יהדות רומניה

הפרשה שהסעירה את יאשי הייתה "התאהבותה של יוליה, בחורה יהודייה, בסטודנט שחור, גוי, מאפריקה שנשלח להשלים את לימודיו באוניברסיטת יאשי". מה קרה ליוליה ומה זה יאשי?

יאשי — העיר בה נולדתי, הייתה בירת נסיכות מולדובה, שונה מהמקום שטוף השמש שאליו נשאנו עינינו — חיפה. בין שני העולמות המנוגדים האלה נעה ילדה עם משפחתה. הם נושאים על גבם תרמיל ובו דורות של תקווה. הסיפור שלי מתאר את הדרך בין שני העולמות, את אבני היסוד שעיצבו את ילדותי ביאשי ואת רכבת ההרים שחווינו בשנה הראשונה לעלייתנו לארץ, לחיפה ב־1964.

אם ה"גאדג'ט" והפרח הרקום שעל הכריכה מזכירים לך משהו או מסקרנים אותך — אני מזמינה אותך לפתוח את הספר ולהיכנס לעולמם של מאות אלפים שעלו מרומניה בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת — אוהבי מולדת, חרוצים וצנועים. הם קמו מזוועות השואה ומהפוגרום הנוראי בעיר יאשי (29 ביוני 1941) בזכות אמונתם ב"מפעל הציוני ובתקווה שתפחה והתעצמה עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים, מדינת ישראל, שבה לעולם לא יקרה עוד כדבר הזה. כמה טוב שאבי ובני דורו לא ראו את הפוגרום ב־7 באוקטובר 2023, שקרה במדינת היהודים". הספר חובק חלק מהסיפורים שאבי, סמי עויזר, כתב על יאשי היהודית.

שוש דרימר, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשמונה, עובדת סוציאלית (MSW), ניהלה מחלקה באגף הרווחה בכפר סבא, מומחית בנושא "בני משפחה מטפלים", מנחת קבוצות ומדריכה. 

"אנחנו עומדים על גדת הדניסטר. 'אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים,' אומר קינמון, ממצמץ שלוש פעמים ונעלם. רפסודה ארוכה מבצבצת מתוך הערפל. הצוקים מלאים צללים אפורים. על הבתים למעלה מישהו כתב באותיות גדולות, 'אל תחצו!' בנהר משתקפת בבואה שבורה, חיה קדמונית, זרועות וראשים. עכשיו מתקרבת הגדה השנייה, מתחילה להשתקף במים במהופך, ואני כבר יודעת – מה שישר והגיוני מצדו האחד של הדניסטר מתעקם במימיו ועומד על ראשו בצדו האחר. אני ממצמצת שלוש פעמים."

נדמה שענת, גיבורת השעה החלשה, מתמרנת היטב במסגרת הבורגנית של חיי משפחה וקריירה, אולם כוחות אחרים מניעים את חייה, ומה שחשבה לקרקע יציבה הולך ונסדק. מבין הסדקים עולה קולו הנשכח של תיאו סבה, השולח אותה למסע אל ההרים ברומניה – שם נהג להתבודד – הרחק מדרך המלך של ההיסטוריה, הרחק מיאשי או מטרנסניסטריה. 

השעה החלשה הוא סיפור על זהות וזרות, המסופר מפיהם של ענת, סבתה הדמנטית קירה וקינמון – חתול פילוסוף שמתווך מורשת משפחתית אפלה ומגדיר מחדש את מושג הזמן. דינה עזריאל מצליחה לייצר טריו שמורכב ממלודיות שונות הנשזרות לכלל סיפור אחד. 

הרומן הרב-קולי כתוב בלשון ציורית ופיוטית, לוקח את היומיומי אל מחוזות הפנטזיה, מערער על תפיסת הזמן הכרונולוגית-קווית ומציע במקומה תפיסה ריטואלית-מעגלית המאפשרת איחוי של מקומות ושל קרעי זיכרון. 

דינה עזריאל היא אדריכלית, מתרגמת ועורכת ירושלמית, חברת מערכת "המוסך" – מוסף לספרות. זהו רומן הביכורים שלה.

הוא לא היה מסוגל לחשוב על אוכל, אבל ידע שהוא חייב לשתות. עשה דרכו אל פלג שמימיו גאו לאחר הפשרת השלגים וגשמי האביב הכבדים, וכרע על ברכיו. הפנים, שראה את השתקפותם במים המתערבלים, היממו אותו, והוא עצם את עיניו. כשפקח אותן שוב ראה תמונות אחרות: שני פרצופים קטנים רוקדים על גליו של פלג קטן, אולי היה זה הפלג הזה ממש?

הראש האחד בהיר והשני כהה, סנדור ויוליוס, ששמש הקיץ האין־סופי של אותה שנה השחימה את עורם לאותו גוון זהוב. בני כמה היו? חמש? לא הרבה יותר מזה.

האיש הגבוה הופתע לגלות שהוא מחייך. המראה המשובב הזה שהגיע ממרחק של חצי מאה נתן לו את הכוח לקום ולהתחיל לצעוד בהיסוס בדרך מלאת הסכנות שעשויה להוביל אותו אל החופש.

בתחילת המאה העשרים, בעיר טרנסילבנית קטנה, יוליוס מתיאס מצהיר בקלות דעת שהוא מוכן לכרות ברית עם השטן כדי להגשים את חלומו להיות רופא, ולכן הוא מסכים להתחתן עם בת הגביר, אלמנה חסרת חן, כשהוא נשבע שלא יעזוב אותה לעולם. ביד אומן מגוללת המחברת את סיפורו של הרופא היהודי הנע בין בירות אירופה השונות – מווינה ועד בודפשט, מפריז ועד שווייץ, ועוקבת אחריו ברגעיו הרומנטיים, בהצלחות ובקשיים, בשמחות ובטרגדיות – כל זאת בצל שתי מלחמות העולם והעלייה הגואה של הנאציזם.

שבע שנים אחרי... (מלחמת העולם השנייה), הוא רומן היסטורי, הסוקר את חיי גיבוריו במשך שנת לימודים אחת במעברה מיוחדת במינה, המאוכלסת באנשים פשוטי עַם מן העיר בוֹטוֹשאן שברומניה, ששרדו את המלחמה, עזבו את בתיהם והיגרו לארץ חדשה. העולים־מהגרים שוכנו בצריפי עץ שוודיים על גבעה צחיחה במדבר, ומלווים אותם אנשים מבני הארץ, המנסים לעזור להם להתערות בארץ החדשה.

יש בין העולים החדשים אנשים המצליחים להתעלם מחוויות השואה, שנחרטו בנפשם, ולחיות חיים רגילים במציאות הקשה לתוכה נקלעו, ויש השקועים במכוָתם ללא הרף.

