יש אי שם

הקדמה

עכו, העיר שגדלתי בה, היא עיר שההיסטוריה מחבקת בה את אבניה ומנהרותיה. בעיר הזו, בבית שיכון קטן וצנוע עם חלון שממנו אפשר היה להשקיף ולראות פיסת שמים ורצועת חוף ים כחולה, התגוררו סבא, סבתא וסבתא רבתא שלי.

בשנות חיי הראשונות הייתה אימי מביאה אותי מדי בוקר בדרכה לעבודתה לבית הזה שעטף אותי באהבה ובחום רב, בית שבו הסבים שלי נשאו בנשמתם את זיכרון בני משפחותיהם, שנרצחו ואינם, ובאותה נשימה שאבו אושר ונחת מאיתנו הנכדים שנולדו וגדלו בארץ הזו.

בשירותי הצבאי, בתום טקס סיום קורס קצינות, ניגש אליי סבא שלי שישב נרגש ביציע, מנגב בממחטתו דמעות של התרגשות מעיניו הכחולות והגדולות ואומר: "מי היה מאמין... שאני אצליח לצאת מהמלחמה ההיא כשמשקל גופי שלושים ושבעה קילו, שאזכה לשוב לאשתי שעזבתי בהריונה, ולראות אותה ואת בני, שנוליד יחד עוד שתי בנות, שנעלה לארץ ישראל שלנו, עם צבא משלנו, והנכדה שלי תהיה בצבא הזה קצינה... ואני אומר פה היום, אני ניצחתי אותם, כן, אנחנו ניצחנו אותם!"

בבגרותי נישאתי ובניתי את ביתי על הר גילון, הצופה ממרומיו אל אותו ים תיכון, שמלחך את חומותיה של העיר עכו. בבית זה גידלתי את שלושת ילדיי, שזכו כמוני לילדות ישראלית רוויַת חופש, אהבה וביטחון במקום ומהמקום שבו אתה חי, מתפתח ומקדם את עתידך.

מגורי ביישוב קהילתי בגליל וחיי המקצועיים כמנהלת מרכזים קהילתיים בחברה למתנ"סים משולבים אלו באלו, משפיעים ומזינים את חיי וחיי אחרים כחלק מבנייתה והתפתחותה של החברה הישראלית.

סיפורה של משפחתי בשואה הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני כיום, הוא מלווה אותי בהכרת תודה על מה שיש לי־לנו ועל היות הדברים הפשוטים והיום־יומיים אינם מובנים מאליהם.

זה כעשרים שנה אני מספרת את סיפורם, סיפור של תושייה, הישרדות, גבורה מופלאה בעת חשכה עולמית תהומית מוחלטת.

בכל פעם שבה סיפרתי את סיפורם בבתי ספר, מתנ"סים, בסיסי צה"ל, ארגונים, מועדונים ובתים פרטיים, זכיתי להחיות ולו לשעה אחת אותם, את בני משפחתם שנותרו על אדמת אירופה הקפואה, ובעיקר זכיתי לחשוף בסיפור אישי — אחד מיני רבים — את קהל המאזינים — נערים ומבוגרים אל הימים שבהם חוותה אומתנו שואה מחרידה, שככל שננסה ללמוד ולאמוד את היקפה וזוועותיה תחריד ותטלטל אותנו שוב ושוב, ובה בעת תחזק בנו אזרחי מדינת ישראל את הכרת התודה על חיים של עצמאות, שייכות וחופש.

בימי השואה האחרונים שבהם סיפרתי במקומות שונים את הסיפור של משפחתי והעליתי אזכור קצר לכך ברשתות החברתיות, היו בתגובה מי שביקשו שאעלה את הסיפור על הכתב, ובקשתם הפכה להחלטה לשתף נוספים בסיפור המשפחתי־לאומי שלנו.

אני מקדישה ספר זה למי שסיפורם גווע עימם, לבני משפחתי שמצבתם היא מילים אלו, למי שבזכותם קמה ומתקיימת הארץ הזו שהיא הבית הלאומי עם חיים מלאים של הגשמה ועשייה ועם אמונה מלאה בצורך לבסס בה את עתידנו.

