המאפיונרים של הרפובליקה החמישית 3 - הקדוש

1

פלר 

השמש כבר זרחה כשהתיישבתי על הספה מול הטלוויזיה, ובחדשות הראו גופה שרופה תלויה מהנוטרדאם. הייתי ערה כמעט כל הלילה ולא הייתי עייפה, האדרנלין עדיין זרם בגופי. כנראה אישאר דרוכה עד שבסטיאן יחזור הביתה.

לבשתי את חולצת הטריקו ותחתוני הבוקסר שלו כי לא היו לי בגדים. לא התחשק לי לייבש את שערי, אבל אחרי שהייתי נעולה בארון קבורה רטוב, הייתי חייבת להיות יבשה כולי. על כתפיי נחה שמיכה שעטפה את גופי. עדיין היה לי קר, למרות המקלחת החמה והאדים שכיסו את הזכוכית בחדר האמבטיה.

ג'רארד השאיר לי אוכל ומים. שתיתי את כל המים, אבל לא אכלתי כי לא היה לי תיאבון.

כנראה חוויית סף מוות יכולה לדכא תיאבון.

הדבר האחרון שרציתי הוא להישאר לבד ולחשוב שוב ושוב ושוב על מה שקרה. בכל פעם שנזכרתי בארון הקבורה, עיניי התמלאו דמעות. עדיין חשתי את הצריבה משבבי העץ שחדרו לקצות אצבעותיי ואת מי הגשם הקרים שהרטיבו את עורי. היה חשוך שם כל־כך שזיהיתי את מיקום המים רק באמצעות מגע.

זכרתי את תחושת הטביעה... בצורה מוחשית למדי.

עצרתי את הנשימה כמה שיכולתי וחבטתי על המכסה, אף שלא היה בכך טעם. העדפתי למות תוך כדי מאבק ולא כי נכנעתי. אבל לבסוף ריאותיי הכריחו אותי לשאוף אוויר והוצפו במים.

הכאב היה נורא.

והחלק הגרוע ביותר? הידיעה, בשניות האחרונות של חיי, שאני עומדת למות. ההמתנה לסוף והרצון לזרז את המוות רק כדי שזה ייגמר, והשהייה באפלה מוחלטת בזמן שכל זה קרה.

הבנתי שבכיתי רק כשדמעותיי נגעו בשפתיי. עיניי היו דבוקות לטלוויזיה, צפיתי בסרטון שמישהו צילם מחלון דירתו בגוף החרוך שוב ושוב.

הגופה הייתה שייכת לגבר שהורה להרוג אותי.

וטוב שכך.

שמעתי צעדים מתקרבים והסתובבתי לדלת. בסטיאן סוף־סוף חזר הביתה, אחרי שהכול נגמר. הקלה הציפה אותי עוד לפני שהוא נכנס — שלווה שרק הוא מסוגל היה להשרות עליי.

הדלת נפתחה, והוא לא היה לבד. אדריאן היה איתו.

בסטיאן עדיין היה מכוסה בבוץ כי הוא לא החליף בגדים אחרי שהוציא אותי מארון הקבורה. גם פניו וצווארו היו מוכתמים בבוץ יבש. הוא הציץ בטלוויזיה שעדיין שידרה את החדשות, ושוב התבונן בי.

אבל אני הייתי מרוכזת באדריאן.

כל ההקלה והשלווה שהציפו אותי... פשוט התאדו.

כשאדריאן ראה אותי, הוא קפא והיסס, כנראה בגלל המבט האכזרי שבעיניי.

הסרתי את השמיכה. נעמדתי, בבגדים שהיו גדולים עליי, וניגשתי אליו. הוא רעד מעט בתגובה. עיניו נותרו מקובעות עליי והיו מלאות בפחד. רציתי להגיד לו הרבה מאוד דברים וגם לעשות לו הרבה דברים. כמעט ביקשתי מבסטיאן את האקדח שלו כדי לירות בזרועו של אדריאן, אבל הוא לא היה שווה את המאמץ הרגשי. "חבל שבכלל הכרתי אותך." הייתי רוצה להחזיר את כל אותן השנים שבזבזתי, כמו גם את הנדרים ואת ליבי.

הוא נרתע כאילו הכיתי אותו, כאילו המילים הפשוטות היו חדות יותר מפגיון. "הם היו תופסים אותך בכל מקרה, פלר. הצלתי אותך. התקשרתי לבסטיאן והצלתי אותך-"

"בסטיאן הציל אותי."