במשך השנה מתפתח סיפור אהבה בין המורָה הצעירה ילידת הארץ, לבין בחור משונה, שריד שואה, שנאלץ לעזוב את הכרך הגדול ונקלע במקרה למעברה זו, שתושביה מוכרים לו מארץ מוצאו.

עלילה מסעירת־נפש על רקע השואה והשמדת יהדות אירופה. במרכז העלילה קבוצת פרטיזנים יהודים ביערות טרנסילבניה.

הגיבור הראשי הוא יהודי הקורא לעצמו גריגור, כי את שמו המקורי השליך מאחורי גוו או איבד בגיאיות המוות. במערת המסתור שלו ביער הוא נפגש עם דמות מוזרה הנקראת בפיו גבריאל, כשמו הקודם. הדמות היא ידידו, כפילו, או צילו, שקיים ואינו קיים.

עלילת הספר היא זעקה של `משבר האמונה`. כל הלבטים, ההתחבטויות וההטחות כלפי שמים בשל אושוויץ וטרבלינקה, ורשה ובבאי־יאר, כל אלה מתפרצים ועולים מפיו של גריגור במצבים השונים והמשונים אליהם הוא נקלע. המאבק של המאמין המכריז מלחמה כנגד היושב במרומים עובר כחוט־השני לאורך כל עלילת הספר הנקרא בנשימה אחת.

בכל הרגעים הקשים הפוקדים את גריגור הוא מחפש את גבריאל, רוצה לחוש אותו בקרבתו, להתחמם כנגד אורו. באחת השיחות בינו לבין צילו שומע גריגור מפי גבריאל את המילים האלה: "גדולתו של אלוהים היא בכך שהאדם אינו מסוגל לדחותו; סבור אתה שאתה מגדפו ואניך אלא משבחו; סבור אתה שאתה מורד כנגדו, ואינך אלא מבקש לקלוט זיוו; סבור אתה שאתה מטיח כלפיו את איבתך, את מריך, ואינך אלא אומר לו, כמה אתה זקוק למשענתו, לרחמיו".

פרקי עלילה עזים ופיוטיים לחידת האמונה – האמונה באלוהים, באדם, בנצח ישראל.

קטעי חיים של דור שני לניצולי שואה שעלו ארצה מרומניה. הכותבת מתארת התמודדות עם פוסט טראומה מורכבת.

בספר מופיעים שירים ומתכונים.

השואה בראי המציאות הוא ספר המקפל בתוכו אוסף ענק ונדיר של מסמכים, כתבי יד, יומנים, סיפורי ניצולים, אביזרים, מוצגים וצילומים – מתקופת השואה.
כל הפריטים באוסף הם מקוריים וחלק ניכר מהם נדיר וייחודי, אינו נמצא בשום מוזיאון בעולם ומוצג כאן לראשונה.
את האוסף ליקט אברהם לינהרט לאורך תקופה ארוכה בת 40 שנה.
האוסף כולל חומר אנטישמי ופריטים מראשית עליית הנאצים לשלטון, מרדיפות היהודים, ממלחמת העולם השנייה, מהגטאות ומחנות ההשמדה ומשארית הפליטה.
פרק שלם מוקדש בספר למאמצים להצלת יהודים מציפורני הנאצים והוא כולל גילויים על ויכוחים, חילוקי דעות ופעולות אשר מנעו והכשילו אפשרויות הצלה של יהודי אירופה, לצד גילויי גבורה והקרבה למען מטרה זו.
ניתן למצוא בספר את הוראות הנאצים בדבר איסור העסקת יהודים במקצועות שונים בברלין, עם פירוט שמות כל אותם יהודים; פתק ובו תפילת "שמע ישראל", אותו כתבה ילדה יהודייה בת שמונה, דקות לפני שילוחה אל תאי הגזים באושוויץ; מכתב פרידה שכתב רודולף פרנץ הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, אל משפחתו חמישה ימים לפני הוצאתו להורג; ועוד למעלה מ־300 מסמכים, צילומים ופריטים – מלווים בסיפורי רקע.
 
אברהם לינהרט, יליד שנת 1938, מוותיקי העיר חולון, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה, וממייסדי קיבוץ יוטבתה שבערבה. כיהן לאורך תקופה ארוכה בת 43 שנים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי, ביניהם שימש במשך 13 שנים כמנכ"ל הראשון של קרן "ידע" – קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח, מיום היווסדה. יזם והקים את "בית האקדמאי", המשמש מכללה ארצית להשתלמויות אקדמאים במדעי החברה והרוח. הוא חבר ופעיל בגופים שונים, מקומיים וארציים, הפועלים לטובת הציבור. היה עורכו הראשי של הירחון "שדמות". כיום לינהרט מרצה בנושאי השואה ואירועים בתולדות היישוב בארץ. הוא גם מלחין ופזמונאי, ורבים משיריו שודרו בתחנות הרדיו השונות.

עכו, העיר בה גדלתי, היא עיר שההיסטוריה מחבקת את אבניה ומנהרותיה. בעיר הזו בבית שיכון קטן וצנוע עם חלון שממנו אפשר היה להשקיף ולראות פיסת שמיים ורצועת חוף ים כחולה, התגוררו הסבים שלי. בארון הוויטרינה בסלון ביתם נחו תמונות בשחור-לבן, ששוליהן דהו בחלוף הזמן. כל אחת מהתמונות נושאת פנים ושמות ובעיקר זיכרונות.
סיפורה של משפחתי שהתגוררה בטשרנוביץ', בירת מחוז בוקובינה, הוא סיפורה של משפחה יהודית אחת מיני רבבות, שנאבקה על חייה, חלקה נגדע וחלקה ממשיך וזוכר. אני מקדישה ספר זה למי שסיפורם גווע עימם ולבני משפחתי שמצבתם היא מילים אלו, למי שבזכותם קמה ומתקיימת הארץ הזו שהיא ביתנו הלאומי, מתוך הגשמה, עשייה ואמונה מלאה בצורך להמשיך ולבסס בה את עתידנו.
ממליצים:
ד"ר יוליה ברגר-  הסיפור המשפחתי אותו מספרת ליאת, הוא סיפורו של העם היהודי משואה לתקומה. הסיפור מרתק, מרגש וכתוב בכישרון רטורי יוצא דופן, ההיסטוריה עטופה ברגישות ואהבה ! הספר מומלץ בחום ואף חובה לקריאה למען הדורות הבאים.
ד"ר יעקב פלקוב, מומחה להיסטוריה סובייטית- זהו ספר מרתק וחשוב מאוד. דרך הפריזמה של סיפור משפחתי שובה לב המתאר באופן ציורי אך מדויק את חווית היהודים שנותרו בשטחי הכיבוש הנאצי בברית המועצות ופעלו למען הישרדותם האישית וכדי לנקום את מות יקיריהם, הן בכוחות עצמם והן בשורות הצבא, המחתרות, הפרטיזנים והמודיעין של הסובייטים.
מרים דוד, מנהלת משלחות פולין במשרד החינוך- הספר מומלץ ומרגש ביותר. הסופרת הצליחה להעביר לנו את עוצמת המשפחה, את האהבה, את מסירות הנפש ובעיקר את הבית שהיה בעבר, בהווה ואת הערכים אותה קיבלה לעתיד.
ליאת כהן בלכר, תושבת היישוב גילון במועצה אזורית משגב, סגנית מנהלת מחוז חיפה והעמקים בחברה למתנ"סים, דור שלישי לניצולי שואה. 
ליאת מספרת את סיפור משפחתה, סיפור של כאב עמוק, אומץ, תושייה ואהבה גדולה במשך 23 שנה ברחבי הארץ: במתנ"סים, בסיסי צה"ל, ארגונים שונים ומפגשי זיכרון בסלון, המפגשים זכו להדים ושבחים רבים.

