בחבל ארץ נידח

מבוא

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה הקיבוץ היהודי ברומניה השלישי בגודלו באירופה (אחרי אלו שבפולין ובברית־המועצות) ומנה כ־760,000 נפשות.¹ רומניה הייתה בעת ההיא אחת המדינות האנטישמיות ביותר באירופה. שלא כמו האנטישמיות הגרמנית שנשענה על תיאוריות של גזע, נשענה האנטישמיות הרומנית על שנאת היהודים העממית הישנה ששורשיה ברגשות דתיים עתיקים עמוקים ובמניעים חברתיים וכלכליים.² בשנות השלושים של המאה העשרים, ובעיקר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גברו ההתנגדות והשנאה ליהודים ברומניה ופשׂו בכל שכבות החברה. בד בבד גבר גם העניין של גרמניה הנאצית ברומניה. לדעת ההיסטוריון ז'אן אנצ'ל, גם ברומניה, כמו במרבית ארצות מזרח אירופה, פעל בתקופת השואה הצירוף של האנטישמיות המושרשת בעם הרומני ושל האידאולוגיה והעוצמה של המעצמה הנאצית. זו ניצלה את הרגשות העממיים האנטי־יהודיים והשכילה לארגן אותם ולרתום אותם לשירותה של מכונת ההשמדה התעשייתית שהקימה.³
בדצמבר 1937 הוקמה ממשלתם הימנית־קיצונית של אוקטביאן גוֹגה (Octavian Goga) ואלכסנדרו קונסטנטין קוּזה (Alexandru Constantin Cuza),⁴ וב־40 ימי שלטונה (דצמבר 1937-פברואר 1938) עשתה ככל יכולתה לממש את עקרונותיה האנטישמיים. הצעד החמור ביותר שנקטה נגד היהודים היה החוק לבדיקת אזרחותם. החוק הזה נחקק ב־22 בינואר 1938 ובעקבותיו נשללו זכויות האזרח של כ־250,000 יהודים — כשליש מיהודי רומניה.⁵
בספטמבר 1940 הוקמה הממשלה הלאומית הליגיונרית בראשותו של יון אַנטונֶסקוּ (Ion Antonescu), ועוד קודם שהצטרפה רומניה לגרמניה במלחמתה נגד ברית־המועצות בקיץ 1941 התאפיינה מדיניותה בהכבדה דרמטית של הגזֵרות על היהודים באמצעות חקיקה של חוקים אנטי־יהודיים שנועדו להביא לידי "רומניזציה" של הכלכלה ושל חיי התרבות במדינה. מכוחם של חוקים אלו נושלו היהודים ממקורות פרנסתם, סולקו מחיי התרבות והרוח, בראש ובראשונה מן העיתונות, ובוטלו זכויות האזרח שלהם.⁶ במסגרת החקיקה החדשה נטבע מונח משפטי חדש, "רומנים אתניים" (Etnici romani): עם אלו נמנו ילידי רומניה ממוצא אתני רומני ובעלי דם "רומני". מי שהשתייכו לאחת הקבוצות האתניות האחרות ברומניה, ובכלל זה היהודים, לא נחשבו רומנים אתניים. ההגדרה החדשה הביאה לידי ביטול אזרחותם של עשרות אלפי יהודים וסייעה לדחוק את רגליהם של היהודים מכל תחומי הפעילות והעיסוק. האיגודים המקצועיים הזדרזו להרחיק את חבריהם היהודים משורותיהם עוד לפני שנחקקו חוקים מיוחדים; רופאים ועורכי דין פוטרו מן השירות הציבורי; על יהודים נאסר לעסוק במקצועות המשפט; עיתונאים יהודים פוטרו ונסגרו עיתונים ליברליים כדוגמת Adevărul, Lupta ו־Dimineața, שנחשבו שופרות של השמאל ושל היהודים, וכן העיתונים ביידיש ובעברית; מורים יהודים הורחקו מבתי הספר; ועוד.⁷
על כל אלה נוספה הביזה שנועדה להעשיר את אנשי משמר הברזל ותומכיהם והחמירה את מצבם של היהודים ברומניה באופן דרמטי. אנשי משמר הברזל בכל דרגי השלטון פתחו במסע טרור נגד הציבור היהודי כדי להשתלט בכוח על רכוש היהודים, בעיקר על חנויות, בתי עסק ומפעלים. הטרור שהשליטו על היהודים חולל עד מהרה תוהו ובוהו בענפי כלכלה ותעשייה רבים והדאיג אפילו את הנאצים. אַנטונֶסקוּ סירב לקבל את התנהגותם של חבריו לממשלה ודרש חוק וסדר. בכל הנוגע לתפיסת רכושם של יהודים ומקומם בכלכלה הייתה עמדתו שונה מעמדת משמר הברזל. הוא העדיף נישול הדרגתי שלא יזעזע את המשק ויאפשר מציאת מחליפים למילוי מקומם של היהודים.
שלא כמו בעלות ברית אחרות של גרמניה אימצה רומניה מדיניות עצמאית — כפי שמעידה מדיניותה כלפי היהודים. ממשלת רומניה התנגדה לדרישת הנאצים לגרש את יהודי הרֵגאט (ממלכת רומניה הישנה)⁸ אל מרכזי ההרג בפולין.⁹ יתרה מזה, שלא כמו מדינות מזרח אירופה דוגמת פולין או ליטא, שבהן הכתיבו הכובשים הגרמנים את המדיניות, רומניה הצליחה לשמור על ריבונותה כל שנות המלחמה.¹⁰ זה הבסיס לטענה שממשלת רומניה הייתה האחראית ליישום המדיניות כלפי היהודים ולאכיפתה בתחומי רומניה.¹¹
בשיתוף הפעולה ובברית שנכרתה בין רומניה לגרמניה הנאצית משהצטרפה רומניה לפלישת הגרמנים לברית־המועצות בקיץ 1941 ראה אַנטונֶסקוּ הזדמנות להיפטר מן היהודים שברומניה, בעיקר יהודי בסרביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי. אַנטונֶסקוּ גם קיווה כי בזכות הברית הזאת תשיב רומניה לעצמה את צפון טרנסילווניה.
