולנד, בצרפת ונמשך עד עלייתה לארץ ישראל.

מאיה אדרי רוטלר היא תסריטאית, בעלת תואר שני בספרות אנגלית, מתרגמת וכותבת. מטה שולמית לנדה, אימה של המחברת, התחבאה בשנות המלחמה בבתי הולנדים, פעלה בקבוצת המחתרת ווסטרוויל וחברה לאנשים מיוחדים ואמיצים שחלקם נרצחו. עלייתה לארץ בתום המלחמה לא מחקה את שנות נעוריה, והתאקלמותה הייתה מורכבת. האירועים, המקומות, האנשים, שכולם שזורים בעורקיה של המחברת מגיל צעיר, כמו פרצו אל הדף ונכתבו מעצמם, נרקמים בד בבד מכוח הזיכרון והבדיון, בוראים מחדש את סיפורה הנועז ויוצא הדופן של אימה.

עתלית. סוף מאת ניצה להט היא נובלה דחוסה, הפורשת את עולמה העשיר של נטלי, אימונולוגית וחוקרת וירוסים המתגוררת בעתלית. 

מחלתה הקשה של נטלי ואובדנו של בנה מהווים תשתית טראגית להתבוננות פראית, וירטואוזית ומפוכחת על קץ העולם והאנושות; בתוך הדיסטופיה האקסטטית והאינטימית הזו מתנהל קולה יוצא הדופן, נד בין דמויות, נופים, אורגניזמים ותתי־סיפורים, מעמיק להביט אל תוך האדם וסביבתו, אַבֵל על האחרית ולא חדל לבקש את הראשית.

ניצה להט, ילידת שנות השישים, תל־אביב. למרות מגוריה בעיר הגדולה היתה ניצה פריפריאלית באופייה, שוקעת רוב הזמן בטבע האורבני וחולמת חלומות גדולים. היא עשתה הכל נכון ומהר: צבא, נישואים, ילדים ודוקטורט על מערכת החיסון, אבל לא הצליחה להציל את בנה. כיום מצאה מענה לפריפריאליות שלה: היא מתגוררת בעתלית ליד הים בגן מרובה בעלי חיים, כותבת בלי חלומות, ומערכת החיסון הממשית והמטאפורית, הלוחמת בתנועה, היא מקור חייה ושמחתה. 

"יכולתי להריח את ריח השמפו שלה כשהתרוממה – ניחוח וניל קוקוס, כזה שגורם לך לקחת שאיפה ארוכה ולהסניף את האוויר... כשגופי מתוח ועיניי מביטות בהערצה אל תוך עיניה כאשר היא מדברת, בראשי עוברת מחשבה שחוזרת על עצמה בלופ: "אלוהים. היא כל-כך יפה."  

זהו סיפורן של שתי נשים צעירות, ג'ני וענת, שפגישה אקראית בספרייה בעיר מגוריהן וספר אחד הפכו את חייהן מקצה לקצה. בואו להיסחף יחד איתן במסע האהבה הקסום של השתיים ובחברות הנרקמת ביניהן עד לאירוע מפתיע ששתיהן לא ציפו לו.  

זהו סיפור מלא בעוצמה וברגש, בחברות, באהבה, בחלומות, בחוויות משותפות ובכוחם של החיים.  

"הבטנו זו בעיניה של זו, חייכנו ושתקנו. מי צריך בכלל לדבר כשהעיניים אומרות הכול?"

לירון מלול, 31, מקריית שמונה. אימא של ליב. זהו ספרה השלישי. כתבה בעבר ספר ילדים ורומן. עד הנצח הוא פרי דמיונה, אך בתוכו משולבות גם פיסות מחייה. 

ביום אביב נעים בשנת 1988 נולדה בבית חולים במרכז קייב שבאוקראינה, ילדה ג'ינג'ית כחולה, ילדה ג'ינג'ית עם מום מולד בלב. "מה עשינו?" שאלה האם את האב. "יהיה בסדר," הוא הבטיח.

הילדה בגרה, וכיום היא אישה צעירה שיודעת כיצד מרגיש כאב וכיצד נראה עירום. היא מנסה למצוא את דרכה בעולם כאישה, כאימא וכאחות מיילדת.

במונולוגים חושפניים היא מתארת על אינטראקציות במהלך הקריירה שלה ומערכות יחסים ואף חושפת את תחושותיה במצבים אינטימיים עם בני זוג. 

רק בשביל לקבל חיבוק הוא רומן המשחק בין תחושות העצב העמוק ולצחוק המתגלגל כדרך התמודדות עם מצבי חיים לא פשוטים שהגיבורה חווה.

הסיפור נכתב בהשראת חייה של המחברת, אלבינה רבינוביץ', אשר כמו הגיבורה, גם היא נולדה עם מום מולד בליבה. אלבינה היא אחות מיילדת בעלת תואר שני בסיעוד במסלול התיזה באוניברסיטת חיפה. לצורך עבודת המאסטר שלה חקרה אלבינה את נושא חוויות החיים של נשים צעירות שעברו ניתוח לב פתוח בילדותן.