הספר יצא לאור באנגלית וזכה בהכרה בינלאומית. הספר זכה עד כה בעשרה פרסים וזמין כעת גם בעברית.

פרידי, צעירה יהודייה בת 18 ממשפחה שמרנית, חיה בבוקרשט, בירת רומניה, בשנות השלושים של המאה העשרים. היא מרדנית מטבעה וחולמת לחיות כ"אישה רומנייה חופשייה".
לאחר שפרידי מבטלת את אירוסיה לרואה חשבון צעיר, היא מחפשת מעט מרגוע בעיירת נופש קסומה ליד קונסטנצה, שם היא פוגשת מדען מרשים בשם פרדי. היא רואה בו את הגבר המושלם שכה חיפשה, כמו גם את כרטיס הכניסה לחיים שעליהם חלמה.
אולם, עד מהרה החלום הוורוד הופך לסיוט, שאיש לא יכול היה לחזות.
סיפורה המדהים של פרידי שזור בסיפורי משפחתה. אנו עוקבים אחר דודתה רוזה, הידועה כ"דבק של המשפחה", אלמנה שאיבדה את בעלה בנסיבות מסתוריות; הדוד דויד, המתגורר ביאשי וחולם להיות מורה, ובני הדודים שלה, שעוקרים מבוקרשט כדי להתחיל חיים חדשים בישראל.
ברומן טרגי-הרואי זה נחשפים הסיפורים האמיתיים, הפוגרומים והזוועות כמו גם רגעי האושר הקטנים ב"מחנות המוות" של הדנובה, תחת השלטון הפשיסטי-דיקטטורי והקומוניסטי שהיה מנת חלקה של רומניה במשך שנים כה רבות.
זהו סיפורה של משפחה יהודייה ברומניה טרם מלחמת העולם השנייה; במהלכה ולאחריה. חיים שלווים שנגדעים בבת אחת והופכים למציאות אכזרית של כאב, סבל ומוות.

הספר "ושוב פורח הלילך" מבוסס על סיפור אמיתי ומתעד אירועים העלולים להיעלם ולהישכח עם חלוף הזמן. הצורך ללחום למען הצדק ולהאמין בטוב לב ובחמלה אנושית, באים לידי ביטוי בספר, אפילו ברגעים הקשים ביותר.

ד"ר רוני (אהרונה) רוזנטל נולדה בחיפה. היא קרויה על שם סבה אהרן, שנפטר מעט לפני לידתה. רוני היא ראש היחידה ללימודי יהדות ומרצה בכירה לספרות עברית באוניברסיטת מרילנד שבארצות הברית.
זהו הרומן השלישי שלה.

ליפמן קּונשטאד גורש עם בני משפחתו מעירו רדַַאּוץ לטרנסניסטריה, ולאחר גלגולים שונים הגיע לדז'וּרין. הוא החל לרשום ביומנו ב־11 באפריל 1942 ולא הניח את קולמוסו עד 13 באפריל 1945 , עם שובו לרדַַאּוץ לאחר השחרור. קּונשטאד נתמנה למזכיר הוועד, מועצת היהודים, בדז'וּרין ונחשף למידע רב על הנהגת הגטו, וביומנו הוא אינו חוסך מהם את שבטו. לצד תיאורים של גירושים, מחלות ומוות, היומן משופע בהגיגים בדבר מקומו של האל, תהיות על צדק, שכר ועונש ובהבלחות פיוטיות של תיאורי טבע גם בגיהינום של טרנסניסטריה.

בקיץ 1941, בתמורה להשתתפות רומניה במבצע ברברוסה, העניק היטלר לאנטונסקו את טרנסניסטריה. כ 80% מהיהודים שישבו באזור נרצחו בחודשים הראשונים לכיבוש, ועשרות אלפים נוספים נרצחו בבסרביה ובצפון בוקובינה בקיץ ובסתיו 1941. אלה ששרדו מגלי ההרג, לרבות היהודים מדרום בוקובינה וממחוז דורוהוי, גורשו לטרנסניסטריה. הספר מגולל את קורותיהם של המגורשים ופותח צוהר לחיי היום־יום של היהודים שהתקבצו בגטאות מוגילבֶ, שַרגוֹרוֹד, דז'וּרין, מּורפָָה וּברֶשָד עד לשחרור במרס 1944.

לורה, ילדה יהודיה מעיירה קטנה ברומניה הקומוניסטית, נאלצת לעזוב את משפחתה ולעבור לגור עם דודה בעיר הגדולה, בוקרשט.

דרך סיפור התבגרותה המרתק וזיכרונותיהם של הסובבים אותה, מתגלה העולם היהודי שבין שתי מלחמות העולם.

אסתר נולדה בכפר קטן ברומניה שם חיו כשמונים משפחות של יהודים שהשתייכו לחסידות סטמר. החיים בכפר היו שלווים ופסטורלים עד שנת 1939. אז התחילה לפרוח האנטישמיות.

מצב היהודים בכפר הלך והתדרדר וגזרות המשיכו לנחות על ראשם.

עד הרגע בו גרשו אותם מביתם, העלו אותם על רכבות לאושויץ.

הסיפור ממשיך ומתגלגל דרך מסעות המוות, ומחנה השמדה ברגן בלזן.

משם ממשיך סיפורה המופלא של אסתר דרך חזרה לרומניה, עליה על אוניית מעפילים בבולגריה, העברה למחנה מעצר בקפריסין ועלייה לארץ ישראל.

