חוזה עם השטן

חלק ראשון

פרולוג

הוא ידוע כשער לטרנסילבניה, אותו מעבר צר שבין הרי הקרפטים והמישור ההונגרי האין־סופי שבו צבאות פולשים נאלצים לעבור. לפני אלפיים שנה כמעט בנו החיילים הרומאים מחנה מבוצר על הגדה השמאלית של נהר הקֶרֶשׁ וקראו לו ואראדינום, שם שהפולשים הבאים – החל בטורקים העות'מאנים וכלה בבני האימפריה האוסטרו־הונגרית – אימצו והתאימו לשפתם. באמצע המאה התשע־עשרה, על רקע פרפורי הגסיסה של האימפריה האוסטרו־הונגרית, נאבקו בודפשט ובוקרשט על השליטה בטרנסילבניה ובעיר שעל הקֶרֶשׁ, שהראשונים קראו לה נאג'וואראד (ואראד הגדולה) והאחרונים – אוראדיה מארה (אוראדיה הגדולה). התושבים התבוננו בחוסר אונים בזמן שהעיר היטלטלה בין גאות ובין שפל, משליט לשליט, משפה רשמית אחת לאחרת וחזרה. המתח בין ההונגרים והרומנים גבר בעת שנאבקו על הבכורה, למרות שלעיתים איחדו כוחות נגד היהודים שחיו במשך מאות שנים לרגלי המבצר ששמר על הנהר עוד מימי הביניים.

כיום נמצאת רומניה, שניצחה במאבק, ביחסי שלום עם הונגריה. נהר הקֶרֶשׁ עדיין זורם בשצף קצף לעבר הדנובה, אבל אוראדיה, שאיבדה את חשיבותה האסטרטגית, היא עיר סְפר מנומנמת שרק מעטים מתושביה מוכנים לדבר על היום שבו איבדה חלק מנשמתה.

ביום שבו קרה הדבר, ב־3 במאי 1944 אחר הצוהריים, יצא אדם בצעד חפוז אל מחוץ לעיר ותיק הרופא שלו בידו. העיר השתרעה מאחוריו והיערות לפניו. שנים של מלחמה פוררו את הדרך שהייתה פעם סלולה. גשם החל לרדת והאיש הגביר את קצב הליכתו כדי למצוא מחסה ביער. תחת העצים המלבלבים התפרע הטבע לאחר חורף ארוך וקשה – ערבוביה של פרחי אביב אדומים וצהובים וניצנים ירוקים. השביל השתפל במדרון, והוא שמע מים זורמים. אחד מאין־ספור הנחלים הקטנים שחצו את היער לאורכו ולרוחבו עבר בוודאי בקרבת מקום. התחוור לאיש שהוא צמא. זה לא היה מפתיע, הוא לא אכל או שתה מאז ארוחת הבוקר המוקדמת בביתו, בית שהיה עתה חלק מעולם שהפסיק להתקיים.

הוא לא היה מסוגל לחשוב על אוכל, אבל ידע שהוא חייב לשתות. עשה דרכו אל פלג שמימיו גאו לאחר הפשרת השלגים וגשמי האביב הכבדים, וכרע על ברכיו. הפנים, שראה את השתקפותם במים המתערבלים, היממו אותו, והוא עצם את עיניו. כשפקח אותן שוב ראה תמונות אחרות: שני פרצופים קטנים רוקדים על גליו של פלג קטן, אולי היה זה הפלג הזה ממש? הראש האחד בהיר והשני כהה, סנדור ויוליוס, ששמש הקיץ האין־סופי של אותה שנה השחימה את עורם לאותו גוון זהוב.

הם הצליחו לחמוק מהשגחתה של אחותו הגדולה של יוליוס, אָנִי – ולברוח אל היער. אחרי שפיטמו את עצמם בגרגירי יער, היו עסוקים בניסיונות לתפוס דגים בידיהם החשופות. בני כמה היו? חמש? לא הרבה יותר מזה.

האיש הגבוה הופתע לגלות שהוא מחייך. המראה המשובב הזה שהגיע ממרחק של חצי מאה נתן לו את הכוח לקום ולהתחיל לצעוד בהיסוס בדרך מלאת הסכנות שעשויה להוביל אותו אל החופש.

1
חוזה עם השטן

סיפורו של יוליוס מתחיל לקראת סופה של המאה התשע־עשרה בעיר הקטנה שעל נהר הקֶרֶשׁ, עיר שהייתה אז תחת שלטון הונגרי. נערה ממשפחה יהודית ענייה ברחה ונישאה לאיכר פרוטסטנטי. הוריה ישבו שבעה על הנערה, שמאותו יום והלאה נחשבה כמתה מבחינתם, ולעולם לא שבו להזכיר את שמה. חמש שנים מאוחר יותר נספו שניהם במגפה שפקדה את הרובע היהודי והותירה את בתם הקטנה יותר יתומה חסרת כול בגיל חמש־עשרה. זקני הקהילה החליטו לחתן אותה מייד, כיוון שהגיעה לאוזניהם השמועה שאחותה המנודה מבקשת לאסוף אותה אל ביתה. אבל איך יוכלו למצוא שידוך לנערה חסרת נדוניה ובעלת ייחוס משפחתי מפוקפק?

