יומן מגיהינום טרנסניסטריה

פרולוג⁷⁴
נכתב בידי שר ההיסטוריה עצמו על שישה דפי לוח הרי גורל

על־פי ההסכם שנקבע בשנת 1939 בין ברית־המועצות לגרמניה הנאצית, הסכם שנקרא בתמימות ובצביעות "הסכם מולוטוב־ריבנטרופ", הסכימו שני השטנים, היטלר וסטלין ימ"ש, להתחלק בירושת פולין, במדינות הבלטיות ובחלקים של רומניה ופינלנד.⁷⁵

27 ביוני 1940

באותו יום חמישי, הראשון בדפי הלוחות האפלים, זרמו חילות ענק של הצבא האדום בטנקים, מטוסים, ארטילריה ונשק בשפע והציפו את רומניה ו"שחררו" את צפונה של בוקובינה הכוללת את העיר המרכזית צ'רנוביץ והערים סטוֹרוֹז'ינֶץ (Storojineţ), ויז'ניץ ([ויז'ניצה] Vizhnits), סדיגורה (Sădăgura), זַסטַוונה (Zastavna), קוֹצמן (Coţmeni), צִ'יוּדיי (Ciudei), באיה (Baia), נואה־סוּליצה (Noua-Suliţă), בַּנילה (Banila), סֶלֶטין (Seletin), ומאות יישובים כפריים. ה"משחררים" נעצרו על גדות הנהר סירֶט (Siret) המחלק את בוקובינה לשניים.⁷⁶ בצפון בוקובינה חיו אז 100,000 יהודים בקירוב (בצ'רנוביץ עצמה 60,000), וצ'רנוביץ ייצגה את המרכז התרבותי של יהדות רומניה.⁷⁷

באותו יום חמישי גורלי נקבע גורלו המר והייחודי של אזור בסרביה שהופרד מרומניה הישנה על־ידי הנהר פּרוּט (Prut). בבסרביה נמצאו אז כ-300,000 יהודים, יישוב פורח שהיה מושרש היטב במולדתו מדורי דורות, בעל רמה תרבותית גבוהה ביותר, ובעיקר מבחינת תודעה יהודית, הקשר ליהדות ולשתי השפות שלנו — עברית ויידיש — ועצמיות רוחנית רב־גונית וצבעונית. אלה היו הפנים היפות של מאות אלפי היהודים בקיבוץ היהודי ברומניה בגדולה.

הצבא הרומני לא היה יכול לעמוד מול הכוח האדום וברח כמו עכברים מורעלים מן הפרובינציות השדודות אל רומניה הישנה ואל דרום בוקובינה. שם שפכו החיילים הפרועים והאנטישמים מקדמת דנא את מלוא זעמם על היישובים היהודיים. נהרות של דם יהודי זרמו בדרום בוקובינה ובצפון מולדובה.⁷⁸ מ-250,000 יהודים שגורשו אל מעבר לבּוּג ולדנייסטר זכו לראות את הישועה 50,000 שלדים חולים בכל מיני מחלות מסוכנות, נשמות שבורות ונדכאות, שלדים ערומים ויחפים שלא נשאר בהם כוח לשמוח בשמחת הנס של יציאת טרנסניסטריה.

יהודים ממתינים על גדת הדנייסטר לחציית הנהר, אוסף התצלומים, ארכיון יד ושם (איו"ש), 90D07