"רומן התחנכות המסופר מעיני ילד, שגדל בשכונת עוני בעיר הנפט פלוישט שברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
סיפור עוצר נשימה על אהבת ילדות, על ידידות עם עגלון גרמני, על הקרבה ואומץ של אם אחת נועזת, וארבעה ילדים שחיים תחת הפגזות אמריקאיות ובורחים מידי יום מהעיר ושבים אליה עם ערב. 
סיפור על גורלות נפרדים ונפגשים בכפר פסטורלי, במנזר, בהרים, בים וביבשה של בני משפחה אחת".              
ד"ר כרמלה סרנגה, המכללה האקדמית גבעת וושינגטון

"ספר שלא ניתן להניח לרגע, סיפורו של ילד שיש בו צחוק ודמע. ספר נפלא ומרגש".
פרופסור חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

"היו דרושות לי שמונים שנה כדי שאעלה מן האוב את סיפור ילדותי בעיר הנפט פלוישט – רומניה.
זהו סיפור על ילדות עשוקה של משפחה יהודית בת שלושה דורות, ובעיקר על אם אחת אמיצה, היא אימי "אימא קוראז'" שלי. זהו גם סיפורם של שישה נתיבי העפלה ושל שש אוניות שנדרשו כדי לאחד משפחה אחת בארץ". 
עזרא ינוב, עיתונאי, סופר ותסריטאי

זהו ספרה השני של ד"ר יפה שני קופרמן ז"ל, חוקרת באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "בצבת הקומוניזם", סיפר את סיפורה של ההסתדרות הציונית ברומניה בשנים 1949-1944 ,דהיינו, בשלב האחרון של מלחמת העולם השנייה והשנים הראשונות לאחריה, שבהן הוקם והתבסס השלטון הקומוניסטי ברומניה. המחקר שלפנינו ממשיך את קודמו ומסתיים בשנת 1956.

שני חלקים בספר: הראשון מוקדש למאבק להעלאת יהודי רומניה ארצה, והשני — למאסרם ושחרורם של מנהיגים ופעילים ציונים בארץ זו. ד"ר קופרמן השכילה לשלב בקיאות מופלאה בנושאי מחקרה ועבודת נמלים חובקת עולם, שאינה מתפשרת על הרמה האקדמית, בעלילות מרתקות שרבות מהן לא ראו אור עד היום. הקורא יתוודע להתפתחויות הפוליטיות ברומניה, בישראל, בברית המועצות וגרורותיה ואף בתפוצות ישראל השונות, לתמורות כלכליות ודמוגרפיות, לפעילות דיפלומטית ומסחרית גלויה וחשאית ולסיפורי חיים של דמויות מפתח, ובראשן אנה פארקר — היהודייה שעלתה לגדולה במשטר הקומוניסטי, אך לא ניצלה מגורלם של בני עמה. כל אלה אינם מתבססים רק על זכרונות ועדויות בדיעבד, אלא על תיעוד בן זמנו, שנאסף ע"י ד"ר קופרמן מארכיונים ועיתונים ברחבי העולם.

דרכון רומני – פשעי רומניה הפשיסטית כלפי העם היהודי

השלטון הקומוניסטי ברומניה הצליח להטעות את דעת העולם באשר לאחריות העם הרומני וצבאו לשואת היהודים ברומניה ובשטחים שכבשה במלחמת העולם השנייה. עדויות של שורדים ומסמכים שנחשפו אחרי המהפכה בדצמבר 1989 מלמדים שחוץ מהנאצים לא היה עם שביצע זוועות נגד העם היהודי כמו העם הרומני וזרועות הצבא שלו. רוב עמי אירופה שיתפו פעולה מרצון או מאונס עם הנאצים, מקצתם ביצעו התנכלויות ליהודים ופוגרומים, אבל שום עם לא ביצע השמדת יהודים במאסות של מאות אלפים כפי שביצעו העם, הצבא והז'נדרמריה הרומניים. 

העיסוק האינטנסיבי בהנצחת השואה ושפע הפרסומים בעניין, מטעים לעתים לחשוב כי אין עוד מה לחדש. השיאים הנוראים והבלתי נתפשים של אכזריות וחורבן בתקופת השואה, מייצרים רף רגשי והיסטורי כה גבוה, שמקהה לעיתים את היכולת להכיל סיפורים נוספים על עולם שלם של חיים יהודיים, שהיה ואיננו עוד.

בילדותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה, סיפורים על חיים מלאים ופעילים, של קהילה עשירה במעש ובשמחת חיים, שנקטעו וזיכרונות שלא מצאו את מקומם בנראטיב ה"רשמי" של הנצחת השואה והגבורה. 

סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו לעתים מזומנות קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו בחטף ועל סבל ומצוקה בגטאות ובמחנות לעבודת כפייה. 

כילדה, זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ובין מה שנלמד בבית הספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית: מה סיפרו? את מי הזכירו? ותשובותיי הובילו לכעס עצור ולתחושת עלבון.

שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. רק בקרב יוצאי רומניה היה זה נושא לשיחה, אך מחוצה למעגל הזה, רק מעטים ידעו או התעניינו. שטף החיים היה חזק יותר והתייחסות לעבר הקשה לא הייתה לגיטימית כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. היה חשוב יותר להפנות את המבט אל העתיד ולאתגריו, שלא היו קלים.

ספר זה מאגד עדויות ששמעתי לאורך השנים ומתוכן עולים סיפורה של הקהילה היהודית בחבל מולדובה, סיפור שכמעט ולא סופר עד כה ולא היה מוכר, למעט לחוקרים מעטים ובני משפחות הניצולים. את הסיפור העלום הזה מייצג סיפורו של אבי, לופו ירחמיאל, שורד של אותה שואה שקטה, שקבעה במידה מרובה את מהלך חייו עד אחרון ימיו.

איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. מעבר לחוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לייסד חיים חדשים, היו הקשיים שגרמו לשואת יהודי רומניה להיות שקטה. בחייו הבוגרים של אבי, הוסתרו קורותיו עקב התעלמות קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. באחרית ימיו הוסתר סיפורו עקב זכרונו שהועם.

כל אלה, כמו התקווה לגאול את סיפורה של קהילה חיונית ועשירה זו מתהום הנשייה - הניעו אותי לספר את סיפורו.

לאחר שמונים ושבע שנות חיים שידעו תקופות סוערות, אסונות, משברים וטרגדיות משפחתיות – וגם רגעי אהבה, נחמה, תקומה וחסד – ביקש שי גולדן מאביו לשתף אותו בזיכרונותיו מכיוון שרצה לכתוב את סיפור חייו כשהוא עוד בחיים.