בדרך מקרה הזדמן להם איש צעיר שחיפש כלה כדי שתנהל את משק ביתו. אימו האלמנה מתה גם היא במגפה. בהיותו מלומד שנאלץ לוותר על המשך לימודיו בשל מחסור בכסף, החזיק במשרה צנועה של מלמד בתלמוד התורה של הקהילה שבו התחנכו ילדי המשפחות העניות. השכר לא היה גבוה, אבל הוא כלל דירה מעל לתלמוד התורה. מישהו הגה את הרעיון המוצלח להביא את השניים בברית הנישואין. הכלה תקבל נדוניה קטנה מן הקהילה, שתממן גם את החתונה. איש לא שאל אותה מה דעתה על השידוך. החתן השתכנע לשאת את הנערה, שהייתה יפה מאוד. כך באו הוריו של יוליוס בברית הנישואין בשנת 1875.

ליוליוס לא היו כל זיכרונות משנות חייו הראשונות, תקופה שהכיר רק מן הסיפורים שסיפרו קרובי משפחתו ומכמה תמונות מצהיבות. באחת מהן איש גבוה, צעיר וכחוש – אהרון, אביו, שהיה אז בקושי בן שמונה־עשרה, עיניו מוסתרות מאחורי עדשות משקפיים עבות – עומד זקוף ליד נערה קטנטונת בעלת עיניים מבוהלות בצבע אפור־כחלחל שהיו קבועות בפנים ילדותיות ועגולות – גיטה, האם שמעולם לא הכיר, כיוון שמתה בלידתו. בתמונה הדהויה הבאה אישה צעירה ורזה מדי בעלת עיניים רדופות מחזיקה בזרועותיה תינוקת. לאחר ארבע הפלות, גיטה הייתה סוף־סוף לאם.

אחותה, דונה, עזרה לה ללדת את הילדה בבטחה. החיים לא האירו פנים למנודה. בעלה ושני ילדיה מתו כשבית העץ שלהם עלה באש. היא לא הייתה בבית באותו לילה כיוון שהלכה לעזור לגיסתה שכרעה ללדת. אף על פי כן, לא נותרה חסרת כול. כיוון שהייתה מחושבת מטבעה היו לה אי אלו חסכונות. היא עברה להתגורר אצל קלרה טוט, אותה גיסה שדונה חשה לעזרתה בלילה הגורלי ההוא. מלבד זאת המשיכה לעבוד כמיילדת וכמרפאה, כישרון שגילתה כי התברכה בו.

שתי האחיות נפגשו מחדש בהסכמתו המסויגת של אהרון, למרות שהוא עצמו סירב בתוקף לפגוש את גיסתו. הילדה הייתה זעירה כל כך שבתחילה היה חשש שלא תאריך ימים. היא שרדה הודות לדונה. אנה הקטנה, שבמהרה זכתה לכינוי אָנִי, שגשגה. גיטה הייתה סוף כל סוף מאושרת.

לו יכלה להסתפק בילדה אחת הייתה מאושרת עוד יותר, אבל אהרון רצה בן. שש שנים וארבע הפלות מאוחר יותר, כרעה ללדת בטרם עת. הלידה הייתה קשה. לא היה כסף לרופא והאב המודאג יצא מן הבית כדי להתפלל לבן בבית הכנסת האורתודוקסי החדש שהוקם בקרבת מקום. כשחזר, זמן רב לאחר מכן, התעמתה איתו אישה גבוהה, לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש. מישהו – מעולם לא נודע לו מי – הזעיק את דונה, שהגיעה מאוחר מכדי להציל את אחותה. גיטה מתה מבלי לדעת שילדה בן בריא. היא הייתה בת שלושים.

"קיבלת את הבן שרצית, אבל אין לך אישה עוד," אמרה דונה לגיסהּ שבו פגשה לראשונה. "אני אישאר כאן כדי לטפל בילדים. זו הייתה המשאלה האחרונה שלה, ואתה חייב לכבד אותה."

אהרון יצא מן החדר בלי לומר מילה. דונה עטפה את הילד בשמיכה – מבלי לבקש רשות שבוודאי לא הייתה ניתנת לה – והביאה אותו לקלרה, שבדיוק ילדה עוד בן והסכימה להניק את הילד היתום מאם, יחד עם סנדור שלה. כעבור שבוע הביאה את הילד הביתה לטקס ברית המילה. אהרון קרא לילד יוליוס, על שם סבו. אחר כך לקחה אותו חזרה אל החווה, שם עמד לבלות את ימיו עד שייגמל.

במשך כל אותה תקופה ארוכה נהגה דונה להגיע מוקדם לביתו של אהרון כדי לטפל באנה, ועזבה לעת ערב כדי לחזור לחווה. זה לא הספיק כדי לעצור את הלשונות מלרכל – איך יכול גבר שמופקד על חינוכם של ילדים רכים להתרועע עם אישה שהוחרמה על ידי הקהילה, גם אם רק למשך שעות היום, וגם אם היא אחותה של אשתו המנוחה?

בתמונה דהויה נוספת, חתן חמור סבר אוחז בידו של בנו הקטן, ואנה הזורחת עומדת לצד הכלה. אהרון נישא לדונה, שהביעה חרטה פומבית ומירקה את חטאיה על ידי כך שטבלה שלוש פעמים במקווה. רבי זוסמן, שערך את טקס החתונה הראשון של החתן, בירך על הזיווג החדש.