"כי אני התקשרתי אליו-"

"אפשר היה למנוע את כל זה אם פשוט היית אומר להם שבסטיאן ואני יחד. זה כל מה שהיית צריך להגיד והם היו משחררים אותי." עיניי צרבו מדמעות של זעם. "אני מתּי, אדריאן. טבעתי בפאקינג בוץ."

הוא עצם עיניים כדי לחסום את הכאב שקרן ממילותיי. "אני יודע-"

"אתה לא יודע. אתה לא יודע כי לא מתת."

הוא פקח את עיניו שהיו רטובות מדמעות כנות. "ממש פחדתי, פלר. אין לך מושג."

"לא, אין לך מושג כמה אני פחדתי. הייתי לכודה בחושך עם פאקינג מצלמה מעל הפנים. המים הקרים התקרבו לפי וכל תנועה שעשיתי שאבה את החמצן והכניסה יותר מים."

הוא שוב עצם עיניים, כאילו לא היה מסוגל לשמוע את זה. "הכול קרה ממש מהר. ידעתי שאוסקר ובסטיאן עושים עסקים יחד והנחתי שהוא יכבד את החוק. לא תיארתי לעצמי שהריב בינינו ישפיע עלייך. אם הייתי יודע שזה יקרה, הייתי נכנע מייד. אף פעם לא הייתי מסכן את האדם שאני הכי אוהב-"

"אין לך זכות להגיד לי את זה, אדריאן."

בסטיאן עמד שם ונתן לנו לריב באמצע הסלון שלו, בגדיו היו מכוסים בוץ והוא הדיף ריח של לכלוך וגשם.

אדריאן התכווץ מכאב בתגובה למילותיי. "אני ממש מצטער-"

"אני לא סולחת לך."

"הייתי צריך להגיד לו שאת עם בסטיאן. הבעיה הייתה נפתרת. אבל באותו הרגע-"

"סיימתי את השיחה הזאת." הייתי מותשת, גופנית ונפשית. גרוני היה יבש נורא בגלל השיעול וכאב לי לדבר. העולם המשיך להסתחרר ורציתי שהוא יעצור. לגמרי. "אני רוצה שתלך. אני רוצה להישאר לבד עם בסטיאן." התקשיתי להאמין שפעם הייתי נשואה לאדריאן. הקשר הקצר שלי עם בסטיאן היה דומה יותר לנישואים מאשר הזוגיות עם אדריאן.

אדריאן נראה מובס ובבירור רצה להמשיך את הוויכוח, אבל ידע שזמנו תם. הוא התחיל להסתובב. גם הוא היה מכוסה בוץ מפני שהוא חפר באדמה שתחתיה הייתי קבורה. "אני שמח שאת בסדר."

"אני לא בסדר." התקשיתי להאמין שאתאושש מזה.

הוא עצר, מבטו נעוץ ברצפה, ולבסוף הלך.

הדלת נסגרה, עצמתי עיניים והשמעתי אנחה מתוחה. כעבור רגע, הסתכלתי על בסטיאן.

עיניו הבהירות הביטו בעיניי — החלק היחיד בגופו שלא היה מכוסה בוץ. היה בוץ גם בשערו, כאילו הוא חפר אותי מארון הקבורה בידיים חשופות. "מותר לך לא להיות בסדר, מותק. אבל את תתאוששי."

***

בסטיאן זרק את בגדינו המלוכלכים לאשפה ונכנס להתקלח.

חיכיתי לו במיטה, הווילונות היו מוסטים כדי לחסום את אור השמש. הדלת לסלון גם הייתה סגורה וחסמה את האור שבקע מהמרפסת. הייתי צריכה לישון, וחלק בי תהה אם אצליח לישון אי פעם.

הייתי בטוחה שאסבול מסיוטים.

בסטיאן הצטרף אליי כעבור מספר רגעים ונשכב על המיטה בתחתוני בוקסר בלבד.

מייד נצמדתי אליו, כרכתי זרוע סביב צווארו, הנחתי את הרגל על ירכו והצמדתי את פניי לצווארו. פשוט רציתי להיות קרובה אליו, כך שגופינו ונשמותינו יגעו אלו באלו. וברגע שזה קרה, חשתי טוב יותר.

וגרוע יותר.

הוא שכב לידי ואצבעותיו שיחקו בשערי. הוא לא שאל איך אני, הוא גם לא שאל מה אני צריכה, הוא פשוט ניחם אותי בשתיקתו העוצמתית.