יהודים ממתינים על גדת הדנייסטר לחציית הנהר, איו"ש, 90E06

חציית הדנייסטר, יוני 1942, איו"ש, 90E03

חציית הדנייסטר, איו"ש, 90D08

מחברת ראשונה
גירוש יהודים אל מעבר לדנייסטר

דז'וּרין (Djurin),7911 באפריל 1942, עשר לפני הצהריים

אני מתחיל לרשום יומן — מוזר ומשונה, יומן בלתי רגיל. זה יקרה אם יינתנו לו די שנות חיים, לא פחות מוזרים ומשונים מחיי העכשוויים (אם לאלה ייקראו חיים...) וחייהם של כ-250,000 המגורשים והתועים בין העיירות החרבות והכפרים שבין הדנייסטר לבּוּג כבר למעלה משישה חודשים⁸⁰ וחולמים על הטוּב שהיה פעם מנת חלקם והוא רחוק, רחוק כל כך. האם יזכה היומן הזה לפרוח ולשקף לכל הפחות בזעיר אנפין את השבר הכואב והטרגי של חיי שהחל בעיצומו של חג שמחת תורה תש"ב (14 באוקטובר 1941)⁸¹ ויסתיים בוודאי מתישהו — כך או כך כפי שיקבע המזל הרע — ספק גדול הוא. האם בכלל יתעורר בי הרצון ביום אחר לקחת את העט בידי ולרשום מה שלא נמצא בדפי המחברת הזאת — מובן מאליו שזה כבר ספק ברור. ייתכן מאוד שכבר מחר אני או מישהו מן הסובבים ישתמש בדפים הכתובים לדבר שעושים עליו ברכה⁸² ולא ישים לב בכלל ל"קדושה" שביומן... וכך יקרה לא חלילה כמעשה להכעיס או בגלל אדישות כלפי "אוצרות ספרותיים" חדשים, אלא כי נייר בטרנסטניסטריה הוא דבר שכל אחד צריך — אם כדי לגלגל סיגריות או לצרכים חשובים יותר... — ותארו לעצמכם שהוא יקר המציאות. לפיכך אין מתייחסים לערכה של אותה פיסת נייר אלא לגודלה.

בשבועות הראשונים לגלות טרנסניסטריה הייתה זו כדקירת מחט בלבי לראות כל בוקר לאילו צרכים מאוסים האנשים משתמשים בדפים שנתלשו מספרי קודש או מספרים נצחיים בביצות הבוציות, בין החורבות, שבהן הובילו אותי צרכי אנוש (במילון של דז'וּרין איני מוצא את המילים "בית כיסא"...). הדפים המקומטים והמזוהמים שהתגלגלו בזוהמה ובאשפה היו מזכירים לי את קרבנות המחנות המוכים והמעונים שדעכו בייסורי גסיסה על חופי הדנייסטר, בבוץ הסמיך של אַטָקי (Atachi)⁸³ ומַרקוּלֶשטי (Mărculešti)⁸⁴ בבסרביה.

ובשעת מעשה הייתי מהרהר שהיה ודאי עדיף אילו היו אותם דפים מבוישים ומבוזים נשרפים באש בנעוריהם והופכים לערמת אפר מלבינה בטרם נעקרו משורשיהם מן הארון המכובד הצהוב בעל דלתות הזכוכית. ועדיף היה לא פחות, אני מוסיף וחושב, אילו היה מלאך המוות מקדים בכמה חודשים ומרחם על הנפשות היהודיות האומללות שנפלו כחציר קצור בדרכי בסרביה ואוקראינה ונרקבו בתעלה כלשהי או נאכלו בידי כלבים או ציפורי טרף. אבל לדבר היום על יושר ועל שוויון כאשר אפילו משוגעים גמורים אינם מזכירים את השטויות הישנות זה כמו להעיר פתאום את המתים משנת הנצח...

נראה לי שבתור דברי הפתיחה יצא עטי מספיק ידי חובתו. יש לו הרבה לכתוב, אך אני חייב ללכת לעבודתי העלובה לצורכי פרנסה.⁸⁵ במקום מבורך כל כך כמו דז'וּרין כיכר לחם יומית בעבור ארבע נפשות אינה עניין של מה בכך.

אותו יום עצמו, שלוש אחר הצהריים

היצר הרע של הכתיבה אוחז בי מחדש ומושך אותי ותופס בשרוולי. חשבתי שגברתי על היצר הרע הצמא לדיו לפני יותר מארבע שנים, כשתלמידיו הנאמנים של היטלר ברומניה תפסו את השלטון בסוף 1937 והחלה שורה של רדיפות פראיות של עיתונים יהודיים, סופרים יהודים ועיתונאים.⁸⁶ אז, באותם ימי דצמבר הגורליים, נסגרו לא רק כל העיתונים היהודיים במדינה אלא גם העיתונות הדמוקרטית כולה בכמה שפות ובראשם העיתונים היומיים הרומניים הגדולים ביותר "דימינאצה"⁸⁷ ו"אדַוַורוּל"⁸⁸ (מחזור: 500,000 עותקים) שנקטו קו ליברלי ובמערכת שלהם היו עובדים ובעלי טורים חשובים יהודים. גם אני הייתי קשור לעיתונות ה"טרפה" בצ'רנוביץ ובבוקרשט ולפתע הייתי מחוץ לעניינים. נגמר הסיפור. נשארתי בלי כלום.⁸⁹ מעשה נסים הוא שלא שילמתי מחיר גבוה יותר על חטאי הנורא. נפרדתי אז מן העט וחשבתי שזו פרדה לעולם. אבל לא דובים ולא יער. הנה עברו בקושי כמה שעות מאז נולדה ההקדמה וכבר אני נמשך אל העט כמו פעם.