שנים רבות אחר כך שאל יוליוס הבוגר את האישה, שאותה אהב כאילו הייתה אימו, מדוע נישאה לאביו, גבר שלא אהבה ושעימו לא היה לה דבר במשותף.

"עשיתי את זה למענכם," ענתה. "אָנִי הביטה בי בעיניה של אחותי, ואתה היית תינוק חסר ישע. נוסף על כך, עליי להודות שהייתי בת יותר מארבעים שנה, ולא הייתה לי כל תקווה להינשא שוב וללדת עוד ילד. הייתי אלמנה שמתגוררת עם משפחתו של בעלה המנוח, מקום שבו הכול הזכיר לי אותו ואת ילדינו, וזה נעשה קשה יותר ויותר. ייחלתי לחזור לחיים הקודמים שלי, ללחם שנהגתי להכין לשבת בתור ילדה, לחגים... רציתי להזדקן בקרב בני עמי. זה לא תמיד היה קל, אבל מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזאת. נכון שלאביך ולי לא היה דבר במשותף מלבד האהבה שלנו לשניכם, אבל למדנו לחבב זה את זה. אָנִי הפכה לבת שמעולם לא הייתה לי, ואתה – אתה כל עולמי."

הנישואין הללו היו סיפור הצלחה נגד כל הסיכויים. דונה ידעה איך לנהל משק בית ותקציב דל, דבר חשוב לאור העובדה שכסף היה תמיד בִּמְשׂוּרָה. היא העניקה לילדים את הטיפול האוהב שהיו זקוקים לו. בו בזמן סירבה לנתק את קשריה עם משפחת בעלה המנוח וביקרה לעיתים תכופות בחווה. יוליוס ואָנִי הבינו מהר מאוד שאסור לספר לאביהם על גיחותיהם לעולם השפע והמאכלים האסורים. יחד עם סנדור, שותפו הנלהב, נהג הילד לרדוף בצהלה אחר תרנגולות וברווזים וגרם להם להימלט בקרקורים, לפני שחמק לתוך המטבח וסילק משם פרוסת לחם עבה ומרוחה בנדיבות בחמאה או בריבה. לתקופה זו הייתה השפעה מכרעת על חייו. בזמן שילדים יהודים אחרים שיחקו רק עם חבריהם לקהילה וקיבלו ללא עוררין את מגבלות הכשרות של דרך החיים המסורתית, יוליוס ערך היכרות עם יקום מקביל שבו הרגיש בן בית באותה מידה.

זיכרונותיו הממשיים הראשונים היו משנת 1896, עת מלאו לו שש שנים. באותם ימים לא נהגו לחגוג בת מצווה, אולם האירוע הזה מתועד בתמונה: דונה המחייכת אוחזת בידו של יוליוס, שירש גם הוא את עיניה של אימו ואת שערה הבהיר, ואנה קורנת ביופייה בשמלה פשוטה בעלת צווארון לבן, תלתליה הזהובים סביב פנים שהיו דומות באופן נוגע ללב לאלו של אימהּ.

הדבר שנחרט בזיכרונו של יוליוס הוא שמייד לאחר אותו אירוע הפסיקה אחותו ללכת אל החווה.

"אין שם בנות, רק בנים," הסבירה דונה כששאל אותה מדוע.

הוא חשב שהתשובה משונה, מאחר שלא היה בה שום מידע חדש. לסנדור היה אח מבוגר מאָנִי ועוד אחד מעט צעיר יותר ממנה. יוליוס הכיר אותם מאז ומעולם ושיחק איתם לעיתים קרובות.

ההבנה הגיעה מאוחר יותר. הם היו בגיל שבו בנים ובנות מתחילים לשחק משחקים תמימים פחות, בעיקר אלו שגדלו בחווה; זה היה הזמן להפריד ביניהם. היה שיקול נוסף, לאנה לא תהיה נדוניה. לא יהיה קל למצוא עבורה שידוך טוב. היא הייתה יפה כל כך עד שאימהות לבנות אחרות כבר הביטו בה בחשדנות. אסור שאפילו צל של חשד ידבק בה.

דונה, שידעה ממקור ראשון מה משמעותו של נידוי, גיבשה תוכנית לטווח ארוך. ראשית הצליחה לשכנע את אהרון לתת לבתו מעט שיעורים ברגע שהגיעה לגיל שיכלה להבין. מאוחר יותר השתמשה בחסכונות שלה כדי לשלם על שיעורי פסנתר פעמיים בשבוע אצל אלמנה מכובדת – הזדמנות עבור אנה לפגוש בנות אחרות בגילה. רצה הגורל ובקבוצת התלמידות הקטנה שנוצרה היו שלוש בשם מגדה. מגדה הקטנה, הביישנית, בתה בעלת השיער הכהה של המורה לפסנתר; ג'ינג'ית חצופה שאימהּ הייתה תופרת; וזאת שקראו לה מגדה הגדולה. במהרה נמצאו שמות חיבה מתאימים לשתיים הראשונות: בת המורה, שסבתה הייתה רוסייה, הפכה ללנה; הג'ינג'ית למאדי.