עד מהרה הבין שהזיכרונות מהילדות, מהשואה ומהמשטר הקומוניסטי ברומניה, מטראומת יתמות ואובדן ילד, משנות קליטה מורכבות בישראל – עם אהבת חייו אוולין – והתמודדות עם אימוץ של שני ילדים שאספו מבית יתומים יצרו בליל של עובדות, שִכחה, שכתוב, הכחשה, דמיון ומציאות. כל אלה הפכו את מלאכת כתיבת סיפור חייו של אביו למלאכה מורכבת הדורשת לא רק תחקיר ונבירה בהיסטוריה המשפחתית והאישית, כי אם גם תיקון, המצאה והשלמת פערים בזיכרונות של אביו, שנדמה כי רבים מהם הוא שכח מבחירה.

כך או כך, גרעין האמת המצוי בבסיס הרומן החושפני והמרגש הזה נטוע במבט המפוכח של הבן באביו, ביצירה שנובעת מאהבה גדולה, השלמה וגעגוע למי שעדיין איתנו.

בכתיבה גלויַת לב וסוחפת נושא גולדן את קוראיו אל תוך מסע בנבכי הזיכרון ומוביל אותם לאפוס רחב יריעה שהטרגדיה והאנושיות נמזגים בו והופכים אותו לסיפור אנושי בלתי נשכח.

זהו ספרו השמיני של שי גולדן, שנכתב כתמונת מראה אלטרנטיבית לרומן המשפחתי המצליח שלו 'הבן הטוב'. כאן הוא מציב את אביו במרכז הסיפור המשפחתי, והלה מתגלה כגיבור ספרותי חד־פעמי ומרשים בדרכו הצנועה והנוגעת ללב. גולדן מצליח לפרק, בעטו המושחז מתמיד, את סיפורו המשפחתי לרגעים אנושיים שמכילים את הסיפור המורכב, רב־הסתירות, של החיים ומבקש להבין בכתיבתו הכּנה, המדויקת, המצחיקה והרגישה את פרדוקס הקיום מבעד לעיניו של אביו המזדקן ושבע החיים – כדי להבין טוב יותר את חייו שלו ולנסות ולפענח את תפקידו המתעתע של הזיכרון בסיפור חיינו.

שי גולדן, בן 49 , הוא סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה. 

אהרון היה איש עסקים צעיר שחיי בעיר צ'רנוביץ, בירת חבל בוקובינה. הוא ואשתו הרמינה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, חיו חיים שקטים ונוחים למדי בעיר שנחשבה לרב תרבותית בגלל העמים השונים שחיו שם במשך דורות: רומנים, אוקראינים, גרמנים, ולמעלה מ - 50,000 יהודים שהיוו כמחצית מכלל אוכלוסיית העיר.
חייהם קיבלו תפנית פתאומית ואכזרית ב 5 ליולי 1941 כאשר צבאות רומניה וגרמניה כבשו את העיר. החיים הפכו מייד לגיהינום. במהלך הימים הראשונים של הכיבוש החל רצח המוני של יהודים, ביזת רכושם והשפלתם של היהודים עד עפר. עד מהרה הוקם הגטו בעיר, אליו הוכנסו כל היהודים ללא יוצא מהכלל. הגטו היה תחנת ביניים לגירוש היהודים אל מחנות המוות באזור טרנסניסטריה שבאוקראינה. הרומנים הכריזו על מדיניות "ניקיון השטח". זו הייתה המקבילה הרומנית לגרסה הגרמנית של "הפתרון הסופי".

אהרון ואשתו, עם תינוק בן חודשיים, מוצאים עצמם בגטו. הכול נראה אבוד והם כבר בתוך שיירה בדרך למחנות טרנסניסטריה. כאשר הם חולפים ליד סמטה קטנה וצרה, אהרון רואה שניצב שם רק חייל רומני בודד שמנסה להתחמם ושומר שאף אחד לא יברח מהשיירה. הוא מחליט לנקוט צעד. צריך להחליט מהר ועכשיו, לא תהיה הזדמנות אחרת. הוא מתקרב אל החייל ויודע שהוא יכול למות בעוד שניות אחדות. הוא פונה אל החייל ומבקש לצאת מהגטו. בידו הוא מחזיק זוג כפפות עם ביטנה מפרווה ומציע אותם לחייל. הוא ידע שהעונש הינו מוות במקום. החייל מהסס ומתחיל לאחוז ברובה, ואהרון ממתין לירייה. החייל פותח את המחסום והמשפחה יוצאת אל הסמטה ומשם אל העיר. הם ניצלו כרגע אבל מה ממתין להם מאחורי הפינה? כל מי שבורח מהגטו דינו כדור בראש ומייד. 

אהרון והמשפחה מוצאים את עצמם בעיר שהתרוקנה מיהודים, לבדם, בלי אמצעי קיום. הסכנה האורבת להם הפעם היא לא גירוש אלא הוצאה מיידית להורג. אהרון מתחיל לחשוב כיצד לשרוד ולמי לפנות. החברים מאתמול הפכו לאויבים. מה לעשות? הוא מחליט להסיר מעל בגדיו את המגן דוד הצהוב, שהיה חובה על כל יהודי לענוד. הוא ידע שאם ייתפס ללא הטלאי הצהוב, יואשם כמתחזה לרומני ודינו כדור בראש. לבוש בגדים אלגנטיים ומגבעת לראשו הוא יוצא לרחוב ומתחיל לצעוד בצעדים בטוחים דרך רחובות העיר, חולף על פני סיור צבאי, עד שהוא מגיע למפקדה של הצבא הרומני. שם הוא מתייצב מול הזקיפים בכניסה, דוחף לידיו של כל זקיף צעיף חם ודורש לפגוש את הקולונל האחראי. "אני ידיד שלו" הוא מציג עצמו. אהרון יודע שהוא משחק מחבואים עם המוות אבל אין לו כבר דרך חזרה. איש בינתיים לא זיהה אותו כיהודי. הוא מוכנס לחדרו של הקולונל, וזה, הופתע מאוד לראות את אהרון בהופעה אלגנטית וללא מגן דוד על מעילו. בסיום פגישתם הקצרה מקבל אהרון אישור עבודה בבניין המפקדה, המקנה לו ולמשפחה הגנה מסוימת אבל לא לאורך זמן. 
על רקע הגירושים היומיים של יהודי העיר לטרנסניסטריה מתנהל מאבק דרמטי נוסף בין ראש העיר הנוצרי של צ'רנוביץ ובין שלטונות הצבא הרומנים האמונים להוציא לפועל את פקודתו של שליט רומניה "לנקוט את השטח". ראש העיר שמתנגד בחירוף לגירוש מנסה להגן על האוכלוסייה היהודית. הוא לא מהסס להתעמת עם הגנרלים של הצבא ואף לפנות אפילו לשליט רומניה ישירות למרות שהוא מודע שהוא מסכן את עצמו. בסיום ההתמודדות הזאת מצליח ראש העיר להשיג את הסכמת הצבא להשאיר בעיר 20.000 יהודים בטענה שהם דרושים לתחזוקת העיר. בלי זה העיר תתמוטט. היהודים הם  בעלי המלאכה המסוגלים לתחזק את תפקודה של העיר.