תנו לי קודם כל לגלות את הסוד ממה יהודי כמוני מושך את מחייתו בגן העדן המקומי וממה הוא מפרנס, שלא נדע, אישה ושני ילדים. בכל מחנות טרנסניסטריה מינה השלטון הרומני מה שנקרא ועדות שניהלו את העניינים הפנימיים של המגורשים. הוועדות מקיימות מעין שלטון יהודי עם מוסדות משלו — מטבחים, בתי חולים, בתי ספר, בתי יתומים וכמובן משטרה יהודית בתור כוח מבצע. כל ועד מונהג בידי "ראש מושבה"⁹⁰ שנושא באחריות כלפי שלטונות הכיבוש הרומניים.⁹¹

בגלל הניסיון שהיה לי בענייני הקהילה — עד הגירוש הייתי המזכיר הכללי של הקהילה הגדולה של רַדַאוּץ (Rădăuţi)⁹² — ועם מעט זכות אבות הצלחתי לקבל עבודה בוועד כרשם ולא חלילה בעבור עולם הבא אלא בעבור כיכר לחם כל בוקר. השכר הזה מציל אותנו מגוויעה ברעב וחוץ מזה אני מוגן בינתיים מלהישלח למחנה עבודה גרמני. לפי שעה "מורחים" את עסקני המועצה ואת הממונים של המושבה.⁹³

כשישבתי היום במשרד של הוועד על־יד שולחני שעמד בצד שמעתי את הוויכוחים היומיומיים הלוהטים בין אנשי הוועד — שישה מגורשים חוץ מראש הגטו הד"ר מקס רוזנשטראוך מסוּצ'יאַווה (Suceava, בוקובינה).⁹⁴ בעיות לא חסרו: טיפוס הבהרות, מטבחים עממיים, עבודות בכבישים ושאר ירקות כואבים המרכיבים את סדר היום.

בזמן שאני חורק בעטי אני מקשיב רק באוזן אחת משום שמחשבותי נודדות למקום אחר, אל יצירי החדש שכולל לעת עתה רק ארבעה עמודים. הציקה לי המחשבה שעדיין לא כתבתי אפילו אות אחת בנוגע לחוויות הסוערות שתקפו אותי ואת הקרובים לי בששת החודשים האחרונים, זרקו אותנו לתהום של סיוטים, סכנות של יום־יום ופחדים ללא הרף. חשבתי שאם אצליח לאסוף ולו מעט מהררי החומרים המתגלגלים ממש בכל פינה בין הדנייסטר לבּוּג יצמח יומני לבאר של דמעות קפואות, ייאוש עמוק ותקוות שנכזבו. אני משתוקק לפרוש על גבי הנייר מהר ככל האפשר את הזיכרונות הנוראים לפני שהפרטים יטושטשו ויתערפלו במוחי.

מעניין באיזו מהירות הרשמים העזים במקומות האלה מתפוגגים כענן ומאבדים את המאפיינים הבולטים שלהם. דומה שהחיים כאן אינם מציאותיים, שהאנשים אינם אלא צללי חלום וכל התרחשויות האימים אינן אלא חלום בלהות, פנטזיה — לאט־לאט נתעורר מן החלום, ניאנח אנחה עמוקה, נירק שלוש יריקות ונאמר במהירות שלוש פעמים "לכל השדים והרוחות!"...

23 באפריל 1942

כבר חלפו קיימא־לן שנים־עשר ימים מאז כתבתי את השורות הקודמות. עטי נח מנוחה ארוכה כל כך לא משום שיבשו חלילה מקורות האירועים. אדרבה, בסיוט המוזר שנקרא גלות טרנסניסטריה כל רגע אפוף חדשות וכל מיני פורענויות המזעזעות את הנשמה ואינן מניחות לנשום. סיבת ההפסקה הייתה אחרת לגמרי. הדחף הלוהט שהיה בי בעת כתיבת הדפים הראשונים התחלף בפסימיזם עמוק, קרוב לייאוש שחור. שאלות טיפשיות החלו לענות את מוחי: לשם מה ולמתי? ואם כבר אצליח לערוך את ראשי הפרקים של הכרוניקה של מחנה דז'וּרין ובאותה דרך אפרוש את רגשותי בדיו מימי על גבי דף פשוט של פנקס שווה קופיקה, מה אז? האם אזכה בזמנים אחרים לקרוא את הזיכרונות מגיהינום טרנסניסטריה ולהיזכר בנינוחות בסבל שסבלנו? האם לכל הפחות יזכה מי מקרובי בזכייה כזאת? כל זה מיותר כל כך, חסר ערך וחסר השפעה כל כך.