שלטונות רומניה אימצו לאמִתו של דבר את מדיניות ההשמדה של גרמניה הנאצית. תוכניתו של אַנטונֶסקוּ לסילוק כל היהודים מתחומי רומניה כללה שני שלבים. בשלב הראשון תוכנן לטהר את אזורי צפון רומניה שסופחו לברית־המועצות ביוני 1940, שנה לפני תחילת מבצע ברברוסה. אשר לחבלי ארץ אלו — בסרביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי שבצפון מולדובה — ניתנה ההוראה להשמדת תושביהם היהודים ב־18-19 ביוני 1941 בפקודה שכותרתה "טיהור השטח".¹² בשלב השני, לאחר טיהור החבלים המסופחים, התכוון אַנטונֶסקוּ לטהר מיהודים גם את הרֵגאט.¹³ מנפרד פון קילינגֶר (Manfred von Killinger), נציג RSHA (Reichssicherheitshauptamt, המשרד הראשי לביטחון הרייך) ברומניה, נשא ונתן בקיץ 1942 עם סגן ראש ממשלת רומניה מיהאי אַנטונֶסקוּ (Mihai Antonescu), ובלחץ הגרמנים הגיעו השניים לכלל הסכמה: ב־10 או ב־12 בספטמבר 1942 יחל הגירוש של כל יהודי רומניה ברכבות למחנה ההשמדה בֶּלזֶ'ץ (Bełżec) ליד לוּבּלין שבפולין. במחנה החלו הכנות לקליטת המגורשים, שהיו אמורים להגיע בטרנספורטים של 2,000 בני אדם כל אחד מדי 24 שעות.¹⁴
התוכנית להשמדת יהודי הרֵגאט לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. כל עוד קיווה אַנטונֶסקוּ כי בתמורה למדיניותו הפרו־גרמנית יוחזר צפון טרנסילווניה לרומניה הוא היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה גם בפתרון שאלת היהודים. ואולם בשלהי 1942 השתנו הנסיבות. הרומנים הבינו כי הגרמנים אינם מתכוונים לכפות על הונגריה להחזיר לידיהם את צפון טרנסילווניה. בה בעת הם הבינו כי בעקבות התבוסה בסטלינגרד והתפנית במהלך המלחמה שוב לא היה ניצחונה של גרמניה מובטח, ולנוכח האפשרות שידן של בעלות הברית תהיה על העליונה חששו הרומנים שברית־המועצות היא שתהיה הסכנה הגדולה ביותר לרומניה. אם ינצחו בעלות הברית, תידרש רומניה לשכנע את ברית־המועצות ואת בעלות הברית המערביות כי לא פגעה בכל היהודים שבתחומה ולהוכיח כי לא כולם נרצחו. לפיכך הורה יון אַנטונֶסקוּ להשהות את התוכנית לגרש את היהודים למחנה ההשמדה בֶּלזֶ'ץ. יש לציין שהוא לא הורה לבטלה, אלא חיכה לראות מי תנצח במלחמה: אם תנצח גרמניה הנאצית, עדיין תהיה התוכנית להשמדת יהודי הרֵגאט בבֶּלזֶ'ץ שרירה וקיימת; לעומת זאת, אם ברית־המועצות תנצח, תִכנן אַנטונֶסקוּ לגרש את היהודים מרומניה או לנסות לגרום להם להגר לפלשתינה (א"י) — ובלבד שיותירו את רכושם ברומניה.
נוסף על שינוי הנסיבות השפיעו על מדיניותה של רומניה גם הנזק הכלכלי שנגרם לה עקב שעבוד הכלכלה ואוצרות הטבע לאינטרסים הגרמניים והאבֵדות הכבדות שספג צבאה בברית־המועצות, וגם — ובעיקר — המאבק הנמרץ של ראשי ההנהגה היהודית שנשארו ברומניה והלחץ הכבד שהפעילו כדי למנוע את הגירושים. כל אלו הניאו בסופו של דבר את הממשלה ממימוש תוכניתה לגרש את 292,000 יהודי הרֵגאט למחנה ההשמדה בֶּלזֶ'ץ.¹⁵

* * *

אשר ליהודי המחוזות בסרביה, בוקובינה ודורוהוי שגורשו לטרנסניסטריה שבדרום־מערב אוקראינה, אף שאפשר לראות בגורלם חלק מגורל כלל היהודים בשואה ניכרים בו גם סממנים ייחודיים שנגרמו בגלל האי־סדר הכללי ששרר בממשל הרומני ובצבא רומניה ובשל תאוות הבצע שבעטיָה היו השוחד והשלמונים לנורמה מקובלת בקרב פקידי ממשל, אנשי צבא ושאר גורמי שלטון. גורמים אלו היו בסופו של דבר דומיננטיים יותר מן האידאולוגיה האנטישמית הרומנית וגרמו להיווצרות פרצות בנהלים ובהוראות שקבע הממשל במסגרת מדיניותו כלפי היהודים באזור הזה. הפרצות האלה השפיעו על חיי היומיום של היהודים בגטאות שכן המנהיגים היהודים השכילו לתמרן ביניהן במאמציהם לשפר את תנאי החיים בגטאות ולגבש אסטרטגיות לסיוע ליהודים המגורשים ולהצלתם. גם יחידים או משפחות שהגיעו לגטאות וברשותם אמצעי קיום יכלו לתמרן בתוך המרווח הצר הזה כדי לקבל אישור שהייה בגטו מסוים או להינצל מגירוש הלאה משם, מענישה או מכל גחמה אחרת של בעל שררה רומני.
בפברואר 1942 החלו היהודים שגורשו לטרנסניסטריה לקבל סיוע — מן הקהילות היהודיות ברומניה שלא גורשו מבתיהן, ממשפחות שלא גורשו ומוועדת העזרה האוטונומית בבוקרשט.¹⁶ ראוי לציין כי שום קהילה יהודית מגורשת אחרת תחת שלטון הנאצים ובעלי בריתם לא זכתה לסיוע רב כל כך כמו שקיבלו המגורשים לטרנסניסטריה.
בספרי זה אני מבקשת לזרוע אור על נושא שטרם נחקר: חיי היומיום בגטאות טרנסניסטריה והגורמים שסייעו למגורשים לשרוד או הִקשו עליהם דווקא. לפיכך אני מתמקדת מצד אחד בהתארגנות הציבורית בגטאות טרנסניסטריה ובהנהגה היהודית שקמה בהם, ומצד שני בתפקוד המשפחה בתוך שגרת החיים שהתפתחה בהם — גורמים שהייתה להם חשיבות מכרעת בהישרדותם של המגורשים. לצורך המחקר התמקדתי בחמישה גטאות: מוגילֶב (Mogilev Podolski/Moghilău), שַרגורוד (Shargorod/Şarhorod), בֶּרשָד (Bershad/Berşad), דז'וּרין (Dzhurin/Djurîn) ומוּרָפָה (Murafa).¹⁷ השוויתי וניתחתי את ההתארגנות הציבורית והמשפחתית בגטאות הללו ואת יחסי הגומלין בין המשפחות ובין עצמן וביניהן ובין גורמי חוץ למיניהם, וכן בחנתי לעומק את קורותיהן של משפחות בגטאות הללו ואת הגורמים שסייעו ליהודים לשרוד בכל אחד מהם.