בנעורַי צפיתי במחזה "הבט אחורה בזעם" והזדהיתי עם דמותו של ג'ימי המרדן הנאבק בממסד. אבל למרות שהנמכתי את קולי כדי לחקות את מישה אשרוב ששיחק את ג'ימי, הרגשתי איזה זיוף – הדמות של צעיר זועם לא כל כך התאימה לי. הייתי מוכן לצאת למאבק למען חברה שוויונית, אבל לא היה בי החרון  של ג'ימי. הבטתי קדימה על העולם ועל עצמי בעין טובה. 

אני אם כן כמו אותו תייר שסיפר איך נהנה להתרחץ בים של ירושלים. כשאמרו לו שאין ים בירושלים, נאנח: "ואני לא ידעתי – והתרחצתי". פעם אחר פעם קפצתי אל הלא נודע, ולא אחת יצאתי חבול, אבל בדרך כלל גם מחויך. 
החיים כהרפתקה. 

הבט אחורה בחיוך בנוי מסיפורים קצרים, מעין מֶמוּאָר קופצני שמערבב עובדות ודמיון מפרקים בחיי. הסיפורים הושפעו מחבטה איומה שחטפתי בתאונת דרכים. הייתי בטוח שאני עומד למות, כי אפף אותי ענן לבן מכל העברים, כמו בסיפוריהם של אלה שקמו לתחייה ותיארו הילה לבנה שליוותה אותם בדרך ל"שם". הסתבר שזה נכון – הכול סביבי הבהיק בלובן ערפילי. פקחתי את עיניי וראיתי שפרצופי תקוע בקרעים הלבנים של כרית הביטחון, שהגיחה מהגה המכונית. 

חזרתי לחיים. 

(מתוך המבוא לספר)  

יצחק גל-נור: פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר. לשעבר, נציב שירות המדינה בממשלה בראשות יצחק רבין וסגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה.

בשנת 1996 ראה אור באוקראינה הרומן הנועז מחקרי שטח בסקס אוקראיני, ומייד היכה גלים בעולם הספרות האוקראיני: הוא מספר על משוררת אוקראינית מוכשרת ועל מערכת היחסים הכאובה שלה עם צייר אוקראיני מוכשר אף הוא, על רקע שהותה האקדמית בארצות הברית, שמאפשרת לה התבוננות מרחוק על אוקראינה ועל האוקראיניּות, אך גם מאלצת אותה להסביר את עצמה ואת אוקראינה לסטודנטים ומרצים אמריקאים שמתקשים להבחין בין אוקראינה לרוסיה.

על רקע העצמאות הטרייה, רק חמש שנים לאחר קריסת ברית המועצות, ואל מול הצללים הארוכים שעדיין הטילה התרבות הסובייטית על אוקראינה, כתבה אוקסנה זּבּוְז'קֹו טקסט בועט, אוטוביוגרפי במידה רבה, שתבע לא רק עצמאות לאומית אלא גם עצמאות נשית, ושמתח קווים עוצרי נשימה בין המאבק הלאומי בן מאות השנים של האוקראינים כנגד האימפריות ששיעבדו אותם והתעללו בהם בזו אחר זו, לבין מאבק הנשים (בכלל) והנשים האוקראיניֹות (בפרט) על חירותן וכבודן, מול גברים שבורים, אלימים, ומדוכאים בעצמם.

מאז יציאתו השפיע הספר על דור שלם של יוצרים ויוצרות באוקראינה, הפך לאחת היצירות המרכזיות והחשובות בספרות האוקראינית הבתר־סובייטית, וכונה "התנ"ך של הפמיניזם האוקראיני", כמוסבר בהקדמת המחברת לרגל יובל ה־25 שנה לספר.

אוקסנה זַבּוּזְ'קוֹ, ילידת לוּצְק, אוקראינה, 1960, היא אחת הסופרות הפעילות הבולטות בספרות אוקראינה. היא פרסמה חמישה כרכי שירה, שני רומנים, ארבעה כרכי סיפורים ונובלות, ואחד־עשר כרכי מאמרים ומסות. היא זכתה בפרס אנגלוס (2013), פרס אנטונוביץ' (2009), אות מסדר הנסיכה אולהָה (2009), הפרס הלאומי ע"ש שבצ'נקו (2019), ספר השנה של ה־BBC באוקראינה (2020), ובעיטור לגיון הכבוד מאת ממשלת צרפת (2023).

"...אתה יכול להיות סוכן טוב, אבל תדע לך, מלא נופלים. לא שורדים. זה לא מקצוע לכל אחד. זה חרא של מקצוע, אבל יש הרבה סיפוק וכסף טוב. תתחיל ללמוד בחודש הבא, אבל אתה חייב להבטיח לי שלעולם, אבל לעולם, לא תערבב רגשות בעבודה שלך. אוקיי? את הלב שלך תשאיר בחוץ, כי אף אחד בעולם לא יכול לתקן לב שבור של סוכן לבבות שבורים..."