השלישית, הגדולה בין השלוש, נותרה היחידה ששמרה על שמה. היא לא הייתה יפה במיוחד, בעלת עור חיוור, עיניים שחורות וקרות ומבנה גוף מוצק למדי, אבל היא הייתה עשירה בהרבה מכל היתר, מאחר שהייתה הבת היחידה למשפחת סמואלי, הבעלים של בית המרקחת הגדול ביותר בעיר. לא היו לה כישרון או סבלנות לנגינה בפסנתר, והיא השתתפה בשיעורים רק כדי לרצות את אביה, שלא שמר בסוד את כוונותיו להפוך אותה לעלמה מחונכת למופת ולהשיא אותה מהר כדי שתעניק לו נכדים, ואלה יוכלו לרשת את בית המרקחת בבוא הזמן. זה לא מה שהיא רצתה. חלומה שלה, כך אמרה שוב ושוב לבנות האחרות, היה ללמוד רוקחות בעצמה ולהיות זאת שתירש את אביה.

אָנִי מעולם לא הלכה לשיעורים לבדה. כאשר דונה הייתה עסוקה, אחיה הקטן של אָנִי ליווה אותה אל ביתה של המורה לפסנתר וחיכה לה. לא תמיד הלכה ישר הביתה לאחר מכן. לפעמים ביקרה את חברותיה לנה ומאדי, שתמיד נהגו ביוליוס בחביבות. רק פעם אחת נכנס בשעריו של בית סמואלי. אימהּ של מגדה נתנה לו פרוסת עוגה גדולה ומיץ תפוזים מתוק; הרוקח צבט בלחיו ושאל בעליצות אם הוא תלמיד טוב. הילד ענה בכנות שכן.

בימים שבהם לא התקיימו לימודים בבית הספר, חיפש את חברו הטוב סנדור, שהלך לבית ספר חילוני במרחק קילומטר וחצי מבית ספרו של סנדור. החברות ביניהם לא הייתה נטולת קשיים. אהרון לא הרשה לילד הנוצרי להיכנס לביתו, אבל השניים נפגשו ככל שרק יכלו. בן האיכר, כהה בה במידה שחברו היה בהיר, לא החשיב במיוחד את בית הספר ולעיתים פעל באופן נמהר. הם רצו משולחי רסן ברחבי העיר או, לעיתים קרובות יותר, בכפר, שם הכריחה קלרה, אימו של סנדור, את יוליוס לחבוש כובע צמר כדי להסתיר את הפאות שהסגירו את יהדותו.

"אין צורך למשוך תשומת לב," אמרה.

הוא לא הבין, אבל חבש את הכובע והחליף את בגדיו במכנסיים ובחולצה הישנים של בנה הגדול, "כדי לשמור על הבגדים היפים שלו." היא ידעה שזאת מערכת הבגדים היחידה שהייתה לו. היא ידעה גם שהמכנסיים השחורים והאפודה היו יהודיים במובהק.

***

שנת 1899 הביאה עימה שינוי הרה גורל בתולדות המשפחה. כדי לבסס את שליטתה על הפסיפס התרבותי שממנו הייתה מורכבת הממלכה, ציוותה ממשלת הונגריה על כל נתיניה לאמץ שמות הונגריים. הצעד הזה היה מכוון בראש ובראשונה נגד בעלי המוצא הרומני, ששאפו לחזור לחיות תחת ריבונותה של בוקרשט, אבל הוחל גם על הקהילה היהודית, שקיבלה אותו בחוסר אמון עמוק. אהרון, שמעולם לא קרא את העיתונות החילונית, לא היה עושה דבר בנדון אלמלא דונה שהתעקשה והזהירה אותו מההשלכות החמורות שעלולות להיות לאי־ציות להוראה. הם דנו בשמות עם הילדים שהראו עניין מועט בנושא – אנה כיוון שידעה כי תאמץ את שמו של בעלה כשתינשא, ויוליוס כיוון שהיה צעיר מכדי שיהיה לו אכפת. כאשר דונה הציעה את השם מתיאס, שם הונגרי בעל קונוטציות מקראיות, הסכימו פה אחד. איש מהם לא היה מודע לעובדה שזה היה שמו הפרטי של בעלה הראשון והאהוב, ולה לא הייתה כוונה לספר להם.

כשהחלה שנת הלימודים החדשה, יוליוס, שגזר את פאותיו והניח את הכיפה שלו בכיסו בעצתה של דונה, הצטרף לחברו, סנדור, בבית הספר הציבורי של העיירה. אהרון הגיב בפרץ זעם נדיר, שלא השפיע על בנו, והזהיר אותו שחבריו הנוצרים ללימודים ימררו את חייו. הוא טעה; שני אחיו הגדולים של סנדור היו עדיין בבית הספר ודאגו שהכול יֵדעו שהילד נמצא תחת חסותם. הוא הוכיח את עצמו כתלמיד מוכשר, ולעיתים קרובות עזר לחברו שהתקשה בלימודים.