"לזכור את העבר, לחיות את ההווה, להאמין בעתיד"
(אבא קובנר)

יש אי שם

חורף בעכו, שנת 1984, באחד מימי חופשת החנוכה בשנת התיכון האחרונה שלי, אני יושבת בביתם הקטן והאהוב של הסבים שלי, מהמרפסת נשקפת פיסת ים תיכון, במטבח מתבשלים מעדנים, שסבתא רבתא שלי גולדה'לה מבשלת ואופה ובנדיבות מעמיסה על השולחן הערוך. סבתא מלי התפנתה מתפירת חליפה ללקוחה ותיקה וישבה לאכול עם שתינו את ארוחת הצהריים בשעה הקבועה שבה אוכלים, שכן בבית משפחת פורמן סעדו ארוחת בוקר בשעה 7:00, ארוחת צהריים בשעה 13:00 וארוחת ערב ב-18:30 בדיוק.

בתום כל ארוחה הודחו הכלים וסודר השולחן הקטן במטבח לארוחה הבאה אשר תוגש במועדה וחוזר חלילה.

חיכיתי לרגע המתאים לשאול את סבתא על מה שהיא ובני המשפחה עברו במלחמת העולם השנייה, רציתי לדעת היכן היו, מי מבני המשפחה נהרג והיכן, ללמוד ממנה על המקום שבו גדלה ומה היא זוכרת מילדותה, מנעוריה, מביתה.

בפעם האחרונה, שנה קודם לכן, כששאלתי, היא בכתה והתקשתה להשיב, לכן ניסיתי בחשש לגשש ולראות אם העיתוי מתאים. דחקה בי הסקרנות לשמוע ולדעת עליהם, על בני המשפחה שלא הכרתי ועל מה שהיה שם בטשרנוביץ' הרחוקה.

בפעם הזו סבתא הסכימה. נראה כי נחישותי לרצות ולדעת השפיעו עליה, ואולי גם בתוכה עלה והתגבש הרצון לשתף ולספר.

היא מחתה דמעה קטנה וניגשה לארון הוויטרינה בסלון, שם בשקית ניילון פשוטה נחו להן תמונות בשחור לבן שהצהיבו בקצוות. תמונה אחר תמונה היא סיפרה לי על מי שמצולם בהן ומסרה לי מספר תמונות למשמרת. בגב התמונה רשמתי בעיפרון את שמותיהם, בחלקם הוספתי את הגיל.

סבתא רבתא גולדה הצטרפה אלינו, הוציאה מכיסה את תמונת פניו של זיגי ז"ל, מזכרת יחידה מבנה האהוב, בחור יפה וצעיר כבן תשע-עשרה, ולאחר שסיפרה לי כי התמונה צולמה בעת גיוסו לצבא הרוסי, בו לחם ונהרג, נשקה לתמונה והשיבה אותה לכיסה.

בדרכי חזרה הביתה עצרתי לקנות אלבום וסידרתי בו את התמונות. התבוננתי בהן, למדתי את תווי פניהם של בני המשפחה מחיים אחרים שהיו ואינם. האלבום הונח בספריית חדרי וחיכה 15 שנים ליום שבו אפתח אותו שוב ואספר את סיפור הדמויות שבו.

קיץ 98' היה לוהט במיוחד, מזה שלושה חודשים אנחנו מתגוררים בביתנו החדש אותו בנינו ביישוב הקהילתי גילון, ברחוב שמשקיף אל הגליל התחתון, הרי הכרמל מדרום, מערבה משם הים התיכון, שטיחי חקלאות נפרשים בגוונים מתחלפים, עצי זית, חרוב ותאנה עמוסים לעייפה.

אימי התקשרה לעדכן שסבתא מלי נפלה בסלון ביתה ונחבלה בזרועה וכנראה גם בראשה. נראה היה שהיא במצוקה, כי כששאלה אותה למצבה היו תשובותיה מבולבלות. נסעתי לבית סבתא, היא ישבה על הספה החומה שותקת ובוהה, המבט בעיניה היה עמום ומפוחד. חיבקתי אותה, ליטפתי את ידיה ופניה ואמרתי שאני אוהבת אותה וגאה בה ובסבא על כל מה שעברו בחייהם, על מה שנתנו ועשו בשבילנו – שלושת ילדיה, חתניה, כלתה, שמונת נכדיה וארבעת ניניה.

היא בחנה את פניי בעת שדיברתי ואחר כך הנהנה: "כן, זה נכון", היא אמרה.

סבתא פונתה לבית החולים בנהריה, ביום הראשון עוד דיברה ובעיקר מלמלה משפטים: "אימא שלי גולדה'לה קוראת לי לבוא אליה".