סיפורו האישי של סוכן לבבות שבורים, שחושף לראשונה את סודות המקצוע וכמה מהתיקים המרתקים שפיצח במהלך השנים. המסע שלו מתחיל במודעה קטנה שקרא בעיתון על הספה בבית הוריו בחולון, ועובר בין גברים ונשים שרוצים לתקן את הלב השבור שלהם, אך לא מוצאים תשובה לשאלה גורלית אחת. בדרך הוא שוכח שאסור לו להתאהב, מתאכזב, אך חוזר לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב בעולם.

ספרו הראשון של אלעד אקרמן (1978), צלם פורטרטים וכותב תוכן לבתי מלון.

"ספרו של נתן ינאי מהווה תרומה חשובה וייחודית לגל הספרים האוטוביוגרפיים שמציף לאחרונה את הספרות הישראלית. מבחנו של ז'אנר מורכב ותובעני זה הוא בכתיבה האמנותית שדרכה נחשפים ה"אני" וחייו. במבחן זה עומד ינאי בהצלחה מרשימה. מעבר לכישרונו כמספר וכמתבונן, מתבלטת יכולתו לחבר חיבורים דקים ומרתקים בין סיפורו של ילד לסיפורה של משפחה, בין בית-הספר לתנועה, בין מקום לזמן. ה'שכונה' שלו היא מבצרם של הילדים וקהילתם של המבוגרים. היא מערכת של ערכים, של תפישות עולם ושל חלומות לא ממומשים. פרופ' ינאי לא חדל להפתיע. לפני שנים אחדות פירסם ספר שירים כובש לב, חכם ומרגש. כאן הוא מציג רומן אוטוביוגרפי חדשני ומהנה."

- פרופ' ניצה בן־דב, מחברת הספר "חיים כתובים – על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות." (שוקן, 2011)

***

"כמי שגדל ב'שכונה' – מעונות עובדים ח' בצפון תל-אביב - קראתי בהתרגשות ובשקיקה את ספרו של נתן ינאי. העולם החווייתי – הפנימי והחיצוני – המעוצב בספר ביד אמן וברגישות רבה, הוא גם העולם המאכלס את מכלול זכרונותיי. היינו גאים בשכונתנו ובאחדים מראשי היישוב ומנהיגיו, כמו גם באנשי חינוך ומעש, שגרו בה. כמה מהם – גולדה מאיר ומרדכי נמיר – אף מופיעים בסיפור 'השכונה'. ועם זאת, ייחודו של הספר הוא דווקא בעובדה שגם מי שלא גדל בשכונה זו יכול להישאב לעולמו של המחבר כילד, ההולך ונפרש לנגד עיניו של הקורא בזכות כשרון הכתיבה של ינאי המפליא לברוא מחדש את מה שאירע באותן שנים סוערות של טרום המדינה."

- דר' אביב עקרוני – יו"ר "גנזים". איש חינוך, מבקר ספרות, מתרגם ומשורר. 
                            
המחבר, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת חיפה, פירסם ארבעה ספרים ומאמרים רבים בעברית ובאנגלית בנושאי מדע המדינה והיסטוריה פוליטית. השכונה היא יצירתו הספרותית השנייה היוצאת לאור. לפני כן, פירסם ספר שירים – מרכבת זהב (כרמל – ים, 2003).

ממקום הולדתה בפולין, דרך ילדותה בבוכרה בזמן מלחמת העולם השנייה, נעוריה בשוויץ, בחרותה בתל אביב ובירושלים, ושהייתה ביפן של שנות ה-60, לנה שילוני טווה בספר הזה מסכת מופלאה של התרשמויות והתרגשויות.

הקורא מתוודע אל עולמה של ילדה יהודייה פליטת שואה, שרכשה השכלה כשהיא מרותקת למיטתה בבית מרפא שוויצרי, עלתה לארץ, השתלמה בספרות צרפתית, ובעקבות בעלה גילתה את יפן והתלהבה מתרבותה. על הגבול בין רומן לאוטוביוגרפיה, זיכרונותיה רצופים הרהורים על זהות ויצירה, מציאות ובדיון.

בסגנון קולח ובקורטוב של הומור, מפגישה אותנו המחברת עם שלוש תרבויות שונות לכאורה: הישראלית־היהודית, הצרפתית והיפנית, כפי שהן נשזרות זו בזו במחצית הראשונה של חייה. אך בסופו של דבר משתלבים העולמות השונים זה בזה ויוצרים את האווירה המיוחדת הנסוכה על הספר המרתק הזה.

לנה שילוני לימדה ספרות צרפתית באוניברסיטה העברית ומשמשת שנים רבות כמבקרת ספרות ב"הארץ" וב"ידיעות אחרנות". ספריה ומאמריה על פרנסואה מוריאק, אדמון ז'אבס, ז'ורז' פרק וסופרים צרפתים אחרים התפרסמו בצרפת ובישראל. גשר החלומות הוא יצירתה הספרותית הראשונה.