היו אלו זמנים קשים עבור משפחת מתיאס. אהרון היה פגוע עד עמקי נשמתו ממה שפירש כניסיון של דונה להרחיק את בנו מן הדת. הוא היה גם מודאג בנוגע לבתו. אנה הייתה כמעט בת שש־עשרה; היא הבשילה מילדה חיננית לנערה יפהפייה. הוא היה נחוש להשיא אותה בהקדם לגבר טוב שייקח אותה ללא נדוניה – אולי איזה אלמן אדוק. חברתה לנה, שהייתה מבוגרת ממנה בשנה, נישאה זה מכבר ועברה לעיר הקרובה קלוז' עם בעלה, איש עסקים מכובד. מאדי הג'ינג'ית עברה באופן פתאומי לגור עם קרובי משפחתה בבודפשט ושמועות מרושעות עברו מפה לאוזן באשר לנסיבות עזיבתה. הסמואלים היו בעיצומו של משא ומתן על שידוך משתלם עבור מגדה הגדולה: בנו של בנקאי עשיר מבודפשט, קרוב משפחה של אימהּ. שמועות סיפרו שמנחם "מאני" נאגי הוא יפה תואר וחכם ושיש לו כבר תואר במשפטים. אָנִי, שחששה מן הגורל שהועיד לה אביה, בכתה בכל לילה במיטתה, ודונה חיפשה באופן נואש מוצא עבור הילדה שאהבה כאילו הייתה בתה שלה.

בשלב הזה אירע נס. את השתלשלות האירועים של אותו קיץ גורלי שמע יוליוס לעיתים קרובות כל כך בתור ילד, עד שזכר אותה בעל פה כשגדל. מסיבה כלשהי התקרבה בת הרוקח לדונה; היא הלכה איתה לעיתים קרובות לחפש את עשבי המרפא שהאישה המבוגרת השתמשה בהם כמרפאה. לאחר שמגדה השביעה אותה לשמור זאת בסוד, סיפרה לה שהיא לא מוכנה לוותר על חלומה לרשת את בית המרקחת המשפחתי יום אחד. לכן, לא רצתה להינשא למאני ולעקור בעקבותיו לבודפשט. במקום זה התכוונה לברוח עם ג'וזף, העוזר הצעיר של אביה, והייתה משוכנעת שהוריה יסכימו בלית ברירה לשידוך, מתוך חשש לשערורייה.

האישה המבוגרת הייתה מזועזעת. "אל תחשבי אפילו לעשות זאת!" הזהירה אותה. "אבא שלך אומנם אוהב אותך, אבל הוא גאה ונוח להיעלב. הוא עלול לנשל אותך לגמרי. חייבת להיות דרך אחרת."

שתי הנשים הסכימו על דרך פעולה שונה. כאשר הגיע האיש הצעיר מבודפשט עם משפחתו, ביקשה ממנו מגדה לטייל איתה על גדות הנהר כדי לערוך היכרות. הטיילת על שפת הנהר הייתה מקום ציבורי מאוד, כך שלא היה צורך בבת לוויה; שני זוגות ההורים הסכימו. בשל צירוף מקרים מתוכנן היטב, פגש הזוג הצעיר באנה ובאחיה הקטן. שתי הבנות התחבקו; היכרות נערכה. מגדה, שלבשה שמלת ברוקד חומה ויקרה שלא החמיאה לגזרתה והעניקה לפניה גוון צהבהב הזמינה את אנה, המצודדת מתמיד בשמלתה הכחולה הפשוטה, להצטרף אליהם. אז צעדה לפניהם וחברה ליוליוס המופתע.

מאני שוחח בנימוס עם אנה ועד מהרה נשבה בקסמיה. כשכלתו המיועדת אמרה לו בצער שעליה לשוב הביתה, התעשת וביקש שתסלח לו. היא הרגיעה אותו מייד, התוודתה שהיא מאוהבת בגבר אחר וביקשה ממנו לא לומר דבר להוריה או להוריו.

שתי המשפחות, שלא ידעו דבר, החליטו על ביקור נוסף, ועוד אחד. הצעירים יצאו שוב לטייל. חודש מאוחר יותר הודיע מאני להוריו ההמומים שלא רק שאין בכוונתו להינשא ליורשת ההון של משפחת סמואלי, אלא שהוא מאוהב בבתו חסרת הפרוטה של מורה עני. בתחילה סירבו לתת את הסכמתם, אבל הוא עמד על דעתו.

בתמונה אחרת, באיכות טובה הרבה יותר מזו של קודמותיה, מאני מחייך אל כלתו, חיזיון בלבן. מייד אחר כך נישאה מגדה לג'וזף שלה בטקס מפואר. אמיל סמואלי נאלץ להסכים לשידוך כדי לא להפוך למושא הלעג של הקהילה. הוא מעולם לא סלח לאנה על כך שבגדה בחברתה וגזלה את הגבר שבתו הייתה אמורה להינשא לו. מגדה דאגה שלא להעמיד אותו על טעותו.

שנה לאחר החתונה, בפעם הראשונה בחייהם, עזבו בני משפחת מתיאס את העיירה שבה נולדו ועלו על רכבת לבודפשט, כדי להשתתף בטקס הברית של בנה הבכור של אנה. הבנקאי ואשתו עזרו בסתר למשפחתה של אנה והחיים הפכו קלים יותר. אהרון היה נרגש עד דמעות כשהחזיק בזרועותיו את הנכד הראשון שלו. זאת הייתה התחלה חדשה; הנחת למראה אושרה של בתם איחדה את בני הזוג השונים כל כך. אהרון כעס עדיין על בנו על שהוא הולך לבית ספר חילוני, אבל השלים עם העובדה שבכל הנוגע לאשתו, ידו תהיה תמיד על התחתונה.