באולם המרכזי הגדול בעיריית צ'רנוביץ מתרחש מחזה שקשה לדמיין באותם הימים. מתחילה עבודת הרישום: זיהוי ומיון היהודים שיישארו ויעבדו בתנאי עבדות, וכל השאר, שישלחו אל המחנות אל מותם. ראש העיר מצליח לרתום לעבודה משותפת את ראשי הקהילה היהודית שיושבים בבניין העירייה לצידם של פקידי העירייה, ולידם יושבים חיילי הצבא שעוזרים במלאכת המיון והנפקת האישורים.

חלק ממשפחתו של אהרון נשארה לגור בעיירת הולדתו, קימפולונג, הנמצאת בדרום חבל  בוקובינה. אימו אחיו ואחיותיו, מגורשים תוך הלמות תופי הכרוז העירוני המודיע להם להתייצב בתחנת הרכבת עד שעות אחרי הצהריים לכל המאוחר. בפחות מיום הם מגורשים מהעיירה אל טרנסניסטריה. הם מגיעים לעיירה שרגורוד שם הם נכלאים בתוך הגטו ואנשים מתחילים למות מרעב, מחלת הטיפוס ומקור.

יוסף, אחיו הצעיר של אהרון, נשלח על ידי הז'נדרמים הרומנים, משרגורוד לעבודות כפייה בסמוך לעיירה אתקי, שם, בנו הגרמנים גשר מעל נהר הבוג עבור הצבא הגרמני. הוא מנסה נואשות להשיג אוכל כדי לשרוד, ועובד בתנאי עבדות להקמת הגשר. באחד הימים מתרחש מקרה מוזר. חייל רומני שהיה בדרך לחזית עוצר לידו ומוסר לו סכום כסף מאחיו אהרון ומספר לו שאחיו אהרון שרד בינתיים ונשאר בדירתו בצ'רנוביץ.
יוסף לא מבין כיצד הצליח אחיו לעזור לו. הכסף עזר לו להיחלץ ולחזור אל משפחתו בשרגורוד. 

אהרון והמשפחה שנשארה איתו בצ'רנוביץ ממשיכים להחזיק מעמד בקושי. המצב משתנה כל הזמן והסכנות מתגברות. ראש העיר מודח מתפקידו. הוא מואשם במתן סיוע ליהודים ובמקומו מונה איש אחר שהיה להוט לגרש את כולם בלי להתחשב אפילו באישורים שסיפק להם ראש העיר המודח.

צייד היהודים מתחדש. ראש העיר החדש מדרבן את הצבא לגרש את יהודי העיר. הצבא והז'נדרמים מתנפלים על היהודים המעטים שנשארו בעיר ושולחים אותם היישר אל המחנות בטרנסניסטריה. כל יהודי שנתפס על ידי הצבא, כבר לא מוחזר לגטו כפי שהיה בעבר, אלא מועבר ישירות לתחנת הרכבת, שם המתינו הרכבות עם קרונות המשא המצחינים, וברגע שהרכבת מתמלאת היא יוצאת לדרך היישר אל המחנות. ברור שאין כל אפשרות להינצל ממצב כזה. אהרון לא מוותר וממשיך לנהל את מאבק ההישרדות של משפחתו, תוך כדי שהוא עוזר גם לאחרים. הוא נמצא בדילמה מתמדת כיצד להישאר בחיים? הוא קבע לעצמו חוק אחד ויחיד: לעשות הכול כדי להישאר בחיים. לנוכח פעילותו הנמרצת של ראש העיר החדש, מצליח אהרון להשיג את הבלתי יאומן - בזמן המעצרים מוצב זקיף, חייל רומני, בפתח דירתו ושומר על אהרון ומשפחתו. כאשר החלו המעצרים של הצבא, הגיע אהרון לביתו דקות ספורות לפני תחילתם, אבל הוא לא ידע שבאותו היום הצבא הקדים לפעול. קרוב מאוד לביתו הופיע חייל רומני עם רובה מכודן וצרח אל אהרון "יהודי, לך לסוף הרחוב ועלה על המשאית". למרות שהחייל הפתיע אותו, נותר אהרון במקום ובטון בטוח השיב "אני רומני טהור, והקולונל לא יהיה מרוצה ממה שאתה עושה לי". אהרון כהרגלו, התהלך ללא מגן דוד על מעילו, וזה לבד יכול היה לעלות לו בחייו. החייל שקל קצרות את דברי אהרון והעדיף שלא להסתבך עם הקולונל. הוא הרחיק את הרובה המכודן מפרצופו של אהרון והמשיך ללכת. אהרון היה שוב במרחק פסיעה מהמוות ונכנס לדירתו כשזקיף כבר ניצב על משמרתו בפתח הדירה, לשמור שלא יאונה לו כל רע.

 אבל הסידור עם הזקיף היה טוב רק לזמן קצר. הצבא הגרמני משתלט על העיר ויחידות האס .אס. מתחילות לאסוף את היהודים בצורה שיטתית האופיינית להם. לנוכח המציאות החדשה, הצבא הרומני לא יכול להתערב מפני שהגרמנים לא התחשבו בבעלי בריתם הרומנים. שוב ניצב אהרון בפני דילמה חדשה ישנה: "כיצד שורדים"? מה עוד אפשר לעשות? על מה עוד אפשר לחשוב? מה הוא יכול לעשות לבדו מול הצבא הגרמני האימתני? באין ברירה אהרון ומשפחתו מסתתרים במרתף הבית שהיה מוסווה במקצת. בלילה הגיעו הגרמנים לרחוב לחפש יהודים. מתוך המרתף ניתן היה לשמוע אותם צורחים, מקללים ומתרוצצים. הם הלמו בשער הברזל וצרחו "לפתוח מייד, כאן האס. אס.". אהרון והמשפחה ישבו בחושך מוחלט שטופי זיעה ופחד, בטוחים שסופם המר הגיע. האימהות סתמו את פיותיהם של התינוקות כדי שלא ישמעו את הבכי שלהם ובכך יסגירו אותם, אך החיילים הגרמנים לא הצליחו לגלות את המסתתרים ועזבו את המקום. לפני הירידה למרתף אהרון חיזק את שער הברזל בכניסה לבית וזייף צו של הצבא הרומני המעיד שהבית שייך לממשל הרומני אחרי גרוש הדיירים. הוא תלה את הצו על השער המחוזק. כנראה הצו שכנע את הגרמנים שהמקום נטוש.  