"אוטובוס ישן של אגד התגלגל משכונת הווילות של הרצליה פיתוח בדרך המאובקת המובילה לנוף ים... באוטובוס ישב גבר מבוגר ולידו ישבה נערה יפה, מצחה היה מקומט מדאגה לאימה שאינה ישנה בלילות. האיש שישב ליד הנערה קם, ניגש אל הנהג והושיט לו גיליון נייר ישן שתלש מפנקס ועליו נכתב בלטינית בכתב יד שחור ודק: רחוב החורש 42, כפר שמריהו."

בתאריך 16 באוקטובר 1958 הגיע למדינת ישראל נציג ממשלת פרגוואי במטרה לעזור לחקלאות המתפתחת של המדינה הצעירה. בתום העבודה בכפר שמריהו היה השליח עושה דרכו אל חנות מכולת השורה בצילו של עץ שקמה עתיק במעברת נוף ים הסמוכה, לצורך משימה סמויה שנטל על עצמו.

"מתחת לעץ השקמה העתיק עמד אדם מזוקן... בידו האחת החזיק סכין... ברלה... הביט בבעתה במחזה שנישקף מבעד לחלון."

באותה העת ניצלו נערי המעברה את שביתת המורים המתמשכת כדי להשתובב בטבע ולפגוש דמויות שיש להן מה לומר על החיים בשוליים.

השטן בא לבקר מביא את סיפורה של חבורת הנערים דרך עיניו של ברלה, נער המעברה. מלבד תיאור עולמו הפנימי, מתאר הכותב את יחסיו עם בני משפחתו ועם החבורה שאליה הוא שייך.

במהלך עשרה ימים חלות תמורות בקרב הנערים, ובעיקר בקרבו של ברלה המספר, העובר תהליך של התבגרות ומגיע לתובנות עמוקות על החיים.

לצד חלון הנפתח אל חייו של ברלה, פותח הכותב צוהר לסיפורה של המדינה בת העשור. הסופר מביא סיפורים מהווי המעברה, סיפורים הנוגעים בעיקר לדמויות שבאו מאירופה של מלחמת העולם השנייה, דמויות שאינן מצליחות להשתחרר מעברן.

ב-30 באוקטובר 1942 קיבל מפקד הגסטפו באסטוניה הודעה ממשטרת הלסינקי שבכוונת ממשלת פינלנד להסגיר לידי גרמניה תשעה פליטים יהודיים.
שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1942, הוסגרו לידי הנאצים, שמונה פליטים יהודיים בלבד.
לאן נעלם היהודי התשיעי?

נדב, צלם ישראלי צעיר, המאבד את דרכו בשממה הקפואה של לפלנד הפינית, ניצל הודות לבקתת הישרדות בה נתקל ממש ברגע האחרון. טקסט מסתורי החרוט בפינה נסתרת בבקתה, מעורר את סקרנותו וביחד עם היידי, צעירה פינית שפגש, הוא חוזר למקום. שם הם מגלים סליק ובו חפצים מסתוריים ממלחמת העולם השנייה. בעזרת קורט, עיתונאי גרמני, הם מצליחים לפענח את הסיפור המסתתר מאחורי כתב הסתרים ומגלים את הקשר בין יחידת צלפים יהודית־פינית שחיסלה נאצים במלחמת העולם השנייה, בין אוצר יהלומים גנוב ובין היעלמותו המסתורית של היהודי התשיעי.

ביישוב יד השמונה, שהוקם סמוך לירושלים על ידי קבוצת פינים נוצריים לזכר אותם שמונת יהודים, נפתרת התעלומה סופית ויוצאת לאור.

המסר אותו העביר היהודי התשיעי בכתב הסתרים, מקבל משמעות מיוחדת בטבח הנוראי שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר 2023, ומפגיש את גורלם של נדב והיידי עם הרוע.

זהו רומן מתח היסטורי דמיוני שנכתב בהשראת אירוע אמיתי, תוך שהוא מתבסס על מקומות, אנשים ועובדות היסטוריות, ומתרחש בפינלנד, באוסטריה, בגרמניה ובישראל.

בקהילה בעלת חזון אקולוגי בגליל המערבי מחליט יונה לבנות את ביתו מאבנים פראיות. במו ידיו הוא מניח אבן על אבן, ובתוך כך ניצב בפני אתגרים פנימיים וחיצוניים אדירים ועובר חוויה רוחנית משמעותית. זהו סיפור מסע אישי מהפנט ורב־עוצמה המבוסס על מאורעות אמיתיים שהתרחשו בשנות ה-80. סיפורו של יונה, בן דמותו של המחבר, מוכיח שכל אחד ואחת יכולים לזכות בהארה – לא רק בישיבה על כרית מדיטציה, אלא גם בכור ההיתוך של היומיום.

בעדינות, ברגישות ובהתמדה מאיר אבן בינה את המקום שאליו נוכל להגיע אם נדבק בדרך המוּדעות. זהו ספר העוסק ביחסי גומלין בין רוח האדם לטבע, וביכולתנו לחיות בטבע בלי לזרות הרס – הבנה שאנו כה זקוקים לה בעידן המעורער והבלתי יציב שבו אנו חיים. כמו משב של רוח טובה הוא מלווה את קוראיו, ולא מרפה מהם ימים רבים מתום הקריאה בו.