ואף־על־פי־כן התפייסתי היום עם עטי בגלל כמה ידיעות חדשות שזעזעו אותי כל כך עד שאני חייב להשקיט את עצבי המרוטים על־ידי טבילה בדיו.

באותו היום עצמו, שעה אחר כך

הפסקתי קודם את דברי כי לא היה לי כוח להמשיך ולהחזיק בעט. אצבעותי רעדו והלב הלם, הנה־הנה יתפוצץ. עכשיו הוקל לי מעט ואני אתאמץ להמשיך. שליחי המועצה [הוועד היהודי] שיצאו שמונה ימים קודם לכן בדרך למוגילב מתוך סכנת נפשות ממש חזרו בשעה טובה. נסיעתם נועדה להקים קשר עם הוועד המרכזי שם,⁹⁵ שבראשו עומד המהנדס סמי זיגפריד יֶגֶנדוֹרף,⁹⁶ ולהשיג כמה הקלות בעבור כ-4,000 היהודים בדז'וּרין.⁹⁷ הם לא הצליחו להשיג כמעט דבר משום שלעסקנים במוגילב היו מספיק מטופלים משלהם — 10,000 נפשות⁹⁸ עקורות מבוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה.⁹⁹ השליחים לא הצליחו כלל להביא מזומנים בתיקיהם אלא שק מלא בידיעות, אחת גרועה מקודמתה.

כל מוגילב, כך הם מספרים, אינה אלא בית קברות אחד גדול. בחודשים האחרונים גוועו שם מרעב, מקור, מטיפוס הבהרות ומחוליים אחרים כ-6,000 יהודים מגורשים¹⁰⁰ ועדיין אין רואים לכך סוף. משפחות שלמות נמחקו. אלפי אלמנות ויתומים נודדים ברחובות אם עומד להם כוחם לגרור את עצמם מתוך "בתיהם" — האורוות, החורבות, המרתפים ועליות הגג. אין אפילו משפחה אחת בלי קרבנות. שלא לדבר על החולים בטיפוס הבהרות.¹⁰¹

השליחים שולפים מתיקיהם ניירות שבהם רשומים בצפיפות שמות הקדושים ומתחילים לקרוא בפתקאות ה"יזכור" את שמותיהם של יהודי רַדַאוּץ, סוּצ'יאַווה (שוֹץ) וגוּרה־הוּמוֹרוּלוּי (Gura Humorului).¹⁰² שמותיהם של אנשים צעירים וזקנים, של נשים וגברים שרק לפני כמחצית השנה עקרו אותם הז'נדרמים הרומנים מבתיהם בריאים וחזקים ומלאי תקווה. בטרנסניסטריה, מקום שבו הובטחו להם חיים חדשים ועבודה, נפתחו לפניהם שערי הגיהינום.¹⁰³ הם קיוו בכל רגע ל"ישועה" (בלשון טרנסניסטריה: חזרה הביתה), והם אכן זכו לישועה ממין אחר — לקבר המוני בבית הקברות של מוגילב.

בבית הישן נפתחו שערי שמים כשנמצא מת בעיירה — הייתכן? ייללו ילד ומבוגר — שבר כזה! המת, זה עתה מלאו לו 65, או אולי 70, ורק עמד להתחיל את החיים האמִתיים... עכשיו מתוודעים לאסונם של מאות ידידים וסתם מכרים ובני עיר והרגשות קהים. שישה חודשי טרנסניסטריה פעלו את פעולתם בשלמות. הוא או היא כבר אינם — נו, אז מה? טוב שהוא נפטר מכל הצרות, מתנחמים הפסימיסטים. האופטימיסטים, ככל שעדיין נותרו, שותקים וחושבים אותו הדבר.

ובכל זאת הִכה בי צער חריף כשנודע לי על סופם הנורא של קרובים שבחברתם גדלתי והייתי בקשר אתם עד הגירוש. לעולם לא אראה אותם עוד ואף הם לא יראו אותי. אני מבקש אפוא נחמה בדפים האילמים של המחברת הזאת ושופך בה את לבי השותת דם. הם, הניירות, מקשיבים ואינם מפריעים את דברי.