כעבור מספר ימים, ימי אביב 1944, מחליט אהרון שהמקום הפך למסוכן ואי אפשר לשהות שם יותר. הוא היה בטוח שהגרמנים יחזרו פעם נוספת. הוא יוצא עם אשתו והתינוק אל הרחובות השוממים ומחליט לחפש מסתור אחר באחד הפרוורים. הוא משתומם למראה הרחובות הריקים מאדם. אולי יש עוצר והוא לא יודע? אם יפגוש סיור לאכיפת העוצר גורלם נחרץ. לאחר שצעדו כברת דרך, נתקלו פתאום בחיילים עם נשק אוטומטי שלוף. אהרון היה בטוח שסופם הגיע. כעבור מספר שניות הבחין שאלה הם חיילי סיור של הצבא האדום והבין שגרשו את הגרמנים מהעיר ללא קרבות. אהרון נשם עמוקות מלוא ריאותיו וחשב על מילה אחת: "ניצלנו". אהרון אשתו והתינוק חזרו אל דירתם.

לאחר כיבוש העיר על ידי הצבא האדום החל אהרון לעבוד עבור הצבא הסובייטי באותו בנין בו שכנה קודם המפקדה של הצבא הרומני. 
יוסף אחיו הצעיר, מצליח להגיע אל דירתו של אהרון בצ'רנוביץ. כמעט באפיסת כוחות הוא מספר שחלק מהמשפחה ששרדה תקועה באחד הכפרים המרוחקים באוקראינה והצבא הרוסי אוסר עליהם לעזוב את הכפר. ההוראה לא מלווה בהסברים וחובה לציית. כל מי שמפר הוראות בזמן מלחמה צפוי לעונשים כבדים כולל איום הגליה לסיביר, משם כנראה לא חוזרים. 

אהרון ויוסף מתחילים במסע ארוך לחילוץ המשפחה מאוקראינה. לאחר החילוץ המסוכן מאוקראינה, החלק השני והחשוב יותר מבחינת המשפחה הוא המסע מצ'רנוביץ חזרה אל עיר הולדתם קימפולונג, שם יש למשפחה בית וחווה קטנה בו חיו טרם המלחמה. אם יצליחו להגיע לשם ולחזור לביתם, יהיה ממה לחיות וקורת גג שתספק מחסה. להגיע לקימפולונג נהפכה למטרה הנכספת בעיני אהרון וכל המשפחה. המלחמה טרם הסתיימה ולמרות זאת אהרון ומשפחתו יוצאים לדרך תוך כדי התחמקות מהשכנים ומכוחות הביטחון הרוסיים. לפגוש סיור של הצבא האדום היה דבר מסוכן בפני עצמו. אהרון שקל יותר מפעם האם להעז לצאת לדרך או לדחות זאת. אם ידחה, יתכן שלעולם לא יוכלו להגיע יותר אל ביתם. אם יתפסו בדרך, יגמרו בסיביר. הדילמה לא הייתה פשוטה. צריך להחליט. להסתכן או לא. יוצאים לדרך. עם פרפורי בטן וחששות כבדים מה יקרה להם אם ייתפסו, יוצאים אל המסע המסוכן הביתה. בדרך עוזר להם חייל יהודי מצ'רנוביץ שאהרון הכיר עוד לפני המלחמה וקבע אתו מפגש בנקודה מוסכמת מחוץ לעיר. אהרון היה בטוח שהחייל, עם כל הניסיון שלו, יצליח להבריח אותם דרך משמרות הצבא ולחצות את הגבול החדש בין רוסיה לרומניה. החייל לחם בשורות הצבא האדום נגד הנאצים מאז פרוץ המלחמה ועד כמעט לסיומה. הוא השתתף במערכה הנוראה והאכזרית בסטלינגרד. למרות הקרבות הרבים והמרים בהם השתתף, שרד וחזר הביתה כדי לחפש את משפחתו.

המסע הביתה של אהרון והמשפחה מתנהל על עגלה רתומה לשני סוסים בהרי הקרפטים עם מעט אוכל, בגשם, בתוך מעבה היער לאורך שבילים נסתרים כשהם משתדלים להתרחק ממשמרות הצבא. החייל היהודי הכיר היטב את השבילים וידע את הכיוון הנכון כדי להוביל את אהרון ומשפחתו הביתה. העגלה העמוסה עם כל המשפחה מגיעה אל העיירה באישון לילה, חוצה אותה ועוצרת בפתח ביתם. האם חלומם התגשם? הם בבית. אהרון יורד מהעגלה ניגש לפתוח את הדלת ואז מסתבר שהיא נעולה מבפנים. אנשים אחרים, זרים, גרים עכשיו בביתו. אחרי כל התלאות והסבל, אחרי הגטו הוא מגיע לדרך ללא מוצא? גם הפעם אהרון לא מוותר. מתפתח מאבק עם הפולשים שמגורשים מהבית והמשפחה נכנסת סוף סוף אל ביתה. הבית נבזז, לא היה בפנים הרבה אבל זה היה הבית שלהם. אחרי כל מה שעברו הם חזרו הביתה.

"דוניקה, אנחנו צריכים ללכת עכשיו," אמר לה.
"ללכת? לאן? עכשיו לילה. ליטיקה ישנה כבר וקר נורא."

בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מצ’יקו, רעייתו הצעירה ובתם התינוקת בורחים מהבית בצ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה באישון ליל. הם עוברים מסע מטלטל אל עבר “אֶרֶץ” המתרחקת מהם בכל פעם.
האונייה הקטנה שרכשו מכספם טובעת מול חופי טורקיה. הם נותרים במשך חודשיים ללא מזון ומים, בדרך לא דרך הם נשלחים לקפריסין.
בשנת 1944, הם מגיעים כפליטים לירושלים. לאחר שנתיים, נולד להם בן, הצבר הראשון במשפחה. מלחמת השחרור מטלטלת אותם. שוב אין אוכל ואין מים. שוב מחסור.
זהו סיפורו של דור שחלם על ארץ ישראל והתלאות שעבר כדי להגשים את החלום.