בניית הבית בכליל התאפשרה הודות לשיתוף המופלא והמבורך עם רחל והילדות. וכמובן עם השכנים; החברים בישוב ותושבי הסביבה, שחיו דורות רבים בחיק החורש הטבעי, ושנתנו יד, ידע וכתף.

סטיבן פולדר, אחד המורים הרוחניים המובילים בארץ, הוא המייסד והמורה הבכיר ב"עמותת תובנה", ומלמד בודהיזם בישראל מזה כ-30 שנה. פרסם שישה־עשר ספרים, ביניהם רב־המכר ערוּת בחיי היומיום, שראה אף הוא אור בהוצאת פרדס. 

זהו סיפור חייו של נער פרחח ומרדן שגדל בעוני מרוד בסמטאות המאובקות של הגטו היהודי בטהרן, הגיע עם עליית הנוער לקיבוץ בארץ, עבר הרפתקאות מסמרות שיער בעולם התחתון בברלין, הבריח אנשים מברלין המזרחית וגורש ממנה, כמו גם מגרמניה המערבית, ולאחר תלאות רבות הגיע להישגים מרשימים בארצות הברית.

הסיפור מתפרש על פני ארבע מדינות, שלוש יבשות ושבעה עשורים, והוא רצוף בהרפתקאות מסמרות שיער –  מיחסים עם נשים, עסקי סמים, עסקי נדל"ן, המשך בענייני חוק ומשפט, וכלה בבריאות וברוחניות.

מיסטר זי הוא אדם יצירתי ונועז בעל מוח קדחתני, שמוצא דרך לצאת מכל צרה שפוגשת אותו, בעודו נוגע בכל קצות הסקאלה: תמימות וטוב לב מול נקמנות ועוקץ, הרפתקאות מין פרועות מול אהבת חייו, מוח קרימינלי שמשאיר את השופטים חסרי אונים, ועוד ועוד.

מיסטר זי הוא סטוריטלר טבעי המזמין אותנו למסע מרתק בקורות חייו עוצרי הנשימה. 

בשנות השמונים של המאה הקודמת, לאחר אספת קיבוץ דרמטית שצלקה את חייה, עזבה המחברת את הקיבוץ שהוריה היו בין מייסדיו. אירוע אישי זה מעורר שאלות מרכזיות: שאלות על יחיד בחבלי ה"יחד" הקיבוצי ואף לגבי יחיד בחברה אחרת; שאלות על חיי אדם וחברה בנתיבים שבין ארציוּת וחומריות ובין עולמות הרוח, כפי שגיבש אותם בובר ברשימתו "השדה והכוכבים" כשני ניבים מטפוריים. האם אנו מתנתקים מאחד הנתיבים או נעים בתנועת 'רצוא ושוב' ביניהם?
מסע זה מבקש לשוב לשורשיהם של יחיד וחברה ומנסה לעקוב אחר המורכבות שבהמשך דרכם תוך תהייה על דרכיה של חברה אידיאולוגית־קיבוצית, על מוסכמות, אווירה ואורחות חיים. מסכת זו נבנתה מעדויות חיים ומהדהודי כתביהם של אישי רוח ומחשבה ויוצרים גדולים: מ' בובר, א"ד גורדון, ד' מלץ, ס' יזהר ועוד. 
המחברת מבקשת לפתוח שערים הן אל עולמו של קיבוץ הן אל עולמות תרבות ורוח בפריזמה של חיי אנוש גם במקומות אחרים ובזמנים אחרים. 

המעונה אינו חדל עוד להתפלא על כך שכל מה שהאדם מכנה אצל עצמו – כל איש לפי נטיות לבו – נפש, רוח, תודעה או זהות, הופך ללא־כלום כשמפרקי הכתף מתפקקים ומתפצחים. זה שהחיים הם דבר שביר, את האמת הנדושה הזאת ידע תמיד, ושאפשר לשים להם קץ "במחט קטנה אחת", כדברי שקספיר. אבל שאת האדם החי אפשר להפוך עד כדי כך לבשָר ולתיתו כך אט־אט טרף למוות בעודו בחיים, זאת גילה רק כשעונה." (מתוך "העינויים")

קובץ המסות מעבר לאשמה ולכפרה הוא מן העדויות החשובות והמאלפות ביותר של המאה העשרים. המחבר, איש־רוח יהודי יליד אוסטריה, שנמלט מארצו מפני הנאצים, הצטרף אל תנועת ההתנגדות בבלגיה, עונה בידי הגסטאפו והיה כלוא במחנות־ריכוז נאציים, בהם שנה אחת באושוויץ.

בחמש המסות הכלולות בקובץ הוא סוקר את ניסיון חייו בשנים ההן ובד בבד הוא מנסה להתמודד עם התבוסה שהנחילו האימים שחזה מבשרו לרוח האנושית, ולו עצמו כאדם – אדם אירופי, אינטלקטואל ויהודי. את העינויים שעינוהו, את המספר החרוט על זרועו הוא מציב כאמת־מידה למדוד על־פיה את כוחה של המורשת התרבותית המפוארת שהיתה בעיניו עד אז חזות הכל – ומגלה עד כמה דל ועלוב כוחה אל נוכח מציאות שכזאת.