***

חלפו חודשים. ליוליוס ימלאו בקרוב שלוש־עשרה ואביו, שהכין אותו לטקס בר המצווה, התענג על שכלו המהיר ויכולת הלמידה שלו. אין אף תמונה שמנציחה את האירוע עצמו, אבל יוליוס התנהג בצורה ראויה לשבח. חבריו לבית הכנסת של אהרון מתיאס, שבו התפלל מאז שנולד בנו, בירכו אותו. אנה, שהייתה שוב בהיריון, לא יכלה לבוא, אבל מאני עשה את הדרך והעניק לגיסו הצעיר מטבע זהב ועליו תבליט של הקיסרית מאריה תרזה. יוליוס העביר אותו בצייתנות לאביו, שסירב לקחת אותו וחייך את אחד מחיוכיו הנדירים.

אהרון, שבריאותו התדרדרה, לא ידע שבנו מנהל חיים כפולים. יוליוס הצטיין בבית הספר, אבל כאשר לא למד, היה עם סנדור. בן האיכר הסתבך ללא הרף בקטטות, ויוליוס למד בגיל מוקדם להגן על עצמו. מעטים מבין חבריהם ידעו שהילד הגבוה והבלונדיני בעל העיניים הכחולות והמבט הישיר הוא יהודי, ולאלו מביניהם שידעו – לא היה אכפת. הוא היה מוכן תמיד לעזור בחווה או לסייע לחבר שהתקשה בהכנת שיעורי הבית.

בעת שהשאיר בהדרגה את ילדותו מאחוריו, לא ידע יוליוס מתיאס בדיוק לאן הוא שייך. הוא הרגיש בבית בכל מקום. סעד בחג המולד עם משפחת טוט בחווה, וצם ביום כיפור עם משפחתו. הוא הקפיד על חוקי הכשרות היהודיים בבית או בנוכחות חברים בקהילה, ואכל בהנאה את כל מה שקלרה הניחה על השולחן כשהגיע לבקר. בשבת ליווה את אביו בצייתנות לבית הכנסת, אבל לא הרגיש שום ניצוץ של אמונה.

למען האמת יוליוס היה די שמח בחלקו. לא הייתה לו פרוטה, אבל הוא נהנה מכל רגע בחייו. הוא חווה את המפגש המיני הראשון שלו מוקדם מאוד, כאשר הוא וסנדור פגשו כמה נערות צועניות מלאות חיים שחנו באזור יחד עם בני השבט שלהן בדרכם צפונה. להפתעתו קראה אותו דונה לסדר. מעולם לא נודע לו מי סיפר לה, אך הוא חשד באימו של סנדור, כיוון ששתי הנשים נותרו קרובות מאוד.

"יוליוס נערי," אמרה לו דונה, "אני לא אומרת שעשית משהו רע. אבל עליך לדעת שני דברים. הראשון הוא שנערות קלות דעת נדבקות בקלות במחלות מסוכנות שיכולות להרוס את חייו של גבר צעיר. השני הוא שבמוקדם או במאוחר מישהו ייפגע מכך שיהודי שוכב עם נערה נוצרייה, ולא משנה כמה רופף המוסר שלה. זה עלול להציב בפניך בעיה קשה. האמן לי, אתה עדיין צעיר מאוד. עזוב את הנערות לנפשן והתרכז בלימודיך."

הוא עשה כדבריה, אולי מכיוון שהצוענים המשיכו בדרכם, השקיע את כל מרצו בלימודים וסיים את בית הספר בהצטיינות כשהיה בקושי בן שמונה־עשרה. הוא דיבר הונגרית וגרמנית ללא מאמץ, וזכה במקום הראשון במתמטיקה ובפיזיקה. בשעה שלקח לביתו את המדליות המקושטות שקיבל יחד עם תעודת הבגרות שלו, הרהר במרירות בחוסר הצדק שבחיים. בעוד כמה מחבריו לכיתה שהישגיהם היו הרבה מתחת לשלו, אבל הגיעו ממשפחות עשירות, התכוננו להמשיך בלימודיהם באוניברסיטאות שיבחרו, הוא, התלמיד הטוב ביותר, לא יוכל להרשות זאת לעצמו. לא היה לו שום רצון להיות מורה בבית ספר כמו אביו או לעבור הסמכה לרבנות – שתי האפשרויות היחידות שהיו פתוחות בפניו. ואף על פי כן היה לו חלום – להיות רופא. הוא לא היה מסוגל להסביר במילים מדוע חש תשוקה כה עזה לעסוק בדבר שהיה בעיניו הייעוד הגדול ביותר שיכול להיות, אבל היה מודע עד כאב לעובדה שחלומו הוא חלום בלתי אפשרי.

מה נותר לו? הוא השתעשע ברעיון להצטרף לצבא ההונגרי. אחיו הגדול של סנדור, אטילה, שכבר הגיע לדרגת סמל, הבטיח לדאוג לו.

הוא החליט לדון בכך עם דודתו שהגיבה בזעם, "יוליוס, אין לך מושג על מה אתה מדבר. חיי חייל לא נועדו לך. אתה תהיה אומלל לחלוטין."