הרגשות חלחלו בין הסדקים של דלת ליבי, בדיוק כמו שהמים טפטפו דרך הפתחים בארון הקבורה מעץ, ושפתיי התחילו לרעוד. ליבי נסדק והרגשות זרמו כמו מפל מים. ניסיתי לעצור את הדמעות, ולמרות כל הניסיונות, התחלתי להתייפח.

הצלחתי להפנים את האלימות רק ברגע שחשתי מוגנת. רק כשהייתי בזרועותיו של בסטיאן, הייתי מסוגלת להתמודד עם מותי.

הוא לא השתיק אותי ולא ניסה לעצור את הבכי עם נשיקות. הוא פשוט נתן לי לבכות, להשיל את מי הגשם שנספגו בעורי, להתפוצץ מאימה, מכאב ומפחד. הוא העניק לי את כל מה שהייתי צריכה, כדי שזה יחלוף.

פניי המשיכו להיצמד לצווארו והוא בלע רוק מספר פעמים.

בכיתי עד שהתרוקנתי, ועד שהתשישות הגופנית והנפשית הגיעה לשיאה... ונרדמתי.

***

כשהתעוררתי, בסטיאן עדיין היה לידי, אך נדמה היה לי שהוא היה ער כבר זמן מה. ודרוך. הסתובבתי כדי להסתכל בחריץ שבין הווילונות ולנסות להעריך את השעה לפי עוצמת האור. בחוץ היה חשוך, כנראה ישנתי כל היום.

מייד נזכרתי במה שקרה יום קודם לכן, אך זה היה שייך לעבר, לכן היה לי קצת קל יותר להתמודד. אבל מאחר שעברו מספר שעות בודדות מהתקרית עם אדריאן, קשה היה לי יותר לעכל אותה.

"את רעבה?"

"לא ממש."

"את צריכה לאכול משהו."

"הדבר היחיד שנשמע לי סביר כרגע הוא פנקייקים... אבל כבר ערב."

"אפשר לארגן את זה." הוא הרים את הטלפון משידת הלילה ושלח הודעה לג'רארד, משרתו האישי.

"לא היית חייב."

"אני רוצה שתאכלי." הוא הכניס יד מתחת לחולצתי ואצבעותיו ליטפו את בטני בעדינות. מגעו היה חם כמו שמש קיצית. "אני יודע שקשה לך, אבל זה יעזור." הוא התבונן בי, המבט בעיניו הכחולות עדין מתמיד. בדרך כלל, מבטו היה עז והוא רק התעצם ככל שהוא המשיך להביט. ובאותו הרגע, מבטו היה רך יותר מעלה כותרת של ורד.

שכבנו יחד בדממה, ופשוט הבטנו זה בזה בזמן שבחוץ המשיך להחשיך.

כעבור מספר רגעים, הטלפון שלו רטט כשהוא קיבל הודעה. הוא קרא אותה והחזיר את הטלפון לשידת הלילה. "ארוחת הבוקר שלך מוכנה."

הרחתי את האוכל עוד לפני שג'רארד שלח הודעה, את החמאה המומסת על הפנקייקים הרכים, את הבייקון הפריך ואת הביצים המקושקשות שמצופות בגבינה מותכת. "אולי אני קצת רעבה."

לרוב הוא חייך כשאמרתי את זה, אבל הפעם פיו נשאר כקו ישר. "ילדה טובה." הוא קם מהמיטה ולבש מכנסי טרנינג אפורים. הבד עטף את ישבנו.

אתמול, הייתי מזנקת עליו, אך באותו הרגע, לא חשתי כלום.

התיישבנו ליד השולחן, עליו היה מונח המזון שהיה סגור במכסים כסופים. ג'רארד הביא גם קפה, אף על פי שהשעה הייתה שבע בערב — השעה שבה בדרך כלל אוכלים ארוחת ערב. בסטיאן הסיר את המכסה, על הצלחת היו סטייק סינטה וביצים מקושקשות. במקום לשתות קפה או מיץ, הוא מזג לעצמו וויסקי.

לי חיכו פנקייקים עם אוכמניות וביצים מקושקשות עם גבינה וכמה פרוסות בייקון — הארוחה האהובה עליי. הסרתי את המכסה, האדים שעלו מהאוכל פגשו את פניי והריח עורר את תיאבוני.