אחת מהנחות היסוד של המחקר הייתה שאין לראות ביהודים שנמצאו בטרנסניסטריה בשנים 1944-1941 מִקשה אחת, אלא יש להבחין בהם בין שתי קבוצות עיקריות: היהודים המקומיים שחיו בחבל ארץ זה מלכתחילה, והיהודים שגורשו אליו מבסרביה, בוקובינה ודורוהוי (ויש לציין שגם המגורשים לא היו עשויים מִקשה אחת, ואפשר להבחין בין המגורשים מבסרביה ומצפון בוקובינה ובין המגורשים מדרום בוקובינה ומדורוהוי). לכן בחנתי במחקרי גם את יחסי הגומלין בין היהודים המקומיים ובין היהודים שגורשו לטרנסניסטריה ובדקתי את תרומתם של היחסים בין הקבוצות השונות ליכולתה של כל אחת מהן להתמודד עם הסכנות והקשיים בגטאות ולסיכוייה לשרוד. נושא חשוב נוסף שאני עוסקת בו הוא הדמיון והשוני בהתארגנות הציבורית של היהודים המקומיים ושל היהודים המגורשים, מתוך רצון לברר אם אפשר ללמוד מהם על דפוסי התארגנות שעל־פיהם התעצבה המנהיגוּת היהודית בגטאות הנדונים בספר הזה. אני מבקשת לעמוד על תרומתה של ההתארגנות הציבורית להישרדותם של היהודים (מגורשים ומקומיים כאחד) שכן אני מבקשת להראות שנודעה לה חשיבות מכרעת בהצלחת מאמצי ההישרדות וההצלה של היהודים: אילולא ההתארגנות הציבורית והתגייסות המשפחה (הגרעינית והמורחבת גם יחד) לא הייתה מתאפשרת הצלתם של כ־40 אחוזים מן היהודים בגטאות טרנסניסטריה.¹⁸

* * *

כדי להתחקות על קורותיהם של יהודי בסרביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי שגורשו לטרנסניסטריה ולבחון את דרכי התמודדותם ואת ניסיונותיהם לשרוד בחרתי לאמץ את גישת ההיסטוריה החברתית המעמידה במרכז את חיי היומיום ואת התנהגותו של היחיד כחלק ממסגרת כללית¹⁹ ובדקתי את חיי היומיום של היהודים המגורשים בחמישה גטאות בצפון טרנסניסטריה: הגטאות של מוגילֶב, שַרגורוד, דז'וּרין ומוּרפה שבמחוז מוגילֶב וגטו בֶּרשד שבמחוז בַּלטה (Balta).²⁰ כן בדקתי את סיכויי ההישרדות של היחיד כחלק מקבוצה ואת התארגנות הקבוצה כגורם המסייע להישרדות.
תחילה אתאר את הרקע ההיסטורי להתרחשויות ואת המדיניות הרומנית בשנים 1944-1941, וכן אתאר את חבל טרנסניסטריה ואוכלוסייתו מבחינה פוליטית, דמוגרפית וכלכלית מתוך התרכזות בגטאות מוגילֶב, שַרגורוד, דז'וּרין, מוּרפה וּבֶּרשד. אתאר את היהודים שחיו ביישובים אלו טרם הכיבוש, את אופן כיבושם בידי הגרמנים והרומנים ואת גורלם של היהודים המקומיים. הדיון ביהודים המקומיים בגטאות חשוב להבנת מפגשם עם היהודים המגורשים שהגיעו אליהם מרומניה בסתיו 1941 וליכולת העמידה שלהם בתקופת הכיבוש עצמו. בהמשך יתוארו גם המגורשים מרומניה וכיצד הגיעו אל הגטאות, יתואר המפגש הראשון ביניהם ובין היהודים בני המקום ויתבררו השינוי הדמוגרפי שהתחולל בגטאות אלו והתנאים החדשים שנוצרו בהם, שהיו קשים במיוחד בראשית החיים בגטאות.
לאחר מכן אתאר את ראשית ההתארגנות הציבורית בגטאות המעידה על תחילת גיבושו של הציבור היהודי לכדי קהילה שחולקת גורל משותף. כל קהילה התגבשה בדרכה שלה, אבל בולטת במיוחד העובדה שחברי ההנהגה בגטאות שבהם עוסק הספר הזה — מהקמתם ועד השחרור — נמנו עם מגורשי בוקובינה. אבחן את דרכי ההתמודדות של ועדי הגטאות עם הכורח לעמוד בדרישות האכזריות והבלתי אפשריות של השלטונות הרומניים מצד אחד ועם מחויבותם המוסרית כלפי הציבור היהודי בגטאות מצד שני. בתוך כך הם ניסו להגן במידת האפשר על הציבור מפני גירוש והשתדלו להקל את מצוקות היומיום ולהתמודד עם המחסור בדיור, עם הרעב הכבד, ובעיקר עם מגפת הטיפוס שפשׂתה בגטאות, קטלה המונים והותירה המוני יתומים. הפעולות שנקטו הוועדים סימלו את המאבק לחיים, את ההזדהות עם סבלו של הפרט ואת המאמץ לסייע לנזקקים ביותר וביטאו את הניסיון לשחזר ככל האפשר את הערכים והמאפיינים הקהילתיים של עיירות המוצא.
לבסוף אתמקד במשפחה ובפרט. אני בוחנת את התמודדותן של המשפחות בגטאות עם הדילמות שעמדו לפניהן ואת ניסיונותיהן להמשיך ולתפקד בתנאים החדשים ובמסגרות השלטוניות והחברתיות החדשות לאור הערכים שלפיהם חיו לפני הגירוש. בתוך כך אתאר את המשפחה הגרעינית ואת מאמצי ההישרדות שלה, את היחסים הבין־דוריים בין הורים לילדים, את השינויים שחלו במשפחות ואת ההיערכות המחודשת בניסיון להתגבר על המשבר שנקלעו אליו בעקבות הטלטלה העזה והמצוקות שפקדו אותן. כן אבחן את היחסים עם המשפחה המורחבת ותרומתם להישרדות הפרט. בחלק זה של הספר יוצג גם הריבוד החברתי בגטאות ויוצגו היתרונות — ובהם שיפור הסיכוי לשרוד — שהקנתה הקִרבה לפרנסי הגטאות או לבעלי תפקידים אחרים.