כתיבתו המסאית של ז'אן אמרי היא מזיגה מיוחדת במינה, לפעמים אף ערבוב כמעט פרוע של הגות עם וידוי אישי. לשון רהוטה ומלוטשת של טיעון מופשט נפרמת פתאום מפני ביטוי הנפלט מתוך סערת רגשות, מחשבות ורעיונות, ציטטות מפי משוררים ופילוסופים דרים בכפיפה אחת עם אנקדוטות מחיי היום־יום. וכך נהיית העדות – הנוגעת בגורלם של מיליוני בני־אדם, ובציוויליזציה המערבית כולה – גם למסמך אנושי ואישי של האדם הפרטי.

"הפרוזה של אלמודובר מיומנת ומקורית כמו סרטיו. אפשר לומר שהוא וורהול עם הומור, ולכן עוצמתי יותר." 
- (The Times)

הבמאי הנודע פדרו אלמודובר חוזר לאהבה ראשונה וסודית: כתיבת ספרות. החלום האחרון הוא דיוקן עצמי המחולק לשנים־עשר סיפורים החושפים את תשוקתו לכתיבה, ואת האובססיות האינטימיות שמלוות אותו מאז ומתמיד. בין הסיפורים ב"חלום האחרון", ניתן למצוא סיפור אישי שאלמודובר כתב על מות אמו ("החלום האחרון", שנותן לספר את שמו), את הבסיס הראשוני לסרטו "חינוך רע" ("הביקור"), סיפור על במאית המחפשת משככי כאבים במהלך סוף־שבוע ארוך ("חג מולד מר") ומעשייה גותית ("טקס המראה"). 

הסיפורים שבספר ממוקמים בתקופות שונות, מסוף שנות השישים ועד היום, אך בכולם ניכרים הנושאים המניעים את יצירתו של אלמודובר: השנים האפלות בבית הספר, החיוניות של ההומור, ההתפתחות כאמן, תלאות התהילה והשפעת הבדיון על החיים. "החלום האחרון", על ריבוי השכבות הספרותיות שבו, הוא יותר מכול קטלוג של דרכים לספר סיפור. הוא מגלה לנו סופר שטיפח בסתר יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל.

החלום האחרון הוא הזדמנות מיוחדת לצלול למוחו המבריק ולעולמו הצבעוני והמרתק של פדרו אלמודובר, אחד מגדולי היוצרים החיים היום, ולהיחשף לתהליך היצירה שלו עוד משלביה הראשוניים. בסיפורים המקוריים מאין כמותם ניתן לזהות ניצוצות של הסרטים המבריקים שלו. הספר עשיר בהבחנות מקוריות, הומור ודמיון משתולל, הוא יצירה אישית ביותר ומעוררת השראה.

אלמודובר הוא במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק ספרדי בינלאומי. הוא זכה בפרסים הקולנועיים החשובים ביותר. החלום האחרון, שתורגם לעברית על ידי מיכל שליו, נמכר לעשרים מדינות.

אנה וינטר נשארה לבדה. בעלה וילדיה הגדולים כבר אינם בין החיים. ילדיה הצעירים עזבו אותה ואת גרמניה. ב-9 בנובמבר 1938 היא מהלכת לבדה בחדרים הריקים של הווילה המשפחתית בקניגסברג, עד שצלצול הטלפון בוקע את השקט; בריונים הציתו את בית הכנסת, והלהבות הגיעו לבית היתומים היהודי הסמוך והבריחו את הילדים. בלילה המושלג, אנה ונהגה הנאמן ויט יוצאים להציל את ילדי בית היתומים. מרגע זה ואילך נפשה נקשרת בנפשם, והאישה הנוקשה מוצאת עצמה כאם לעשרים ושניים ילדים שנותרו בלי הורים ובית.

הילדים של אנה, רומן צלול ומעורר השתאות, מתאר מאורעות גדולים ביד בוטחת ובאיפוק רגשי. אייל וינטר, בן אחיינה האהוב של אנה וינטר, מספר לראשונה את הסיפור המשפחתי שגדל בצילו. וינטר מצליח לעורר לחיים תקופה וגיבורים על חולשותיהם, אומץ ליבם, הבחירות הקשות שנאלצו לבחור והאנשים שהפכו להיות ברגעי מפתח. הוא כותב את הסיפור שלא היה עד לו אך נראה שהוא מכיר בו כל פרט ופרט. ספר אנושי וחשוב לקריאה, היום יותר מתמיד.

פרופ' אייל וינטר הוא מומחה בכלכלה התנהגותית, בתורת המשחקים ובחקר הרגשות, חתן פרס הומבולדט למצוינות מחקרית ומחבר הספר 'רגשות רציונליים' שהיה לרב־מכר. ברומן הילדים של אנה הוא מתגלה גם כמספר יוצא דופן ובעל רוחב יריעה.