שמתי לב שבסטיאן לא היה רעב כמו בדרך כלל, כי הוא לא זלל את האוכל כמו דוב. הוא נגס כמה פעמים פה ושם, והתרכז בעיקר במשקה ולא בארוחה. עיניו נדדו לחלון לעיתים קרובות והוא היה שקוע במחשבות. הוא לא מת בטביעה, אבל הוא בבירור הושפע ממה שקרה. אולי הוא הרגיש אחראי. אולי הוא פשוט הרגיש רע.

"אתה בסדר?"

הוא הרים אליי את המבט, עיניו כאובות. "לא."

חזרתי על המילים שהוא אמר לי קודם לכן. "מותר לך לא להיות בסדר."

הוא התעלם מהנימה הרכה של דבריי ועיניו שוב נדדו הצידה. "אל תדאגי לי, מותק."

"קשה לי לא לדאוג."

הוא המשיך לבהות בחלון, חצי מהאוכל שלו נשאר על הצלחת, וזה לא קרה מעולם. כתפיו הרחבות שקעו תחת משקל בלתי נראה ובעיניו לא הופיע הברק הקבוע, אף על פי שאורות העיר השתקפו בהן כמו אורות חג המולד.

"אז... מה קרה?"

הוא נשם בכבדות, החזה שלו עלה וירד ברגע שהעליתי את הנושא. "סיפור ארוך. ה'אריסטוקרטים' דרשו שאדריאן יסגור את העסק שלו כי הוא מעליב את האומה הצרפתית. העברתי את המסר לאדריאן — יותר מפעם אחת — והוא בחר להתעלם. אוסקר וה'אריסטוקרטים' תמיד כיבדו את 'הרפובליקה החמישית' והסכימו עם הפוליטיקה שלה כי היא הגנה על ההמשכיות והמעמד הגבוה של האימפריה הצרפתית. לא ציפיתי ממנו להתנהגות כזאת."

"למה לא סיפרת לי את זה? יכולתי לדבר עם אדריאן."

"הפרדה בין דת למדינה."

"מה זה אומר?"

"אני יודע שאת לא רוצה שום קשר לפעילות פלילית," הוא אמר. "עשיתי מה שיכולתי כדי שאדריאן יישאר בחיים כי הנחתי שלא תרצי שיהרגו אותו, והוא לא הקשיב לי."

"זה לא נשמע אופייני לו. להתעלם ככה מאיום כזה."

הוא שתק זמן מה. "אני חושב שהוא היה מדוכא מדי ולא חשב בהיגיון. לא נשאר לו כלום חוץ מהעסק."

כי עזבתי אותו. צביטה קטנה של אשמה חלפה בי, אבל היא נעלמה מהר. "אני לא רוצה לראות אותו שוב לעולם." כבר אמרתי את זה לאדריאן בפניו, וחזרתי על המילים כי באמת התכוונתי לזה. אדריאן נבהל, ואם לא הייתי מכירה את בסטיאן, היו הורגים אותי. "אם הוא לא היה בוגד בי, הייתי מתה."

בסטיאן לא התווכח והמשיך להביט מחוץ לחלון כאילו לא שמע אותי. "את יכולה לדבר על זה... אם את רוצה." הוא עדיין לא היה מוכן להביט בי, כאילו נשא את נטל הבושה על פשע שלא ביצע.

לא רציתי להכביד על בסטיאן. גם ככה מה שהוא ראה אכל אותו מבפנים. "הכול בסדר."

"אני מכיר כמה אנשים טובים אם את צריכה עזרה מקצועית."

"יש לך פסיכולוג?"

"לא," הוא אמר. "אבל אני מכיר את כל הפסיכולוגים הטובים."

"אני בסדר, תודה." מתּי רק אתמול. הייתי צריכה להשלים עם העובדה הזאת לפני שאוכל להמשיך הלאה.

הוא המשיך להביט מחוץ לחלון, בנוף שכנראה ראה מאות פעמים, הבעת פניו הייתה קודרת עם רמז לכאב.

"בסטיאן?"

עיניו סירבו לציית.

"למה אתה לא מוכן להסתכל עליי?" הוא ראה אותי באור שונה? יכול להיות שהוא הרגיש אשם, אף על פי שהאחריות הייתה מוטלת על אדריאן בלבד?

הוא נשם נשימה עמוקה, החזה הגדול שלו עלה וירד באיטיות. ועדיין הוא לא דיבר. הוא בחר לסגור את רגשותיו במכל אטום. הוא הסתגר ממני לחלוטין, לסתו התהדקה והוורידים בצווארו נמתחו. "כי מתת, פלר. כי עד שהגעתי, את פאקינג מתת..."