* * *

במחקרי השתמשתי במקורות ראשוניים, בין היתר מארכיון יד ושם (ארכיון פילדרמן, ארכיון יגנדורף ועוד), ארכיון בית לוחמי הגטאות, ארכיון מכון שטרוכליץ באוניברסיטת חיפה, הארכיון של מוזיאון השואה בוושינגטון וארכיון השירות החשאי ומנגנון ביטחון המדינה בבוקרשט ברומניה (Consiliul Național pentru Studierea Arhivelor Securității, CNSAS).²¹ כן השתמשתי בתעודות שראו אור בקבצים, כגון אוסף כרונולוגי של האירועים ותיעוד בן־זמנו שערך ההיסטוריון מתתיהו (מתתיאס) קארפּ או אוסף תעודות ומסמכים שערך ז'אן אנצ'ל. אוספים אלו כוללים דוחות של ועדי הגטאות בטרנסניסטריה, צווים ופקודות שהוציאו השלטונות הרומניים ופרוטוקולים של הוועדים היהודיים, של צבא רומניה ושל הז'נדרמריה. בהקשר זה ראוי לציין את מיעוט המסמכים והתעודות שכתבו הוועדים עצמם בגטאות. אומנם בנוגע לגטו מוגילֶב, הגטו המחוזי של מחוז מוגילֶב והגדול שבגטאות המחוז, יש תיעוד רב ותכתובת ענפה בינו ובין גטאות אחרים או מרכז הסיוע ברומניה, אולם לא מצאתי תכתובת בהיקף דומה מהגטאות הקטנים מוּרפה, שַרגורוד, דז'וּרין ובֶּרשד שנדונים לצידו במחקר הזה. בגלל ההגבלות שהוטלו על העברת מכתבים בולט גם מיעוט התכתובת בין המגורשים שבגטאות ובין בני משפחותיהם שנשארו ברומניה או בין המגורשים עצמם לאחיהם המגורשים בגטאות אחרים.²²
בצד חומרים אלו הסתמכתי גם על יומנים אישיים רבים שנכתבו בגטאות בתקופת הגירוש וראו אור לאחר המלחמה, כגון יומנו של ליפמן קוּנשטאד מגטו דז'וּרין,²³ או יומנים שפורסמו בספרי הזיכרון של הקהילות.²⁴ מן הראוי לציין שני יומנים שקיבלתי באופן אישי מבני המשפחה של כותביהם: יומנו של צבי וינברג, שגורש עם משפחתו מסוּצ'בה (Suceava) שבדרום בוקובינה אל גטו מוּרפה,²⁵ ויומנה של גניה טרַכטֶנבּרויט, שגורשה עם משפחתה מחוֹטין (Hotin) שבבסרביה אל גטו מוגילֶב.²⁶ ערכם של היומנים הללו בתיעוד תחושותיהם וחוויותיהם של הכותבים בעצם ימי הגירוש והכליאה בגטאות (או סמוך לאחריהם) ובאור שהם זורים בתוך כך על האירועים שהתרחשו בסביבתם. ההיסטוריונית אלכסנדרה גרבּריני אומנם טוענת כי אין בכוחם של יומנים להעביר את כל החוויות וההתנסויות של כל היהודים בזמן המלחמה, ואף לא את כל חוויותיהם של הכותבים עצמם.²⁷ ואולם לדעתי יש בהם כדי להאיר את מאמציהם של הכותבים לתת משמעות לחוויותיהם במלחמה ולהבין אותן ולוּ חלקית.
נעזרתי גם בספרי זיכרונות שכתבו ניצולים מיד לאחר המלחמה או אחר כך, משנות השמונים ואילך, ותיארו בהם את קורותיהם בעיירות הולדתם לפני הגירוש, את האירועים שקדמו לגירוש ואת קורותיהם בתקופת הגירוש עצמה. ספרים אלו שימשו לי נדבך נוסף להשלמת המידע שהתקבל ממקורות ראשוניים, להרחבתו ולאישושו, בעיקר מידע על חיי המשפחה, על ההתמודדות עם קשיי היומיום ועל התמורות החברתיות שחלו בגטאות ככל שנמשכה שהייתָם בהם.²⁸ ואכן, כותביהם של ספרי זיכרונות שכאלה אמרו לי בשיחותי איתם כי הם רואים בהם את ההזדמנות האחרונה שתהיה להם לפני מותם לספר לצאצאיהם ולעולם את שעוללו הרומנים ליהודי רומניה בימי השואה.²⁹
נוסף על כל אלה הרביתי להשתמש בעדויות של ניצולים, אשר למרות מגבלותיהן תורמות ממד נוסף לתמונה הכללית.³⁰ את רוב העדויות גביתי בעצמי, מרביתן שמורות בארכיון יד ושם, וראיונות אישיים אחרים שערכתי שמורים אצלי. חלק לא מבוטל של הזיכרונות שפורסמו בספרי יזכור מבוססים בעיקרם על עדויות אישיות של בני המקום. ספרים אלו סייעו לי ללקט מידע על תרבותם וחייהם של היהודים טרם הגירוש ולנתח את קורותיהם בדרכי הנדודים ובשהייתם בגטאות טרנסניסטריה. הבנה של אורחות החיים לפני הגירוש בעיירות מוצאם תורמת להבנת הפער שנפער בגטאות בין קבוצות המגורשים וביניהן ובין היהודים המקומיים.³¹
לאישוש מידע שהתקבל ממקורות משניים או להצלבת מידע שהתקבל מתיעוד וכן לשם העמקת הידע בנושאים מסוימים ערכתי חמישה ראיונות קבוצתיים עם ניצולים מן הגטאות שהספר הזה מתמקד בהם.³² ראיונות אלו הוסיפו פרטים ומידע שנעדרו מן העדויות הכתובות (ומן העדויות שגביתי אני) הן על חיי הפרט בגטאות והן על חיי הציבור.