אימא שלה, סבתא גולדה נפטרה עשר שנים קודם לכן, נראה היה כי היא קוראת לה לבוא ולהצטרף אליה לעולם הנשמות.

ביום השני לאישפוזה היא שקעה בשינה עמוקה, סבא עמד לצידה וליטף את שערה, את ידיה ופניה וקרא לה: "מלינקה שלי, מלכה שלי... מיינה טייארע מלינקה (יקרה שלי)", כתב לה שיר אהבה בגרמנית, הבטיח לה שכשתשוב הביתה הוא יטפל בה.

ביום השלישי לאשפוזה, בבוקר שבת, ביקרתי אותה. היא המשיכה לישון שינה שלווה, החזקתי את כף ידה, הזהה בצורתה ובגודלה לכף ידי, ודיברתי אליה. ביקשתי ממנה שתתעורר, כי רק חודשיים קודם לכן הצעתי לה לתעד במסגרת קרן סטיבן שפילברג האוספת עדויות מצולמות של ניצולי שואה את סיפורה ואת סיפור המשפחה, היא נענתה בחיוב אך הריאיון טרם תואם, ורצונה לשתף ולהעיד לא מומש.

הודיתי לה על שלושים וחמש שנים שבהן ביתה היה ביתי, במיוחד בשנים הראשונות לחיי, כשהוריי הצעירים עבדו ולמדו, ואני זכיתי במלוא תשומת הלב, האהבה והחום שניתנו לי בכמויות אין-סופיות. כשבגרתי, ביקרתי בביתם בכל הזדמנות והתקשרתי אליהם מכל מקום שהייתי בו, זוכה לחיבוק החם מקרוב ומרחוק.

סבתא המשיכה לישון בשלווה, ספק מקשיבה לי, ספק לגולדה'לה שלה, למחרת היא נרדמה לתמיד.

סבא קנה לה ולו חלקת קבר זוגית בבית העלמין בכרמיאל, בלוויה עמד וליטף את פניה המכוסות בד קטיפה שחור וקרא לה שוב ושוב בשמה. לביתם הקטן בעכו לא העז לחזור, והעדיף לנדוד בין בתי שלושת ילדיו מאשר לחיות עם הזיכרונות בביתם ובעיקר עם הבדידות.

נותרתי עם תחושת עצבות גדולה על אובדנה ותחושת החמצה על כך שרצונה לתעד את סיפורה באופן רשמי התפספס. אובדנה המהיר המחיש לי את הזמניות בחיינו ואת הזמן השאול שיש למבוגרים שבינינו, ומי שרוצה לשאול ולדעת צריך לעשות זאת מבלי להשתהות. שאלתי את סבא שאלות רבות על תקופת מלחמת העולם השנייה, על המשפחה ועל החיים בטשרנוביץ' לפני המלחמה, רציתי לדעת פרטים נוספים ולהגשים את התיעוד המשפחתי יחד איתו. על חלקן השיב ועל חלקן בחר שלא, המתנתי שיתאושש כדי שיוכל להתפנות לכך.

כעבור שלושה חודשים הוא חגג עם השבט הקטן שלו את יום הולדתו השמונים ותשעה. כשהוא לבוש כחתן גאה, הזמין את כולנו למסעדה טובה בנהריה, שמח על היותנו ועל איחולינו, לרגעים נדמה היה לנו שהוא מתאושש ממותה של סבתא.

בחלוף שלושה חודשים נוספים אמר לנו שהוא מתגעגע למלי אהובתו, שמספיק ודי לו בחייו. נשם נשימה עמוקה וכואבת, קרא בקול רם למלינק'ה שלו, שתבוא לקחת אותו וביקש בנחישות להתאשפז בבית החולים בנהריה. יומיים לאחר מכן, במרץ 99', הוא נפרד מאיתנו צלול ונחוש להיפרד, ביקש שלא נשכח אותם, שנבקר אותם בבית העלמין ושנביא פרחים יפים.

מאי 99', במהלך הטקס בערב יום השואה, אני נושאת את עיניי השמיימה ופונה לסבא אמיל, לסבתא מלי, לסבתא רבתא גולדה'לה שלי, ומבטיחה להם שלא אשכח, אני אעיד ואספר את סיפורם כדי שאחרים יֵדעו, כדי שכולנו לא נשכח.

יש אי שם,

מישהו חושב עליי