לכך השיב במרירות מסוימת, "אומלל לחלוטין? ואת חושבת שעדיף לי להישאר כאן, בעוד חבריי לכיתה נוסעים בשמחה ללמוד באוניברסיטאות שבחרו? דודה יקרה, אני נחוש בדעתי. מי יודע? יום אחד אולי אחסוך מספיק כסף כדי לחזור ללימודיי."

היא הביטה בו ארוכות לפני שענתה, "יוליוס, הקשב לי היטב. לפני שאתה מקבל החלטה פזיזה, תן לי לחשוב על זה. יש לי רעיון, אבל הוא עלול להיות לא פשוט לביצוע. מבטיח?"

הוא הבטיח, אבל לא תלה בכך תקוות. מה תוכל לעשות? לפנות למחותניה העשירים של אנה? הם היו מאושרים משני הבנים הבריאים שילדה להם ולמדו לחבב את הנערה, אבל לא עד לדרגה כזאת שיממנו את שנות הלימודים הארוכות והיקרות שאחיה יזדקק להן כדי להפוך לרופא.

כמה ימים מאוחר יותר נקשה דונה על דלתו ונראתה חמורת סבר שלא כדרכה. "הקשב, יוליוס, ייתכן שמצאתי פתרון, אבל אני לא בטוחה שהוא בריא לך כל כך."

"פתרון? דרך שתאפשר לי ללכת ללמוד רפואה? למי אכפת אם הוא בריא לי? לשם כך אני מוכן לערוך חוזה עם השטן!"

היא נרתעה מעט וסגרה את הדלת בזהירות רבה מאחוריה. "חוזה עם השטן? ייתכן שזה לא רחוק כל כך מהאמת. ראשית עליך להישבע שאם לא תרצה לקבל את ההצעה, לעולם לא תדבר על כך שוב. הישבע!"

הוא נשבע בחיוך. הוא תמיד יזכור את השיחה ההיא שהתנהלה בלחש בחדרו הצר שהכיל מיטת ברזל, ארון רעוע, שולחן עם כמה ספרים, ושדבר לא קישט את קירותיו העירומים מאחר שאהרון לא הרשה להכניס הביתה מה שכינה "תמונות תועבה". אור אפור הסתנן מבעד לחלון הצר. דונה לחשה והיה עליו להתקרב כדי לשמוע את דבריה. לשמוע ולא להאמין.

מגדה – מגדה הגדולה, בתם של הסמואלים, התאלמנה שנה לפני כן כאשר בעלה נהרג בתאונה. היא רצתה ללדת את הילדים שבעלה לא היה מסוגל לתת לה. היא התאהבה ביוליוס, למרות פער הגילים. אם יסכים לשאת אותה, תשכנע את הוריה לממן את לימודי הרפואה שלו.

"מגדה רוצה להתחתן איתי? דודה דונה, האם יצאת מדעתך?"

"אם כך, אתה לא מסכים?"

"לא מסכים? אילו הדבר היה אפשרי, הייתי מתחתן איתה עוד היום. אבל אין שום סיכוי. הוריה לעולם לא יסכימו, למרות מה שאת חושבת. בעצמך אמרת לי פעמים רבות שהם שונאים אותנו מאז החתונה של אָנִי. אני לא מאמין שמגדה עדיין מוכנה לדבר איתך."

"זה לא עניינך. רק חכה ואל תאמר דבר. אבל זכור: היא בשבע שנים מבוגרת ממך ויש לה מזג לא פשוט. החיים איתה עלולים להיות לא נעימים."

"את לא מבינה. אם לא אוכל ללמוד רפואה, אתגייס לצבא. את חושבת שהחיים שם יהיו נעימים? חוץ מזה, את בשבע שנים מבוגרת מאבא. נישאתם נישואי נוחות, וזה לא יצא רע כל כך בסופו של דבר. למה שלא אעשה את אותו דבר?"

דונה נענעה בראשה. "בסדר גמור. אל תאמר דבר, אל תעשה דבר והתאזר במעט סבלנות."

פחות משבוע אחר כך אהרון מתיאס זומן אל בית המרקחת. הוא חזר כשהוא קרוע בין חוסר אמון ותקווה. סמואלי רצה להשיא את יוליוס לבתו והיה מוכן לשלם עבור לימודי רוקחות לחתנו ולהפוך אותו לשותף בעסק המשפחתי. הזוג הצעיר יגור, כמובן, בבית הגדול עם הורי הכלה.

יוליוס, שהתאכזב עד עמקי נשמתו, סירב. זה לא מה שרצה. הוא לא היה מוכן לוותר על חלומו, ולא רצה לעבוד עבור אדם שלא הכיר ולגור תחת קורת גג אחת איתו. אם לא יוכל ללמוד רפואה, הוא יתגייס, החליט.

אביו הביט בו בפליאה אבל אמר רק, "עשה מה שאתה רואה לנכון."

יוליוס תהה מדוע. דונה הסבירה לו את מצב העניינים. "אביך לא מתכוון לומר לא, כי הוא מודע לעובדה שאין ביכולתו לתת לך דבר. הוא מודאג מאוד בגללך. הוא לא מראה זאת מכיוון שזה טבעו. הוא אוהב אותך בכל ליבו אבל לא מסוגל לקבל אותך כפי שאתה – כמי שאינו קרוב לדת. בסתר ליבו היה רוצה שתפגוש בחורה יראת שמיים שתחזיר אותך אל חיק הקהילה. לא מישהי כמו מגדה, שהוריה רק בקושי שומרי מסורת, ויש סכנה שלא תעניק לילדים שייוולדו לך חינוך ראוי. במידה מסוימת הוא חש הקלה, עתה משסירבת להצעה הזאת."