למרות חשיבותן של העדויות, בשימוש הנרחב בהן טמון קושי מתודולוגי. עדויות מאוחרות עלולות לתאר תמונת מצב שמושפעת מכל מה שלמד המרואיין על השואה במהלך השנים ומדעות ועמדות שגיבש במרוצת הזמן, ולא בהכרח לתאר את המצב לאשורו בעת ההתרחשויות עצמן. גם המחקר המתקדם והשיח היומיומי על השואה עלולים להשפיע על העדויות. הזיכרון מושפע גם מרגשות, ועם הזמן אפשר שהזיכרונות יושפעו מנטייה לפייסנות או להפך, מנטייה לנטור טינה. זאת ועוד, הזיכרון מדחיק לעיתים אירועים קשים מדי או מאדיר אירועים אחרים שלא בהכרח ראויים לכך בעיני האינדיבידואל שורד השואה. ההתבגרות ומרחק הזמן והמקום צובעים את המציאות בגוונים שונים וגורמים לעדים לראותה אחרת מכפי שהייתה באמת, וגם השִכחה עושה את שלה ופרטים חיוניים נשמטים מן הזיכרון.
כל המגבלות הללו והסובייקטיביוּת של העדויות המאוחרות הובאו בחשבון, וכדי להתגבר עליהן הצלבתי במידת האפשר את המידע שנמסר בהן עם מקורות ראשוניים כגון דוחות, פרוטוקולים, מכתבים ויומנים ועם מידע שנמסר בראיונות הקבוצתיים שהזכרתי לעיל, והתבססתי גם על ספרות מחקר נרחבת.
קושי מתודולוגי אחר נובע מהיעדרם של נתונים סטטיסטיים דמוגרפיים מוסמכים. קשה לאמוד את מספר היהודים שנרצחו מיד בתחילת מבצע ברברוסה בכפרים ובעיירות הקטנות בבסרביה, בצפון בוקובינה ובדורוהוי או בשיירות ובצעדות המוות של הגירוש עצמו. רבים מן הנרצחים והמתים בכפרים נקברו בקברי אחים, מי שנורו בידי הז'נדרמים שהובילו את שיירות המגורשים נותרו מוטלים בצידי הדרכים ולא הובאו לקבורה כלל, והרומנים לא ערכו כל רישום של ההרוגים. גם המתים בדירי החזירים, ברפתות ובאורוות שהוגדרו מחנות ריכוז והפכו למכלאות מוות לא נרשמו ולא נקברו. בגטאות עצמם מתו התושבים בהמוניהם מקור, מרעב ובעיקר מטיפוס, במגפה שפשׂתה בהם בחורף הראשון (1941/42); לא נערך בהם כל רישום של המתים, ודאי לא של סיבת המוות. גם את מספר היהודים בגטאות אי־אפשר לאמוד במדויק משום שמגורשים רבים ואף יהודים אוקראינים מקומיים התגנבו אליהם ממחנות שמעבר לַנהר בּוּג (Bug) או ממקומות אחרים בטרנסניסטריה.³³ השלטונות הרומניים אומנם דרשו מן הוועדים לנהל רישום של מספר היהודים בהם, אך הוועדים הגישו לעיתים קרובות דיווחים כוזבים כדי לאפשר לפליטים להיקלט בגטאות ולמנוע את המשך גירושם. לרבים מהם אף הונפקו לשם כך תעודות זהות של נפטרים.³⁴ הנתונים הרשמיים של השלטונות הרומניים אינם אמינים שכן הציגו נתונים כוזבים על שיעור התמותה כדי לטשטש את היקף הרצח ולהעלים ראיות.³⁵ ואולם בשנות התשעים נפתחו הארכיונים בברית־המועצות וחשפו חומרים ונתונים שלא היו ידועים עד אז. לפיכך אני מתבססת בעיקר על נתונים שפרסם במחקריו ז'אן אנצ'ל,³⁶ משום שהם העדכניים ביותר, ובמידת הצורך גם על נתונים של חוקרים אחרים.
עניין מתודולוגי אחר שחשוב לעמוד עליו הוא הקשר בין מצוקות היומיום וחוסר הוודאות ובין ההתפתחויות הפוליטיות והשפעתן על חייהם וגורלם של היהודים. בנושא הזה כבר עסקה בהקשר אחר רנה פוזננסקי בספרה להיות יהודי בצרפת המציג את חיי היומיום וההתפתחות ההדרגתית של אירועי החיים בצרפת הכבושה ובצרפת של ממשלת וישי. במחקרה היא ממחישה את תהפוכות גורלם של היהודים ונדרשת לכמה שאלות וסוגיות בנקודות זמן שונות על רצף השתנות האירועים. כך למשל בדקה פוזננסקי את השפעתם של השינויים היומיומיים על חייהם של היהודים וכיצד הצליחו להחזיק מעמד. כן נבחנו במחקרה ההבדל בין גורלם של יהודים ולא־יהודים באותה תקופה, האינטראקציות בין יהודים ובין לא־יהודים, קבלת ההחלטה אם להימלט או להצטייד בתעודות מזויפות ולחיות בזהות שאולה, ועוד. המסר העיקרי של פוזננסקי הוא שאין לנתק את היומיום מן הפוליטי: אדרבה, יש לחבר ביניהם.³⁷ דוגמה אחרת לעיסוק בנושא זה היא מחקרו של דניאל בלטמן על גטו ורשה הבוחן את סיפורו של הגטו ואת חיי היומיום של תושביו לנוכח השינויים שחלו בו חדשים לבקרים.³⁸

* * *

ספר זה עוסק ביהודים שגורשו לטרנסניסטריה מאזורי הפריפריה של רומניה (בסרביה, בוקובינה ודורוהוי) ומתמקד בגורלם ובהישרדותם במציאוּת של מחלות, רעב כבד וקור מצמית ובנסיבות שמשתנות חדשים לבקרים בלי לאפשר אופק של תקווה. אני מתארת בו את הגורמים השונים שסייעו בהישרדותן של משפחות היהודים שהגיעו לגטאות מוגילֶב, שַרגורוד, דז'וּרין, מוּרפה ובֶּרשד — או מנעו אותה. את עיקר המאמץ ייחדתי לבחינת המערך הדמוגרפי החדש שנוצר בגטאות עם הגעתם של המגורשים אליהם. בחנתי את ההנהגה היהודית שקמה בהם ואת דמויות המנהיגים שעמדו בראשם וכן בחנתי את התארגנות המשפחה והפרט ביחס להנהגה, את המערך החברתי החדש שנוצר בגטאות ואת יתרונות הקִרבה אל מוקדי הכוח ואל מקבלי ההחלטות בגטו. אני מקווה כי תיאור רחב זה של קורות היהודים בחמשת הגטאות הנדונים כאן ישמש להעמקת הידע על פרק אפל זה בתולדות שואת יהודי רומניה, שבשיח הציבורי בעולם בכלל ובישראל בפרט מיעטו להידרש לו.