בראשית דרכה ובמשך עשרות שנים יצרה התנועה הקיבוצית מודל חינוכי ייחודי. המודל החינוכי התבסס על פירוק המשפחה הגרעינית ויצירת מסגרת משפחתית חדשה, שבה הילדים הופרדו מהוריהם וחונכו בבתי ילדים כמשפחה אחת גדולה. בבתי הילדים היו הילדים ישנים, אוכלים, לומדים ומשחקים ולמעשה מנהלים בהם את חייהם.

הילדים שגדלו כך כמעט שלא ראו או פגשו את הוריהם, אף שההורים היו קרובים אליהם, ממש בהישג יד. כך, במשך עשרות שנים, גידלה התנועה הקיבוצית את ילדיה, דור אחר דור, והחדירה בהם ערכים של יחד ושיתוף, בניגוד גמור לערכי המשפחה המסורתית. ובכל זאת, בתוך המודל החינוכי המורכב הזה, היו גם חיי משפחה תוססים. אחיי ואני, יחד עם הוריי, עברנו חוויות רבות ומשותפות, ועד היום אני מתגעגע לימי ילדותי ההם.

הספר נוגע בתקופה הזו מנקודת מבטו של ילד שגדל לתוך המודל החינוכי הזה; חיי היום־יום, אירועים ייחודיים, חיי קהילה ותרבות, יחסים בין שכנים, החוויה הייחודית של החיים המשותפים, חיות המחמד שמילאו בהם תפקיד משמעותי, חגים, משחקים בשכונה ועוד ועוד – הכול מסופר בצורה הומוריסטית ומצחיקה. הקיבוץ שינה את פניו, שיטת החינוך ההיא כבר אינה קיימת, אבל הזיכרונות בעקבותיה, הן הטובים והן הרעים, הם חלק בלתי נפרד מהמבוגרים שהיו ילדי קיבוץ ולנצח חרותים בליבם.

״יום אחד, הבית שלנו יהיה מוזיאון. מוזיאון להנצחת הסבל שלנו. אנשים מכל העולם יבואו לראות את הציורים שלנו ואת החדרים שחיינו בהם והספרים שקראנו וכתבנו ויֵדעו כמה סבלנו״.

את הניבוי הזה משמיעה אֵם בפני בנותיה באחד הסיפורים בזר עלי דפנה, בשעה שפוקד אותה התקף של טירוף. 
אבל מה שמוצג כחלק מהזייה מופרכת למעשה קורם עור וגידים עם הספר, הנשען על חייה המציאותיים של דפנה דרוקר ומשפחתה, הוריה וסביה. אלה חיים עתירי משברים של התמודדויות נפשיות ובריאותיות, אוטיזם, מצוקות כלכליות ופרידות כואבות, אלא שקולה הצלול וחדור האופטימיות הופך את הביקור במוזיאון הסבל למסע התגברות עוצמתי ומלא השראה. 

קרן דותן, עורכת ומבקרת

"...עד הצהריים ישנתי. העור שלי עדיין ספוג בריח שלה. שינה נעימה ישנתי. היא בעבודה ותחזור רק בעוד שעתיים. מספיק זמן לסיבוב שקיעה קליל ורגוע ולהכנת ארוחת ערב. חבשתי כובע, כפפות היו לי בכיס המעיל, וככה, במכנסי הטרנינג ובגרביים יצאתי מהחלון החוצה. התרוממות קלה וריחוף מפותל החוצה ולמעלה. נזהר מקצה המרזב שבולט מפינת הגג. פעם נתפס בו הצעיף ולרגע מבהיל נמצאתי קשור בצווארי לגג כשהרגליים מתנופפות אל על. היה מביך. רצועה, קולר ויצור מתנפנף, נחנק ומפרפר חסר ישע. אבל למדתי מזה לא למהר כשיוצאים. או בניסוח אחר: מה שמתעלמים ממנו במוקדם או במאוחר יאחז בצווארך."

פרקים שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו, נרקמים יחד לסוג חדש של רומן אוטוביוגרפי, שיש בו מסע מן החיים אל המוות ובחזרה. שכונת פלורנטין התל אביבית הופכת למיקרוקוסמוס שההתרחשות בו נעה מן היומיומי המציאותי למופלא ולסוריאליסטי, משוכני מדרכות למלאכים מבקרים במרפסת. בתוך ההוויה העירונית העכשווית נטועות במפתיע, אך בטבעיות גמורה, אפיזודות מעיירה יהודית בדויה, היוצרות קוקטייל עברי עז ולא־צפוי, דרום תל אביב – מזרח אירופה, ועל הכל נסוך מבט מלא הומור וחמלה, שיש בו גם התרסה נגד העריצות הקפיטליסטית וערעור של המובן מאליו. 

אברי הרלינג פירסם ספר הרפתקאות ובישול לילדים, ארוחה מנצחת (בבל, 2002), וה"סיפורונים" שלו מתפרסמים דרך קבע במדור הספרות והתרבות של עיתון 'הארץ'.