"ומה לגבייך?"

"אני? אני לא נלהבת במיוחד מהשידוך, אבל חשבתי שזאת עשויה להיות הדרך היחידה שבה תוכל להגשים את חלומך. אם זה לא כך, עדיף שלא תעשה את זה."

אבל זה לא היה סוף הסיפור. אמיל סמואלי לא היה מוכן להשלים עם סירוב, ושלח משרת לקרוא ליוליוס. הפגישה לא הייתה נעימה. אביה של מגדה נישא מאוחר והיה כמעט בן חמישים. הוא היה מודע היטב לעובדה שהוא אחד מחברי הקהילה העשירים ורבי ההשפעה ביותר. מאחר שלא היה גבוה במיוחד, התאמץ לעמוד זקוף, כדי להפיק את המרב מקומתו. באותו יום גורלי לא היה אותו איש עליז שצבט בלחיו של יוליוס עשר שנים קודם לכן. יוליוס לא הוזמן לשבת ולא הציעו לו משקה.

אמיל הביט בזלזול בצעיר שהעז לסרב לו וכאילו לא די בכך, הוא גם גבוה ממנו בעשרים וחמישה סנטימטרים לפחות. הוא אמר ליוליוס שהתנהגותו עברה כל גבול. "אני חושב ששכחת מי אתה, היכן אתה מתגורר ומיהם הוריך. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי להשיא לך את בתי, אלמלא חשבתי שתהיה אסיר תודה על הכבוד שאני מעניק לך. במקום זה, יש לך חוצפה להתנגד ולהעמיד תנאים. לא מספיק לך להיות רוקח; אתה לא מוכן להתפשר על שום דבר, מלבד להיות רופא."

הוא טלטל את ראשו בצער והמשיך, "אבל אתה צעיר ואולי אינך מבין את המצב לאשורו. בתי ביקשה לתת לך הזדמנות נוספת. קח אותה. תראה שאתה מודע להזדמנות יוצאת הדופן שאני נותן לך, לא רק ללמוד ולרכוש מקצוע מכובד, אלא גם להיכנס לאחת המשפחות החשובות בעיר הזאת."

יוליוס, שהקשיב בעלבון הולך וגובר להטפת המוסר הזאת, התקשה שלא לענות בכעס, אבל הצליח לשמור על קור רוחו. "אני מודה לך על נדיבותך ועל הכבוד שאתה מציע לי, אבל אני נחוש בדעתי להיות רופא ולא שום דבר אחר. על כן איפרד ממך לשלום באיחולי יום נעים."

אביו ודודתו חיכו בדאגה לשובו. הוא דיווח להם בפירוט על השיחה שהייתה לו. אהרון נאנח, אבל דונה דרשה שיחזור על תשובתו. "זה כל מה שאמרת?" ביקשה לדעת. "היית מנומס? לא הגבת בכעס? לא צעקת?"

"לא, למרות שרציתי, כיוון שדיבר אליי כאילו הייתי אחד העובדים שלו שסרח. אני יכול במידה מסוימת להבין זאת. הוא כלל לא מרוצה מהשידוך, וחושב ככל הנראה שבתו יצאה מדעתה כשבחרה בחתן כל כך לא ראוי. אבל מה זה חשוב עכשיו?"

"מה זה חשוב! אם הצלחת לא לאבד את קור הרוח שלך ולא להעליב אותו, לא הכול אבוד. אל תאמר דבר והתאזר בסבלנות עוד כמה ימים."

הוא לא אמר דבר, אפילו לא לסנדור, עימו בילה את רוב ימיו עתה, משהסתיים בית הספר, ועתידו היה מעורפל כל כך. בכל יום אמרה לו דונה שהדברים מתקדמים בכיוון הנכון, אבל הוא התקשה להאמין לה. הוא לא ידע שמגדה, שעדיין חלמה לרשת את העסק אחרי מותו של אביה ולא רצתה שבעלה לעתיד יחליף אותה מאחורי הדלפק המרשים של בית המרקחת המשפחתי, ניהלה מלחמת חורמה בשמו.

עברו עוד שבועיים תמימים, אבל בסופו של דבר אמיל סמואלי נכנע – בתנאים שלו. בעימות קשה נוסף עם יוליוס פירט בפניו את הדרישות. החתונה תתקיים מייד; מגדה תתלווה לבעלה לאוניברסיטה. הזוג הצעיר יבלה את כל החופשות בביתו של הרוקח. יוליוס יישבע בתנ"ך שלעולם לא יעזוב את אשתו.

יוליוס הסכים לכל הדרישות הללו בחיוך. לא רק שחלומו עומד להתגשם, אלא אף יותר מכך; הוא ילמד רפואה – אבל לא בבית הספר לרפואה הקרוב ביותר, בבודפשט – אלא בווינה, בירתה לשעבר של האימפריה האוסטרו־הונגרית, ומושבו של בית הספר לרפואה הטוב ביותר של אותם זמנים.