הערות

1.  ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, יד ושם, ירושלים תשס"ב, כרך א, עמ' 2, 6.
    שם, עמ' 7-9; International Commission on the Holocaust in Romania (President of the Commission: Elie Wiesel), The Final Report of the International Commission on the Holocaust in Romania [Submitted to President Illiescu, in Buchauresti, November 11, 2004] (Iași: Polirom, 2005), pp. 54–55.
2.  אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, כרך א, עמ' 519.
3.  גוֹגה הקים את המפלגה הלאומית האגררית (Partidul Național Agrar). קוּזה הקים את מפלגת "ליגת ההגנה הלאומית־נוצרית" (Liga Apărării Național Creștine, LANC). מפלגה זו הוקמה ב־4 במרס 1923, התקיימה באופן עצמאי כ־13 שנה ובשנת 1926 זכתה בבחירות לפרלמנט. בסוף 1927, לאחר חילוקי דעות אם להפוך את המפלגה למיליציה לוחמת, פרש ממנה אחד מפעיליה המרכזיים, קוֹרנֵליוּ זֵליאה קוֹדריאנוּ (Corneliu Zelea Codreanu), והיה לראש התנועה הליגיונרית (Mișcarea Legionară) — תנועה לאומנית קיצונית פשיסטית ואנטישמית שנקראה גם משמר הברזל (Garda de fier), הכל למען המולדת (Totul pentru țară) וליגיון המלאך מיהאיל (Legiunea Arhanghelului Mihail). התנועה פעלה ברומניה מ־24 ביוני 1927 ועד שלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה.
4. בשנות השלושים, ובייחוד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גברו בדעת הקהל הרומנית ההתנגדות והשנאה ליהודים ורווחו בכל שכבות החברה. המחלקה למדיניות חוץ של המפלגה הנאצית הגרמנית, בראשותו של אלפרד רוזנברג, קשרה קשרים עם המפלגה הלאומית האגררית ועם ליגת ההגנה הלאומית־נוצרית, שתי המפלגות האנטישמיות העיקריות ברומניה, והשתדלה להביאן לידי איחוד. מאמציו של רוזנברג נשאו פרי, ומפלגתו של גוֹגה התאחדה עם מפלגתו של קוּזה ויחד יצרו את המפלגה הלאומית הנוצרית (Partidul Național Creștin). בעקבות האיחוד קמה בסוף 1937 ממשלת גוֹגה-קוּזה, ממשלה אנטישמית, השנייה באירופה אחרי גרמניה. הקמתה הייתה הצלחה גדולה לגרמניה משום שצידדה בברית של רומניה עם הרייך השלישי. ראו "רומניה", האנציקלופדיה של השואה, כרך ה, יד ושם וספרית פועלים, ירושלים ותל אביב תש"ן, עמ' 1138-1139.
5.  אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, כרך א, עמ' 51-63.
6.  שם, עמ' 57-69; ראדו יואניד, השואה (תולדות היהודים ברומניה, כרך ד), המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין־גורן באוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשס"ג, עמ' 29-40; Lya Benjamin, Alexandru Florian and Anca Ciuciu, Cum a fost posibil? Evreii din România în perioada Holocaustului (Bucharest: Editura Institutul Național Pentru Studierea Holocaustului din România “Elie Wiesel,” 2007), pp. 60–68. על החרמת רכוש של יהודים וחקיקה האוסרת על קיום מנהגים יהודיים כגון שחיטה כשרה ראו אלכסנדר שפרן, אל מול פני הסערה: יהדות רומניה בתקופת השואה, זיכרונות, יד ושם, ירושלים תשנ"א, עמ' 39-41.
7.  Lya Benjamin, ed., Evreii din România între anii 1940–1944 (Bucharest: Hasefer, 1994), vol. 1; Benjamin, Prigoana si Rezistenta în istoria Evreilor din România 1940–1944: Studii (Bucharest: Hasefer, 2001)
    בַמונח רֵגאט (Regat) הכוונה לטריטוריה שבה נוסדה ממלכת רומניה (Regatul României) מאיחוד של הנסיכויות מולדובה וּולאכיה. נכללו בו המחוזות אוֹלטֵניה (Oltenia), מוּנטֵניה (Muntenia), דוֹבּרוֹג'ה (Dobrogea) ודורוהוי (Dorohoi). לאחר מלחמת העולם הראשונה צורפו לרֵגאט חבלים נוספים ונוצרה רומניה ה"גדולה" (România Mare).
8.  Alexander Dallin, Odessa, 1941–1944: A Case Study of Soviet Territory under Foreign Rule (Iași: Center for Romanian Studies, 1998), p. 68
9.  אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, כרך ב, עמ' 759.
10.  Andrei Șiperco, Holocaust in România: Soarta evreilor din Basarabia, Bucovina si Transnistria 1941–1942 — Documente (Bucharest: Editura Universității din București, 2005), pp. 5–21
11.  אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, כרך א, עמ' 539-571.
12.  שם, כרך ב, עמ' 1185-1189.
13.  שם, כרך ב, עמ' 1223-1229, 1231-1234. כן ראו מרים אורבך, "התמודדות עכשווית ברומניה עם נושא השואה", מגמתי 20 (אוקטובר 2004), עמ' 30-33.
14.  אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, כרך ב, עמ' 1241-1245.
15.  תיאודור לביא (עורך), פנקס הקהילות רומניה, כרך א, יד ושם, ירושלים תש"ל, עמ' 515.
16.  אף שחבל טרנסניסטריה השתייך לפני המלחמה ואחריה לברית־המועצות — והיום הוא חלק מאוקראינה — בספר הזה אני מציינת גם את כתיבם ברומנית, שהוא הכתיב שעמד לנגד עיני ברוב המקורות הראשוניים שעשיתי בהם שימוש.
17.  דליה עופר, "השואה בטרנסניסטריה — מקרה יוצא דופן של השמדת עם", משואה כד (ניסן תשנ"ו), עמ' 23.