הקסטה הגדולה בעולם, כותב מוריס פרחי, הסופר היהודי־הבריטי, יליד טורקיה, היא הקסטה של 'האחרים': הגולים, הפליטים, העקורים וזרים שהורשו, אם התמזל מזלם, להתחיל בחיים חדשים אולם לרוב סובלים מחשדנות, מאפליה ואפילו מרדיפות. 

הספר המבריק, טורקי צעיר, הוא הרומן האישי ביותר שחיבר מוריס פרחי. עד כה התוודענו לרומנים שלו בתרגום העברי אשר חשפו את לבטיהם ואת סבלם של ה'אחרים', צוענים באירופה הנאצית, יהודים באשר הם ולוחמי חירות בדרום אמריקה.

טורקי צעיר פותח צוהר חשוב לתולדותיה של יהדות טורקיה. הקהילה שהיתה כה משמעותית בימי האימפריה העות'מאנית לא זכתה למקום הראוי לה בספרות העברית. דרך חוויותיהם של נערות ונערים מתבגרים בימיה האפלים של טורקיה במלחמת העולם השנייה, מתאר מוריס פרחי עולם מרהיב ורב־תרבותי, אך גם למוד סבל, של יהדות שלמדה לחיות בחיקו של הזר וספגה השפעות והקרינה מכישוריה לסביבתה.

גיבוריו של 'טורקי צעיר' נוגעים ללב בשאיפותיהם, במאווייהם ובחדוות החיים שלהם. כתיבתו החושנית של מוריס פרחי מפיחה בדמויותיו הססגוניות רוח חיים מענגת.

"הרטטים שאנחנו חשים בין רגלינו," כותב פרחי "לא נובעים תמיד מתשוקה מינית או מפחד. לרוב הם מתעדים את המשא ומתן שלנו עם השלד המקרקש." 

ואכן זהו רומן על תקווה ואכזבה, על חיים ומוות. מוריס פרחי מציין, "כפי שכולנו יודעים, המוות הוא שליחו של אללה. אך לא כשאר משרתיו של אללה, הוא גם שד."

הקריאה ביצירתו של פרחי היא טלטלה של ממש בין מלאכים טהורי כוונות לבין שדים מעוררי חלחלה. 
- סמי מיכאל

"בעניין פינוי האוכלוסייה הבלתי לוחמת מיישובים המועדים להתקפה שרר ויכוח, והדעות היו חלוקות.... יעקב הודיע את החלטת קיבוצו: ביצועו של פינוי ייוודע מיד לשכנים הערבים, שיפרשו זאת כסימן לחולשה ועלול למעשה לעודד התקפות. לא רק שקיבוץ ירדן דוחה כל הצעה לפינוי חבריו עתה, אלא שקיבוצו מתנגד נחרצות גם לכל פינוי שיבוצע על־ידי הקיבוצים השכנים. כדי למנוע כל פינוי אפשרי הוא יעמיד חוליה על התל החולש על הכביש, שתירֶה בגלגלים של כל מכונית שתנסה לפנות ולהעביר אוכלוסייה בלתי לוחמת."

יוסף עדן מגולל סיפור חיים מרתק בעל מרכיבים אוטוביוגרפיים. תוך כדי התוודעות לסיפורו האישי של הגיבור יעקב – ללבטים, לאהבות, לקשיים ולהצלחות – נפרשים לפנינו המציאות וההווי, החזון והמעש בתקופה הסוערת של תקומת העם בארצו וסיפור התהוותו והקמתו של קיבוץ "ירדן", הוא קיבוץ מעוז חיים, שהמחבר נמנה עם מייסדיו.

מחול הדבורים מכניס אותנו לנבכיו ולתככיו של העולם האפל – והבלתי־נתפס לעתים – של הסחר הבינלאומי בנשק; האינטרסים המשתנים של המעצמות בעניין זה והאופן שבו הם משפיעים על כל שרשרת הנשק העולמית וגם על הכלכלה.

גבריאל, יועץ בעל רקע ביטחוני, נקרא בדחיפות לסייע למוסד הישראלי לסכל בכל מחיר את תהליך חימושה של עיראק תחת הנהגתו של סדאם חוסיין. הוא לומד היטב את הפרופילים של כל הגורמים המעורבים ומצטרף לצוות מצומצם ואיכותי המתמקם בבריסל. אולם למרות התכנון היסודי המוקדם, התרחשות בלתי־צפויה מאלצת את אנשי הצוות להוציא את תוכניתם לפועל באופן מיידי, מחשש שהמטרות ירדו למחתרת ומדינת ישראל תיאלץ לעמוד מול מציאות חדשה שתערער את מאזן הכוחות במזרח התיכון.

זה ספרו העשירי של עוזי עילם, זוכה פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. חלקים מן הספר מבוססים על אירועים ותהליכים שלהם היה שותף במסגרת הקריירה המקצועית שלו, וחלק מן הדמויות בספר מבוססות על דמויות בשר ודם; מוכרות יותר או פחות.