“הבריחה לחיים” הוא ספרה הראשון של מרגלית גנור.
בספר זה מתקיימים שני מסעות במקביל. האחד, הוא מסעם של בני זוג צעיר ובתם, מאֵימת המלחמה אל המדינה שבדרך. השני, הוא מסעה של הבת, מחברת הספר, מן ההווה אל העבר, ממציאות חייה הנוכחת אל עברה המודחק, הנפקד.
באומץ רב, גם בתוך קושי, מעזה מרגלית גנור לפקוד כאן את בורות השכחה של הזיכרון. היא, שלא זכרה מאום מחייה עד גיל שש, חזרה אל שנות ילדותה המוקדמת, בצל מלחמת העולם השנייה, וטוותה לאחור, משִברי סיפורים ששמעה מהוריה, מביקוריה בצ’רנוביץ וגם מעומק ליבה, את סיפורה.
בעבורי, ניצחונה הגדול של מרגלית הוא הכרתה בכך, שאינה בת דור שני שנולדה בארץ, כפי שחשבה במשך שנים, אלא בת דור ראשון לשורדי השואה – וצלילתה אל מעמקי העבר כדי לדלות מתוכו מחדש ולנכֵס לעצמה את סיפורה.
כבניה ובנותיה של אומה, שעברה גלויות ופרעות, גזרות שמד ולבסוף את הפתרון הסופי, אין לנו אלא זאת – לכתוב לאחור את סיפורנו כדי לתת לו קיום, ולהותירו אחרינו לדורות הבאים. מרגלית עשתה זאת בתעוזה רגשית, ברגישות יוצאת דופן ובהצלחה רבה.
אילן שיינפלד.

"מאיפה אתה בא? לאן אתה הולך? למה אתה לבד?"

כך שואל החלוץ השרירי את הנער ששוכב לידו בבטן ספינה שעליה 7,500 מעפילים בדרכם למחנות המעצר הבריטיים בקפריסין. שֵם הנער ברנרד דוידסקו, והוא בא מבוקרשט, שָם השאיר מאחור את משפחתו שבורת הלב כדי להצטרף לקיבוץ ולהגשים את חלומו להשתתף בבניית מדינת היהודים.

ברנרד הוא ילד מחונן ומופנם, שנולד עם תשוקה להיסטוריה ולפוליטיקה. כאשר הגנרל אנטונסקו, הרודן הפשיסטי של רומניה, כורת ברית עם היטלר, הישרדות הקהילה היהודית בבוקרשט וברומניה כולה נתונה בסכנה ותלויה במהלך המלחמה. ברנרד קורא את כל העיתונים שאביו מביא הביתה, וניתוחיו המפורטים בנוגע למצב הצבאי מדהימים את המבוגרים – יהודים ונוצרים – שמתאספים בחצר המשותפת בכל בוקר יום א'. עם זאת, הוא נזהר לסנן את החדשות הרעות כדי לא לדכא את המורל של השכנים היהודים. אלה מתפעלים מברנרד, אך איש מהם לא מבין שבסַפּרו חצאי-אמיתות לשכנים הנוצרים – תומכים נלהבים של "משמר הברזל" האנטישמי – מתעצמות חרדותיו ומאיימות להשתיק את קולו.

ברחוב הניצחון אורג דב הניג ביד אמן את עולמו של ברנרד בבוקרשט, נעוריו, מיניותו המתעוררת, אהבתו הראשונה, שאיפותיו וייסוריו, ואת חוויותיהם של הוריו בפולטיצ'ן, עיר פרובינציאלית בצפון רומניה, בשנים הסוערות של מלחמת העולם הראשונה, לכלל רומן סוחף ומקורי שמציג את האנושות על כל פניה וצדדיה בנדיבות, ברוך ובהומור.

דב הניג עלה מרומניה לארץ ישראל במסגרת תנועת השומר הצעיר. אחרי כמה שנים בקיבוץ, שם היה חקלאי ודייג, נמשך אל תעשיית הקולנוע הישראלית הצעירה, נהיה לעורך סרטים וערך יותר מארבעים סרטים, בהם קלסיקות ישראליות כמו "קזבלן" ו"מבצע יונתן" של מנחם גולן, ו"אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי. בהמשך עבר להוליווד, שם ערך את סרטיו של מייקל מאן - "גנב", "ציד אדם", "המוהיקני האחרון" ו"היט", ואת סרטו של אנדרו דיוויס - "הנמלט". הוא הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס אוסקר על עריכה (על הסרט "הנמלט"). 

רחוב הניצחון נכתב בצרפתית והיה מועמד לפרס סטניסלס היוקרתי לרומן הביכורים הטוב ביותר. כיום מקדיש הניג את כל זמנו לכתיבה.
 

להתראות פליני אוצר בתוכו עולם שלם של דמויות ברומן הכתוב בגוף ראשון; מעין אוטוביוגרפיה מחוץ לקופסה, שנהפכת לספרות. זהו ספר הפרוזה הראשון של רירי סילביה מנור, אשר פורסם לראשונה ברומניה, ושם זכה בפרס הספר הטוב של השנה מטעם השבועון "אובסרבטור קולטורל" והפך לרב-מכר.

רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה בעלת שם עולמי בנוירו-אופתלמולוגיה וכלת פרס מפעל חיים ברפואת עיניים (2015). כותבת ספרות יפה בשתי שפות: רומנית ועברית. פרסמה שני ספרי שירה: "נדנודי ערות" (ספריית הפועלים, 2000) ו"הגיל המדומה" (הקיבוץ המאוחד, 2014). על שיריה – שתורגמו לשפות רבות – כתב נתן זך: "מנור היא אחת המשוררות הטובות הכותבות היום שירה עברית".

"להתראות פליני הוא ספר מלא אהבה, מבריק, נפלא, באנושיותו, זורם כמו החיים עצמם. צ'כוב ופליני משוטטים בין דפיו כמו חברים קרובים, באים ולוחשים את הדברים הנכונים ברגע הנכון. ספר שהוא מתנה לכל מי שקורא אותו". – יהושוע סובול 

"דמותה של האם מיוחדת במינה, והיחס בין שתי הגיבורות החזקות של הספר, האם ובתה, הוא כמעט פסיכואנליטי. רומן נדיר שיש בו חומר לסרט גדול." – סטפן בוליה

הספר, "שלג ודובדבנים" של ד"ר ורד טוהר, ילידת באר שבע, עוסק בשורשיה הרומניים: בספר נערה יהודייה מספרת בגוף ראשון את חוויות ילדותה והתבגרותה בעיר יאסי שברומניה הקומוניסטית, בראשית שנות השישים, בצל השואה, סמוך לעלייתה לישראל. הספר מורכב מרצף של קטעים קצרים, וכל קטע מופיע קודם בעברית ואחר כך ברומנית.