     גישה זו אומצה בידי חוקרים שונים. יעקב כץ, לדוגמה, בוחן את הקהילות היהודיות בתפוצה בהקשרן הסביבתי: Jacob Katz, “On the Jewish Social History: Epochal and Supra-Epochal Historiography,” Jewish History 7, 1 (Spring 1993), pp. 89–97. פולה היימן עומדת על יתרונות "ההיסטוריוגרפיה החדשה" הזאת המייחסת חשיבות היסטורית להתנהגות האנושית בכלל, ולאו דווקא להתנהגות האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות. היא כוללת בנרטיב של התהליך ההיסטורי גם את האנשים הפשוטים ומאפשרת הגמשה של הגדרות של חברה וקהילה. ראו Paula Hyman, “The Dynamics of Social History,” in Jonathan Frankel, ed., Reshaping the Past: Jewish History and the Historians (New York and Oxford: Oxford University Press, 1994). גם דליה עופר טוענת כי ההיסטוריוגרפיה החדשה מאפשרת להעתיק את מוקד הדיון מן הקבוצה, האליטות והמנהיגים אל היחיד. ראו דליה עופר, "חקר חיי יומיום תחת הכיבוש הנאצי — בעיות מתודולוגיות", דפים לחקר השואה י (תשנ"ג), עמ' 7-38; Dalia Ofer, “Cohesion and Rupture: The Jewish Family in the East European Ghettos During the Holocaust,” Studies in Contemporary Jewry 14 (1998), pp. 143–165.
18.  בחרתי למחקרי בגטאות אלו בשל מספר המגורשים שהגיעו אליהם, שאִפשר לצייר את תמונת המצב בהם, ובשל ההרכב המגוון של המגורשים וקהילות המוצא שלהם, שאִפשר השוואה בין הקבוצות השונות. גטו בֶּרשד נבחר גם לצורך ההשוואה בין המצב במחוז מוגילֶב למצב במחוז בַּלטה.
19.  בארכיון זה, שנועד לשמש מרכז מחקר בשירותם של חוקרים ואתר זיכרון לכל נפגעי השלטון הקומוניסטי ברומניה, שמורים רישומים ומסמכים משנות החמישים ואילך, אבל שמורים בו גם תיקים של משפטים שנערכו לקציני צבא רומנים ששירתו בימי מלחמת העולם השנייה ותיקי משפטים נגד מנהיגי הקהילות היהודיות בגטאות טרנסניסטריה.
20.  ראו העתקי מכתבים בתוך לביא (עורך), פנקס הקהילות רומניה, כרך א, עמ' 364-365; פקודתו של ראדו לֶקה (Radu Lecca) על איסור התכתבות ישירה בין המגורשים לקרוביהם ברומניה שלא באמצעות מפקד הז'נדרמריה, 17 באפריל 1943; דוח שכתב פרד שרגא (Fred Şaraga) בעקבות ביקור בטרנסניסטריה בין 31 בדצמבר 1942 ל־13 בינואר 1943, ארכיון יד ושם (איו"ש), אוסף רומניה, M.20/104. בדוח שכתב שרגא הוא מבקש מן השלטונות הרומניים בטרנסניסטריה לאפשר העברת מכתבים בין המגורשים לרומניה ובחזרה ובין משפחות המגורשים בגטאות האחרים. משני מסמכים אלו נלמד כי נאסרה יצירת קשר כלשהו, גם בהתכתבות, עם קרובי משפחה ברומניה.
21.  ליפמאן קונשטאד, טרייבט מען ייִדען איברן דניעסטער: טאָגעבוך פֿונעם טראַנסניסטרישען גיהינום, הוצאה עצמית, חיפה 1982. העיתונאי ליפמן קוּנשטאד, בנו של הרב יצחק קוּנשטאד (ממנהיגיה הרוחניים של קהילת רָדָאוּץ, Rădăuți, בדרום בוקובינה), נמנה עם מנהיגי הקהילה ברָדָאוּץ. גורש לגטו דז'וּרין עם רעייתו, שני ילדיו, אִמו ואחותו. בגטו שימש מזכיר הוועד. ביומן שכתב תיאר את אירועי היומיום בגטו; את התנהלות הוועד ודרך קבלת ההחלטות; את היחסים בין חברי הוועד; את האינטראקציה וההתמודדות של חברי הוועד, לרבות ראש הוועד מקס רוזנשטרָאוּך וסגנו משה כץ, עם השלטונות הרומניים הממונים על הגטו ועם איש הז'נדרמריה יון פלוֹריאנוּ (Ion Floreano); ואת טיפולם של חברי הוועד בבעיות כגון עבודת הכפייה, הפליטים שהגיעו לגטו והקמת מטבח ציבורי ובית יתומים וכיוצא באלה מוסדות סעד. יומנו של קונשטאד תורגם לעברית וראה אור בהוצאת יד ושם. ראו ליפמן קונשטאד, יומן מגיהינום טרנסניסטריה 1944-1942, בעריכת שרה רוזן ודליה עופר, מיידיש אברהם אצילי, יד ושם, ירושלים תשפ"א.
22.  למשל קטעים מיומנה של מרים (מימי) קורבר (ברקוביץ'), שגורשה עם משפחתה מקימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לגטו דז'וּרין, שפורסמו בספר זיכרון לקהילת יהודי קימפולונג-בוקובינה והסביבה, בעריכת שמעיה אבני, ארגון יוצאי קימפולונג-בוקובינה והסביבה, תל אביב תשס"ג, כרך א, עמ' 260-266, או מיומניהם של מרדכי קופשטיין (שם, עמ' 258-228) וצֶ'רנה ברקוביץ' מגטו שַרגורוד. לחיבורים אלו ראו גם בביבליוגרפיה.
23.  ככל הידוע לי, וינברג כתב את הדברים ברומנית מיד לאחר שובו מטרנסניסטריה, ולכן מדובר בעצם בפרקי זיכרונות. ואולם מכיוון שווינברג עצמו ובני משפחתו מכנים את כתב היד "יומן", אני משתמשת במונח זה למרות הסתייגותי.
24.  היומן נכתב יידיש ותורגם לעברית בידי אלתר אופיר. געניא טראַכטענברויט בן־טוב, יומן (כתב יד שנמסר למחברת באופן אישי).
25.  Alexandra Garbarini, Numbered Days: Diaries and the Holocaust (New Haven, CT: Yale University Press, 2006), p. xiii
26.  ואומנם, היסטוריונים נוטים להיזהר מהסתמכות על ספרי זיכרונות. לורנס לנגר למשל טוען שביוגרפיות וזיכרונות, כיוון שהם סוגה אופיינית של ניצולים מאז שנות השמונים של המאה העשרים, יש לקרוא בזהירות רבה שכן לאמִתו של דבר אין הם משקפים אלא את ההבנה כיצד חיו ניצולים את הטראומה אחרי השואה. ראו Lawrence L. Langer, Holocaust Testimonies: The Ruins of Memory (New Haven, CT: Yale University Press, 1991). וראו גם את דבריה של דליה עופר שמסבירה כי מיד לאחר המלחמה היה הצורך — כמעט הציווי — לתעד את החוויות כמעט מובן מאליו בעיני הניצולים, ומאמץ התיעוד הזה שיקף את הצורך שלהם לדבר על חייהם בימי החורבן, לשתף ולהשוות חוויות ואולי למצוא בתוך כך מידע על יקיריהם. ראו Dalia Ofer, “Another Glance Through the Historiansʼ Lens: Testimonies in the Study of Health and Medicine in the Ghetto,” Poetics Today 27, 2 (Summer 2006), pp. 331–351.
27.  ריאיון אישי עם דוד קאיש בביתו בתל אביב, 14 במאי 2008, וראו גם ספרו: קאיש, מותה של שתיקה, הוצאה עצמית, תל אביב 2007, עמ' 5-8; ריאיון אישי עם הרמן שולמן בביתו בפתח תקוה, 17 ביולי 2009, וראו גם ספרו: שולמן, חסד של אמת: עדות מגטאות המוות של טרנסניסטריה, יד ושם, ירושלים תש"ע, עמ' 9-11; שיחות עם יוסף גוברין בפגישות עימו ביד ושם. ראו גם ספרו של גוברין, בצל האבדון: זיכרונות על טרנסניסטריה ועל ההעפלה לארץ ישראל, בית לוחמי הגטאות, יד ושם והמרכז לחקר יהדות רומניה באוניברסיטה העברית בירושלים, לוחמי הגטאות 1999, עמ' 9-11.
28.  דן סטון מסביר כי היסטוריונים רבים בוחרים להשתמש בעדויות משום שיש בהן תיאורים שאין למצוא במסמכים או משום שהם סבורים כי הניצולים עצמם הם ההוכחה האותנטית למה שראו בעיניהם או חוו על בשרם. ראו Dan Stone, History, Memory and Mass Atrocity: Essays on the Holocaust and Genocide (London: Valentine Mitchell, 2006), p. 135.
29.  מספרים אלו אציין לדוגמה את דורוהוי — דורות של יהדות וציונות: סאוון, מיכאילין, דאראבאן, הרצה, רדאוץ–פרוט, בעריכת דוד שלמה, שישה כרכים, ארגון יוצאי דורוהוי והסביבה בישראל, קריית ביאליק תשנ"ב-תשס"ט; ספר זיכרון לקהילת יהודי קימפולונג-בוקובינה והסביבה, בעריכת שמעיה אבני; ספר הזיכרון של יהודי וטרה־דורניי והסביבה בוקובינה — רומניה, בעריכת יצחק ילון, שני כרכים, עמותת יוצאי וטרה־דורניי והסביבה, תל אביב תשס"ב; נובוסליצה, בעריכת שלום דורנר, ארגון יוצאי נובוסליצה בישראל, תל אביב תשמ"ג;
30. גורה הומורה — עיירה בדרום בוקובינה: קורותיה של קהילה יהודית, בעריכת שרגא ישורון (יורגראו), העמותה להנצחת קהילת גורה הומורה והסביבה, חדרה תשנ"ב; ספר קהילת חוטין (בסרביה), בעריכת שלמה שיטנוביצר, ארגון יוצאי חוטין (בסרביה) בישראל, תל אביב תשל"ד; ישראל מרגלית (פוסטילניק), רדאוץ: קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה, ארגון יוצאי רדאוץ (בוקובינה), תל אביב תש"ן; ספר יהודי סוצ'בה (שוץ) וקהילות הסביבה (שני כרכים), בעריכת בן־ציון פוקס, טפר, תל אביב תשס"ז; סירט (סרט) שלנו, בעריכת יצחק ארצי, פייביש הרמן ודוד שערי, ארגון יוצאי סירט בישראל, תל אביב תשס"ג; צבי יעבץ, צ'רנוביץ שלי: מקום שחיו בו אנשים וספרים, דביר, אור יהודה 2007; פנקס בריטשיבה / בריטשעווער פנקס, בעריכת ק. א. ברתיני, ארגון יוצאי בריטשיבה (ביסאראביה) בישראל, תל אביב 1970; יד לידיניץ: ספר זיכרון ליהודי ידיניץ — בסרביה, בעריכת מרדכי רייכר ויוסף מגן־שיץ, אירגון יוצאי־ידיניץ בישראל, תל אביב תשל"ג.
31.  ראיונות אלו שמורים בארכיון יד ושם. ראו עדות קבוצתית, יתומים ובתי יתומים בטרנסניסטריה, איו"ש, vt 8422;
32. עדות קבוצתית גטו מורפה, שם, vt 9669; עדות קבוצתית גטאות מוגילב, שרגורוד ודז'ורין, שם, vt 10547; עדות קבוצתית גטו ברשד וגטו מורפה, שם, vt 10552; עדות קבוצתית על מחנות מוות ומחנות לעבודת כפייה, שם, vt 11604.
33.  Siegfried Jagendorf, Jagendorfʼs Foundry: Memoir of the Romanian Holocaust, 1941–1944 (New York: HarperCollins, 1991), p. 46
34.  מאיר טייך, "המנהל היהודי האוטונומי בגטו שרגורוד", יד ושם — קובץ מחקרים ב (תשי"ח), עמ' 218-219.
35.  ראו הערכות בתוך אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, כרך ב, עמ' 1347-1395.
36.  אנצ'ל, תולדות השואה רומניה; Jean Ancel, ed., Documents Concerning the Fate of Romanian Jewry During the Holocaust (New York: Beate Klarsfeld Foundation, 1986), vols. 4, 7, 9.
37.  רנה פוזננסקי, להיות יהודי בצרפת, 1939-1945, יד ושם, ירושלים תש"ס.
38.  דניאל בלטמן (עורך), גטו ורשה — סיפור עיתונאי: מבחר מעיתונות המחתרת, 1940-1943, יד ושם, ירושלים תשס"ג.